למה אני כבר לא כותב שירה פוליטית או איך ויתרתי הפסדתי למפלצת החלולה והנבובה

לא הפסקתי להאמין בפוליטי. אבל אחרי עשור, הדרך למימוש הזכויות – הפוליטיות, החברתיות, האתניות – נדמית רחוקה מתמיד. אני לא רואה את עצמי הופך לאבק תחת הגושים הפוליטיים. הם גדולים ממני והם זורמים עם או בלי ביקורת שלי ושל אחרים על מעשיהם הנבובים והחלולים.

השירה הבועטת ומבקיעה: פרידה בברלין בידיעות תל אביב

כתבה מדהימה של רועי חסן (ערס פואטיקה) על ביכורי השירה הישראלית החדשה, עם סיגלית בנאי, מי-טל נדלר, מואיז בן הראש, רון דהן, לורין מילק ואנוכי.

אהבה של משורר מת

גבריאל בלחסן ז"ל. יצרת בכנות שמעטים הגיעו אליה, וככזאת שמעניקה השראה. לא ויתרת על הרצון לאחד את המקום הארור הזה. כדורי הרגעה בדבש. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.

מתווים ראשוניים בעקבות הפואטיקה של אביב גדג', גבריאל בלחסן ולהקת אלג'יר

אביב גדג' ואלג'יר הם קולות מזרחים צעירים שהולידו אלבום יפה וכואב. קשה ומקסים. קורע ומחבר. קחו את האפלה הגותית של הקיור, העצב של נירוונה (כחלק מהתנגדות וייאוש בפני הקפיטליזם האכזרי של המשטר האמריקאי), הכוח והעוצמה החברתית של רייג' אגיינסט דה מאשין, הפיוט של יהודי אלג'יר, הרעב של המעמדות המוחלשים בישראל, החוויה הצעירה, הקרועה והמחוברת לתכני היהדות, הדיכוי המעמדי והאתני, קחו את המשיכה האדירה של הצעירים המזרחים לשמור על מסורת אלף השנה במדינות ערב ואת המלחמה בקולות החילון. הסתכלו בניסיון להרכיב רוק, פופ, שמנסה להישאר בהתכתבות עם המתרחש בחֶבְרָה, בבטן וברעב. קחו הכול ביחד והתיכו אותו לתוך להקה חברתית מדהימה. לא צפיתי בלהקת אלג'יר אבל הספקתי לצפות בהופעה הראשונה של אביב גדג' מאז הפירוק של אלג'יר במעבדה בירושלים. ההופעה הייתה אקסטטית, תשוקתית, רעבה כפי שלא ראיתי אמנים אחרים רעבים אחרים.יש דור צעיר מזרחי ויש לו מה לומר. כדאי להקשיב ללמוד ולנתח ומתוך כך לנסח צורות פעולה חדשות לעתיד. כי נראה שעד כה הדורות הקודמים לא ממש הציעו והביאו תוכניות פעולה. למעט חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית שחזונם הוא חזוני. אביב גדג' הוקף נגניו המצוינים: רון בונקר בגיטרה, יהוא ירון בבס ובקונטרה בס, אביב ברק בתופים, רועי ירקוני בקלידים ובסמפלר, תום קלנר בצ'לו ובוריס מורצינובסקי באקורדיון. בהופעה השניה בבארבי (16.8.2007) למדתי עוד יותר על אביב גדג' והדיסק החדש שלו. השירים שיבואו יבשרו לדעתי את אחד מהאלבומים המעניינים, המאתגרים והמתנגדים שנשמעו בישראל. אביב גדג' מסרב לשמוח, להתברגן ולייצר מוזיקה שבעה. לא סתם הוא סירב לקריאות היום-הולדת שמח בהופעה, למרות הגעגוע לבארבי, שנתן לו גם מקום לפעול בשנים האחרונות. "לא אתן לכם לשמוח" אמר אביב והמשיך לפרק מבנים מדומיינים שמייצרים ומשמרים את "הכול בסדר" של החברה בישראל. לא. הוא לא מאלו. אפילו שירי האהבה שלו מרוקנים את הקונבנציה המקומית. הוא בא לפרק, להתריס, כמו נביא. הוא מביא את החברה להביט למקומות שהיא מפחדת מהם. בשיר על "עיר ללא זיכרון", המצוייה על חולות ים התיכון הוא מרמז לתל אביב ובעצם לכל הערים שמאז 48 השכיחו את הזיכרון הפלסטיני ובהיעדר זיכרון קרוב (פלסטיני) ורחוק (יהודי) אי אפשר לייצר אדמה, אוזן קשבת לסבל, אדם/אישה מלא/ה. "מדוע הגענו הנה" שואל אביב. כנראה שלא הגענו מחלום, או אידיאולוגיה. ועם כך "ומה יש לנו פה כעת?". כרגע יש לנו סוג של היעדר. ואותו אנו מנסים להגדיר וממנו אנו מנסים לשאוב כוח להמשיך הלאה. ויש עוד שירים כמו "חופה שחורה" ואחרים ששווים התייחסות. אבל נחכה שייצא הדיסק ונוכל לדבר עליהם בצורה נרחבת. הכעס הוא מרד של הנשלטים אומר הסוציולוג פייר בורדייה וההתנגדות של אביב גדג' לאשר את הקיים, לשמוח אותו הוא חלק מהתקדמות של הבלוז המזרחי בצורותיו המוסיקאליות.