בנט חוזר לאירופה מהחצר האחורית

סמל הניאו נאצים בגרמניה NPD
סמל הניאו נאצים בגרמניה NPD

התעוררתי הבוקר וגיליתי שנפתלי בנט נוסע לנחם את הקהילה היהודית בצרפת. הבעיה היא, שבנט הוא חלק מהבעיה, לא הפתרון. ולכן, עם השיח המתעורר באירופה, חשוב לדבר על מה שמחבר בין נפתלי בנט לבין עליית פגידה (ברית בין הניאו־נאצים ותנועות אחרות נגד מוסלמים ומהגרים בגרמניה, את המפגן הגדול שלה ראינו באחרונה בדרזדן) והימין הקיצוני בהולנד ובצרפת.

דומה שחברי כל הארגונים הללו לא שמעו מעולם על רגש האשמה. מנגנון ההכחשה וההדחקה עובד אצלם שעות נוספות. כך, הניאו־נאצים בגרמניה לא מוכנים לשאת עוד באשמת השואה, אם הם בכלל מכירים בה. הם רוצים להיות גרמנים גאים, בגרמניה הגאה. הם לא רוצים להתנצל על מעשי משפחתם. הם רוצים להיות גאים בגזענות שלהם, ונאבקים נגד כניסת מהגרים למדינה, והסיוע שהם מקבלים ממוסדות מדינת הרווחה הגרמנית.

ובהולנד שאל השנה מנהיג הימין הקיצוני חירט וילדרס את תומכיו בתום מערכת הבחירות המקומיות: "האם אתם רוצים יותר מרוקאים בעיר הזאת ובהולנד בכלל?" הקהל שאג בתשובה: "פחות, פחות, פחות!" וילדרס ענה: "נטפל בזה". דבריו גררו ביקורת חסרת תקדים. אלפי אזרחים הגישו תלונות. וילדרס אמר כי אינו מתחרט על דבריו, משום שלא הפר את החוק נגד גזענות. "אין בכוונתי להתנצל בפני איש", הצהיר, "דיברתי אמת". עכשיו הוא עומד לדין על הסתה.

הניאו־נאצים בגרמניה, כמו הימין הקיצוני בהולנד ובמדינות אירופיות אחרות, מכחישים את מעורבות ארצותיהם במאות שנים של קולוניאליזם. נכון, אפשר למצוא הכחשה דומה בזרמים המרכזיים בפוליטיקה, אבל לפחות אלו לא מאמצים את תורת הגזע הקולוניאלית.

הקולוניאליזם הוא אחת הסיבות המרכזיות למרכזיותה של הכלכלה האירופית, וגם למצבם המחפיר של המוני בני אדם בקולוניות ששוחררו. אלו שנולדו תחת הכיבוש האירופי חזרו למדינה האם שלהם. מקצתם קיבלו אזרחות, מקצתם נותרו אזרחים סוג ב', ומקצתם עדיין טובעים בדרך שבין צפון אפריקה לאירופה.

כשלמדנו בבית הספר על עליית הציונות, תמיד אמרו לנו שהריבונות היהודית מאפשרת לנו לחזור למשפחת העמים. דרכם של נפתלי בנט ודומיו אל משפחת העמים עוברת במסלול העליונות היהודית. בנט רוצה להידמות לחלקים האירופים שבזים לערביות, למזרח תיכוניות, לאיסלאמיות ולכל מה שהוא לא אירופי. בהצעתו לסיפוח שטחי סי, ומתן אזרחות מוגבלת לפלסטינים, הוא מבקש למעשה להמשיך את המדיניות האירופית של ניצול אוכלוסיות לא אירופיות באמצעות כוח צבאי, כלכלי ותרבותי.

חשוב לומר, שהכוח המניע את הכוחות הקיצוניים של הבית היהודי, מה שדוחף אותם ליחס הגזעני כלפי מבקשי המקלט, הפלסטינים וההומואים והלסביות, הוא אובדן המרכיב המשותף בחברה הישראלית. הם מתגייסים כדי ליצור אזרח ישראלי מתוך שלילת האחר. הם מבקשים לסמן את המחנה, על ידי סימון היוצא דופן. כך קרה גם באירופה, כשהיא התאחדה סביב שנאת היהודי לפני מלחמת העולם השנייה, עם קריסת הליברליזם. לסימון האחר בחברה האירופית שורשים עתיקים יותר, עם סימון היהודי והמוסלמי כאחר התיאולוגי והפוליטי, בגירוש ספרד ב–1492 — אותה שנה שבה החלו המסעות לעולם החדש. כלומר, אירופה ניקתה מתוכה את האחרים, בזמן שהיא הלכה לכבוש עמים אחרים.

המסר של בנט לחברה הישראלית שלא להתנצל מוריד את המסכה הליברלית של ישראל וחושף שמרנות מסוכנת.

דווקא בגרמניה המסר הזה, לא להתנצל, מזכיר לנו בעיקר את היות ישראל כובשת, את הפליטים הפלסטינים הנעים ללא בית ואת אחריותה של ישראל, שצריכה להכיר בקיומם, בדומה לאחריות על העם היהודי. הכחשת האשמה של בנט אכן מהווה כרטיס כניסה לאירופה, אך מהצד האפל שלה.

ישראל תצטרף למשפחת העמים הקולוניאליים, הגזעניים, שנאחזים בכל הכוח בהבדל בינם לבין העמים הלא־אירופים. הגזענות הזאת, שנדמה שחלפה מן העולם ונשארה רק בשוליים בגרמניה ובאירופה בכלל, הופכת בישראל לכוח מניע.

בשיחות סלון בברלין, כל שדרוש לי כדי להסביר לשומעי את תופעות הבית היהודי, להב"ה, אם תרצו ושאר התארגנויות של "עליונות יהודית", הוא לומר "פגידה", ו–N.P.D (המפלגה החוקית של הניאו־נאצים הגרמנים).

וכל הארגונים הללו מפחידים אותי במידה שווה. אני מפחד מהניאו־נאצים בגרמניה ומתנועות אנטישמיות אחרות, שחלקן פועלות גם בתוך הקהילה הערבית, ובאחרונה אף יצרו קואליציות עם שונאי זרים וחוליגנים, ומפגינים את כוחם במופעים מפחידים בקלן ובדרדזן. אבל צריך להילחם בגזענות בכל מקום שבו נהיה.

בצרפת זקוקים למודל יהודי אחר בישראל, כזה שפועל למען שלום ולא שופך שמן למדורה, כמו בנט הלאומן וחזון האפרטהייד שלו.

ספרו של שמואלוף, "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", ראה אור השנה בהוצאת זמורה ביתן

 

המאמר פורסם לראשונה בדעות – הארץ

צפו: הפגנה של פיגידה בדרזדן

לאן שטה הטיטאניק

רגע לפני שתקראו את רסיסי השיר והמאמר שפירסמתי בהעוקץ, אני שמח להודיע לכם/ן כי ב11.9 19:00 תתקיים ההשקה לספר שלי "מקלחת של חושך, וסיפורים אחרים" בהוצאת זמורה ביתן, בחנות של "סיפור פשוט", ברחוב שבזי 36 בנווה צדק. אז תירשמו ביומנים ובקרוב יהיו פרטים נוספים. שבת שלום

המשך קריאת הפוסט "לאן שטה הטיטאניק"

זהו בהחלט אחד השבועות הטובים בחיי: פרידה בברלין, גבעת עמל תנצח, רועי חסן וערס פואטיקה שולטים, שתי קריאות ב"ללא פחד", ושני ביצועים ל-Shivers

 


שמעתי אותי ברדיו.
ראיתי אותי בטלויזיה.
קראתי עלי בעיתון.
אני קיים!… (מיכה שיטרית)

התופת של המהגרת (יצירה שלי), עטיפת ספרי החמישי "פרידה בברלין", הוצאת בוקסילה, עיצוב: אבי בוחבוט
התופת של המהגרת (יצירה שלי), עטיפת ספרי החמישי "פרידה בברלין", הוצאת בוקסילה, עיצוב: אבי בוחבוט

פייסבוק הגיע לעולם ושינה את כללי המשחק. והחלטתי להתמסר אליהם. עברתי על כל שירי הספר השני "שירה בין חזז לבין שמואלוף" ובקרוב גם אחל לעבור על כל שירי "אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". השבוע היה אחד המשמחים בחיי. גם יוצא ספר שירה חדש "פרידה בברלין" בהוצאת בוקסילה (יעלה 7 ש"ח בלבד!!!!). גם ממשיך לעבוד על ספר הסיפורים שהולך ומתקדם.

התראיינתי לכתבה על גישות שונות לדברי לפיד על הגירה מישראל בהקשר לאומי-יהודי. האנו הונשטיין, יוצר, אינטלקטואל ואוצר ראיין את טל אורן, עורכת מגזין שפיץ (לישראלים בברלין) , נימרוד פלאש המתנגד להגירה אך ביקורתי. ואנוכי עבדכן המרגיש שיהדות היא עסק קוסמופוליטי ומי שיכולות שייצאו וייכנסו בכל עת ללבה מלאת התשוקה של המהגרות מהלב ולתוכו.

***

רועי החסן המוכשר (שירים מצויינים וחדשים פורסמו היום ב"הארץ"), שעושה מהפכות בשירה, כותב גם טור שבועי ב-MYNET ואירח שיר שלי "פינו את התקווה" בטור נוקב על הדיכוי המזרחי וכך הוא כותב:

מרכז אדוה הוא מכון בלתי תלוי לחקר החברה בישראל, הדגש הוא על ה"בלתי תלוי", ומיד גם אסביר למה. השבוע פורסם ב"ידיעות אחרונות" דו"ח מצב חברתי של מכון אדוה שהצביע על פערי שכר עצומים של 32% בין אשכנזים למזרחים. ובכן, הנתונים הללו לא מחדשים יותר מדי, דו"ח כזה מתפרסם פעם בשנה ובעשר השנים האחרונות הנתונים כמעט זהים.

לדעתי הדבר החשוב ביותר בפרסום דו"ח כזה פעם אחר פעם, אף יותר מחשיפת הפערים, הוא העובדה שמכון בלתי תלוי, קרי לא ממסדי ולא בעל אינטרסים, בודק את הממצאים על פי חתך אתני.

גם מכוני מחקר ממוסדים מנפיקים דו"חות מסוג אלה מדי שנה, אך אינם בודקים את הממצאים על פי חתך אתני. דרכו של הממסד לטשטש ולהראות שאין דיכוי אתני בישראל היא לשים את כל אזרחי המדינה תחת הקטגוריה המערפלת של "ישראלים".

***

ביום שישי התפרסמה ביקורת של אלי הירש על "ערס פואטיקה" ומה יש לומר, השירה המזרחית מגיעה למרכז הדיון התרבותי בישראל. הלוואי שגם ילמדו אותה כמו שמדברים עליה. שמח שיכולתי לתת במה לקבוצה המוכשרת בהוצאת גרילה תרבת שהוציאה כבר שתי אסופות לקבוצה.

***

על הסרט בלי פחד: תשובה למורן "מוריס" שריר

(טור שנשלח לפרסום ב"הארץ" ומקווה שייראה אור)

"הסרט "בלי פחד", שמתעד את מסע הבחירות של "ארץ חדשה" מנקודת מבטם של שני המנהיגים, נראה ומתנהג כמו עוד אחד מסרטוני התעמולה של המפלגה" כך פותח מוריס מבקר הטלוויזיה של הארץ את דבריו על הסרט החדש של רונן עמר ורובי אלמליח. קשה להבין מהדברים של מוריס מהי ביקורת טלוויזיונית. אבל להרגיש דווקא ההפך את הפחד של מוריס מהשינוי המתואר בו. כאשר אדם מתוך האליטה עוזב אותה בכדי לשנות את הסטטוס קוו בישראל. חשוב להזכיר את הפריבלגיה של להיות ציני בניגוד לניסיון להיות ביקורתי. ההבדל בין השניים, ובכן הציניות מחזק את השמרנות ואילו הביקורתיות מחזקת את שבירת הסדר הציבורי. מוריס בצד של הציניות אם לא הבנתם.

הטענה של מוריס ש"הסרט נראה כמו הסרטונים של המפלגה" לא מספק גם הוא בכדי להבין את הסרט. זהו סרט חברתי מעולה. שלא חוסך את הביקורת שלו על המנגנון המפלגתי של יניב ובלייר שאינו דמוקרטי. הוא מראה כיצד פרשו מהמפלגה דווקא אלו שבאו מהפריפריה כמו ג'קי אדרי ותמיר חג'ג' (ואיך כמעט פרשה לינדה ששון). הסרט מראה את הקושי לייצר מבנה לא היררכי בדרך לשינוי חברתי ויותר מכל הוא מראה את גבולות הגבריות הישראלית בדרכה לשינוי חברתי.

למרות מה שמוריס אמר, זהו אינו סרט תעמולה. ההפך הוא הנכון, הוא מסמך שמאפשר לנו ללמוד איך לייצר מהלכים לשינוי חברתי ולהישאר דמוקרטיים, רב תרבותיים ורב גיאוגרפים ופמניסטיים. אם הוא היה סרט תעמולה, אז לא היינו רואים את הגיבורים כל כך חשופים, וביקורתיים כלפי עצמם.

מעניין לחשוב על הסרטים האחרים של רונן עמר, ועל הדרך שעבר פוליטית, חברתית וקולנוענית מהדרום (מהסרט למשל "פיצה משפחתית" שהראת את המקום של תרבות הסמים הצעירה מול התרבות הפוליטית המסואבת) עד לריצה העיקשת אחרי מנהיגי המפלגה (בתל אביב) וזניחה של הציניות. זאת אינה דרך מובנת מאליה, אבל אפשר היה לראות את ההזדהות שלו עם השניים, אך בו בזמן להרגיש את הביקורת על המהלך.

לעומת רבים שמזלזלים באלדד יניב ובחזרה בשאלה שלו, אני מאמין למהלך, אך גם מזדהה עם הביקורת של אשתו בסרט. שמראה לנו את הקושי לייצר אפיסטמולוגיה שונה. איך מייצרים תודעה חדשה בדרך לשינוי מהכובע של בעל הכוח לכובע שמאתגר את בעל הכוח. איך מייצרים תודעה חדשה מבלי לשעתק את הכוחניות של אותה הדרך? אנו זקוקים כמובן לעוד אנשים כמו אלדד יניב שיסגירו את הסודות של האליטה (לא בכדי סנאודון מועמד לפרס נובל).

החבירה של אליטה אמנותית צעירה של רני בלייר לזאת של הכוח שהסתובב במסדרונות הכנסת ביחד עם המצאת הרשת והיוטיוב הביאו לדרך חדשה בה אנו מבינים את הפוליטי. זה לא קרה במקרה, יצרני התרבות עוברים את אותו הדיכוי שעובדים במפעלי ים המלח או בפריפריה. האימפריה של ההון מדכאת הן את שוליה אך גם את עבדיה במרכז.

לא בכדי הסרטונים של ארץ חדשה היו כה מוצלחים (וכאן חשוב להזכיר את הפרק הראשון של "מראה שחורה"). הזילזול של מוריס בז'אנר רק מראה שהוא לא מבין את האמנות החדשה שמתחילה קודם כל ביוטיוב (Hּּ+ – הסידרה הדיגטלית – בידקו) >>> Hּ+ >>>

מראה שחורה

לפני מספר ימים התבשרנו שאתר וואלה! חדשות היה צריך לצנזר את אלדד יניב בעקבות הניסיון של אהוד ברדק (בכוונה עם הד') להשתיק אותו.מילים אחרונות, השילוב במפלגה של הפעיל החברתי ברק סגל, הניסיון להביא את דפני, כל אלו מראים את ההמשכיות של המחאה לתוך מסמך אמנותי, שמתחקה אחר הדרך להבקיע את החומה הבלתי אפשרית של הון ושלטון.

אז איך יוצרים שינוי חברתי מבלי לחזור על הטעויות של הון שלטון ואיך יוצרים גבריות חדשה מבלי לשעתק את את זאת שאנו נלחמים נגדה? הסרט מנסה להעלות את השאלות הללו ומעמיד אותן מולנו לבדיקה.

סצינת הפתיחה מראה לנו מלכתחילה את הפאן. את הרגע של הכייף. כאן יש את הנוכחות של האמנות. אי אפשר לשנות מבלי לעשות כייף. את הדברים האלו למדתי מדורון צברי שבא להרצות לנו כחלק ממאבק המשוררים. והמתח בין הלחץ של אלדד יניב לבין הרגישות הרכה של בלייר, הייה מתח של סולני להקה, להשאיר את המוזיקה גם כשאין חברת תקליטים. בכיתי עם רני בלייר על קברו של אביו, בכיתי עם אלדד שהלך הלוך ושוב באוהל של רוטשילד כשידע שהפסיד. אבל בכיתי גם על עצמי, שהלכתי רחוק מישראל, וגם אני לא יכולתי לעמוד בהפסד האחרון שלנו בבחירות. ואיזה מרחק יש בין ה"אחי" של בלייר ואלדד לבין "האחי" של לפיד ובנט. יפה עשה רונן עמר שלקח את המצלמה שלו עם בלייר ויניב ויפה שגם ביקר אותם וחשף את פגמיהם. הסרט הוא חובה במיוחד לדור הצעיר שירצה להבין איפה אנחנו, ההורים שלו, נכשלנו. ודווקא מתוך הכישלון אולי יצמח דור חדש שיצמיח מנגנונים דמוקרטיים שיכריעו יותר בקלות את ההון שלטון הרקוב הזה שמשתין עלינו ללא פחד.

  • גילוי נאות: אני הנחיתי את אחד הדיונים של המפלגה בקפה קלמנטיין ואני חבר טוב של רני בלייר ופונדמנטליסט המקריב את חייו לשינוי המיוחל במזרח התיכון.

על הסרט "ללא פחד" מאת עדי תשרי

בעיני יש פה אדם שהבין שהוא עשה עוול ולקח את מסע הכפרה שלו רחוק מדיי. בלייר אוהב אותו, אחרים רוצים שינוי. אבל משהו במנהיגות שלו לא נכון. הוא חסר חמלה, אולי בגלל זה היה טוב כ״כ בהון שלטון שלו. זה נראה כאילו הוא כבר פוליטקאי, לא הייתי בוחרת בו. כוונותיו טובות אבל לדעתי זה לגמרי לא מספיק.

יש משהו באישיות שלו שלא נותן לאחרים לנשום, למה הוא נכנס ככה בחברי המפלגה שלו? מזו החרדה הזו מכך שיעזבו אותו? הוא נהג איתם בתוקפנות כאילו הם החיילים שלו לא בני אדם שהקריבו למענו. אני לא חושבת שהוא מתאים להנהיג מפלגה או מדינה. בניגוד לבלייר. הוא אדם טוב, הקריב הרבה, אולי. אבל אני חושבת שההקרבה שלו הגיעה מכך שלא יכל לחיות עם עצמו. לאשתו התפלק אלדד הוא שיכור של כוח. אולי ככה הוא הפסיד בבחירות, עד אז הוא היה על גל של אהדה . וגם כלפיה הוא היה מאוד חסר סבלנות. אנשים שהולכים עם האמוק שלהם עד הסוף וולא מסתכלים לצדדים זה כמו סוס שדוהר למטרה וסוסים הם אציליים אבל לא הייתי הולכת אחריהם. אני מבינה את המהומות שארץ חדשה עוררה, ואני גם זוכרת את ההד שזה עשה. האם ההד היה חיובי? או פשוט ייצר חדשות? האם הם ייצרו שינוי?

אני חושבת שמה שהיה חסר זה בעיקר גמישות. ארץ חדשה נכנסו כמו ברק ורעם והיה משהו באגרסיביות שלהם שהזכיר פגע וברח. זה גם גרם למפלגה להיראות כמו ארגון מחתרת. בסרט אלדד גם מזכיר את הפנתרים השחורים. בכל מה שקשור למבנה הסרט עצמו זה סרט על דמות, פחות על סיפור. הסרט משרטט את דמותו של אלדד ונדמה שהיוצרים של הסרט נזהרו לא לבקר את הגיבור שלהם. הדעות של המתנגדים לאלדד הוצגו בשטחיות ולא ניתן היה לזהות אנטגוניזם חזק מספיק וחבל, הדרמה שהתחוללה סביב קיום המפלגה הייתה חזקה לא פחות מהקונפליקטים הפנימיים של אלדד שקיבלו את הבמה העיקרית.

עדי תשרי

*

Rowland S Howard – Shivers

I've been contemplating suicide,
But it really doesn't suit my style,
So I think I'll just act bored instead
And contain the blood I would've shed

She makes me feel so ill at ease
My heart is really on it's knees
But I keep a poker face so well
That even mother couldn't tell

But my baby's so vain
She is almost a mirror
And the sound of her name
Sends a permanent shiver down my
Spine

I keep her photograph against my heart
For in my life she plays a starring part
All alcohol and cigarettes
There is no room for cheap regrets

But my baby's so vain
She is almost a mirror
And the sound of her name
Sends a permanent shiver down my
Spine

She makes me feel so ill at ease
My heart is really on it's knees
But I keep a poker face so well
That even mother couldn't tell

But my baby's so vain
She is almost a mirror
And the sound of her name
Sends a perennial shiver down my
Spiii-yi-yiiii-yi-yiiii-yi-yiyiyi-ine

*


*

**

שבת נכונה!!! נתראה בקרוב

נ.ב. עומד להקליט את "האסון מתחיל בארוחת עסקים" ל-ICAST – ויש עוד פרוייקטים על האש כמו לכתוב בתשלום טור מברלין באחד מפלטפורמות הבלוגים החדשים והיפים (כתבתי כבר שניים, אבל עדיין לא ראו אור. אם יידחו, אז תקבלו אותם ישירות למייל), שיפתיעו את אלו שנרדמו בזמן הפוסט החופר (:

זרמי העומק של הישראליות

Here is a natural cave formation in the Natural Bridge Caverns near San Antonio, TX. With the right treatment it looks kind of like a volcano that is about to erupt. | Volcano Cave By elmas156 cc: flickr
"אני לא מצטער שהצבעתי בל"ד. אין דרך אחרת מלבד לאפשר את הדמוקרטיה הדו-לאומית. אי אפשר לדבר על עניים ולשכוח מהערבים. אי אפשר לדבר על רב-תרבותיות בזמן שאסור לזכור את הנכבה. וגם אם לכאורה שאלות אלו יידחקו גם בממשלה הקרובה לשולי השיח, עדיין אלו הם זרמי העומק של הישראליות."

"לא ייצא לנו שומדבר מתאוות אשכנז. פאק לפיד אנד דה לובן" – כך הרגשתי בערב הבחירות. ידעתי כבר שבמרצ ובחד"ש לא היו נציגים מזרחים במקום ריאלי. כי במקום שיח על סדר יום חברתי, אנו מקבלים "הקלה בנטל".

בנט הכריז ש"אין יותר אשכנזים וספרדים" משום שכולנו יהודים, אך מאחורי קריאתו מסתתרת שלילת הלאומיות הערבית. לפיד הגדיר כי לא יישב עם זועביז. המחנה הערבי-יהודי סומן כמסוכן וגולם בגוף של ח"כ חנין זועבי. ומדוע? כי היא העיזה לשבור את המצור על עזה. כך שוב יצא שהאויב של מעמד הביניים בישראל הוא האוכלוסייה הפלסטינית המוסרית בישראל ובשטחים. לא סתם נבחרה אשה. דרכו של המאצ'ו האשכנזי לכונן את עצמו הוא דרך תיוג האשה הערבייה כערפדית. זועביז, כמו זומביז, היא חיה-מתה. לפיד מתנער משאלות של זהות ושל מעמד נמוך ורב-תרבותיות רק לטובת "קצת עזרה מידידיו" כמו נוני מוזס ובעלי ההון. אבל מדינת רווחה לא תצמח מתמהיל של ליברמן-ביבי-בנט-ולפיד. והמאבק הבא יהיה מיואש יותר.

אם אתם הולכים לממשלת אחדות לאומית, תישארו שם

אנחנו חייבים אופוזיציה לוחמת שיכולה להפיל את הממשלה ולא לעשות חיים קלים כמו שעשו מפלגות קדימה ועבודה. שלי יחימוביץ, מנהיגת השמאל, לא הכירה בכישלון העצום של מדיניות הזיגזג שלה. היא לא הצליחה להרחיב את המחנה אלא צימצמה אותו ואת האפשרות לשינוי. פרץ, בזמנו, הביא קהלים חדשים לעבודה בעיירות פיתוח. את מי הביאה יחימוביץ? יש לה נבחרת מדהימה, ובכל זאת היא ביקשה לפנות לימין שלא בחר בה. וכשחזרה ואמרה שלא תשב עם נתניהו, כבר היה מאוחר מדי. כלכלניה כתבו תוכנית כלכלית יפה, אך בסיסי הכוח שלה הם חולדאי ועיני. ובכל זאת, אולי תצמח ממנה מנהיגה אחרת.

אני לא מצטער שהצבעתי בל"ד. אין דרך אחרת מלבד לאפשר את הדמוקרטיה הדו-לאומית. אי אפשר לדבר על עניים ולשכוח מהערבים. אי אפשר לדבר על רב-תרבותיות בזמן שאסור לזכור את הנכבה. וגם אם לכאורה שאלות אלו יידחקו גם בממשלה הקרובה לשולי השיח, עדיין אלו הם זרמי העומק של הישראליות.

הדברים התפרסמו כחלק מפרויקט מרתק של אתר "העוקץ" – אפטר פארטי: כל מיני מחשבות רעות וטובות לציון סיומה של מערכת הבחירות והשקת הפרלמנט הישראלי, טייק 19. פרויקט מיוחד

יודית שחר מזמינה:

לחצו על התמונה

מה דעתכם/ן על זרמי העומק של הישראליות?