לא הפנטזיה מביטה בנו, אנו הפנטזיה שמביטה: עיון ביצירתו של בן הגרי

הקוקייה היא דווקא קול תיאולוגי/מכני הבוקע מן הרמקולים. הזמן היהודי נחלק לשנים – לפני ואחרי, והוא חייב להישאר כך בדטרמיניזם לא ברור. משום שהחסר ימשיך לנהל את האיווי של היצירה וככל שנעשה לה סובייקטיבזציה, אנו נגלה שהיא בלתי אפשרית. אין לנו דרך להתקרב אל האובייקט. ובעצם אין לנו דרך להתקרב אל עצמנו. בפרשנות אחרת. אולי בחצי הזמן נוכל לנוע עם הגוף הסדר הסימבולי החדש הזה, עם עץ ועלים מלאכותיים פנים של שעון קוקייה, גוף של לבנים, אור לבן מופנה מאיתנו הלאה, ורגלים מוארות בחלקיקי אור ועציץ כסימן מין שלנו רק בזכות העיניים שלנו. העיניים שלנו הן היסוד החיובי היחיד בסדר הזה. הם אלו אשר למרות סימני האלימות וההשחתה של הישן והכנסתו לסדר חדש – הן אלה שאפילו בשעות האפילה, שעות האדס הללו ממשיכות להביט. אך מה מאפשר להם להביט בנו. זהו היוצר אשר מקליט את עיניו להביט בנו. הוידאו – ההקרנה של כלכלת הסימבול הויז'ואלי היא זו אשר מאפשרת לנו לספר את הסיפור, להעביר רגש.