חללית 2666 שוברת את גבולות היקום

image

הרומאן 2666 של רוברטו בולניו (הוצאת עם עובד) הוא כמו חללית שנשלחת אל מעבר למערכת הכוכבים, אל ירכתי החלל הלא נודע של המילים.

בולניו מנצל עד תום את האפשרות הגלומה בכתיבת פרוזה. הוא כתב חמישה ספרים בכדי לדאוג לעתיד משפחתו, אך הספרים אוחדו לספר אחד ובצדק. הספר מביא לפנינו את הכישרון הייחודי של בולניו בבריאת עולמות נפרדים ושליטה מסחררת בפרטים. הוא לועג לאקדמיה, מזועזע מהשחיתות במקסיקו, ומסביר כיצד צומח סופר. ובתוך כך נפרד מאיתנו בחיוך, כי הוא המאסטר של האירוניה שלא נמצאת בכתיבה בעברית.

באופן אישי אספר שלא רציתי שהספר ייגמר במהלך הקריאה. ולא רציתי לצאת מהבית. ומיד קניתי עוד ספר שלו בכדי שלא ייגמר לי לעולם.

הלום שמש, מלוח מדי וחסר בית: מתארח בבלוג "קורא בספרים"

מנחה את מהדורת הירקון שבעים ולצדי הפאשיזם

1) מהו הספר האהוב עלייך?

השנה אני מתלבט בין "מתחילים" של ריימונד קארבר לבין "בלשי הפרא" של רוברטו בולוניו. אבל אז עוקף אותי מימין "מלכוד 22" של ג'וזף הלר ואז משמאל מגיח "השטן ממוסקבה" של בולגקוב … טוב אני עוצר את המשחק כדורגל הזה (: אני אוהב את הצד של הקינה אצל קארבר, את התשוקה המתפרצת של בולוניו, ההומור של הלר ובולגקוב, אבל גם את הגיחוך של חיינו אצל צ'כוב. ויש גם סופרים שסיפורים שלהם לא עוזבים אותי כמו "הקריעה" של ברכה סרי, או "טנטל" של סמיר נקאש.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

"והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס הוא יצירה נפלאה, כתבתי גם בזמנו מדוע – פה. וגם שירי הילדים המרים אצל חנוך לוין "הילדה חיותה רואה ממותה". אני זוכר פעם אחת שאמרתי לאחד מבני משפחתי שאני "עני" והיו הרמות גבה. אבל לדעתי הילדים צריכים לשמוע בדיוק את ניפוץ החלום של חיינו כשהוא נסחף לחוף המום, הלום שמש, מלוח מדי וחסר בית.

3) מה הספר האחרון שקראת?         

"הבודהא מהפרברים" של חניף קוריישי. פשוט התחשק לחזור אליו, אחרי שקראתי את הביוגרפיה "להכיר את דיויד בואי" של מארק ספיץ. המוסיקה בכתיבה שלי משחקת תפקיד חשוב בהבנת תקופה. בואי וקוריישי גדלו באותה שכונה בלונדון. מאוחר יותר בואי גם הלחין את הפסקול של הסרט של קוריישי. קוריישי לעומת בואי נוגע בשאלות עמוקות של זהות, אך בו בזמן לועג גם לאפשרות לעמוד תחת הזהות ולייצר איזה מבנה ייחודי. המיניות גורמת לאובדן גבולות בלי קשר למוצא של הגיבורים. ובו בזמן אני ממש מאוהב בדרך בה קוריישי מדבר על השיער שלו, ועל השוני בין השערות שלו לבין אלו של הילדים הלונדונים. אני מרגיש גם ככה, בעיסוק בתוך השחורות הזאתי. אבל מאידך, אני גם מודה לגבולות של העיסוק בזהות, ומחפש יציאה החוצה למרחבים מגוחכים.

4) איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?

"משחקי הרעב" של סוזן קולינס – אני פשוט שונא ספרים שאין להם סוף והם דורשים ממני לקרוא את ההמשך. אני מלמד כתיבה ואחד החוקים הבסיסיים שלימד אותנו אריסטו, הוא התחלה, אמצע וסוף. התחלה זהו החלק שאין לפניו כלום, האמצע זה החלק בין ההתחלה לבין הסוף. והסוף הוא החלק שאין אחריו כלום. בספרים המסחריים אין כבוד לאמנות. פשוט עוצרים את הספר ואומרים לילדים תקנו את הספר השני ותמשיכו לקרוא. למרות שאני שמח שקראתי את הספר והבנתי היכן עומדת התודעה של בני נוער היום בישראל ובעולם. הצלחתי אפילו לכתוב על כך בעיתון (הגדול בארץ) שבו אני מפרסם טורים מדי פעם.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

"עקוד" של אלברט סויסה. סופר מוכשר שכתב ספר אחד ומנחם פרי זיהה את הכישרון והוציאו לו אותו בהוצאה המכובדת של "הספריה החדשה" בשנת 1990. הספר כתוב בשפה הלכתית עשירה, אך גם מתכתבת עם שפת שבאה מלמטה. הוא ספר שמתאר את אלימות הילדים עד תום. אין רגע של שקט. הספר מבטא לדעתי את אחת הפסגות של הכתיבה המזרחית, שבאה לפרק את הכתיבה ההגמונית הקאנונית ולהביא קולות מודרים. סויסה מעולם לא כתב ספר נוסף. בפגישה שלי איתו, הוא דיבר על בעיות פרנסה. אבל זה הפסד גדול לספרות הישראלית, הייתי רוצה לקרוא עוד ספרים מהמקום הזה. נכון יש דורות חדשים בכתיבה אך המסתורין רק הולך וגדל משנה לשנה.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

קשה לענות על השאלה הזאת, כי היא משתנה מפעם לפעם. אני מרגיש קרוב מאוד לפיליפ קיי דיק. ורק משתחרר לאחרונה מתקופה מאוד קארברית. העתיד דורס אותנו, וככל שהוא מועך את הגופות שלנו, אנו מוצאים את עצמנו שקועים בתהליך בריחה אל מחוזות אחרים. משהו במבנה מחשבה הזה, שהעיר או המגה-עיר לוקחות את הגיבורים עמוק לתוך יצריהם, החיבור הפנטסטי בין החברתי ובין האישי מושך אותי לתוך האבדון של הכותבים הללו.

7) ספר שנתן לך השראה?

"ימות החמה" של קוטזי, נתן לי השראה, גם בשל הכתיבה הקפדנית שלו, אך גם בשל המבנה הדוקומנטרי, של ארבע נשים שמספרות למי שעוסק בכתיבת ביוגרפיה על הסופר. הייתי בדיוק בחיפוש את מבנה לספר שאני עובד עליו והוא פתר לי את הבעיה. אוקצור, כשאתם רואים סופרים עוזבים את שולחן ההקלדה והולכים לחנות ספרים, דעו שהם לא הולכים לקרוא, אלא לחפש פתרונות אצל סופרים אחרים.

8) ספר עיון מומלץ?

"אפשרות שלישית לשירה" של קציעה עלון – ספר מתודולוגיה מרתק וחדשני, שלא מעט מההבנות שלו כלפי יצירת השירה, ניתנות לקריאה גם בתוך אמנות הפרוזה.

***

 מתי שמואלוף, 40, סופר ומשורר, פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה. ספר השירה האחרון שלו "האסון מתחיל בארוחת עסקים" רואה אור בימים אלו בהוצאת "נהר ספרים" וניתן לרכישה בחנות העצמאית של אינדיבוק.

 שמואלוף ערך את כתבי העת: "הכיוון מזרח" (2006-2008); "סדק" (זוכרות, 2010); "מוסף שירי גרילה" בכתב העת "דקה" (2010); לרוחב (2012). שמואלוף היה שותף לעריכת אסופות כגון: "אדומה" (2007); "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" (עם עובד, 2007); "לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה " (2009); "לא נעזוב" (2010); "שירון המהפכה" (2011) ו"עבודת גילוי" (2012).

בשנה הבאה יראה אור קובץ סיפוריו הראשון בהוצאת זמורה ביתן.

 מתי שמואלוף מקריא את "ישראל" (שיר המוקדש לאלן גינזברג) מתוך "האסון מתחיל בארוחת עסקים" כחלק מאירועי קבוצת "ערס פואטיקה"

 

האסון מתחיל בארוחת עסקים
האסון מתחיל בארוחת עסקים

הדברים התפרסמו לראשונה בבלוג "קורא בספרים" 

נקודת העקירה ממש בפתח העלים: השאלון באתר "מעמול"

צילום: Genady Sh  מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.
צילום: Genady Sh מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.
  • שם: מתי שמואלוף
  • גיל: 40
  • מצב משפחתי: רווק
  • תפקיד בחיים: משורר, עורך וסופר
  • יש שיר או סיפור שמספר אותך?

חיי מסתתרים בשיר "גן לוינסקי שכתב המשורר יעקב ביטון בספרו החדש "מחברות התבוסה" (הוצאת הליקון, 2013) ואני אצטט את הפסקה האחרונה

"מי שנפלט ממעגלי השיעבוד הזה מקומו בגן.טרם גורשנו. אנחנו בגן, קרובים לתחנת ההסעה,נקודת העקירה ממש בפתח העלים.מי שידחק להסיענו, את סילוקו-שלו מהגן הוא מחיש" (עמוד 114)

  • מהי תרבות גבוהה ומהי נמוכה בעינך?

תרבות גבוהה זה לקפוץ עירום, שעיר, קירח במאונך לתוך הים, ולתת לגלים לשאת בחינם את הכרס שלך תרבות נמוכה זה להיגעל מהריצה התמימה שלך לים ולומר, "בואנה צריך מוסד סגור לאנשים כאלו."

  • מה המעשה האחרון שעשית שאתה מתחרט עליו?

שלא קניתי משהו לעשן כשהציעו לי במחיר טיפשי, ועכשיו השוק יבש והמחירים בשמיים.

  • ספר לי על זיכרון הילדות הראשון שלך?

אני זוכר אותי ניגש לסבא המשהדי שלי מתיתיהו שמואלוף, לכף ידו, ומנשק אותה בארמון שלו בחיפה. חסרות לי הנשיקות האלו, של הידיים של מכובדים. היה משהו פעם מלכותי שאבד עם הזמן. יעני, צריך לצאת נגד הגמוניית הנשיקות על הלחיים והפה. חזרה לשטוף את הרגליים של הנשים והזכרים כמו האפיפיור החדש, ולנשק את ידי הסבים וסבתות שלנו.

  • מה הדבר הכי חשוב שהיית משנה במדינה? ומה הדבר שהיית משאיר כמו שהוא?

הייתי משנה את הזמן של המדינה ומתעורר במדינה אחת, שבה אין הבדל בין מזרחים ואשכנזים ובין יהודים וערבים, בין ישראלים ופלסטינים, בין עניים ועשירים, בין נשים וגברים, בין סטרייטים וקויריים, בין צמחוניים ואוכלי בשר, בין אוהבי בלר, לבין אוהבי אואזיס, בין מרכז ופריפריה, בין אוהבות שירה לבין אוהבי כדורגל.
הייתי משאיר כמו שהוא – אני מאוד אוהב את העובדה שעבד ושפחה ממשפחת התוכים הטרופיים שידועים בצבעם העז ועונים לשם "דרדלות" ברחו מהכלא והזדיינו בפראות ושינו לגמרי את הביולוגיה המקומית.

  • איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
אין לי יום אביב ואין לי לילה, דימוי דיגטלי, זמיר שץ, יוני 2013
אין לי יום אביב ואין לי לילה, דימוי דיגטלי, זמיר שץ, יוני 2013

בעוד עשר שנים אני רואה את עצמי נוסע ברכבת לבגדד, דרך דמשק ומרוויח כרטיס נסיעה חינם מחברת הרכבות שמאפשר לי כרטיס המשך להודו, או לטיבט, או לסין, או למוסקבה. אבל אז מתברר לי שחלמתי ואני בעצם צריך לקום ולביים את העיבוד הקומי ל"בלשי הפרא" של רוברטו בולוניו בתיאטרון המקומי של שכם.

  • למה אתה מכור? (ולמה?)

אני מכור לקיסמי שיניים (העשויים מעץ – או כל מקל פלסטיק, קצה עט שדומה להם וכיוצא בזה), כי התשוקות הגדולות, האהבות המחריבות, השינאות המכלות גלידות, המלחמות הצובעות בלבן את הראסטות שלנו, כמו הסדרי השלום בינינו לבין גזע החתולות, הטעם והריח של היסטוריית החניכיים שלנו – הכול מתחילי ברווחים הנושמים יותר או פחות בין כתמי הניקוטין שנקראים השיניים שלנו.

  • מה הדבר שאתה חייב לעשות לפני שתמות?

למות. רוצה למות פעם אחת לפני שאמות. בדיוק ההפך ממה שאמר פעם האדמו"ר מאיר אריאל זצ"ל:

"פרייאר מי שלא רוצה לצאת פרייאר ולא יוצא…" (מתוך השיר "המתים העירומים").

 

  • מה הדבר שאתה אוהב באהבה?

שיש את מי להאשים בכל מה שלא ניתן להאשמה ברווקות שלךָ.

  • עם מי היית רוצה לשתות תה עם מעמול (חי או מת או דמיוני)?

הייתי רוצה לשתות תה עם מעמול עם סאמר עיסאווי.

  • ספר\סרט אהוב?

"פרפר פרלין" (הוצאת ספרא, 2013) – הספר החדש של המשוררת לורין מילק, מתחיל סגנון אלים ואהוד עלי בכתיבה הנשית בעברית.

"אני אשה סוטה.עינים נקרופיליה. פה סתום. נפש קבורה בחול.

מחכה שתפול בבורי. (מתוך "מסכת סוטה", עמוד 28).

 

 

 

 

 

 

 

  • סרטי טלוויזיה

"קריוקי", "לזרוס הקר" שכתב דניס פוטר ממש אהובים עלי. ב"קריוקי" הוא ממש חזה באֵימה את כניסת הריאליטי לחיינו. וב"לזרוס הקר" הוא חזה את השימוש הציני של התאגידים בזכרונות של האמנות.

  • ספר לי על חוויה\פגישה הזויה שהייתה לך

פעם נסעתי לבדי לחצי האי סיני, והכרתי חבורה חדשה במקום והתלוויתי להרפתקאות שלהם. נסענו קצת משועממים לטרבין לנפוש בשוק הבדואי המקומי. בתוך מעבה השוק, ניגש אלינו בדואי מבוגר. התברר שהוא מכיר את מנהיג החבורה הישראלית וביקש להעביר אליו מתנה, כחלק מההיכרות המוקדמת עם אביו. התיישבנו איתו. מנהיג החבורה הישראלית לחש לי באוזן שאין לו מושג מי זה, ובטח שהוא לא הכיר את אבא שלו. ובכל זאת התנהג וענה על השאלות בעורמה, בכדי שלא יורגש התהום הפעורה ביניהם. בסיום המפגש קיבלנו כמו גדולה של חומר כמתנה מהמארח. כשחזרנו לראס אל שטן, עישנו את החומר עם חברים נוספים ליד הים והזינו קשות. התברר שזה היה מהול בל.ס.ד. כך שקיבלנו את העונש המתוק על התחזותינו, ונכלאנו בארץ הפטות-מורגנות המכומקלות.

  • במה אתה מאמין?

אני מאמין גדול בקרני שמש, הן ביכולת הגרעינית של המאור הגדול, והן ביכולת האהבה האינסופית שהקרניים מעניקות לי בכל יום ויום.

  • מה מעורר בך השראה?

כל פעם שאני פוגש בסלנג חדש, אני מקבל השראה. זה דבר נפלא בעיניי, שהשפה מתחדשת, באמצעות האנשים ומצביעה על טעמים חדשים לאותו דבש מלכות חיינו.

הדברים התפרסמו בצורה קצת שונה במדור התרבות "מעמול" באתר של הסטודנטים מממכלת ספיר שבנגב – על ידי מור דרעי.

שמח לבשר שספר השירה הרביעי שלי  "האסון מתחיל בארוחת עסקים" התפרסם בהוצאת נהר ספרים. לצערי הוא לא יהיה בשבוע הספר, כי אין להוצאה הקטנה דוכן. אך ניתן לרכישה מאובטחת במחיר מבצע בחנות העצמאית של אינדיבוק.

עוד אני חושב על השקת ספרי החדש ומתרגש ביותר מהפצתו בקרב עולם הספרות ובכלל, שכחתי כמעט להודיע שאני משתתף באירועי ספרות מגוונים. להלן יומנו של המשורר הנכחד לשבוע הקרוב:

שבת שלום

בלשי הפרא: הפאזל הגדול בעולם

"בלשי הפרא" הוא יצירת מופת שמאגדת אינספור דמויות, מצבים וחוויות לכדי תמונת חיים שלמה. רוברטו בולניו שוב מתברר כסופר הכי לא צפוי שיש.

 

המשך קריאת הפוסט "בלשי הפרא: הפאזל הגדול בעולם"