בשולי הקיר הלבן ובמרכזו: "תבין ת' מקום ממנו באתי"

cc: flickr | By Ava Weintraub Photography | Arab Market Area, Jerusalem
cc: flickr | By Ava Weintraub Photography | Arab Market Area, Jerusalem

המיצב "סוף היום",האמן אלי פטל, אוצרת: שבא סלהוב, מוזיאון תל-אביב לאמנות, פרס רפפפורט לאמן ישראלי צעיר (2006), 2007.[1]

רבים מן הכללים הנהוגים במגרש – בשדה האמנות – אינם גלויים מראש למשתתפים ומכאן שציות לכללים אלה הוא תוצאה של הפנמה, תוך כדי משחק, של אותם כללים. "חוש למשחק" (הההאביטוס  במושגיו של בורדייה) המאפשר לשחקן להכיר את הכללים די הצורך כדי לקחת חלק במשחק. צורת היכרות זו כוללת הפנמה של הכללים וגם של מעמדם ככללים בלתי מפורשים[2] מה עושה את המוזיאון למוזיאון? האם זו המדינה שמכריזה על היוקרה של המוזיאון? האם אלו הם קובעי (יצרני) הטעם, אשר באים למוזיאון ומעבירים (מקיר לקיר) את החותם מאמן לאמן? האם יש דרך בה מוזיאון צריך להיראות? האם ישנה "תרבות" שאמורה להיות "התרבות" של המוזיאון? האם הקיר (האירופוצנטרי) הלבן הוא זה שעומד במרכז "תרבות" המוזיאון בישראל? המיצב של אלי פטל מצליח לענות על חלק מהשאלות באמצעות יצירה בשלה ומקיפה.[3] המשך קריאת הפוסט "בשולי הקיר הלבן ובמרכזו: "תבין ת' מקום ממנו באתי""