בית הכנסת בקרויצברג שעובד עם קהילות מוסלמיות ופליטים

כתבה חדשה שלי למגזין אוסטרלי מתארת את החיים של בית כנסת עתיק בברלין שפותח את שעריו.

והנה דווקא בברלין אני לומד תלמוד בכל יום שלישי

הטור התפרסם לראשונה בעיתון "הארץ" –  "והנה דווקא בברלין אני לומד תלמוד בכל יום שלישי"  הדף שלי ב"הארץ". שבת שלום!

CC CC BY-SA 3.0 Synagoge am Fraenkelufer | Beek100 - Eigenes Werk
CC CC BY-SA 3.0 Synagoge am Fraenkelufer | Beek100 – Eigenes Werk

בשבת אני הולך לבית הכנסת של קרויצברג. שם אף אחד לא שואל אותי, גם לא נפתלי בנט ואיילת שקד, אם אני שוכב עם גברים או עם נשים, או גם וגם

עברו כמה שנים עד שהבנתי את כל תהליך החילון שעברתי ושבעקבותיו התקשיתי להיכנס לבית כנסת. חלק מהמרד שלי באבי ז"ל היה דרך זלזול בעולם הדת, אך השנים עברו ונכנסתי לכותלי בית הכנסת ומצאתי בו עושר גדול. נגיד את האמת, מעולם לא הלכתי באופן קבוע לבית כנסת, אבל ברגע שאתה נהפך לאדם אמוני אתה מוצא יופי בפתיחת ארון הקודש. ולא משנה אם זה בברלין או בארץ, זאת אותה תורה ואנו נשארים באותה גלות. ויש רגעים שבהם אני רוצה לכעוס על מישהו שמנע ממני את לימוד הגמרא בבית ספר, את הקידוש עם אבי, על כל הדברים שהחמצתי.

והנה אני לומד כאן בברלין תלמוד בכל יום שלישי, פעם בשבוע, ומוצא אנשים כמוני שרוצים לשתות מתוך הנהר שממשיך לזרום גם בימינו ומימיו מסקרנים, מרתקים ופוריים. המשתתפים חלקם יהודים, חלקם נוצרים, חלקם ישראלים, חלקם אנגלים וגרמנים, וכולם יושבים במעגל. בשיעור אנו קוראים את מסכת סנהדרין בשלוש שפות: עברית, אנגלית וגרמנית. ומספר הלאומים שבחדר גדול ממספר השפות שאנו קוראים בהן את הספר הנפלא.

X1Dx_jyY

והנה אנחנו הולכים אחורה לתוך העברית התלמודית הקדומה ומגלים כמה עזה המחויבות שלה לאמת. אותה אמת הנעדרת בימינו. "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל" (סנהדרין י"א צ"ז ע"א). ושאלות רבות עולות עם קריאת הטקסט. כנגד מה הוא נכתב? כנגד הפאגניות, היוונים, היהודים המושחתים? כנגד מי נכתבו התנאים לבואו של משיח בן דוד? שאלות רבות מקבלות במשך השנים תשובות רבות. והמפגש המשותף בין הלאומים השונים מעלה עוד יותר שאלות של תרגום, ואנו נשמעים לרגע כמו מערכון של לול: "אלזו, הוא שואל גפן במובן של גפן? או גפן במובן של גרובן?"

במסכת סנהדרין, הרגע לפני בואו של המשיח הוא אותו רגע של שובע שאינו יודע שובע, אותה מציאות של תאוות בצע, חמדנות ושחיתות.

בשבת אני הולך לבית הכנסת של קרויצברג. לפני כניסתי לשם אף אחד לא שואל אותי, גם לא נפתלי בנט ואיילת שקד, אם אני שוכב עם גברים או עם נשים, או גם וגם. אני מאחר קצת, בשל הבילוי הלילי בבר הומו לסבי, שנותן מקום גם לסטרייטים וגם לקווירים ולא הופך את הזהות המינית למכשיר לסלקציה. ובכל זאת יש שלט בחוץ המודיע שזה "הומו בר", כי לא רוצים שסטרייטים ייבהלו בכניסה למקום ותתעורר בהם הומופוביה אלימה.

בשלב הפיוטים, לבי הומה בפחד. עדיין מקנן בי הפחד משירה בציבור. לא הצלחתי אף פעם למצוא את עצמי בקלות בין קולקטיבים. נכון, הייתי בין עורכי "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", אבל גם במזרחיות מצאתי קושי להיות קולקטיב מדומיין שנהפך למעשה. יש לי רתיעה מקולקטיבים עוד מימי היותי חלק ממערכת החינוך בישראל. אבל שירים יכולים לפורר לבבות יותר מכל מקדחה חשמלית. ומצאתי את עצמי במעגל שר לבסוף את "דרור יקרא" של דונש בן לברט עם שירון ביד.

הייתי חייב לצאת מוקדם כי הלכתי לראות דירה, ומצאתי את הפיוטים מהדהדים בי, מנגנים את דרכי, והודיתי לשם "וְלַמַּזְהִיר וְלַנִּזְהָר. שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר".

עוד טורים מתחנת החלל של ברלין  

האיש גבריאל | רוני שויקה

גבריאל בלחסן. צילמה: מיכל שני
גבריאל בלחסן. צילמה: מיכל שני

האיש גבריאל

רוני שויקה

באחד מימי נובמבר 2004 נחתה בתיבת האימייל שלי הודעה מבחור שלא הכרתי בשם יהונתן. בהודעה הייתה תגובה למאמר שפרסמתי מספר חודשים קודם ברשת האינטרנט על 'ירח במזל עקרב' של להקת אלג'יר. להקת אלג'יר ערכה באותה תקופה מסע הופעות אינטנסיבי עם יציאת האלבום 'מנועים קדימה', אחד מאלבומי הרוק הטובים והחשובים ביותר שיצאו בישראל. בדיוק באותו ערב הייתה לאלג'יר הופעה במועדון הסטנגה בירושלים, וקבענו אם כן להיפגש במועדון ולדבר. כשפגשתי את יהונתן מצאתי בחור גבוה עם אישיות מרשימה, תלמיד ישיבת פוניבז' לשעבר, שעזב את הישיבה ואת העולם החרדי לפני זמן לא רב ומחפש כעת מקום משלו בעולם החדש. הפתעה גדולה יותר הייתה לי כאשר ראיתי את גבריאל בלחסן נכנס למועדון, לראשו כיפת ברסלב לבנה והוא עוטה ציצית גדולה על בגדיו עם פתיל תכלת בתוך הציציות. גבריאל וחברו הטוב אביב גדג', שניהם מהמושב תלמי אליהו שבדרום הנגב, הקימו את להקת אלג'יר בשנות התשעים ובשנת 1995 יצא אלבומם הראשון 'נאמנות ותשוקה'. זמן קצר לאחר הוצאת האלבום אביב וגבריאל יצאו מהמושב והחלו במסע נפשי אכזרי ומטלטל שהתחיל בישיבת אור החיים בירושלים והמשיך בחצר האחורית של תל אביב, כאשר בתוכו משולבים תחנות של אשפוזים בבית החולים אברבנאל. באותה תקופה הוציא גבריאל שני אלבומים: 'רכבות' ו'השנים היפות של גבריאל'. גבריאל אובחן כחולה במאניה-דפרסיה, ועקב מצבו הנפשי הוא לא היה יכול להשתתף באופן מלא בסיבוב ההופעות של הלהקה בשנת 2004.

  • נאמנות ותשוקה, להקת אלג'יר, 1995
  • גבריאל בלחסן, השנים היפות של גבריאל, 2002
  • מנועים קדימה, להקת אלג'יר, 2004

שכינת אל

ידעתי שגבריאל חולה במחלת נפש. לא ידעתי מה פירוש הדבר וכיצד היא באה לידי ביטוי. כשראיתי אותו עם הכיפה הגדולה, הציציות ופתילי התכלת, התרגשתי. 'אחי, זה אמיתי?' שאלתי אותו, מסרב להאמין. 'בטח', הוא החזיר לי בפנים קורנות. ואני הייתי מאושר. מימיני יהונתן, עד לא מזמן עם כיפה שחורה. בשנה הבאה הוא יתחיל ללמוד קולנוע בסם שפיגל. משמאלי גבריאל, עם כיפה לבנה חדשה, ועל ראשי שכינת אל. וכשאביב שר 'מכתבים למיכלי' וכל הקהל במועדון הקטן והצפוף התנדנד והתפלל יחד אתו: "אלוהים, אל מלא רחמים! תוריד אהבה וגשמים!" הרגשתי ששערי שמים נפתחים.

כל זה באמת קרה. המועדון הפך לבית כנסת, אביב גדג' היה החזן, והתפילה שעלתה מאותו מועדון וקרעה שערי שמים, שינתה את החברה הישראלית. בעשר השנים האחרונות השפה הדתית חדרה אל מרכז התרבות הישראלית בתנופה ובעוצמה. הדיפוזיה בין החברה הדתית והחילונית התגברה והשפיעה על השיח הפנימי של כל קבוצה. היהדות הפכה ממושג דתי-אורתודוכסי למצע משותף של החברה הישראלית כולה. מצע עליו מתנהלים גם מאבקים קשים, אבל כמו ששר אביתר בנאי: "לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור" (לילה כיום יאיר). להקת אלג'יר שהגיעה ממושב שכוח-אל לא רכבה על גל, לא זיהתה פוטנציאל ולא ניבאה עתיד. היא פתחה את האדמה וגילתה שם "זרמים תת קרקעיים של יופי". והיופי הזה, שלא היה חלום אלא "אלהים שבא אלי אתמול" (מתנה), פעל על תת-המודע הקולקטיבי הישראלי בדרכים נסתרות ושינה אותו לתמיד. הייתי שם, ראיתי את זה קורה. כל זה קרה באמת.

  • גבריאל בלחסן, עריסת יהלום, 2004 (מתוך האלבום "בשדות")

התשוקה להיטהר, להיות אדם חדש

אבל גבריאל היה חולה. הכיפה הגדולה לראשו והציציות היו המחלה, לא התרופה. כאשר המאניה הייתה פורצת אצל גבריאל, הוא היה 'חוזר בתשובה'. תפילות וברכות, כיפה, טלית ותפילין, כל החבילה, כולל הצהרות אמונה ותחינות להתקרב לאדון עולם, "הריבון, העליון, הקדמון" (עריסת יהלום). מתוך התקף דתי הוא היה שורף את כל השירים שכתב, את כל בגדיו, את כל מה שהיה לו, בתשוקה להיטהר, להפוך לאדם חדש. כאשר הוא היה יוצא מהמאניה לאחר כמה ימים, הוא לא היה מכיר את עצמו. בשנת 2005 פרסמה תימורה לסינגר ראיון ארוך ומעמיק עם גבריאל בלחסן בפורום המוזיקה הישראלית של וויינט. בתחילת הראיון היא מספרת שבזמן שהיא מכינה אותו לפרסום, לאחר מספר פגישות עם גבריאל שהתארכו על פני זמן רב, היא מקבלת ממנו טלפון: "אנחנו צריכים להיפגש שוב. כל מה שאמרתי בפגישה הקודמת לא בתוקף". כשהם נפגשים היא שמה לב שהוא חובש כיפה גדולה, והוא מספר לה על חייו החדשים כאדם דתי. לאחר מספר ימים, שוב טלפון: "כל מה שאמרתי בפגישה האחרונה שוב לא בתוקף. אולי נחזור לגרסה הקודמת". המאניה חלפה, הכיפה ירדה.

גבריאל היה חולה, אולם גם במחלתו הוא היה גבריאל. בשפיותו ובטרופו, באמונתו כמו בכפירתו, עם כיפה או בלעדיה, הוא היה אדם אחד, שהתעסק בכל יצירתו באובססיביות שאין דוגמא לה באלהים. קיומו והעדרו מאיימים על גבריאל במידה שווה, אבל אין בעובדה זו נחמה כלשהי. גבריאל יטיח דברים בזעם כלפי אלהים נוכח ויתחנן אל אלהים שאינו, יברח ממנו אליו וחוזר חלילה. בכל מקרה הוא יתאר את מצבו כעומד מול אלהיו, כי רק דרך ההתבוננות הזאת הוא יכול לדבר על עצמו: "הדיאלוג הזה ביני לבין אלהים, ביני לבין עצמי בעצם", הוא מודה בראיון לתימורה. ועדיין, הסחרור הזה של רצוא ושוב בין מה שנראה כאמונה וכפירה, אינו תוצאה של מבוכה או חולשה, אלא בחירה מודעת הנובעת מתוך הכרה אמיתית כואבת ומצמיתה במעמדו של האדם ביחס לאלהיו: "אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו" הוא אומר באותו ראיון. האמונה והכפירה שניהם נגועים בחטא היהירות, ובשניהם קיימת הסכנה של יצירת אליל מעשה ידי בשר ודם: "הם בוראים את אלהים שוב בצלמם, בצלמם הם תמיד בוראים דברים" שר אביב גדג' בשיר 'בוסר'. וגבריאל עצמו כאשר הוא מונה את חטאיו, הוא מגיע בסוף הרשימה הארוכה אל החטא הגדול מכל: "הייתי עליון. הייתי אלהים" (שטן).

אם זה יהיה רצונך

על דוגמא מוחשית לצורת ההתבוננות המיוחדת הזאת של גבריאל מספר המוזיקאי דויד פרץ מבאר שבע, שהפיק את הפרויקט 'איש זר' – אלבום של קאברים בעברית לשיריו של הכהן הגדול המשורר לאונרד כהן. העיתונאי עמי ברנד הציע את השיר 'If it be your will' כשיר מתאים עבור גבריאל, ואדוה אשתו תרגמה את השיר ושלחה את התרגום לדויד פרץ. מספר חודשים קודם עמי ואדוה בחרו לרקוד לצלילי שיר אהבה זה ביציאתם מהחופה.

אם יהא זה רצונֵךְ

לא אדבר עוד לעולם

וקולי יידום כמו שכבר נדם

לא אדבר עוד לעולם

אשמע רק לקולֵךְ

עד אשר ידברו בשמי

אם יהא זה רצונֵךְ

  •  גבריאל בלחסן, אם יהא זה רצונֵךְ, מתוך האוסף "איש זר"

כאשר גבריאל קרא את השיר פעם ופעמיים, הוא פנה לדויד: "משהו לא מסתדר לי עם התרגום".

"מה לא מסתדר לך?" שאל דויד.

"תראה" עונה גבריאל, " השיר הזה, הוא כמו תפילה… זה לא לאשה, זה לאלהים השיר הזה…".

והם יושבים יחד ועורכים את התרגום מחדש.

אם יהא זה רצונְךָ

לא אדבר עוד לעולם

וקולי יידום כמו שכבר נדם

לא אדבר עוד לעולם

אשמע רק לקולְךָ

עד אשר תקרא בשמי

אם יהא זה רצונְךָ

אם יהא זה רצונְךָ

שקולי יהיה אמת

ממרומי גבעה

אשיר לְךָ כעת

מגבעה שבורה

קול שבחיךָ יהדהד

אם יהא זה רצונְךָ

שלפניךָ אדבר

ואם יהיה זה רצונְךָ

אם ישנה בחירה

נהרות ירקדו

גבעות יעלוזו

כשרחמיךָ ישפכו

על לבבות נשרפים בשאול

אם יהיה זה רצונְךָ

להיטיב עם כל

עשה אותנו קרובים

וכרוך בחוזקה

כל ילדיך כאן עומדים מולְךָ

עומדים מולְךָ

בסמרטוטי אור יום

שלבשנו לכבודְךָ

את הלילה תאיר

אם יהיה זה רצונְךָ

(לאונרד כהן; תרגום: אדוה ברנד וגבריאל בלחסן)

אבל גבריאל לא שתק. הוא דיבר כמו שאף אחד לא דיבר לפניו. הוא צעק ותבע והתחנן והטיח ולעג ובכה והתמרד ונאבק והתפתל והשתולל והתמוטט והתרסק לאלף רסיסים "אז עמדתי ודיברתי ושאגתי ושאגתי וצרחתי עד שנפלתי" (חלום) וקם שוב ודיבר.

כוסות פלסטיק מתגלגלים, מאפרה מתנפצת על הרצפה

האֵפר נשפך, בדלים מתפזרים

אתה מתיישב על הכורסא ומתכסה בשמיכה

זה הזמן אלוהים לדבר, זה הזמן כי הזמן שלנו אוזל

זה הזמן לשלוח אלינו את המלאכים השקופים שלך

השמש יורקת אש, העננים מתבלבלים ונכנסים אחד בשני

זה הזמן אלוהים להגיד את מה שיש לך להגיד,

להגיד את הגיהנום ואת גן עדן

שלח לנו את האישה שתנשק לנו באמצע הרחוב      (אוקיינוס קפוא)

מידת הגבורה של גבריאל

דרשו חכמים כי כאשר ברא הקב"ה את עולמו בראו במידת הדין, שנאמר "בראשית ברא אלהים". אמנם העולם לא עמד עד ששיתף עמו מידת הרחמים, שנאמר "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים". גבריאל, כשמו כן הוא – היה אחוז במידת הגבורה. כיונה הנביא הוא דורש "להגיד את הגיהנום ואת גן עדן" כאן ועכשיו, כי הזמן שלנו אוזל. הגיע הזמן שהגיהנום יהיה גיהנום, ושגן עדן יהיה גן עדן. כבר יותר מדי זמן הגיהנום נראה כמו מסיבות יום שישי עם נשים יפות, אוכל בלי גבול שנזרק מתחת לשולחנות ושתייה חריפה, ואילו גן עדן נראה כמו גינה ציבורית מוזנחת שהכלבים עושים בה את צורכיהם. זה הזמן להגיד את הגיהנום ואת גן עדן מחדש, כי משהו פה מאוד משובש. אלא שבניגוד ליונה, גבריאל ידע שאין לאן לברוח.

אל תרצח

אל תגנוב, אל תנאף, אל תענה

ואל תחמוד,

אל תברח – כי אין לאן לברוח            (אל תנאף)

האש שבערה

האש שבערה בגבריאל הייתה "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד" (אביב גדג', בלוז לראש חודש), אבל הוא לא זה שבחר בה. ראיית העולם האכזרית שלו הייתה כפויה עליו.

ירדתי למטה לקיוסק ארבע לפנות בוקר לקנות שוקולד וסיגריות

ראיתי מתפללים הולכים לסליחות

להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים לסלוח לו

על כל הימים הנוראים שברא לנו

על כל הדמעות, הזעם, התסכול והייאוש

בראשית בראה האדמה את האדם

בשנית ברא האדם את האלוהים

ובשלישית את המיקרוגל

בא המיקרוגל, והתחיל לפתוח את הפה המסריח שלו

ריסקנו אותו                               (כדורי הרגעה בדבש)

התבואה המשגעת

רבי נחמן מברסלב מספר מעשה על מלך שראה בכוכבים שכל התבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע. כשאוהבו מציע כי יכינו לעצמם תבואה כדי שלא יצטרכו לאכול מהתבואה המשגעת, עונה לו המלך: "זה אי אפשר, כי כאשר אנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך, שאנחנו נהיה המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל נסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגעים".

אבל גבריאל סירב לאכול מהתבואה המשגעת.

מליון כדורים הם נותנים לי הרופאים

שלא אצעק, שלא אצחק, שלא אתעורר יותר          (בתוך הצינורות)

  • גבריאל בלחסן, בתוך הצינורות, מתוך האלבום השני של להקת "אלג'יר": "מנועים קדימה", 2004

הוא צעק: חסד

והוא צעק. והוא צחק. והוא התחנן לרחמים בתוך עולם משוגע של תוהו, "ליד חמלתית, לשקט, לסדר, להגיון, בתוך מערבולות של זבל דביק" (עתיד), לחסד בתוך דין אכזר וחסר פשר. לא, הוא לא התחנן. הוא תבע. הוא שאג כאריה פצוע בתוך הקולוסאום הכל-עולמי הזה.

חסד!

חסד!

תתקרב אלי! תביט בי!

מלא אותי!

אהוב אותי! כבד אותי!

וווווווווואאאאאאאאאאאוווווווווו          (אדמה חרבה)

ויום אחד החסד פגש אותו.

הוא שלח לי אותה והיא נישקה לי באמצע הרחוב

הוא שלח לי אותה יפה וקסומה

הוא שלח לי אותה ברכות כמו חלה טרייה

כמו תינוק חמים ובהיר בעריסת יהלום

כמו ברכה של גשם צלול באמצע אלנבי בצק-בוץ

ועכשיו אני מתעטף מגעגוע מכאב בלתי נסבל

בחזה שלי מסערת רגשות יוקדת

איך שקיפלה שם את הבגדים הריחניים שלנו

מעל מכונת הכביסה ואמרה לי ככה בקול

רפה ושפוף לא נשאר לי כבר טיפת מקום

בלב לאהבה שכזאת, ואני מתבונן בה רפה

ותשוש שוקע ושוקע נבלע ברצפה ומתפלל

כבר לסוף הצולע

ותהיתי והשתוממתי ועמדתי שם מול הבורקס

העכור של אלנבי – שדרות חן

איך לקחת לי יקום בוגדני ומתעתע את הקיקיון התכול

והמוצל והמציל שלי שצמח לו בִּן יום

תחת ראשי וימינה חיבקני וליטפה לי את כל השנים

הרעות והפסולות

הולך שוקע שוקע וצולל                           (עריסת יהלום)

 "על-פי הקבלה שלושת האבות הקדושים הם כנגד שלושת הספירות חסד, גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת. בניגוד להבנה המקובלת של תכונת הגבורה, מידת הגבורה של יצחק מאופיינת ומוגדרת באמצעות הפחד"

שלושת הספירות

ויאמר אלוהים אל יונה: ההיטב חרה לך על הקיקיון?

ויאמר: היטב חרה לי עד מות!

גם גבריאל נפל בטריק של הקיקיון. כמו ילד הוא נפל, כמו טירון. איזה אידיוט.

על פי הקבלה שלושת האבות הקדושים הם כנגד שלושת הספירות חסד, גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת. בניגוד להבנה המקובלת של תכונת הגבורה, מידת הגבורה של יצחק מאופיינת ומוגדרת באמצעות הפחד. אלהי אברהם הוא פחדו של יצחק. אברהם אבינו אינו מפסיק מלהשפיע החוצה והוא נמצא תמיד בתנועה. במצב כזה אין לפחד מקום והזדמנות להיכנס. אבל יצחק אינו זז ממקומו. אפילו את אשתו מביאים לו עד אליו. כשאתה נמצא במקום אחד הרבה זמן, הרזולוציה מתחדדת. אפשר להבחין בפרטים קטנים, קטנטנים, מיקרוסקופיים. וככל שהרזולוציה גוברת, כך עולה מפלס החרדה. ראיתם פעם טיפת מים תמימה תחת מיקרוסקופ? עכשיו תדמיינו את התמונה בגודל טבעי. לכן יצחק חי בחרדה מתמדת. ואם הפחד הוא צד אחד של מידת הגבורה, אזי בצדו השני של המטבע נמצא הצחוק, כפי שמעיד שמו של יצחק, וכמו שלימד רבי נחמן מברסלב במעשה על בן מלך ובן שפחה שנתחלפו:

לפנות בוקר שמע קול צחוק גדול מאוד שהיה מתפשט על פני כל היער, והיה הצחוק גדול מאוד מאוד עד שהיה האילן מזדעזע ומתנענע מן הקול. והוא נבהל ונפחד מאוד מזה. אמר לו חברו: שוב אין אני מפחד מזה כלל. כי אני לן כאן כבר זה כמה לילות, ובכל לילה, סמוך אל היום, נשמע קול הצחוק הזה, עד שכל האילנות רועשים ומזדעזעים. והוא נבהל מאוד ואמר לחברו: הדבר נראה שזהו מקום השדים, כי בישוב לא נשמע קול צחוק כזה. כי מי שמע קול צחוק כזה על כל העולם?

גבריאל, שחי במקום השדים, היה האדם ששמע את קול הצחוק הגדול מאוד הזה על כל העולם, והוא מת מפחד.

אני לא מאמין באלוהים, ולא בקברים ולא בנסים

אצלי התריסים מוגפים

אני לא מאמין בבריתות ולא בקיצור פינים

יום כיפור לא אומר לי כלום

אני לא יודע להתפלל

תמיד כשאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם,

אני שוכב באמבטיה עוצם עיניים

המים החמים מכים לי בראש

מתחיל למלמל: רחמים…

ואז אני קולט שאני מדבר לעצמי

ומרגיש עוד יותר דביל

כל כך מאכזב. אפילו השמפו נגד קשקשים שלי לועג לי.

אני כל כך מקנא בכם, חובשי הכיפות

עטופי הכאפיות, עטופי הטליתות, מצטלבי הצלבים

הפרות הקדושות, הגלימות, היהלומים הנוצצים

הלולבים הגדועים, הפדיונות, הפגיונות

המשתטחים הסדרתיים, מנשקי המזוזות

מתאבדים עם חזון של חומר נפץ ומסמרים

כל הדלילים האלה שלבושים בלבן

עם החיוך המפויס שלהם מרוח על הפנים

עונדי החוטים האדומים, מקפצי הגבעות

מים קדושים באלפי זוזים, הלומי הקוראן

המתרסקים על המגדלים, המתקשרים עם הבננות והחתולים

המעלים באוב, המתגלגלים הסדרתיים

הקוראים בבונזו ובחלב עמיד, המתבודדים ביערות

מעלי האובות,

כל אלה שעושים אותי קטן ונכה

אני שוכב על הספה הצהובה בסלון של הבית שלי

שספוגה במי באנגים מעופשים וקיא של מרק עתיק

צופה בחושך שבין התריסים

חג עכשיו,

אני מפחד לצאת החוצה                                       (רק לעוד כמה שעות)

רבי נחמן מברסלב אמר: כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל.

וזה מה שאמר גבריאל:

אני תלוי על חבל בגובה רב

בין ההרים והגאיות

והגשר עשוי פעמונים

יהלומים וזהב מבריק

ובצד אחד שמש מסנוור

ובצד השני חושך צלמוות

ירח ערפל וכוכבים עתיקים

ולפני עומד שרף ולא אדם

ומה שנשרף שם רחוק

בין הגבעות המטושטשות

אלה הזיכרונות שלי

אלה הילדים שלי

אלה התפילות שלי…                   (גשר בגובה רב)

  • גבריאל בלחסן, גשר בגובה רב

אבל אני מפחד, מפחד

האדמה הזאת חשודה

אי אפשר לסמוך עליה

קשה שלא להחליק

ומה זה השאגות האלה שדוחקות בי:

אל תעצום עיניים! אל תעצום!                  (עתיד)

בי"ד אלול תשע"ג עצם גבריאל בלחסן את עיניו.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

המאמר התפרסם לראשונה ב'נאמני תורה ועבודה'

עוד:

"האדמה תיפתח: מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו": חיבור לתואר שני, מאת ציפי גוריון, החוג לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון

תמונה: נועה מגר
גבריאל בלחסן ז"ל. תמונה: נועה מגר

לעילוי נשמתו של גבריאל בלחסן ז"ל

 

כתבתי את התזה שלי מהר. אספתי חומרים במשך שנים, אבל התחלתי לכתוב אותה ב-2011, בערב יום השואה וגמרתי לכתוב אותה לפני ראש השנה. כתבתי אותה בקדחתנות, מתוך דחף, תשוקה, אהבה ולא אכחיש גם שמץ של מיסיונריות. כותבת קצת, הולכת לעבודה, חוזרת, כותבת.

הדרך לבית הכנסת בתלמי אליהו. צילום: ציפי גוריון
הדרך לבית הכנסת בתלמי אליהו. צילום: ציפי גוריון

היה ערב אחד שבו עשיתי הפסקה. התאריך היה ה-14 ביולי, ורצינו לראות מה הסיפור של זו עם האוהלים ברוטשילד. מאז עשיתי הפסקות בכתיבה לצרכי הפגנות, מרגישה שהן ממשיכות את הדחף, מתערבבות לי בכתיבה, משפיעות עלי. הכנסתי את המחאה החברתית במשפט אחד לתזה, לא התאפקתי, בפרק על "העבד" של שלום גד, על שמחת העניים שלו, אבל גם אחרי שגמרתי לכתוב – לא הפסקתי להרגיש כמה התזה והמחאה קשורות זו בזו.

מאז, יצאו כמה אלבומים של שלום גד והקו הפוליטי שהוא לקח משמח אותי ומחדד נקודות שכתבתי עליהן. תמיד יש אצלו עוד גילויים חדשים, עוד נושא שעובר שלום-גדיזציה והופך למשהו קצת אחר. "ילדים של מהגרים" של אביב גדג' גורם לי לרצות לכתוב עוד תזה שלמה. אביב מבחינתי הוא ה-אמן של המחאה החברתית, העולם האפל, המסוכסך והקשוח שנוצר ב"תפילה ליחיד" לקח עוד כמה פניות והדובר האביב-גדג'י ששורד, מתבונן ומשוטט בו באומץ, יורה אמירות מורכבות ומטרידות שהן החיים שלנו כאן ועכשיו. זה לא מקום לחלשים, והכביש אכזר לעומדים בצידיו. מנסים לסמם אותנו עם מבצעים לחג, אבל אנחנו, הגרעין הקשה של אוהבי יוצאי תלמי-אליהו, יודעים את האמת.

קיבלתי ציון טוב על התזה. היא יושבת לה על המדף בספריה בבאר-שבע, יש לה מקום קטן בעולם. מדי פעם מגיעים אליה במקרה אנשים שמחפשים מספיק טוב. אם מישהו מבקש ממני לקרוא אותה אני מזהירה שזה פחות מלהיב מאיך שזה נשמע, מעבר למוזיקה יש את כל ענייני בית הכנסת והנבירה בטקסטים, אני אומרת, זה נורא אקדמי ומשעמם. אבל בסתר לבי אני מקווה שמבעד לאקדמיה מזדהר המקום הבלתי-יאומן שהוא תלמי אליהו, מבעד לפסקאות המנוסחות שלי מנצנצות המילים הכובשות של שלום גד, אביב גדג' וגבריאל בלחסן.

"חייך עכשיו", האלבום של גבריאל בלחסן שיצא לפני כחודש, יושב עדיין על השולחן במטבח שלי, בתוך העטיפה. אני לא מעזה לפתוח אותו. אני מפחדת לשמוע אותו. אני יודעת שזהו, זו היצירה האחרונה של גבריאל, ואחריה לא יהיו עוד. אני לא מוכנה עדיין. כשמתי ביקש לפרסם את התזה שלי כאן, האינסטינקט הראשון שלי היה לבקש לכתוב שהיא לעילוי נשמתו של גבריאל. אחר כך כעסתי על עצמי, כי מה זה בכלל אומר, והאם אני בכלל מאמינה בזה עדיין? ואז צחקתי על עצמי, חשבתי שזה מאוד גבריאל מצידי לחשוב רגע ככה ורגע אחרת ואז לצחוק על עצמי. בכל מקרה, זה לגבריאל, באהבה.

ציפי גוריון, פסח  2014

אלג'יר:

"נאמנות ותשוקה" (הד ארצי 1995)

"מנועים קדימה" (בארבי רקורדס 2004)

  • גבריאל בלחסן:

"רכבות" (שלומציון, הפצה מחודשת של התו השמיני 1999)

"השנים היפות של גבריאל" (2002 שלומציון, הפצה מחודשת של התו השמיני)

"בשדות" (התו השמיני 2006)

"עתיד" (התו השמיני 2010)

  • שלום גד

"סוף המדבר" (הד ארצי 1996, הפצה מחודשת של EarSay)

"תנועות מטאטא מהירות" (שלומציון 1999)

"העבד" (שלומציון 2000)

"אהבה" (EarSay 2005)

"קוץ ברוח" (הפצה באינטרנט בלבד 2010)

"היהודי המעופף" (הפצה באינטרנט בלבד 2010)

"העבד- שירי ארץ-ישראל" (הפצה באינטרנט בלבד 2011)

 

תל אביב, תל אביב (הפצה באינטרנט בלבד, 2011)

ירושלים (הפצה באינטרנט בלבד, 2012)

תלמי אליהו (הפצה באינטרנט בלבד, 2012 )

 

 

 

  • אביב גדג'

"תפילה ליחיד" (התו השמיני 2009)

"ילדם של מהגרים" (התו השמיני, 2013)

ביום שאחרי המלחמה עם איראן: קווים לדמותה של חברה הרוסה, פגועה, מקוננת ואבלה

 29.2.12 – בית הכנסת ברח' צייטלין 22, ת"א. בערב חורפי סוער, אירחה קהילת "יחד" משוררים ומשוררות, לרגל יום השירה הבינלאומי. הם הקריאו את שיריהם מתוך חוברת, בה הודפס אוסף השירים במיוחד לכבוד היום הזה. את האירוע יזמה וארגנה המשוררת ללי ציפי מיכאלי, ובהפקת החוברת סייע המשורר יואב עזרא (ראו דיווח מורחב, בתחתית הדף בו מוצגות יחד כל 63 התמונות שבאלבום). עזרא לוי – צילום וכיתוב.
29.2.12 – בית הכנסת ברח' צייטלין 22, ת"א. בערב חורפי סוער, אירחה קהילת "יחד" משוררים ומשוררות, לרגל יום השירה הבינלאומי. הם הקריאו את שיריהם מתוך חוברת, בה הודפס אוסף השירים במיוחד לכבוד היום הזה. את האירוע יזמה וארגנה המשוררת ללי ציפי מיכאלי, ובהפקת החוברת סייע המשורר יואב עזרא (ראו דיווח מורחב, בתחתית הדף בו מוצגות יחד כל 63 התמונות שבאלבום). עזרא "הצלש הפואטי" לוי – צילום וכיתוב.

האסון מתחיל בארוחת עסקים: מספר קללות פואטיות לקראת ספר השירה החמישי

במיוחד לקוראי/ות "המבוקש מס' 2" הנה מפה למספר לשירים חדשים שפירסמתי לאחרונה. חלק מהם בוטלגים שמואלופיים וחלק מהם ייראה אור בספר החמישי שלי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" בהוצאת נהר ספרים (2012). אלו הם טיוטות, גירסאות לא גמורות, מחשבות על הפואטיקה של הקללה בין כיבוש ודיכוי חברתי.

ולסיום הנה סרטון הקראת השיר ״פינו את התקווה״ בערב ״בית כנסת: מבית מדרש התנגדות אנתולוגיה לשירה״ ביום השירה הבינלאומי – חפשו את השירון שערכה ללי ציפי מיכאלי.

חג פורים שמח!

אהבה מקבלת פרידה לכבוד יום השירה הבינלאומי

By Moan Lisa - Lasertits & Lobster Johnson cc'; flickr
By Moan Lisa - Lasertits & Lobster Johnson cc'; flickr

לכבוד יום השירה הבינלאומי החלטתי לפרסם את אחד משיריי שיופיע גם בספר הקרוב "האסון מתחיל בארוחת עסקים" בהוצאת נהר ספרים. כמו כן דברים מיוחדים ושני שירים חדשים עלו בבלוג הספרותי של רני יגיל

בורא פרידות ואהבות

1.

חברות כנסת, גנרלים ואנשי עסקים מלוכלכין

התקציבים, המלחמות הם תחרויות נעות במעגלין

יום אחד אתם למעלה, יום אחד אתן למטה

אנחנו שהפסדנו לשמנת, ללובן ולבררה

נצבע בכל בוקר מחדש את קירות כלא שאטָה.


האדמות, הצנזורות והטיפשות

יחזרו לבעליהם ונשכח מהטעות

אבל אתם תחזרו לעבוד כפועלי בניין לא גאֵה

בזמן שאנו מהכיבודים המלוחים נבָּנֵה.


זה יכאב לעלות, לרדת ולעלות

יהיה קשה לכולן להוליד ולראות את התפוצצות החוקרים ואקדמיית הנוצות

עיר האלוהים תעלה לכותרות הכואבות את סדום ועמורה

ושר המִדְבָּר בריבת תאנים ישיר במקהלה (לא) כל כך רעה.


אבל כאן אין מספיק צמחים, חיות וקטשופ

בכדי לשרוד

אז נביא פחות ילדים,

ישמיעו פחות את "אייבי רוד".


2.

אמרו לי לפחד מחו"ל, ללא בית נשארתי

לא נלחמתי על הלחם, על המים רעבתי

ניגנתי התראות, פיגועי הסתעפויות

התרעתי על התאהבויות והתחסמויות


שלי ושלךְ שבאקראיות כוכבים לחשו

למוות לנוס, לרגע, יתושים בנו לא בחשו

אני לא ידעתי שאת ממשטרת הפרידה

שגם אותי גייסה במחסור, הפכתי לשיר אבטלה

עם אַלָה ביד אחת, עירום ממדי הפגנה באֵלָה השנייה

בעד משברים וחולשה, פנקייק שיר נשימת שָה שָה שָה.


את – אקדמאית מיואשת בקול זמיר שחוק

אני ואחר כך את, התפוצצנו בחיבוק בלי חיבוק

ועכשיו רחוק מבית כנסת,

שם אני לא נכנס אם את לא נכנסת,


יודע שלא במשכורות תפילה

את תגיעי חזרה

ובינתיים את מתאדה, מתפלה, ונזרקת

שוב בחזרה.


נתאחד בריקנות של אמנית, אמנות וכמעט אמן

סביבנו איומים יתקבלו מהרבה ליברמן וקצת עם

נרקוד בכי של חיילים שלא ישנים בכפיות

לסטרס המגיע ממכה בבוהן הקטנה, אחרי לחיצה מכוונת על שתי ידיות

נצמיח אינטימיות במלחמה שאחריה לא יהיו יותר לידות

ההיסטוריה של זוגות כמונו זורעת בשפעת הפגישות פריחות של שינאות כה יפות.


משרד החוץ של גופי התריע לא לנסוע לרצינות שבדמותךְ

חתמו על שלום בינינו, אבל אף אחד לא שאל אותי איךְ

הכרנו בדמעות שיער לבן ומוות מתקרב

איך נפרדת ממני, פשוט אני שוב, רעב, הרְעֵב ורעב.


3.

בזיקוקים נפתחו השמים בסיני

ליבי התנפץ בכריעה "אללה הוא חי"

בקריאה של זוהר, השיחה עם אינטלקטואל בדואי בשם עוודה

אני – משורר חיפאי חזק בחזון של "חַק אל עוודה"

שומע דילן, דלוק על איך הוא אותנו מזִין

עם ארבעים שקל נהג גם מונית מואזִין

ומשמר הגבול מחופש ולא מתחפש

כשהכרנו שמחתי מולךְ בקריאה משולשת של "ש"ס", "Yes", "יש"

מנסה לכתוב אותנו, אבל נפרד רק משש-בש

המזל דוחף אותי ממךְ ובאותו זמן שורף כמו אש

יש משהו בשנוקרל – מוצא נשיקות צפות

ובכל זאת חדות מחטי קיפוד הים שלכיווני עפות

אבל לך תנסה להסיר מעליך את המקוננות

או בדיחות שמדכאות שלל עדות

קול בתוכי מבקש "לך תחליף את המשקפת הדולפת"

אחרת איך תמצא דגש בבגד – עני מכפת

זוכר כאפות באוטובוס ריק, כשרק ילד לילד אנס

שוכח שבתוכי יש תוכךְ, יש ננסית של אננס ננס


את רחוקה מאיתנו כמו ישראל ממצרים

הזקן המלבין שלי טבע באצות שקע עם צבאות פרעה במים

לא בא שפל דווקא מגאות,

אפילו לאימא שלי עכשיו אין עלי קצה חוט

ועכשיו מה יעשו בבריאה, אם יש בךְ ובי משהו שחוט.


4.

כשאכנס איתך ליחסי יציאות ג'ורג' בוש

ניפגש אל מול אוקיינוס כי בֹּשׁ

בחופי דיכוי האישה, הבת האנושית

אנשק את הפוליטי שבךְ וגם את האישית

לאור דרבוקה נבחן את מלחמת החינמונים

חושה מנוגבת ברוח של חטיפות ואימונים

אל תגידי שרק את במבחן, כששנינו דוגמא

לבכי, אני זה הבור, שבו שאלת לראשונה

מה נישמע, יא מתיתיהו?

עניתי שאין מדינת רווחה בתאגיד ממלכת יאהו.

התאהבנו בטבח בעזה, כמו שניצל שעולה רק עשרים ש"ח.

אהבנו את מכת החרטה של אפימתיאוס בשש-בש ולא זה של פרומותיאוס מלך השח

אין מיטה וסדין משלנו בחברָע ללא מדינה

וקוּבָּה תבונתית ומדויקת שסבתי העיראקית מכינה

חשבתי שתראי לי את הדרך למזרח ולך אהיה נכון

נותרתי יועץ אישי שלךְ ולא פוליטי, זאב שעיר ולא נבון


5.

כשנפרדנו בערב של מוסיקאים נגד

הגירוש, הגוף לא נחתך

וחיבוק חברתי לא הצליח לפצוע

את הזמן המר בהרג והחוויה המתוקה,

נחשולי המים האדירים הזדקרו בתוך

הגוף ומערבולות רוקנו את הרגעים

הטעימים שהשארת אצלי חזרה לעלות

בהדפס חד פעמי במוזיאון החי של הזכרון

גלי גללי ענק.


הכרנו בהתנגדות לטבח בעזה. כששירון עָרַךְ גרילה

התאהבנו מיד לאחר ההפגנה הגדולה (נגד הטבח) בשבת

הכרת את הוריי בדיוק כשהסתיים טקס הזכרון לנכבה בואדי ניסנאס

אכלתי עם הורייך רגע לפני שקראתי את השיר על גירוש יפו וכפר לא שלם במוזיאון

נפרדנו כשנחשולי-ענקית בלתי נראית שוטפים את גופי ומתנפצים על החלטתך

ליהנות.


השיר מתוך ספר שירה בכתובים "האסון מתחיל בארוחת עסקים" שייראה אור בהוצאת נהר ספרים בשנה הקרובה (2012). אפשר לשמוע הקלטות של חלקים ממנו כאן וכאן. פורסם בעיתון "טיפול שורש" ובאתר "מכתבים ללורין" – אתר הספרותי של המשוררת והסופרת לורין מילק. אקריא משיריי הערב באירוע לכבוד יום השירה הבינלאומי בבית הכנסת.

http://t.co/O3q0ifHl