עמיר לב לראשונה בברלין

10407780_810115422357938_6185901313262154089_nחצי שנה לפני פרוץ המחאה החברתית של יולי 2011, הופעתי עם עמיר לב בערב מיוחד על "שירת מחאה" בבית אביחי בירושלים. והיה לנו חיבור חזק והוא ניגן לשלושה שירים שהקראתי. חצי שנה אחרי מצאתי את עצמי חוסם כביש מול בית אביחי עם פעילות המעברה. כך היסטוריה מתחילה בתרבות ומסתיימת בפעולה ישירה לשינוי המשטר. העניינים מתגלגלים ועכשיו אני בשהות זמנית בברלין, ושמח להתארח עם עמיר בהופעה מיוחדת שלו בעיר

* צפו בשיתוף הפעולה שלנו בבית אביחי

המגילה השישית: ראיון עם מחבר מגילת השואה פרופ' אביגדור שנאן

שואת יהודי אירופה היא חורבן שמסרב לכל פירוש או הסבר תיאולוגיים. אולם למרות זאת נתחברה לפני כשבע שנים "מגילת השואה" – טקסט שלראשונה מנסה לעגן את זכרון השואה בהקשר דתי-ליטורגי. בראיון למתי שמואלוף מספר מחבר המגילה פרופ' אביגדור שנאן: "התחושה היתה כאילו מישהו כותב את זה דרכי"

לאורך ההיסטוריה, עם ישראל הכיר דרך אחת עיקרית לזכור ולהעביר לדורות הבאים את האירועים המכוננים בעברו: טקסטים וטקסים הקשורים בהם. כך נשמר זיכרון יציאת מצרים בספר שמות ובהגדה של פסח, זיכרון נס פורים נשמר במגילת אסתר, ואילו זכר חורבן בית המקדש נשמר במגילת איכה ובקריאתה בבית הכנסת בט' באב. המאה העשרים ידעה את אחד האירועים הנוראים בהיסטוריה היהודית, אם לא הנורא מכולם – השמדת ששה מיליון מעם ישראל וחורבן רוב מניינה ובניינה של יהדות אירופה. אולם אירוע זה נותר עד כה כנוכח בתחום ההיסטוריה החילונית בלבד, כאשר אפילו יום זיכרון ואבל דתי מיוחד לא נקבע עבורו.

ייתכן שכך התגבשה ההתייחסות לנושא משום שהעובדה שהשואה התרחשה כוללת בתוכה מניה וביה שאלות קשות באשר להשגחה האלוהית. אולם לפני כשבע שנים עלתה יוזמה לכתוב טקסט-זיכרון ליטורגי גם עבור יום הזיכרון הישראלי לשואה, ובכך להציב את החורבן האחרון על הרצף המסורתי של הזיכרון הקולקטיבי היהודי. מי שחיבר את הטקסט, שזכה לשם "מגילת השואה", הוא פרופ' אביגדור שנאן מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. לרגל יום השואה שוחחנו עמו על המגילה, תוכנה ונסיבות כתיבתה.

"הכול התחיל מיוזמה של יהודי מקנדה, אלכס אייזן שמו, שחשב שאין ביטוי ליטורגי מתאים לאירועים הקשים של המאה העשרים", מספר שנאן. "הוא גייס כספים ופנה לרבנות הראשית – שדחתה אותו. הוא פנה לאוניברסיטת בר אילן אך הם לא האמינו בחזונו. לבסוף פנה לתנועה הקונסרבטיבית, שאימצה את הרעיון. הוקמה ועדה, שהייתי חבר בה, ובמהלך הדיון הועלתה ההצעה לפנות לסופר אהרון אפלפלד. אבל לא עלה בידו להציע טקסט מתאים, כי אף שהוא סופר מצויין, כותב שלא מבאי בית הכנסת היה מתקשה לכתוב את המגילה. בסוף קיבלתי על עצמי את הכתיבה".

איך עובדים על טקסט כזה?
"התהליך היה ארוך ומורכב. עבד עימי צוות של אנשי ספרות, תיאולוגים, היסטוריונים ומומחים לשפה, וכולם בדקו את הדברים. ועם זאת המגילה עצמה נכתבה תוך שש שעות, בסערת נפש, מבלי שהייתי מודע למה שיוצא. התחושה היתה כאילו מישהו כתב את זה דרכי. מבנה המגילה היה מוכתב מראש: שישה פרקים, במקביל לששה מיליונים שנכחדו בשואה. בהתאם למבנה זה המגילה כוללת מבוא, שלושה סיפורים, קינה וסיכום. הראשון שבסיפורים הוא סיפורו של עיתונאי גוי המתאר את החיים בגטו, השני של נערה יהודיה גרמניה בתוך מחנה עבודה, השלישי של יהודי פולני במחנה ריכוז. האֵימה גדלה מטקסט לטקסט והפחד מתעצם, עד לקינה. ועוד, אני לא מוכן לוותר ולהציע את הפתרונות השונים שהוצעו לשאלת מקומו של האלהים בשואה, כגון שאלוהים מת באושוויץ או שהשואה היא עונש על החילוניות והציונות".

אז מה התשובה שלך?
"התשובה שלי שלא נוכל להבין. נצטרך לחיות עם הידיעה האיומה הזאת. נדרש לחיות ללא תשובה. השאלה 'איפה היה אלוהים?' היא אחת השאלות הדתיות החשובות שחווה העולם היהודי לאחר השואה. השאלה הזאת מתבטאת בחוויות של הדמויות, שלמשל לא יודעות לשאול. אני יכול לתאר את זה כדומה לחוויה של איוב. הוא מנסה להבין מדוע אלוהים מתנהג אליו בצורה כל כך קשה. אבל הוא מחליט להמשיך. בהתחלה הוא מאשים את עצמו. ובסוף הוא משתתק. אתה צריך להבין שזאת השאלה התיאולוגית אולי הכי קשה. היכן היה אלוהים בשואה? אבל אינני יודע, איך ומדוע. ושוב אני חוזר שאיני מקבל עלי את התשובות הפשוטות של אלוהים מת, או אלוהים מעניש".

 "השכינה נתנה לי לכתוב"
הרבנות הראשית, כאמור, לא נענתה להצעה ליטול חלק בחיבורה של מגילת השואה. פרופ' שנאן מספר שגם היהדות האורתודוקסית בכלל לא גילתה עניין במגילה: "האורתודוקסים לא נכנסו לזה, משום שהגישה האורתודוקסית קצת מאובנת ולא מקבלת חידושים. ההתקבלות של המגילה היתה במסגרת התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית). המגילה הוצגה עם חזנים ומקהלה בקנדה. היא תורגמה לשפות שונות, ביניהן צרפתית, גרמנית, רוסית ואנגלית. זה גם מבוצע בישראל, אבל לא בכל בתי הכנסת המסורתיים. בכל מקרה ההצלחה הייתה יותר במסגרות של התנועה המסורתית, זה לא פרץ מחוץ לכך".

נתקלת בקריאות למגילה שחשת שהן שונות?
"לא היו קריאות חדשניות שהיממו אותי. לפעמים רבנים מתקשרים ומבקשים ממני הבהרות לגבי נושאים מסוימים. למשל, שואלים האם בכוונה הזכרתי תזמורת או רכבת בכל פרק ופרק. הרכבת של אושוויץ והתזמורת הם שני הלייטמוטיבים בטקסט. בנוסף, באנגליה כתבו אותה על מגילת קלף".

המגילה נכנסה לקאנון ספרות השואה?
"במחקר על ספרות השואה מזכירים את זה כחלק מהניסיונות הספרותיים להתמודד עם הנושא".

היא מתאימה לבני נוער?
"המגילה היא מודולרית. לדעתי, הפרק הראשון, הרביעי והאחרון מתאימים יותר, ובכל מקרה אפשר לוותר על חלק אחד או משנהו. לא פעם סיפרו לי שקראו בבית ספר פרק אחד מתוכה. החלק של הקינה הוא יותר דתי, ויש בה אלוזיות ל'על אלה אני בוכיה' ממגילת איכה. נתתי במגילה גם טעמים של מגילת איכה".

בתור פרופסור ואיש אקדמיה, איך הגעת לחיבור מגילה ליטורגית שמלווה במוזיקה?
"אני בעצם מוזיקאי מתוסכל – עד גיל 18 האמנתי שהקריירה שלי תהיה כמוזיקאי. אני נגן ויולה, ניגנתי בתזמורת הגדנ"ע, נסעתי בעולם עם תזמורת זו וקיוויתי להמשיך בתזמורת צה"ל. אבל אז עברתי למשהו אחר. אבל מגילת השואה היא אירוע טקסטואלי חד פעמי מבחינתי שהשכינה נתנה לי לכתוב. משהו היה צריך לתת לכך, בתוכי, ביטוי פואטי".

הקראת את המגילה להוריך?
"אבי כבר לא היה בחיים. אבל הקראתי לאימי".

ואיך היא הגיבה?
"היא בכתה".

הראיון התפרסם לראשונה בבית אביחי

בין שני שמות: עינת יקיר מראיינת אותי במוסף בית אביחי

למתי שמואלוף קראו בהתחלה מתתיהו, ורק עם השנים התקצר השם. "ברגע שהכרתי את ההבדל ביניהם ידעתי שזהו הסוד שלי"

הכניסה למשכן היא ממזרח: ת'כלס אפוקליפטי ב-palestine וְאַבְזְרַיְיהוּ

לְאֵשֶׁת לוֹט אָסוּר לָשֵׂאת נֶשֶׁק בַּטֶּרְמִינָל

בַּפְּגִישׁוֹת וּבַפְּרִידוֹת יַבִּיטוּ הַפָּנִים אֶל מֵעֵבֶר

לַכָּתֵף

וְלֹא תִּהְיֶה בּוּשָׁה לַמִּתְכַּסִּין.

 

בַּנְק פּוֹסְט לְאֻמִּי מִתְמוֹטֵט מוּלְךָ

בְּשַׁאֲגַת אֲרָיוֹת מֵאֹפֶק  לְאֹפֶק  בְּפָלַסְטִין

אַהֲבַת לְבִיאוֹת פּוֹרֶצֶת בְּמֵעַי

וְאֵין בּוּשָׁה לַמִּתְכַּסִּין.       

העברית לא שלי. שמואלוף (צילום: מוטי קיקיון)

מחיריק לצירה

תהליך ההתבגרות כולל גם קפיצה לתוך המרחבים המתרחבים בין שכבות שונות של שפה. רגע מסוים שבו אתה מגלה שלשפה יש משמעויות שונות, שבו בזמן אתה מזהה את עצמך דרכן והן מזהות וקובעות את זהותך. אתה מכונן שפה, ושפה מכוננת אותך במובן היחידני והקולקטיבי. שמי נקבע על שם סבי מתתיהו שמואלוף. אבל כבר בגיל צעיר הלכתי עם הקיצור של מתי. איני זוכר מי קבע לי את הקיצור, האם זאת הבושה שחשתי בשמי, או שמא השם הקצר, שמבטל את צלצול הפעמונים שבשם העתיק.

יש הבדל ניכר בין המתתיהו התנ"כי לבין המתֵתְיהו העיראקי-בגדדי ממשפחת אמי. ההיגוי בדיאלקט הערבי הופך את השם מחיריק באות ת' הראשונה לצירה ומשנה לגמרי את היחס שלי לשפה. משפת אב, שקיבלתי בירושה מסבי הפרסי שהיגר ממשהד לישראל, עברתי לשפת האם שלי. ברגע שהכרתי את ההבדל בין שני השמות הללו, ידעתי שזהו הסוד שלי.

משפה לשפה

השפה נמצאת בתנועה מתמדת, אף פעם לא נעצרת בשום ספר חוקים או באקדמיה ללשון כלשהי. האזנה מתמדת לתהליכים המתבצעים בתוכה והבנת הסלנג שמטמיע את עצמו בתוך המילים שעוברות דרכנו מביאות לתובנות חדשות על החברתי, הקולקטיבי והצייגייסט בפלסטין.

השירה היא גם סלנג, אך היא מצליחה להראות לנו גם את שמות השפות השונות המסתתרות בינינו. השירה לא מבקשת מאיתנו להיות עבדים לשפה הדינמית; היא רוצה שנקבע מתוך מצע ספרי שירה את השפה העדיפה לנו.

מצד אחד, אני שלם עם הצעידה של השפה לרבדים חדשים של משמעות שנכונה לתקופה. מצד שני,  אני מנסה בכתיבה שלי להמציא שפה. בפרוזה אני מקשיב לדמויות שלי ומעניק להן את היכולת להוביל אותי. בספר השירה האחרון שלי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010) התעקשתי להכניס רובדי שפה יהודית לתוך השירה, ובו בזמן להלחים אותם עם סלנג, יידיש…

סלנג שומע אותי

 אני שומע סלנג מתפצח מאדרפאקר (motherfucker)

וזה ברור וזה ממש וזה משובח וזה ווטאבר (whatever)

אבל השיניים הצהובות שלי נופלות מהחלומות לחלונות השבורים באנפלגאד (unplugged)

לא נהיה אחד שתיים או שלוש, כשאין נחמה בקמטי הספוקנוורד (spokenword)

זוכרת איך עלינו על החלליות שגנבנו מסוחרי הנוטינג, נוטינג אט הול (nothing noting at all)

לא זוכרת כלום, רק חרטות של מסטיק קשה שנדבק אנדר דה ברידג' (under the bridge)

ועכשיו מי מוצץ את מי מוצצת בוגדנית בפאקיו (fuck you)

מיכה שיטרית נכלא בג'ינגל (jingle) של חברת הביטוח איי-איי-ג'י (A.I.G)

רדיו בלה, בלה קנה את רדיו בלה בלה (Bla Bla Bla)

אל תבעטי בי – תבעטי בי – גאולה מסריחה מבולשיט (Bullshit)

מאמין לך אחרי שראיתי שההבטחה לא תיצור פתרון בוורד דוקומנט  (Word-Document)

אני שומע סלנג מתפצח פאדרפאקר (fatherfucker), סלנג שומע אותי…

מפואטית למלוכלכת

מקוממת אותי התשוקה ליצור שפה ארכאית וגבוהה שלא לצורך. מצחיק אותי מי שחושב שיש דרך אחת (טהורה) לכתוב שירה (לא מזוהמת). אין לי סנטימנטליות ביחס לעברית, להפך, אני מרגיש שהיא לא שלי, שהיא שפה שבה אני מתארח, אורח מהגר, פליט עובר ולא שב."השירה היא גם סלנג, אך היא מצליחה להראות לנו גם את שמות השפות השונות המסתתרות בינינו. השירה לא מבקשת מאיתנו להיות עבדים לשפה הדינמית, היא רוצה שנקבע מתוך מצע ספרי שירה את השפה העדיפה לנו. מצד אחד אני שלם עם הצעידה של השפה לרבדים חדשים של משמעות שנכונה לתקופה. מצד שני אני מנסה בכתיבה שלי להמציא שפה. בפרוזה אני מקשיב לדמויות שלי ומעניק להן את היכולת להוביל אותי"

בשנת 2014 יראה אור ספר הפרוזה הראשון שלי ובו סיפורים קצרים. המעבר מכתיבת שירה חברתית ופוליטית לעלילות שינתה אצלי את השפה. פתאום יכולתי להתעסק ביחסים זוגיים בחופשיות ולעזוב שאלות ריאליסטיות וביוגרפיות. זה מביא אותי לשחק. למשל בסיפור "הייתי קבורה כשנפגשנו" יש מעין פקאצה אקדמאית שיכולה לבטא את עצמה בבהירות פואטית ומלוכלכת. הנחתי רסיס עלילה – מישהי שקוברת את עצמה – ומכאן והלאה יכולתי ללכת בין ההווה הסלנגי ובין שכבות נוספות בשפה. לייצר משהו שאינו קיים במציאות.

רגבי קברי היו רכים ושונים ממה שדמיינתי. זאת לא הייתה אדמת מדבר קשה. ההפך, היַבָּשָׁה הייתה מאוד אוורירית. היה לי קשה לעדור פנימה. הרגשתי מטופשת כאילו ניסיתי לדבר בשפה זרה, מבלי לדעת כיצד לבנות משפט ולהגות נכונה את המילים. ובכל זאת רציתי להצליח לדבר בשפת העפר הזאת. אבל אישה אקדמאית כמוני לא יכולה לקפוץ לתוך הרחם של הריטואל העתיק ולהיוולד כחלק אינטרגלי של אֶרֶק הנשים הניו–אייג'יות. אף על פי כן ביקשתי לשכוח לגמרי ולהיפטר מגרורות מערכת הכוח האוניברסיטאית שפשטו בתוכי. האמנתי כמו ילדה קטנה שפעולה פשוטה של כניסה ויציאה מתוך רגבי החפרפרת הקבר תוכל לשנות את הגורל המורבידי שנקבע לי.

 

מתוך הסיפור "הייתי קבורה כשנפגשנו", שנכלל בין מומלצי תחרות הסיפור הקצר של "הארץ". 

 הראיון של עינת יקיר התפרסם במוסף בית אביחי

בתפקיד משה רבנו: דפני ליף

קול של דור חדש. דפני ליף. cc: ויקיפדיה
קול של דור חדש. דפני ליף. cc: ויקיפדיה

אלפי שנים לפני פרוץ המחאה החברתית עבר עם ישראל מסע לשחרור מעבודת פרך ומשעבוד. כמו אז גם היום, המתכון להצלחה זהה


מדי שנה אנחנו לומדים על המסר המשחרר שנושא עמו פסח, אך השנה הוא רלוונטי מתמיד בעקבות המחאה החברתית שהחלה בקיץ האחרון. כפי שהיציאה ממצרים הולידה מנהיגות חדשה בדמות משה, המחאה הצעידה קדימה מנהיגות צעירה. כמו בימים ההם, גם הפעם נצטרך לעשות שימוש ביצירתיות, בדמיון, בעקשנות ובחזון רחב.

היציאה למסע של שחרור מעבודת פרך ומשעבוד היתה כרוכה בעקירה, והעם שהיה זקוק לתודעה חדשה היה חייב לחכות לחילופי דורות במדבר. משה העברי הרג את המצרי וברח לארץ כוש ומשם לארץ מדין. משם הוא חזר עם אהובתו ציפורה ועם אביה כיועץ ראשי למנהיגותו. אך משה לא נכנס לארץ המובטחת: גם במנהיג הענק היה פגם, למרות שנהג ביצירתיות במהלך המסע הארוך במדבר.גם במאבק החברתי אנחנו חווים קשיים גדולים. מאות האלפים שדרשו שינוי לא הצליחו לקדם את בואה של מדינת הרווחה, תוכנית מסודרת למלחמה בעוני או עקיפת כשלי השוק. פוליטיקאים, אנשי הון ואליטות מסוימות מסרבות לייצר מהלך רדיקלי של תיקון. ההתלהבות שחווינו בקיץ הצטמצמה, וכולם מחכים לסיבוב הבא.

פסח מסמל יותר מכל היציאה מעבדות לחירות, מעם של עבדים לעם ריבוני ובוטח בארצו. כדי לעשות את הדרך מנקודה אחת לשנייה נזקק העם לדמיון רענן ולפתרונות המקוריים שהציעו אלוהים, משה וההנהגה. בנות צלפחד הן דוגמה טובה: חמש האחיות הסבירו למשה שאביהן נפטר וביקשו לרשת אותו למרות שההלכה לא היתה לצדן. התעוזה, העקשנות, החתירה תחת המסורת היהודית (ראו מה קרה לקורח לאחר שחתר תחת הנהגתו של משה) הן שהובילו להצלחת בנות צלפחד במאבקן לקבל נחלה.

המאבק החברתי, שמהווה את קולו של דור חדש שקם בישראל, צריך לדעת מה גבולותיו כדי להשיג את המטרה. כדי שהמנהיגות הצעירה תוכל לדרוש מהשלטון תיקון חברתי חריף, כמו בנות צלפחד, הם זקוקים לאומץ ולשיתוף פעולה בין-קבוצתי. זהו אינו מאבק של יחידים: אנו זקוקים למכנה המשותף הרחב ביותר בין קבוצות שונות ומגוונות. הסולידריות והאחווה הן הדבק שיחבר בינינו כדי שלא ניפול כמו עדת קורח בין הבקיעים במדבר, בדרך לגאולה בארץ הקודש.

פסח מזכיר לנו תמיד חזון של חופש על תנאי, המותנה בקבלת עשרת הדיברות. תחת עול המצרים לא יכול היה עם ישראל לדמיין חיים אחרים, אך הדברים השתנו כשהעם החל להאמין במשה ובערכים החדשים שאלוהים העניק לו בהר סיני. גם במאבק החברתי אנחנו זקוקים לחזון מלכד חדש, שיכיל את עוצמותיה  של החברה הישראלית. אנחנו זקוקים לאנשי חזון שידמיינו עולם חדש לחיות בו.

התפרסם לראשונה בבית אביחי

*

משחק הערב באנרגיות טובות את יצחק תשובה !!! בואו

 
*

פואטיות במהפכה

תצלום: ינאי יחיאל
תצלום: ינאי יחיאל

כתבה נפלאה של איילה פנייבסקי ב"מגזין הארץ" סביב שירת האוהליםהעם רוצה צדק פואטי !

שלוש ביקורות בעמוד "תרבות וספרות – הארץ" שהוקדש לשירת האוהלים:



ידיעה במעריב על הגעת שירון המהפכה למצרים

ולסיום הנה השיח השלם שהתעורר בעקבות הלידה של שירון המהפכה – באתר "גרילה תרבות"

גליונות שירת המהפכה הגיעו לעשן הזמן באר שבע. ניתן להשיג גם באוזן השלישית ת"א וירושלים. סניפי תולעת ספרים. מגדלור. המשיח. הנסיך. סיפור פשוט

שבת שלום

שתקנו יותר מדי זמן

 כל כך הרבה שנים אנחנו מפולגים בין ימין לשמאל, במקום לצעוק על מה שמטריד את כולנו. ערי האוהלים הן רק ההתחלה
 השבוע בשדרות רוטשילד. צילומים: פלאש 90
  המשך קריאת הפוסט "שתקנו יותר מדי זמן"

לב שירת המחאה

עמיר לב מאור גדול
עמיר לב מאור גדול

לכל אחד ואחת יש חלומות שהיו רוצים להגשים. החלומות נפתחים ונסגרים כפרחים ובחלומותינו אנו מגשימים אותם ובמציאות אנו נאחזים בעננים. המשך קריאת הפוסט "לב שירת המחאה"