"קובץ סיפורים מרתקים שחייבים לקרוא."

ספר הסיפורים הראשון שלי, הוצאת זמורה ביתן, 2014

אלון בכר – מבקר ספרות ושירה על ספר הפרוזה שלי מקלחת של חושך וסיפורים נוספים : "

אני אוהב ספרים עם סיפורים קצרים, זה מרגיש כאילו אני קורא עשרות ספרים בבת אחת, וכמו שיריו הנפלאים של מתי שמואלוף , גם סיפוריו בספר זה נקראים בשקיקה , הם אמנם קצרים אך יש בהם הכל, התחלה אמצע וגם סוף ואפילו תובנות ומחשבות וגם הרבה בין השורות .
שלל דמויות, חלקן מושלמות וחלקן פגומות, מספרות על בליל מעשים ורגשות ואף על פי שחלקן בדויות הן מהלכות עלינו קסם. ספר נפלא הנקרא בשקיקה , הקריאה בו זורמת , העיניים ננעצות במילים שחודרות מלב אל לב, קובץ סיפורים מרתקים שחייבים לקרוא."  לרכישת הספר.

"ספר השירים שלפניכם הוא השירה העברית במיטבה"

מבקר הספרות אלון בכר​ כותב על הספר השירה האחרון שלי מילים מחממות לב, ומראה לי שלא טעיתי, לקחתי מזוודה קטנה ועזבתי את כל מה שהיה לי, כל מה שהשגתי בשתי ידיי ונתתי לשירה התחלה חדשה, והמילים החזירו לי שבחים מקיר לקיר, ואני מאמין שהספר ירגש גם אתכם/ן.

וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת

וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת

מתי שמואלוף לא מוותר על אף אחד מדגלי הפעיל-משורר אבל מניף אותם כך שהקורא נופל בקסמם ולא רק נרתע מלהבותיהם. "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" הוא ספרו היותר בשל של שמואלוף, מלא באהבה רכה. ייתכן שהקור והזרות מרככים, ייתכן שהגיל וההורות שנתגשמה. הביקורת התפרסמה לראשונה באתר העוקץ.

המשך קריאת הפוסט "וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת"

מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל. איריס חפץ אמסלם בתשובה ישירה וכנה, שמחזירה את הספר להקשרים הנכונים.

מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה, ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל

 

אחד המשפטים הראשונים שפותחים את הביקורת שכתב יותם ראובני על ספר השירה של מתי שמואלוף, ״עברית מחוץ לאבריה המתוקים״ הוא: היהודים רצו לחיות בגטו. כן, ממש ככה, שחור על גבי לבן בעיתון לאנשים חושבים ועורכים מנומנמים.על המסד השקרי הזה נבנית כל הביקורת שלו ולכן חשוב להתייחס לאמת ולא להשתתף בהכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה.
יהודים איטלקים הם אחת הקהילות הקדומות ביותר בפזורה. הם הגיעו לאיטליה יחד עם החיילים המנצחים שחזרו מהפרובינציה הפלסטינית לרומא, והורשו להתיישב ולגור שם ליד נהר הטיבר, סבלו מהצפותיו החוזרות ונשנות ושרדו מאות שנים, עד שהותר להם להתגורר באיזור הגטו ברומא. המילה גטו, כמו שאפילו אוזן של מבקרים אשכנזים עוינים לשירה של מזרחים יכולים לשמוע עם קצת מאמץ, מגיעה מאיטלקית. מונציה, ליתר דיוק, גם שם נכלאו היהודים בגטו והורשו לגור רק שם. הם לא רצו את זה, כמו שראובני מדמיין, ומי שאל אותם בכלל. כך גם בפירנצה. יהודים יכלו להשתתף בתקופת הרנסנס בחיים הציבוריים, כיוון שהנוצרים נזקקו לשירותיהם כמלווים בריבית עם פריחת המסחר בתקופת הפריחה הפלורנטינית למשל.
מוסיף המבקר בבורותו ומסביר לנו גם למה ״היהודים רצו לחיות בגטו״. יודעים למה ילדים? ״כך הם יכלו להסתיר מעיני הגויים החשדנים את הפולחן הדתי שלהם ולהיות יחד צבא ה׳״. בחיי, שככה הוא כתב. מילה במילה. לו לא היה מגיע במצב חשדני לספר שאותו הוא מבקר, היה יכול להסתקרן מספיק כדי לפתוח עוד כמה ספרים קודם (אפשר לנהוג בנדיבות גם כלפי אינטלקטואלים שאמורים להיות בעלי ידע בסיסי כלשהו) ואז היה למד, שלא רק שהיהודים לא ניסו להסתיר כלום, אלא שהם נאלצו לשמש מושא ללעג בפני הנוצרים על יהדותם ועל היותם אחרים ומסומנים בטלאי צהוב: לא היתה שום הסתרה מצידם, כי הם נכלאו שם על ידי קבוצת הרוב, הוכרחו לחזור לגטו עם שקיעת החמה, שימשו בתור ליצנים בקרנבלים נוצריים בתהלוכות יום ראשון, לקול מצהלות המבקרים הנהנים לרגום.
סנטה מריה דלה פייטה
סנטה מריה דלה פייטה

הכנסיה הזו למשל, סנטה מריה דלה פייטה, שממוקמת ליד הגשר המוליך מהשכונה שמעבר לנהר אל הגטו, היתה חלק מהמסלול שיהודים נאלצו לעבור בו. חדי העין יכולים להגדיל את התמונה ולראות את השימוש הפרוורטי שעשו הנוצרים בדברי הנביאים: פסוק מישעיהו קורא לכל הגויים להתאחד מול אלוהים, כלומר קורא ליהודים להתנצר. הפוך על הפוך. כמו מה שראובני עושה.

מפה מפליג ראובני וממשיך לכתוב ״בניהם ונכדיהם של הנרצחים שבים אל בית הרוצח, מתבססים בו ואף טוענים כי ישיבתם היא ״תגובה הולמת״ לגירושים, להשפלות ולרצח.״ כלומר, על ישראלים שעוברים מהגטו הישראלי לגטו של ברלין לדעתו. לא ברור מי הקבוצה עליה מדבר ראובני, ולמה הוא מדמיין שיש לה קול אחד ואחיד בכלל. מתי שמואלוף בכל מקרה לא שייך לנכדיהם או בניהם של ניצולי שואה. ראובני הרי מצטט את שירו שבו הוא כותב שהוא ״פון עיראק״. אז איך קשורה ההכללה הזו של הראובני לכתיבת ביקורת על הספר האחד הזה?

הראובני כותב:

כל אחד יכול מצידי לחיות איפה שהוא רוצה, אבל קשה להבין את אלו אשר מתוך הגטו המתוק של ברלין, שיש בו אכן חיים זולים יחסית וויזת אמן לשלוש שנים בלא קשיים רבים, נוקטים סוג של התנשאות ישראלית על הגרמנים כאילו שהם הערבים שלהם…

אוסף הקלישאות הזה לא נשמע כאילו יצא ממקלדתו של מישהו שמצידו כל אחד יכול לחיות איפה שהוא רוצה וגם לא עושה רושם שהקושי שלו להבין גורם לו לנסות ולהבין. הוא כבר יודע הכול,  כולל עובדות מופרכות שהן בעיניו אמת, כך שהוא מחליף בין רצון לכורח. האם הוא ראה איזו התנשאות מהסוג שהוא תיאר בספר? בשירה של שמואלוף? אם כן, הוא לא מספר זאת לקורא. הוא מפרש את השימוש של שמואלוף בלשון רבים, כאילו הוא מדבר בשמם של ישראלים בברלין (״כי גלינו בזרות ונאמר שירה״), שזו אכן אפשרות אחת מני רבות, אבל זו האפשרות שמחזקת את הסילוף שאיתו הוא פצח בביקורת, לגבי הרצון לחיות בגטו. אפשרות אחרת יכולה להיות התייחסות ללשון הרבים של גולים אחרים בהיסטוריה היהודית (״על נהרות בבל שם ישבנו…" וכידוע לא כל גולי בבל חזרו ולשמואלוף יש היסטוריה אישית שם), אפשרות אחרת יכולה להיות ״אנחנו״ מדומיין, שהמשורר יוצר, כדי לא להיות לבד, אחרי שעזב וכל חבריו נשארו בישראל. יש עוד אפשרויות רבות, אבל אצל ראובני יש אפשרות אחת: ״הרי אלה ה'אנחנו מברלין'״. חבל. כיוון שהתהיה שהציג בהתחלה ‫- ״הקורא מתפתה לתהות מיהם ה״אנחנו״ שעליהם כותב המשורר״ ‫- היתה יכולה להיות פתיחה למחשבה חדשה. במקום זה הגיעה הסגירות של הגטו הישראלי שמתוכו כותב ראובני, וחתמה את התהיה בעודה באיבה.

רבים מהאמנים הללו מגיעים לגרמניה ולברלין, דווקא משום שהם נכדיהם של ניצולי שואה ומחפשים קשר להיסטוריה שלהם, שחלקה הגדול סולף, הושתק ונוצל לצרכים שהם לא מצייתים להם

אפשר כמובן ללעוג לאמנים שחיים בברלין. רבים מהם יכולים לחיות בעיר בזכות דרכון זר, מקצוע שיש בו ניידות וגיל צעיר יחסית ויכולים להעביר את מקום מגוריהם בקלות יחסית. זה גם מעורר קנאה, לראות איך כשאתה נאבק על חיים בגטו שלך, יש מי שקם ומתנייד, כאילו לא היה רצח-יהודים בעולם. מהעמדה הקנאית הזו, קשה לראות את הקשיים של לא מעט אמנים, שכוללים התדפקות בלתי פוסקת על דלתות, התמודדות עם אינסוף דחיות לקבלת מלגות מקרנות תמיכה שונות וחיים הרבה פחות נוחים כשכל זה נעשה בשפה זרה ועם צלזיוס ברלינאי. וקשה לראות שרבים מהאמנים הללו מגיעים לגרמניה ולברלין, דווקא משום שהם נכדיהם של ניצולי שואה ומחפשים קשר להיסטוריה שלהם, שחלקה הגדול סולף, הושתק ונוצל לצרכים שהם לא מצייתים להם. ומרחוק זה יכול להיראות כאילו לא רק ששירה של מזרחים תופסת תאוצה בישראל ומאיימת לנתץ את הפסלים של גדולי המשוררים במאוזיליאום הציוני. עכשיו המזרחים האלו גם עוברים מחוץ לישראל ומאיימים בכוחם הרב המדומיין על ידי קבוצת הרוב, לעשות חייל מחוץ לישראל.

המציאות לגמרי שונה מהדמיון הפרנואידי של חלק ממשוררי אשכנז

השתתפתי בערב ההשקה של ספרו הנ״ל של מתי שמואלוף בברלין. היו בקהל כשלושים איש, ישראליות, גרמנים, דוברות אנגלית, עברית, גרמנית. סופרים ישראלים גולים, דוקטורנטים, עיתונאים, נשות תרבות, גרמנים חובבי ציון ויהודים. מסתבר שהעברית לא נענית רק לתושבי המקום בישראל, ונענית ליהודים – כמו מזה אלפי שנים – מחוץ לישראל. רובם, יכלו כמו שמואלוף להזדהות עם הקושי שבהגירה, החויה של הגירה לתוך שפה אחת ומשפה אחרת והנסיון שהעברית – זו שהיתה שפה משותפת ליהודים מאז ומעולם – תהיה לבית שאפשר לקחת איתו לכל מקום, כמו את הפולחן הדתי ומה שהוא מייצג. כמו כל קהילה מהגרת, יש בברלין קבוצות רבות שבהן ישראלים לומדים תלמוד ביחד, מטגנים לביבות, קוראים פילוסופיה, מחפשות גניקולוגיות, קוראות שירה, שומעים מוזיקה, חוגגות או בוכים. ראובני לועג לבכי הזה. גם חבל. הקינה, היא מנהג יהודי עתיק וחשוב, שמאפשר את הזכרון ומזהיר מפני יהירות שמביאה להרס. אם בישראל היו יותר בוכים ומתנצלים ומרגישים אשמים, זה היה יכול להקשות על קלגסים יהודים להכות נכים יהודים או לירות למוות בנכים פלסטינים.

ראובני מניח ש״המהגרים צריכים להיבלע בשפת הארץ, אחרת יבולע להם״ ומכחיש שוב את ההיסטוריה היהודית. בערב ההשקה, בזמן שאני מחזיקה את כתבי פרויד בידי (Der Dichter und das Phantasieren ובתרגום חופשי ״המשורר ומלאכת הדמיון״) דיברנו על השפה ועל כך שלפני פרוץ הציונות – וראובני עצמו הוא עדות לכך – היו רוב היהודים פוליגלוטים ושלטו באופן מובן מאליו בשפות רבות, לא רק כי אחרת ״יבולע להם״, אלא כי כך מתקשרים בין בני אדם ומעשירים את הנפש. ב״פשר החלומות״ למשל, פרויד כותב בגרמנית, עובר לאנגלית או צרפתית או איטלקית או לטינית בלי להוסיף הערות שוליים עם תרגום, כי ברור שהקוראים יודעים את השפות הללו. ישראל מגדלת, כפי שמראים המחקרים המשווים בחינוך, דור של בורים, שיודעים עברית דלה ואנגלית בנוסף ומוחקת את שפות האם של תושביה. את העושר הזה אפשר לחיות בברלין: בכל גימנסיה בעיר לומדים לפחות שתי שפות זרות ובנוסף ילדים נשלחים לבתי ספר דו-לשוניים באופן תדיר.

בוודאי שיש בגרמניה אנשי ימין קיצוני שחרדים לגורלה של השפה והזהות הגרמנית ויש מאבק מולם. יש אבל מאבק ויש אוכלוסיה גדולה שלא נאבקת, אלא פשוט מדברת את שפת האם שלה בלי לשאול אף אחד וביטויים משפות האם הללו נכנסים לגרמנית, מכיוון שהם לא חיים בגטו. כל העושר הזה, ופי אלף, כי ישראל שלא כמו גרמניה היא מדינת מהגרים, נמצא בתהליך מחיקה של המכבש הציוני שמאוים על ידי ריבוי קולות, שפות וזהויות. חבל שראובני, כמי שרואה עצמו כאיש תרבות ומתרגם בעצמו, מוחק אחרים ולא לוקח חלק סקרן ופעיל בעושר שהם מביאים איתם. תכלס, לא חבל לנהוג כגוי חשדן ולהרוס את העושר הזה?

 

עוד על הספר:

ביקורתו של יותם הראובני על ספרו של מתי שמואלוף, הארץ, 15.12.17ביקורתו של יותם הראובני על ספרו של מתי שמואלוף, הארץ, 15.12.17

הדברים התפרסמו לראשונה באתר העוקץ.

"פרוזה שאינה תלויה בגחמות השוק"

image

טוב כידוע לכם, אני בביקור מולדת. אז יש הרבה הפתעות.
החמישי הקרוב אתארח בצהריים בתוכנית של יוסי בבליקי, ברדיו מהות החיים. בשבע בערב נשיק את הספר החדש של אמירה הס שלה תרמתי מאמר. הנה פרטי ההשקה:

image

בלילה של חמישי אופיע עם להקת להקת ביונג יידיש, בקומה החמישית של תחנה מרכזית ביחד עם יעקב ביטון. אז יהיה שמייח החמישי.

מתרגש. תבואו להגיד שלום

הביקורת המלאה בספרים "הארץ" – אסקפיזם בברלין: השינוי הרדיקלי של מתי שמואלוף | מקלחת של חושך

2015-01-31 12.56.10 ב"מקלחת של חושך" מתגלה הבדל עצום בין שמואלוף "משורר המהפכה", כפי שכינה את עצמו, לשמואלוף הפרוזאיקון הכותב סיפורי אימה

>> לחצו כאן לרשימותיו של מתי שמואלוף באתר "הארץ"

אל קריאת ספר הפרוזה הראשון של מתי שמואלוף הגעתי בציפייה המובנת מאליה שהוא יהיה המשך טבעי של הכתיבה המסאית והפואטית שלו, המתאפיינת בסימני גרילה ומחאה תרבותית וחברתית. חיכתה לי הפתעה. ההבדל בין שמואלוף "משורר המהפכה", כפי שהוא כינה את עצמו באחד משיריו, לשמואלוף הפרוזאיקון הכותב סיפורי אימה הוא עצום, ואולי יש כאן עוד מקרה מוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, אם להשתמש בפרפראזה מז'אנר סיפורי האימה החביב עליו. מכל מקום, בפרוזה שלו, שמואלוף, המשורר הפוליטי, מתרחק מאמירה פוליטית או חברתית.

צריך אולי לשאול את שמואלוף עצמו, יוצר רדיקלי, מדוע בחר בשינוי כה רדיקלי בתוכני היצירה שלו — תכנים שבעצם זיכו אותו בהכרה ספרותית. האם מאס במחאה ורצה לרענן את נושאי הכתיבה שלו? זכותו כמובן של כל יוצר להתחדש ולחדש, אבל נשאלת השאלה אם השינוי הזה אכן מיטיב עם שמואלוף. התשובה במקרה הזה היא, לטעמי, מעורבת.

2015-02-06 14.37.31 

לכל אורך הספר מצאתי בדוחק לא יותר משתיים או שלוש אמירות שאפשר למצוא בהן הד לכתיבת המחאה המוקדמת יותר של שמואלוף. באחד מסיפוריו מודע הגיבור לעוני הצפוי לו בברלין אם יבזבז 2,000 יורו על השתלת שן, ואומר: "אני אלחם בכדי להישאר רחוק מישראל במשך זמן נוסף, גם אם זה אומר לחיות בעוני גדול" (עמ' 289). ובסיפור אחר, "לבן זונה", מטיח הגיבור בפרצופה של החברה האשכנזית המפונקת והשבעה: "לא במקרה כל הסיפור של הזנות עולה בהקשר של המזרחיות. כי הזונות, לפני שעברו להיות ממוצא אחר, היו ממוצא צפון־אפריקאי. הסיפור המזרחי טמון בתוך הסיפור של הזנות, אנחנו היינו הזונות של האשכנזים, ואנחנו הבני זונות של האשכנזים" (עמ' 363).

חבל ששמואלוף לא כתב יותר סיפורים הקשורים לנושאים שהיו קרובים ללבו מאז ומעולם. אבל ב"מקלחת של חושך", המציאות הקונקרטית כנראה מעניינת אותו פחות, והספר מוקדש ברובו לסוג של אסקפיזם, שלא מאפשר למעשה לקורא להימלט. 31 סיפורים נכללו באסופה, בשלוש חטיבות: האחת מוקדשת לישראל, השנייה אקלקטית והשלישית עניינה ברלין. בסיפוריו יוצר שמואלוף שעטנז בין סיפורי אימה בנוסח אדגר אלן פו וכתיבה מתפרעת ובעלת כוח בנוסח יורם קניוק: נחשול של מלים, המתאפיין בכישרון פואטי ואסוציאטיבי ומציף את תודעת הקוראים.

הגם שהאסופה מציעה ריבוי קולות, ניכר לעין שמדובר למעשה באותו קול דון קישוטי המנסה הפעם להתנגח בעצמו יותר מאשר בממסד. בין גיבורי הסיפורים יש לא מעט קווי דמיון: סופר שחי בין ישראל לברלין; רווק שקשור יותר לאמו ויש לו מערכת יחסים מורכבת עם אביו; מרבה לשתות בירה ומשקאות חריפים אחרים; פה ושם מעשן סמים; מרבה לקיים יחסי מין או לדבר על מין (באחד הסיפורים הגיבור מדביק את בת הזוג שלו באיידס), וחי בעימות עם אחת הנשים בחייו ("ברור לשנינו שאין פה אהבה, ויש פה רק חום, כמו ההסקה שאתה פותח בלילה", עמ' 270), או עם האקסית המיתולוגית שלו; היהודי המזרחי יוצא לחפש זהות חדשה דווקא בארץ אשכנז, ברלין, ושם הוא מגלה את קשייו עם עצמו ועם הסביבה. "לעולם לא אהיה גרמני", אומר אחד הגיבורים, "אבל מדוע בכלל אני חושב להיות גרמני. הרי מלכתחילה לא עזבתי את ישראל בכדי להפוך למישהו אחר" (עמ' 269). הדמיון לקניוק הוא לא רק בסגנון אלא גם בתמות ההגירה והעיסוק בברלין, כמו בספריו של קניוק "היורד למעלה" ו"הברלינאי האחרון".

דווקא לאור פסטיבל ברלין שהתקיים בתקשורת סביב המילקי ועלויות המחיה הזולות שם, מעניין לקרוא את עדותו הישירה של שמואלוף, מי שבעצמו חי למחצה בברלין: "מקלל את ההגירה ואת הקשיים שהיא מולידה. מרגיש שהעיר עומדת מולי. שאני צריך להילחם בה בכדי להתקדם לאנשהו. אומר לברלין, אם לא תכניסי אותי לתוכך, אז אני אחזור לתל אביב ולא אכנס לקרבייך" (עמ' 288).

עטיפת הספרלא מעט רגעי מסתורין 

הסיפורים מצועפים באווירה הזויה וקדורנית ובלא מעט רגעי מסתורין ואימה גותית. מתקיימים בהם יחסי גומלין בין דמויות בדויות בעלות כפל פנים: זכר־נקבה או דמות אמיתית־בדויה — מה שמעניק לספר צביון סוריאליסטי. שמואלוף יוצר תחושה שהגיבור הוא אמיתי אך מצרף אליו דמות בדיונית שנייה, או מחליף את מינו במהלך הסיפור בלי להזדקק לניתוח לשינוי מין. למשל בסיפור "ענה־לי", שבו גבר מזרח־תיכוני ואשה מזרח־אסיאתית, שהקמטים על פניהם מספרים את אכזבותיהם, שוכבים במיטה ומחליפים זהות מינית. "היא חיבקה אותי. הוא חיבק אותי. אני חיבקתי אותה, ואותו" (עמ' 285).

כתיבת הפרוזה של שמואלוף כמעט שלא מזכירה פרוזה עברית אחרת שנכתבת בימינו. אם ניכרות בה השפעות הרי הן בעיקר מהספרות האירופית והגרמנית. זו באה לעתים לידי ביטוי בדיאלוגים הגסים במכוון. לרוב הם נשמעים אמינים, אם כי בכמה מקרים הם מצלצלים קצת מאולצים ומוטב היה לעדנם, במיוחד כשהם מושמים בפיות גיבורים שלא בהכרח מדברים כך.

סגנונו של שמואלוף הוא ללא ספק עשיר, אבל לעתים זה עושר השמור לבעליו לרעה; צבר הסיפורים עלול ליצור אצל הקורא מועקה. האסופה גם לא אחידה ברמתה. מוטב היה לנפות לפחות כמה מהחלשים שבסיפורי הקובץ, וגם לקצץ פה ושם בנטיעות של אלה שנכללים בו. אסופה דקה יותר היתה רק מדגישה את ייחודו של שמואלוף בנוף הכתיבה הישראלי של ימינו ומטשטשת כמה ממגרעותיו.

ירון אביטוב, ספרים, הארץ, 25.2.2015

"מקלחת של חושך": שמואלוף מפחיד ומטריד

10593058_832779760086201_3331504931839217847_nבשעה טובה. ביקורת ראשונה לספרי החדש – יותר שווימר כותב בואינט : "מקלחת של חושך": שמואלוף מפחיד ומטריד

סכסוך של אדם עם עצמו, עם יצירתו והרצון להימלט מהמציאות יחד עם אירועים מטרידים אחרים, עומדים במרכזם של קבצי הסיפורים בספרו החדש של מתי שמואלוף. הבחירה במרחב האישי כבמה לעימותים הפנימיים בנפשו של האדם, מעצימה את חווית הקריאה שהופכת למורטת עצבים

מהי הסיבה לאימה המפעפעת מבין דפי קובץ הסיפורים של מתי שמואלוף, הידוע כמשורר ואקטיביסט, מהיוצרים הצעירים המוכרים והפעלתניים ביותר בישראל? ב"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים", שלושה שערים המכילים 31 סיפורים; בהחלט לא קובץ צנום, אלא מקבץ מרשים בהיקפו ובאופן שבו מנסח שמואלוף מעין מיתולוגיה פרטית. סיפורי האימה והמסתורין שבספר ניזונים ומופעלים על ידי כוחות מיתיים, יצורי ביעותים, קמעות וסמלים המשנים צורתם, גודלם ומרקמם שוב ושוב. ואולי דווקא בשל כך – הם נוכחים מאוד, מטרידים, וכן – מפחידים.

כל סיפור בקובץ שונה, מציג מבע אחר מעט מקודמו, אך נדמה כי כולם מונחים באותו מרחב מתעתע של תודעת הסופר. בשונה מסיפורי אימה מוכרים, הנשענים פעמים רבות על המפגש המסעיר בין המוכר למופלא והזר, בין המציאות לדמיון המעורר פלצות, הסיפורים של שמואלוף הם במידה רבה שיקוף של תודעת היוצר שהוא, והכוחות המאיימים הפועלים בהם, מתוארים כבבואה עוכרת שלווה של סופר ודמויותיו, תולדה של נפש פרועה, נטולת מרגוע.

כל האירועים המשונים והמבעיתים (בין אם מספר אותם אדם או דמות בדיונית) קורים תמיד במרחב של סכסוך – סכסוך של הסופר עם בריאתו, סכסוך של הסופר עם מנוע יצירתו או עם עברו, סכסוך של המציאות בהווה עם הרצון להימלט ממנה, וכן הלאה. כל סיפור מציג פן אחר באותה מיתולוגיה שנרקמת לאורך הקובץ ושמאפשרת להיחשף לכוח העצום והמטריד במעשה היצירה, בפעולה הזו של הפיכת דבר שאינו קיים למוחשי באמצעות מילים.

"יתדות ללא אוהל" הוא אחד הסיפורים החזקים ביותר בקובץ. שמואלוף מתאר בו סיטואציה של טירוף ואימה, שנקודת המוצא שלה היא ילדים אשר זורקים על המספר יתדות, מאיימים עליו ועולבים בו. שצף אסוציאציות וזרמי תודעה מתערבלים עם המציאות המסויטת, ויוצרים יחד כאוס שגורם לתחושת מועקה ממש. שמואלוף מצליח בסיפור זה כמו לתמצת את אימת החוץ על הפנים (פנים הבית, פנים הנפש), ולכך תורמת דהירת השפה, הלשון החדה, ההיסטרית אפילו, והקצב המוצלח.

מה שכן, שמואלוף אינו נאמן למבע אחד עקבי, אלא מציג פוליפוניה של מבעים וסגנונות, גם אם לרוב הנימה נותרת די דומה. הוא מערבב בין זמנים ומקומות, בין תרבויות וטיפוסים. לעתים הוא מפלרטט עם המותחנים הבלשיים של אגתה כריסטי, לעתים עם המסתורין של אדגר אלן פו. פעם הוא משועשע יותר אך עדיין קודר, כמו הסרטים של טים ברטון, ופעם אחרת הקדרות והאימה מובעות מתוך אלכימיה של רומנטיקה גרמנית וגותיות
מה שכן, שמואלוף אינו נאמן למבע אחד עקבי, אלא מציג פוליפוניה של מבעים וסגנונות, גם אם לרוב הנימה נותרת די דומה. הוא מערבב בין זמנים ומקומות, בין תרבויות וטיפוסים. לעתים הוא מפלרטט עם המותחנים הבלשיים של אגתה כריסטי, לעתים עם המסתורין של אדגר אלן פו. פעם הוא משועשע יותר אך עדיין קודר, כמו הסרטים של טים ברטון, ופעם אחרת הקדרות והאימה מובעות מתוך אלכימיה של רומנטיקה גרמנית וגותיות

לעומתו, הסיפור "לדבר מולה בשבעת הרקיעים המתפוררים", על אף שמו הנהדר, הוא דוגמה לטקסט שחוורונו מורגש לעומת טקסטים בשלים ומוצלחים ממנו. המספרת היא מלאכית שמגוללת את יחסיה עם מקדה, ערפדית שרה בחיפה חולת סרטן. מעבר לסיפור הדרמטי ולעלילה הגותית משהו, שיש בה גם עיסוק בטכנולוגיה, מוות ואהבה, המלאכית – שהיא מלאכית של מתים – טוענת כי לשמחתה "זאת לא אני שכותבת את הסיפור הזה. המילים עצמן החליטו לכתוב את הדרכים החירשות הללו". הניסיונות לשבור סמכות של מספר ומושא הסיפור, לעצב מערך עלילתי שכמו נמסר ללא שליטה, אינו מתגבש לכדי יצירה מעניינת, מקורית וזכירה – ולכן סיפור זה נקרא יותר כתרגיל מאשר כטקסט גמור.

מה שכן, שמואלוף אינו נאמן למבע אחד עקבי, אלא מציג פוליפוניה של מבעים וסגנונות, גם אם לרוב הנימה נותרת די דומה. הוא מערבב בין זמנים ומקומות, בין תרבויות וטיפוסים. לעתים הוא מפלרטט עם המותחנים הבלשיים של אגתה כריסטי, לעתים עם המסתורין של אדגר אלן פו. פעם הוא משועשע יותר אך עדיין קודר, כמו הסרטים של טים ברטון, ופעם אחרת הקדרות והאימה מובעות מתוך אלכימיה של רומנטיקה גרמנית וגותיות. יכולתו של שמואלוף להציג מגוון רחב כל כך של התייחסויות באופני הביטוי ובסגנונות מרשימה, גם אם לפעמים יש בה רתיעה מסוימת, כיוון שהיא מתעתעת במכוון בקוראים, כאילו ביקש להימנע מקרקע יציבה אחת שעליה ניתן לקרוא ולפענח את סיפוריו.

בהתאמה, השבירה הבלתי נגמרת של הנרטיבים משרתת את האימה, המסתורין והמתח שבסיפורים. התודעה של היוצר, של המספר, של הדמויות אינה ניתנת לקיבוע על ידי הקוראים. היא משתנה מסיפור לסיפור, ומדי פעם גם בתוך הסיפור עצמו. בכך שמואלוף מפגין רצון לקרנבליות מסוימת (המתכתבת עם הפוליפוניה), שהולמת את האימה אך גם מעצימה את תחושת האי-סדר והגמישות שבעלילות. בסיפורים בקובץ ההתרחשויות הקונקרטיות הן כמעט תירוץ לחגיגה פרועה, אלימה לפרקים, מורטת עצבים, של נפש האדם. וחגיגה זו יוצרת את תחושת האימה העיקרית משום שהוא חושפת את הכאוס, היעדר היציבות ושמיטת הקרקע מתחת לכל מה שהגיבורים יודעים ומכירים, או חושבים שהם יודעים או מכירים.

הדמויות באשר הן תמיד תוהות, נודדות, תרות, חסרות שקט, אניגמאטיות. לכולן יש פצע, סוד, הפרעה או מעשה מכונן שמניע אותן בשבילים חשוכים (באופן ממשי או סימבולי).

ההכרח שלהן לנוע במצב תודעתי מפוזר וסתור, אלים ומאיים, ספקני ומלא אשמה, יוצר את הדרמה שבסיפורים. אלו דמויות עצובות לרוב, בודדות, רדופות. שמואלוף מצליח לקשר ביניהן לא רק בשל תמת העל של הקובץ שהיא היחסים של יוצר עם יצירתו, אלא גם על ידי הענקת ביטוי למצוקות ותהיות הנובעות מאותו מצב בסיסי של בדידות וחידלון. הוא זורק את דמויותיו שאולה, ובוחן אותן לאור התרחשות מוזרה ומאיימת המחייבת אותן לפעול באופן מסוים, לתהות על היותן, ולחוות בעוצמה את הדרמה המתחוללת.

לא כל הסיפורים בקובץ אחידים ברמתם. חלקם מעוצבים היטב, מצליחים לבטא את האימה המתחוללת, ולהציב את הקוראים במתח של ממש. בכל שער יש סיפורים טובים יותר ופחות, ועל אף שכתיבתו של שמואלוף טובה, עשירה, רבת רבדים, מסקרנת ומעניינת. ברגעים מסוימים הוא נוטה לאריכות יתר, לפירוט שמעמיס ואפילו מעיק. הסיפורים שלו תובעים מהקוראים להיכנס לממד זר ואפל, ולא תמיד הוא מצליח לעשות זאת. בין אם על ידי העודפות שמכהה את הברק ופוגמת בקצב של הסיפור.

שמואלוף במיטבו בקובץ זה, דווקא כאשר הוא נותר "צמוד יותר לקרקע", ומספר על האימה שביום-יום כאשר אירוע מסוים משבש את השגרה או את המוכר. אז הוא מצליח להעמיד סיפור קצר כתוב היטב, שמעורר אי שקט וחוסר נוחות בקוראים, ולוכד אותם במתלעות של ספקות ופחדים, ומעורר השתאות מהניסוחים הפיוטיים והגסים כאחד, החוברים יחד לביטוי משכנע של אימה.

"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים", מאת מתי שמואלוף. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 416 עמ'.

 הדברים התפרסמו לראשונה בספרים – YNET ונכתבו על ידי יותם שווימר

דף הספר בפייסבוק | לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט