פרס ברנר, או: מעשה במטוס חסר כנפיים: לקראת ערב המחווה לאהרון אלמוג

הזהויות הנזילוֹת של אהרון אלמוג

אלמוג אינו כותב שיר מזרחי, במובן המקובל של ההפרדה בין מזרח ומערב. הוא הופך את נתן זך לתימני וצוחק על כך, שירו "פרס ברנר" הוא דוגמא לכך

התמונה מתוך: לקסיקון ספרות "פרס ברנר, או: מעשה במטוס חסר כנפיים" (מתוך "רקויאם לזונה, אהרון אלמוג/שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד, עמודים 17-18)

פרס ברנר, או: מעשה במטוס חסר כנפיים

לו היו אומרים לי שאזכה בפרס, לא הייתי מאמין

לו היו אומרים לי שכבר זכיתי בו, גם כן לא הייתי מאמין

וכי פתי אני שאאמין לכל דבר?

זוהי על כך פנים חכמה של נתן זך

השועל החייכני הזה שהצליח להתחמק מכל הפרסים

שפרסו

לו היה תימני היה בודאי נתן זח

ואז הייתי אומר עליו: לא איש כזַח יפול בפח

אך הוא אשכנזי וכל הענין הזה של מזרח ומערב הוא נואל ביסודו

ובכן הלכתי לקבל את הפרס בחליפה שלא ראתה אור

השמש מזה 20 שנה

20 שנה התביישה בשבילי בארון

הברשתיה מן הטחב ניערתיה מן האבק, החלה לחייך.

לנהג מונית אמרתי בקצרה: קפלן 6, כמי שיש לו דרך בנהגי מוניות

ידעתי שאם אתחיל לדבֵּר לא אצא ממנו

הנהג הסתכל בי

נוסע לחתונה, שאל

לא. לקבל פרס.

אה, אתה מהתעשיה האוירית. גם בן דודי לקח פרס קפלן לפני שנה

יש לו ראש. עוד כשהיה קטן המציא דברים. מה המצאת אתה?

מה המצאתי, חשבתי לעצמי

על מטוס בלי כנפיים, שמעת? גֵ'ט קוֹנְקוֹרְדַנְטִיבִי. המצאה שלי

(תושיה של משורר אסוציאטיבי)

מרוב תדהמה כמעט עלה על אי תנועה. במקום להביט קדימה הסתכל

לאחור

בכדי לראות במו עיניו את ממציא המטוס חסר הכנפיים

בְּנֵס הגעתי לשָם שלֵם

בְּנֵס קיבלתי את הפרס

**

רשמו ביומנים: ערב לכבוד היוצר אהרון אלמוג
רשמו ביומנים: ערב לכבוד היוצר אהרון אלמוג

אלמוג רטוב, ללא ים

השיר "פרס ברנר, או: מעשה במטוס חסר כנפיים" של אהרון אלמוג מבטא יותר מכל את ההברידיות, דהיינו באופן שבו שתי זהויות – או יותר – שאינן מתיישבות בדמיון התרבותי זו עם זו, דרות בכפיפה אחת בתוך גוף אחד: לאומי, חברתי, קהילתי, משפחתי או פרטי. אלמוג שובר בקומיות מופגנת ומצחיקה את הניגודים ומראה כיצד הם יכולים להתיישב בתוך השירה.

קראו עוד:

אלמוג מתחיל בכך שהוא לא מאמין לקול החיצוני שיבשר על זכייתו. כלומר הוא אינו רואה את עצמו מתיישב בתוך רשימת זוכי פרס ברנר. מדוע הוא אינו יכול להיות כחלק מהרשימה ההגמונית, ובכן אולי בגלל הזרות שפרס זה עומד אל מול היוצרים התימנים האחרים. דווקא היוצרים האשכנזים כמו זך, המוזכר בשיר מנסים להתחמק מהפרס ואילו הוא הולך לקחת אותו. היוצרים ההגמונים יכולים בפריבלגיה שלהם להתחמק מקבלת הפרס. ואילו הוא רוצה להיות שייך, מתאווה להתקבל ומבקש להיות חלק מהיוקרה של שדה השירה בפרט והתרבות בכלל בישראל. הוא צוחק על זך, שלו הוא היה תימני שמו היה 'זח' כלומר ככזה שגם ממשיך לנוע כמו אותו זך שמתחמק מפרסים, אך גם כאחד שסר מעט הצידה, כלומר כדומה לאלמוג שנמצא בצד. אך אלמוג אינו כותב שיר מזרחי, במובן של ההפרדה בין מזרח ומערב ואף מעיד על כך בשיר. ההפך. הוא הופך את זך לתימני וצוחק על כך, כלומר הוא מראה כיצד הזהויות המנוגדות הינן נזילות.

אלמוג אינו מאמין שהוא חלק מרשימת הזוכים. אך הזכייה שלו שוברת את הפנטזיה המדומיינת על איך צריכה להיראות התרבות ואת מי היא כוללת. לכן הוא הולך לארון הבגדים ושולף חליפה שהתייבשה עשרים שנה (זכרו, השיר נכתב ב-1984, כלומר אנו מדברים על 1964 – השנה שבה נרכשה החליפה). עשרות השנים מרמזים גם על ההיסטוריה האישית של אהרון אלמוג והתבגרותו, אך גם על עשרות השנים של אפלייה שהתרחשו לפני המהפך ההיסטורי של 77. הוא מנקה את החליפה והולך גם לקבל את הפרס באופן אישי, באופן אתני וגם לועג לכל התהליך. כי הוא נראה כמו חתן, וכך מזהה אותו נהג המונית. כלומר שוב חוזרת הקומיוּת, שהרי מסתיימת תמיד בחתונה לפי אריסטו.

נהג המונית הוא הנציג הממשי, שגם הוא ממוטט את שאלת הזהויות הבינאריות בין מזרח ומערב. הוא זה שחושב שאלמוג בכלל הולך לזכות בפרס ברנר, כמו דודו שזכה בפרס קפלן בתעשיה האווירית. כלומר הפרסים שייכים לא לתרבות, כי אם לעולם התעשייה. אם המעמד המוחלש זוכה בפרסים (בדיחה על רחוב קפלן, שהוא גם פרס קפלן לעובד מצטיין, בהקשר של פרס ברנר, למשורר המצטיין, שוב טעות באמצעי זיהוי על זהות מקובעת). הנהג רואה באלמוג המשורר כתואם לבן דודו ששייך לתעשייה האווירית ולא לעולם הרוח, התרבות והשירה (עוד בדיחה 'תעשייה אווירית' כמיטונומיה של עולם הרוח והשירה). כאן שוב אלמוג לא מוכן לקבל את הניגוד הללו ומחפש מטפורה חדשה.

"מטוס ללא כנפיים" ובבדיחות דעת על השפה הלועזית המתיימרת "ג'ט קונקורדנטיבי" – הינה המטפורה החדשה שהשירה מקנה למשורר בכדי להתמודד עם מציאות של ניגודים. אלמוג לא מבטל את הניסיון והידע של הטקסונומיה – תהליך המיון והזיהוי – של נהג המונית. הוא מכניס את עצמו למשפחת הנהג ולתעשייה האווירית, אך יוצר את עצמו במרחב זה באופן חדש ויצירתי. הוא ממציא מטוס ללא כנפיים. "זהו גֵ'ט קוֹנְקוֹרְדַנְטִיבִי". בקונקורדנטיבים, אלמוג מתכוון למותאמים, אותה תכונה בדידה ששני תאומים זהים מכילים. כלומר הוא מכין לעצמו מטוס ללא כנפיים, מטוס שיש בו תכונה אחת ששתי תאומים מכילים (הכנפיים שממריאות, ומטוס מקורקע ללא כנפיים. שני אלו מכילים תכונה דומה אצל אלמוג). באופן רחב יותר, אצל אלמוג אין כזה דבר ניגוד בין משורר או בין מטוס, בין שירה ותעשייה, בין אלמוג התימני, זך האשכנזי, המשורר ונהג המונית, החליפה של החתונה, החליפה של קבלת פרס ברנר והחליפה של החתונה, לכל הניגודים יש תכונה אחת שהופכת אותם לתאומים. מהי התכונה הזאת? התכונה הזאת עושה את חייךָ למסוכנים, ולכן אלמוג בנֵס הגיע שלֵם, בנסיעה משוגעת עם נהג המונית, וקיבל את פרס ברנר. והתכונה הזאת מכילה את יסוד ההמצאה. אלמוג הוא המשורר שעושה שימוש באסוציאטיביות בכדי להוליד לעולם קטגוריה דינמית ונזילה אך ככזאת שלכאורה הינה סטטית, שלא זזה (מטוס ללא כנפיים). קטגוריה גמישה שכזאת לא קיימת בעולם של זהויות קשיחות. היא אינה דרמטית, אלא משלבת הליכה קומית עד הסוף, וערעור על כל המובן מאליו. הקטגוריה הזאת מפריעה לאמצעי הזיהוי שהתקבעו – אלמוג "עף" על התיוג המוטעה של נהג המונית, ובכל זאת מבקש להשתלב בו. ההמצאה של אלמוג לוקחת את הקיים (מטוס) ומקרקעת אותו (ללא כנפיים) אך מעניקה לו גם חיבור לזהות חדשה במציאות של נהג המונית (תכונה תואמת). אותו מטוס שטס בשמיים והפריד בין שמיים וארץ, יישאר על האדמה, אך ייתן את כוח ההמראה שלו, את הדמיון בשבילנו, בתוך השירה, בכדי שנצא מהשיר מחוברים יותר אחד לשני. ורק כך נוכל להתגבר על השוני וההבדל שאמצעי הזיהוי החברתיים מייצרים בתוכינו.

כולם/ן מוזמנים לאירוע לכבוד היצירה של אהרון אלמוג שייערך ב3.1 ביפו


הדברים התפרסמו לראשונה בספרים "הארץ"

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

In Black and White - Marshall Astor - Equally God and Equally Satan - Rolling Satan's Horn By Marshall Astor - Food Fetishist. cc: flickr
In Black and White - Marshall Astor - Equally God and Equally Satan - Rolling Satan's Horn By Marshall Astor - Food Fetishist. cc: flickr

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בארת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי,אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית"). המשך קריאת הפוסט ""אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי"

שינאה עצמית: תגובה לרשימה של אורן קקון

 

"הערפד", מאת הצייר הבריטי פיליפ ברן-ג'ונס, 1897
"הערפד", מאת הצייר הבריטי פיליפ ברן-ג'ונס, 1897| cc: ויקיפדיה

אורן קקון מבקש "להתייחס ברצינות לדודו בוסי, לאהוב את היצירה שלו, את הכתיבה", נדמה כי ברשימתו הוא איבד את הדיאלוג הבסיסי המתבקש עם מקצוע הספרות, השיח המזרחי החדש והאתיקה הנדרשת כאיש רוח. הכתיבה של אורן קקון מנסה לשמר איזו רוח ספונטנית, "אותנטית", כאילו מבקשת לומר שהיא לא מודעת למקורותיה המתודולוגיים. אך בו בזמן בתוכה נטועים יסודות שמאפיינים את ביקורת הספרות העכשווית, או יותר את היעדרה. המשך קריאת הפוסט "שינאה עצמית: תגובה לרשימה של אורן קקון"