הלום שמש, מלוח מדי וחסר בית: מתארח בבלוג "קורא בספרים"

מנחה את מהדורת הירקון שבעים ולצדי הפאשיזם

1) מהו הספר האהוב עלייך?

השנה אני מתלבט בין "מתחילים" של ריימונד קארבר לבין "בלשי הפרא" של רוברטו בולוניו. אבל אז עוקף אותי מימין "מלכוד 22" של ג'וזף הלר ואז משמאל מגיח "השטן ממוסקבה" של בולגקוב … טוב אני עוצר את המשחק כדורגל הזה (: אני אוהב את הצד של הקינה אצל קארבר, את התשוקה המתפרצת של בולוניו, ההומור של הלר ובולגקוב, אבל גם את הגיחוך של חיינו אצל צ'כוב. ויש גם סופרים שסיפורים שלהם לא עוזבים אותי כמו "הקריעה" של ברכה סרי, או "טנטל" של סמיר נקאש.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

"והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס הוא יצירה נפלאה, כתבתי גם בזמנו מדוע – פה. וגם שירי הילדים המרים אצל חנוך לוין "הילדה חיותה רואה ממותה". אני זוכר פעם אחת שאמרתי לאחד מבני משפחתי שאני "עני" והיו הרמות גבה. אבל לדעתי הילדים צריכים לשמוע בדיוק את ניפוץ החלום של חיינו כשהוא נסחף לחוף המום, הלום שמש, מלוח מדי וחסר בית.

3) מה הספר האחרון שקראת?         

"הבודהא מהפרברים" של חניף קוריישי. פשוט התחשק לחזור אליו, אחרי שקראתי את הביוגרפיה "להכיר את דיויד בואי" של מארק ספיץ. המוסיקה בכתיבה שלי משחקת תפקיד חשוב בהבנת תקופה. בואי וקוריישי גדלו באותה שכונה בלונדון. מאוחר יותר בואי גם הלחין את הפסקול של הסרט של קוריישי. קוריישי לעומת בואי נוגע בשאלות עמוקות של זהות, אך בו בזמן לועג גם לאפשרות לעמוד תחת הזהות ולייצר איזה מבנה ייחודי. המיניות גורמת לאובדן גבולות בלי קשר למוצא של הגיבורים. ובו בזמן אני ממש מאוהב בדרך בה קוריישי מדבר על השיער שלו, ועל השוני בין השערות שלו לבין אלו של הילדים הלונדונים. אני מרגיש גם ככה, בעיסוק בתוך השחורות הזאתי. אבל מאידך, אני גם מודה לגבולות של העיסוק בזהות, ומחפש יציאה החוצה למרחבים מגוחכים.

4) איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?

"משחקי הרעב" של סוזן קולינס – אני פשוט שונא ספרים שאין להם סוף והם דורשים ממני לקרוא את ההמשך. אני מלמד כתיבה ואחד החוקים הבסיסיים שלימד אותנו אריסטו, הוא התחלה, אמצע וסוף. התחלה זהו החלק שאין לפניו כלום, האמצע זה החלק בין ההתחלה לבין הסוף. והסוף הוא החלק שאין אחריו כלום. בספרים המסחריים אין כבוד לאמנות. פשוט עוצרים את הספר ואומרים לילדים תקנו את הספר השני ותמשיכו לקרוא. למרות שאני שמח שקראתי את הספר והבנתי היכן עומדת התודעה של בני נוער היום בישראל ובעולם. הצלחתי אפילו לכתוב על כך בעיתון (הגדול בארץ) שבו אני מפרסם טורים מדי פעם.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

"עקוד" של אלברט סויסה. סופר מוכשר שכתב ספר אחד ומנחם פרי זיהה את הכישרון והוציאו לו אותו בהוצאה המכובדת של "הספריה החדשה" בשנת 1990. הספר כתוב בשפה הלכתית עשירה, אך גם מתכתבת עם שפת שבאה מלמטה. הוא ספר שמתאר את אלימות הילדים עד תום. אין רגע של שקט. הספר מבטא לדעתי את אחת הפסגות של הכתיבה המזרחית, שבאה לפרק את הכתיבה ההגמונית הקאנונית ולהביא קולות מודרים. סויסה מעולם לא כתב ספר נוסף. בפגישה שלי איתו, הוא דיבר על בעיות פרנסה. אבל זה הפסד גדול לספרות הישראלית, הייתי רוצה לקרוא עוד ספרים מהמקום הזה. נכון יש דורות חדשים בכתיבה אך המסתורין רק הולך וגדל משנה לשנה.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

קשה לענות על השאלה הזאת, כי היא משתנה מפעם לפעם. אני מרגיש קרוב מאוד לפיליפ קיי דיק. ורק משתחרר לאחרונה מתקופה מאוד קארברית. העתיד דורס אותנו, וככל שהוא מועך את הגופות שלנו, אנו מוצאים את עצמנו שקועים בתהליך בריחה אל מחוזות אחרים. משהו במבנה מחשבה הזה, שהעיר או המגה-עיר לוקחות את הגיבורים עמוק לתוך יצריהם, החיבור הפנטסטי בין החברתי ובין האישי מושך אותי לתוך האבדון של הכותבים הללו.

7) ספר שנתן לך השראה?

"ימות החמה" של קוטזי, נתן לי השראה, גם בשל הכתיבה הקפדנית שלו, אך גם בשל המבנה הדוקומנטרי, של ארבע נשים שמספרות למי שעוסק בכתיבת ביוגרפיה על הסופר. הייתי בדיוק בחיפוש את מבנה לספר שאני עובד עליו והוא פתר לי את הבעיה. אוקצור, כשאתם רואים סופרים עוזבים את שולחן ההקלדה והולכים לחנות ספרים, דעו שהם לא הולכים לקרוא, אלא לחפש פתרונות אצל סופרים אחרים.

8) ספר עיון מומלץ?

"אפשרות שלישית לשירה" של קציעה עלון – ספר מתודולוגיה מרתק וחדשני, שלא מעט מההבנות שלו כלפי יצירת השירה, ניתנות לקריאה גם בתוך אמנות הפרוזה.

***

 מתי שמואלוף, 40, סופר ומשורר, פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה. ספר השירה האחרון שלו "האסון מתחיל בארוחת עסקים" רואה אור בימים אלו בהוצאת "נהר ספרים" וניתן לרכישה בחנות העצמאית של אינדיבוק.

 שמואלוף ערך את כתבי העת: "הכיוון מזרח" (2006-2008); "סדק" (זוכרות, 2010); "מוסף שירי גרילה" בכתב העת "דקה" (2010); לרוחב (2012). שמואלוף היה שותף לעריכת אסופות כגון: "אדומה" (2007); "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" (עם עובד, 2007); "לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה " (2009); "לא נעזוב" (2010); "שירון המהפכה" (2011) ו"עבודת גילוי" (2012).

בשנה הבאה יראה אור קובץ סיפוריו הראשון בהוצאת זמורה ביתן.

 מתי שמואלוף מקריא את "ישראל" (שיר המוקדש לאלן גינזברג) מתוך "האסון מתחיל בארוחת עסקים" כחלק מאירועי קבוצת "ערס פואטיקה"

 

האסון מתחיל בארוחת עסקים
האסון מתחיל בארוחת עסקים

הדברים התפרסמו לראשונה בבלוג "קורא בספרים" 

מגילה, קמע וטמפון: על שירת השוטטות של ברכה סרי

מקור התמונה: ויקיפדיה, http://www.brserri.co.il/

ברכה סרי (2013-1940)

מעיין של חוכמה

ברכה סרי, משוררת ישראלית, הלכה בשבוע שעבר לעולמה. סרי נולדה בשנת 1941 בצנעא שבתימן למשפחה דתית ועלתה לישראל כשהיתה בת.10 היא החלה ליצור בשנות ,70-ה ולאורך השנים יזמה פרויקטים חברתיים, שהמרכזי בהם היה ביעור הבערות בקרב משפחות בשכונת נחלאות (שרובן היו מזרחיות).

בשנות 80-ה החלה סרי לפרסם ספרי שירה. ספרה הראשון, "שבעים שירי שוטטות," היה ספר פמיניסטי חלוצי, שהבליט את הכתיבה היהודית הבהירה והחזקה של סרי. את פרסומה הגדול קיבלה עם פרסום הסיפור הקצר "הקריעה" ,(1983) שעובד למחזה על ידי אמיר אוריין (1987) וזכה לשבחים רבים.

הכתיבה האמיצה של סרי בודדה אותה מהקהל שאליו פנתה, והקהילה התימנית החרימה אותה. עם זאת, היא המשיכה לכתוב. בספר "פרה אדומה" ,(1990) שהיה אחד מהמבשרים של הפמיניזם המזרחי, היא שיכללה את כתיבתה שהפכה חברתית, פוליטית ולעתים ביטניקית.

למרות הצלחת שיריה, סרי לא מצאה הוצאת בית. היא הקימה לעצמה הוצאת ספרים – האור הגנוז – והחלה בפרסום כתביה. התוכן שלה תמיד כלל ציטוטים מהתנ"ך ומהמיסטיקה היהודית. הספרים שפירסמה: "קידושין: ספר הברית והחסד – חלק א"' ,(2000) "נורית: שיעורים בתורת העבודה – ספרי הברית והחסד חלק ב,(2001) "' "תפילות ושתיקות – ספרי הברית והחסד חלק ג,(2002) "' "עדנה: חניה ומסע בחמישים שערים" (2005) ועוד.

רק בעשור האחרון לחייה קיבלה סרי הכרה מהממסד הספרותי, ובין השאר זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע.

הכרתי את ברכה סרי בתחילת שנות ,2000-ה בעקבות אירוע בחיפה. כשהיא הגיעה למקום ראיתי אישה נמוכה, מלאת צחוק. היא רצתה שנלך קודם לים והלכנו ברגל ומצאנו בדיוק שני כיסאות לבנים מחכים לנו על קו החוף. הידע שלה ביהדות, במיסטיקה ובלשון העברית – היה עצום. הרגשתי כאילו קפצתי לים של חוכמה. היא כתבה פשוט, אבל דרך הכתיבה הזאת היא הגיעה לקהלים רבים. חבל שלא זכתה להכרה ראויה עוד בחייה.

דברים שפירסמתי הבוקר בישראל היום לזכרה בישראל היום

***

על שירת השוטטות של ברכה סרי זצ"ל

פורסם לראשונה בארץ האמורי

שנות השבעים, התקופה שבה החלה ברכה סרי לפעול וליצור, היתה תקופה סוערת שהציפה את רחובות ירושלים. תנועות מהפכניות מקומיות כמו "הפנתרים השחורים" ו"מצפן" הושפעו מתנועות בעולם שביקשו לשנות את סדר היום הפוליטי של המערב כולו. בירושלים התחולל גם שיבור של מסורות רוחניות ועליית בשורות חדשות שהושפעו ממהפכת שנות השישים. הזירה התרבותית באותה התקופה תססה, עם הופעת המסר של תנועת הביט האמריקאית. לאחר מלחמת 67' הופיעו בירושלים היפים יהודים שהביאו את הבשורה המתירנית של וודסטוק. מהפכת שנות השישים אף העלתה לשיח את ערכי הפמיניזם הליברלי. עם זאת, האישה המזרחית ויצירתה לא הצליחו להכיל את הסתירות של החברה בישראל באותה התקופה.

התחקות קצרה אחר האוטוביוגרפיה של ברכה סרי מגלה כי בין השנים 1963 ל-1971 היא למדה בלשנות ושפות שמיות באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ושני. שם היא גם השתייכה לחוג מיוחד שעודד והעצים סטודנטים תימנים. לאחר מלחמת 67', סרי לימדה עברית סטודנטים פלסטינים ממזרח ירושלים. היא עצמה יזמה פרויקטים חברתיים שונים, שהמרכזי בהם היה ביעור הבערות בקרב משפחות בשכונת נחלאות (שתושביה ברובם היו מזרחים). בשיא הפרויקט שלווה על ידי עיריית ירושלים, היא ניהלה, לימדה וכתבה תכניות להוראת קריאה וכתיבה לכ-300 מבוגרים חסרי השכלה (רובן נשים). הפרויקט לביעור הבערות הכיר לה את פנים הקהילות, ובמיוחד את מצב הנשים. בתחילת שנות השבעים היא התחתנה עם בחור אמריקאי (שהיה היפי בעברו). היא פיתחה פרויקט מיוחד לסטודנטים בשכונת נחלאות, בשיתוף עם העירייה ותנועת "האוהלים" כחלק מעבודה קהילתית חברתית. העבודה כללה תכנים מהפכניים, כאלו שאפיינו את תנועת "האוהלים" ולפעמים התנגשו עם התכנים של העירייה. בשנות השמונים היא הצטרפה לתנועת "המזרח אל השלום".

bracha3

במסגרת מהמאבק המזרחי של אותה התקופה, ברכה סרי נעמדה מול מנגנוני דיכוי שונים בכל המוסדות החברתיים בהם השתתפה. האוניברסיטה שהייתה מרתקת מבחינה אינטלקטואלית, חסרה את החיבור המזרחי, הדתי והמסורתי והעמידה את הספק והחילון ככוח מניע. מצד אחד, סרי לא מצאה את הסיפוק בחוג להעָצמה של סטודנטים תימנים שנפתח בשכונת נחלאות, משום שהוא חסר את המרחב התרבותי והתבסס יותר על המימד הדתי. מצד שני היא הרגישה זרה בתנועת בני עקיבא האשכנזית בשל היותה מזרחית. ברכה סרי למדה בחוג לבלשנות מספר רב של שפות, על מנת להשתוות לידע של כמרים ופרופסורים שהשתתפו בשיעורים יחד איתה. בחיפושיה בתקופות שונות אחר עבודה, ובמיוחד בסוף שנות השישים, היא נשלחה לעבוד בהוראה בעיירות פיתוח, למרות שהתגוררה בירושלים, כחלק ממערכת מבנית של סגרגציה עדתית שהחלה לאבד מכוחה רק אחרי המרד של הפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים.

בקרנבל הזהויות האוניברסיטאי סרי עזרה לפרופסורים שונים בעבודות המחקר שלהם, באיתור וסימון דיאלקטים יהודים-ערבים בקהילות מזרחיות כמו היישוב התימני בראש העין. אך ככל שניסתה לסיים את עבודת המחקר שלה, בקעה בתוכה יצירתיות בלשנית שהתנגדה לכתיבה האקדמית. בשלב אחרון, כשביקשה לחזור בתחילת שנות השבעים לאוניברסיטה, נדחתה בקשתה למלגה. מחקרה בנושא נשות ראש העין, על הקשר שבין השפה והמעמד, הזכיר לה סיפור, אגדה וחוויה ושם היא התיישבה לכתוב את הטיוטה הראשונה לסיפור "הקריעה" שאחר כך הביא לפרסומה בציבור הרחב.

שני יסודות (אוטו)ביוגרפיים חברתיים השפיעו על יצירתה: מצד אחד, אמה הייתה חסרת השכלה והביאה 18 ילדים לעולם. סרי רצתה להעצים ולדובב את האישה התימנייה והנשים המזרחיות בכלל. היא מספרת כי כתבה את השירים לאמה ופחדה כי היא תחשוב שהיא עושה ממנה צחוק כשתיתן לה את הספר. היא הרגישה שהיא כותבת את השירים לנשים כמו אמה, שאין להן קול ושלא יכלו לדבר בעד עצמן. היא אף מתארת את אמה כמשוררת הראשונה שהכירה. בתימן, הנשים נהגו לשיר על הבעיות והרגשות מתוך עולמן. הן בנו משפטים וחזרו עליהן והמציאו שורות תוך כדי ביצוע מטלות הבית. רק כשהגיעו לישראל, אומרת ברכה סרי, אִמה השתתקה לפתע. באופן רעיוני, ברכה סרי מתווכחת עם תפיסת האישה התימניה כ"פרימיטיבית". היא מכנה אותה בשם עצם – שהוא סוג של מילה חדשה – התכה של שני יסודות (טבע ופרימיטיביות) כחלק ממבט פוסטקולוניאלי שמפרק את המבט המוגזע אליו: פרימיטבעית. במושג זה היא יוצקת את תנועת החזרה לטבע, ביחד עם התנגדות לתהליך הדה-הומניזציה שעברו המזרחים בישראל בכלל והאישה המזרחית בפרט. היא מוציאה את האישה המזרחית, מעמידה אותה חזרה בתוך הציר ההיסטורי ומבטלת את הגיניאולוגיה ההיררכית של התרבויות, שנעה על ציר של מעבר מחברה פרימיטיבית למודרנית.

בנוסף, שירתה של ברכה מנפצת את המושגים הבינאריים טבע-תרבות, פרימיטיבית-מודרנית, תימן-ישראל, מזרח-מערב, על ידי יצירת היבריד ומודוסים פואטים חדשניים. בספר השירה "שבעים שירי שוטטות", למשל, היא יוצרת מבנה של עשרה שערים מיסטיים בעלי שבעה שירים כל אחד, כחלק מהתכתבות עם רצפי שפה וזיכרון שנולדו עוד בחברה הדתית בתימן. בו בזמן השירים מכילים עמדה פמיניסטית מוצקה המעמידה את צרכי האישה ויכולותיה במרכז, ולא את היישות האלוהית.

bracha4

מצד שני, ברכה סרי אימצה את העמדה הפוליטית של אביה יוסף סרי, מראשי הקהילה בצנעא בתימן ומהפכן. סביה ואביה נמנו עם חסידיו של  דור-דיעה – תנועת ההשכלה בתימן, שנוסדה עוד בתקופה העות'מאנית. תנועת דור-דעה דגלה בהרחבת תחומי הלימוד (שהצטמצמו עד כה ללימודי דת), בהקניית השכלה גם לנשים וברפורמה דתית. אביה היה ממייסדי לימודי חול לנערים וממקימי בית-הספר הראשון לבנות שיצא נגד לימודי המיסטיקה והקבלה. בתכניה המהפכניים, תנועת דור-דיעה היוותה איום הן על מוסדות הקהילה היהודית והן על הממשל המוסלמי, ונתקלה בהתנגדות נמרצת. כדי להצר צעדיה התארגנה התארגנה תנועת התנגדות חזקה, שמנתה את רוב אנשי הקהילה אשר כינו את עצמם "עיגשים" (עקשים, קנאים). המחלוקת בין שני קבוצות אלו הייתה גם קשורה למחלוקת בין קבוצת הבלאדים – הכפריים (מהם יצאו העיקשים), לבין קבוצת השמים – העירוניים (מהם יצאו דור-דעה). בעוד שהראשונים אימצו את הלכות שולחן ערוך, האחרונים ביקשו להיצמד להלכות הרמב"ם. בעוד שהראשונים האמינו בקבלה, האחרונים דחו את המסורת הקבלית.

התכנים המהפכניים של תנועת דור-דיעה, שבישרו מעין רוח השכלה פמיניסטית-יהודית-תימנית, סימנו אי רציפות היסטורית, מתודולוגית ואפיסטימולוגית בשורשי הדימיון "המערבי" של הפמיניזם הליברלי האשכנזי בישראל. בניגוד לדימיון הזה, הפמיניזם בישראל לא החל כהתכתבות עם המערב, משום שהפמיניזם המזרחי צמח מתוך רצפי זכרון ושפה שהחלו עוד במדינות ערב. במקרה זה הקהילה היהודית בתימן.

הרוח המהפכנית של תנועת דור-דעה נמזגה ביצירתה של סרי. המחזה שעיבדה מתוך הסיפור "הקריעה" הפך ליצירה דרמטית ממעלה ראשונה. סרי הקימה עליה את הקהילה התימנית, שהתנגדה לרוח השינוי ובשורת הפמיניזם המזרחי של ברכה סרי – ככזה שהציב את צרכי האישה המזרחית והתקבלותה בחברה במרכז מבלי להפוך אותה לחפץ או לאובייקט פאסיבי. כך נמתח ציר מקביל לדרך בה הקהילה התימנית התנגדה ופחדה מרוח השינוי והתקווה שהביא אביה של סרי בייסוד בית הספר לבנות. "הקריעה" העמיד את סרי כאחת המחזאיות התימניות והמזרחיות הראשונות. ברכה עמדה לפני תקופתה, וביקשה שלא להיות "מזרחית מחמד", כמו יוצרות אחרות. התהליך המשפחתי שבוטא בהיסטוריה של אביה שהביא את בשורת ההשכלה מחד-גיסא, ואמה שהייתה חסרת השכלה מאידך-גיסא, נוכס והפך ליצירה מורכבת שמיזגה את שני היסודות לכתיבה שאתגרה את המודלים הקיימים. בניגוד לדעת אביה, היא חזרה למיסטיקה היהודית, אך גם יצאה נגד הקהילה שלה, בדומה אליו. היא גם כתבה לנשים ממעמד מוחלש כאמה, למרות שזכתה להשכלה רחבה.

Seventy-Wandering-Poems-front

ספר השירה "שבעים שירי שוטטות" נכתב בתחילה בצורת עשר מגילות "געשה מרי-דור: שירי שוטטות בעשרה שערים". ברכה סרי אומרת על שמות הפסבדונים שבהן השתמשה כי "השמות 'מרי-דור' ו'דור-דיעה' מבטאים את הוקרתי לדור ההשכלה שהזכרתי קודם […] 'געשה', 'הר געש', 'גלית' – כמוני עצמי, בלתי צפויה, וכמו הגלים המסמלים את המחזוריות התמידית".

המגילות נכתבו על כשנים עשר דפים שהודבקו תחילה על ידי סרי ונכתבו בכתב ידה. לאחר מכן היא השתמשה בגלילי נייר חישוב על מנת לכתוב את מגילות השירה הללו. את המגילות היא עטפה בנייר צלופן אדום ולעיתים כחול. לעיתים היא תפרה שקיקים קטנים משאריות בד שמצאה מחוץ למפעלי בד בדרום תל אביב והניחה את המגילות בתוכן. היא חילקה ומכרה את שיריה למכרים ובאירועים. סרי מספרת על ההשראה למגילות כהשראה של הספרות התורנית מתוך מבט פמיניסטי מעָצים: "בהשראת מגילות רות ואסתר המקראיות ביקשתי ליצור את המגילה שלי, את תפילתי, התנ"ך שלי. קסמה לי צורת המגילה, שפתיחתה כמוה כחשיפה איטית. במקביל רציתי לצור צורה חדשה של קמע או … טמפון – חפץ סמלי אישי שניתן לשאתו בארנק". העשייה הפואטית ויצירת תנ"ך משלה, היא שבירת מסורות ארוכות ימים שהבדילו בין קודש לחול, ובתוך כך התכתבות עם תקופה של שחרור היררכיות דתיות, כחלק מאווירת שנות השישים.

הציונות אשר יסודותיה גבריים, מחולנים ואירופוצנטריים אמנם השתמשה במושגי היהדות – למשל השם "ציונות" עצמו אשר נשען על הערגה הרלגיוזית לציון – אך  שללה את היהודי הגלותי וזכרונו. צורת השירים בתוך "מגילות" יצרו רצף חדש הכולל חיבור תיאולוגי/ספרותי בין תחום השירה "הקאנונית" לבין תחום שירת בית הכנסת, ובעיקר העמיד במרכז הדימויים את האפיסטמולוגיה הפמיניסטית. המגילות נפתחות והופכות למיטונומיה לספרי הקודש אשר נמצאים בתוך פרוכת. כמו רצתה לומר שהקודש היהודי-ערבי אשר שָׁכַן בתוך בתי הכנסת ועבר השבעות של אלפי שנים לאלוהים, התחפצן ונדחק לשולי החברה. ברכה סרי השכילה לייצר סמליות דתית, הן בצורת מגילת ספר, הן בחומר הפשוט של הבד שהקיף את המגילה, ובמיוחד בעיצוב המחזורי של שערי השירה ותכניה. הצלופן האדום מסמל את המחזור של האישה, כחלק מהעלאת הסוד – היותה אישה – אל תוך פני התרבות בצורת שירה. היא בחרה בצלופן האדום כסמל ל"מחזור חודשי, קמע וטמפון". הקמע, ביחד עם המחזור של האישה והטמפון, סימן את המיניות, הפוריות, ובו בזמן את הנתיב הרוחני, אשר פילסה עטיפת שיריה של ברכה סרי כחלק מכוּליות יצירתה. בנוסף, המחזוריות של האישה הופכת בתוך המגילות אשר נכללות בתוכה, למרכיב מטריארכאלי אשר בתוכו מתנהל העולם כקופסא בתוך קופסא. זה סוג של התרסה מגדרית שתאפיין את הרוח הפמיניסטית המזרחית החלוצית של שירת ברכה סרי. היכולת להשתמש בחומרים פשוטים כגון שאריות בד, נייר חישוב, שהוא חלק מהתרבות העממית, לכתוב על נייר שירה ואף לאייר אותו באיורים המשאירים רושם עז של כוח, מתריסה על הדרך בה מיוצרת שירה בישראל.

ספרי השירה של סרי שבאו לאחר המגילות מיסדו את ההתרסה ואת המהפכנות בצורת ייצור ספרי השירה (שלוו גם בתוכן פואטי פורץ דרך), ולא ויתרו על המרכיב של הסמליות הדתית, הציר המגדרי והמחזורי. ברכה סרי מספרת על החומר שבו היא השתמשה כחיזוק הקשר האישי עם הקוראים שירצו להעלות על כתב משיריהם או דברים אחרים מהרהורי לבם. המחשבה על הענקת ביטוי לכתיבה ודיאלוג של הקורא מול הכותבת, מצביעה על רצונה לייצר שיח ציבורי, פוליטי ופואטי. לא רק לכתוב, אלא להעניק דף לבן וריק לקוראים על מנת שהם גם יכתבו, יתעצמו ואולי יצליחו להגיע לתהליך השחרור שאליו היא הגיעה.

Seventy-Wandering-Poems-back

הספר "שבעים שירי שוטטות", שבא לאחר המגילות והסדיר את השירים הללו לתוך מבנה ספרותי נהיר אחיד, החל למעשה את דרכה הפואטית של ברכה סרי. הספר יצא בהוצאה עצמית של המחברת. היא גם איירה את שער הספר בסימן מיסטי שיסמן מעתה את כל סדרת הוצאת "האור הגנוז" שייסדה. השירים, בהמשך ישיר למגילות געשה, נותנים ביטוי לעשרה מחזורים חודשיים בעלי נושאים מגוונים: שערי אהבה, שערי בושה, שערי חירות וכו'. ברכה סרי ספרה כי "'המחזורים חודשיים' [הם] עדות למחזוריות השלטת בכל. בעת כתיבת השירים חשתי ממש מחזוריות רגשית וגיליתי שיש קשר בין הכתיבה ובין המחזור החודשי שלי". הקשר בין המחזורים ההיסטוריים והמחזורים האוניברסליים לבין מיניות המשוררת ופוריותה היא סוג של הכלאה בין ההיסטוריה הנשית הרגשית לבין ההיסטוריה שהגברים היבנו ו"טיהרו" מתוך המסמנים הנשיים.

שם הספר "שבעים שירי שוטטות" הוא מסמן בעל מספר רב של מסומנים. ברכה סרי מכריזה כי שבעים שירי שוטטות: "מסמלים את החיפוש המתמיד ואת השוטטות ללא מטרה, שתוצאותיה אינן צפויות". ההדהוד למצב החברתי המהפכני הפוליטי שלפני שנות השמונים מתחייב מתוך כך, שכן הפנתרים השחורים נהגו לשוטט חסרי מעשה ברחובות ירושלים. מעשה השיטוט גרר אחריו את בוא השוטרים, ולא מעט מחסרי ההשכלה המזרחים מצאו את עצמם במוסדות לעבריינים צעירים. הסמל של השיטוט עבר תהליך של "מִזרוח". בו בזמן, השיטוט הוא גם הדהוד לתנועות המהפכניות בעולם שהגיעו מהכיוונים התרבותיים והחברתיים הרחבים יותר, קרי מרחב של חיפוש עצמי, חיפוש רוחני, חיפוש של שורשי המסורת, חיפוש של האישה אחרי שורשי דיכויה, שיטוט אחר מרחב אוטונומי של יצירה ועוד. מרחב השיטוט שוב מצטייר כמאבק חברתי ונפשי אשר חיצוני למשוררת וגם כמרחב פנימי. הסמל המאגי, המיסטי של "שבעים" שירי שוטטות, הוא גם כינון מחדש של זהות תרבותית שמבצעת ברכה סרי. זהות זו מכילה מידע שנאגר בעקבות ההתחקות אחר האלימות שהפעילה המדינה בהנכחת הזיכרון והנרטיב הלאומי. הסמל המיסטי "שבעים" מופיע במקורות יהודים שונים. סרי עוברת תהליך של הגירה וגלות, כסוג של חורבן קהילות יהודי המזרח והיא מייצרת שירה כסוג של מטפורות ודימויים רלגיוזיים המבקשים לשמר, העשיר ולחנך את החברה סביבה.

בריאיון לחניתה ברנד בזמן עריכת השירים לספר השירה מספרת ברכה סרי על המורכבות של כתיבה של אישה המזרחית וייצור מרחב פוליטי ספרותי. המיצוב שלה כסופרת ומשוררת מזרחית הותיר אותה בעמדה ספרותית ופוליטית מבודדת בחברה בישראל. היא הראתה כיצד הגבר המזרחי התקשה לחיות בשלום עם האישה המשכילה (והמשוררת) המזרחית. הגבר האשכנזי לא מסוגל היה לקבל אותה מחוץ לסטריאוטיפ. היא לא יכלה לפרסם את קולה בתוככי הממסד המזרחי משום שהם לא ביקשו להוציא את דברי המחאה החוצה. המשכילות המזרחיות לא היו מסוגלות להגיע למקצועות החופשיים ונדחו בידי הממסד ונותבו לעבודות בתור גננות ומורות בבתי ספר יסודיים. השירה שלה נתנה ביטוי מלא לסגרגציה ולדיכוי הכפול שהופעל עליה בייצור אוטונומיה פמיניסטית מזרחית, הן מצד הגבריות המזרחיות והן מצד הגבריות האשכנזיות.

סרי מספרת ליוכי בן-שלום על הדחייה בהתקבלות שיריה ובהחלטה להוציאם בהוצאה עצמית, כחלק מיציאה שלה מהמרחב הברור של הנשים המזרחיות שהרגישו את שיריה, למרחב האחר: "בקשיים נתקלתי דווקא מחוץ למסגרת בה חייתי – מו"לים ספקנים, עיתונות אדישה וביקורת צוננת… יחסם של אלה חיזק בי את ההרגשה שעלי לפרסם את שירי בעצמי" (1983).

מערכת התרבות בישראל בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים עברה שינוי, אך הערכים והעמדה הפוליטית הרחבה שהציעה ברכה סרי איימו על ההביטוס של יצרני הידע. היא הציעה מבט מעמדי (דיון בעוזרת הבית, באשה המזרחית, באלימות כנגד נשים), מבט רלגיוזי השואב ממסורות תימניות ויהודיות (המיסטיקה בסמלי הספר שבעים שירי שוטטות), שימוש בחומרים לא מקובלים כגון מגילות נייר חישוב, דיון במבט הסטריאוטיפי האשכנזי באישה המזרחית המשכילה בשל מראיה, צורתה, צורת דיבורה, קריאה להעצמה פמיניסטית מזרחית (למשל הפיכת הקינה של הכנת הסחוג להצעת עמדה חיובית עתידית על מעמד האישה) ועמידה בתפר שבין החברה האזרחית לבין המרכז הספרותי, מבלי לוותר על שימוש בכלים משותפים לעולמות אלה ביצירתה. בתוך המערכת הגברית של התרבות העברית, היצירה הפואטית הנשית נאלצה להמתין עד לקבלת ייצוג תרבותי הולם.

bracha1

(חלק ממאמר בכתובים שיופיע בספר על יצירתה של ברכה בעריכת הנרייט דהאן כלב)

התמונות לקוחות מברכה סרי והאור הגנוז, אתר המוקדש לחייה ויצירתה של סרי.

 *

אמריקה זה החופש הגדול / ברכה סרי

אמריקה בשבילי
זה החופש הגדול
לצעוד ברחוב ולא לזהות איש.
להתחבק עם אהובִי
במרכז ברקלי
ולא לחשוש מלשון הרע
ועין זדונה.
להתהלך ברחובות ברקלי
עם כובע מילדות בתימן
ושמלת אמי השחורה
או שמלת אבי הלבנה
ואיש לא מביט לאחור.
לרקוד ריקוד ברזילאי
עם בני תשחורת
בלי לבחון את סביבתי.
לברך אלוהים ואדם
ולדבר על המשיח
באותה נימה כמו פמיניזם
או השמאל החדש.
ואפשר להיות הכל בעת ובעונה אחת.

המאמר התפרסם לראשונה בארץ האמורי

אירוע חדש לגרילה תרבות בנצרת בחודש הבא:

קול קורא למשוררים, מוזיקאים ויוצרים
———————————————-
ביום ראשון ה-12.5, בשעה 16:00 מול בניין עיריית נצרת עילית, תתקיים הפגנה בגנות המדיניות המפלה של ראש העיר שמעון גפסו ושל מקבלי החלטות כדוגמתו — ובעד אינטגרציה וחד-קיום לכל האוכלוסיות! גרילה תרבות מזמינה אתכם – משוררים, זמרים, אמני מיצג – להצטרף להפגנה ולקרוא או לבצע את יצירתכם למען המטרה החשובה! המעוניינים להשתתף אנא הירשמו!

שמע פרק 2
עדי תשרי
29.04.2013

בימים אלו אני עובד עם עדי קיסר על אסופה ראשונה משירי ערספואטיקה. בקרוב תראו תוצאה מקסימה. אז בינתיים ישראל דדון ברוח נביאים:

לפעמים שתיקה לא מספיקה | "החורף שלי בזירולנד" | פאולה פרדיקטורי + פרידה מהמשוררת ברכה סרי ז"ל

סיפור התבגרות איטלקי מנסה לעסוק בכאב חברתי במילניום החדש ¬ אבל התוצאה מבולבלת

אפשר להבין מדוע הרומן הראשון של פאולה פרדיקטורי, ילידת ,1967 שראה אור בשנת ,2012 מתורגם עתה לעברית. הספר נכתב מתוך תודעה של נערה צעירה הגדלה בהווה הגלובלי המיידי, כמו "בדידותם של המספרים הראשוניים" של פאולו ג'ורדנו. המציאות האוניברסלית הצעירה אינה מוגבלת לשפות ולמדינות.

אלסנדרה בת 17-ה מאבדת את אמה ומתגוררת עם סבתה. היא נתמכת על ידי שתי החברות הכי טובות של אמה: קלאודיה ואנג'לה. השרשרת המטריארכלית לא מקלה על אלסנדרה בהתמודדותה עם הקשיים במפגש עם האהבה. לספר שני צירי עלילה: מצד אחד החיים הממשיכים אחרי מות האם, ומצד שני דיאלוג של הבת עם האם המתה.

הרומן של פרדיקטורי הוא יומן כרונולוגי של אירועים המתרחשים בחיי הגיבורה, אך בין הימים נפרס מרחב מטפיזי שבו היא משוחחת עם אמה ומפליגה לאירועים שונים שהתרחשו בעבר. אלסנדרה מתוודה בפני אמה, ברגש גדול, ובפיוטיות – על כל מה שנשתק ודובר ביניהן.

המעבר בין מות האם לבין הכניסה שלה לחיים זוגיים הוא האישור מחדש של החברה האיטלקית בכלל והחברה המערבית. אלסנדרה מחליטה לצאת מהסדר החברתי כדי לסמן את אבלותה. היא מתיישבת לצד גבריאלה, בחור עני, לא מקובל, שזכה לכינוי "זירו" מאחד המורים. היא מבינה שפעולתה מוציאה אותה החוצה מתוך המחנה, שהרי סדר השולחנות בכיתה מסמן מעגלי כוח:

 "אני מתיישבת ליד השולחן ויש לי מין תחושה שאני נמצאת מחוץ לגוף שלי. יש לי צפצוף באוזניים והלב שלי הולם ואני לא יודעת אפילו למה אני עושה את זה. כעס, כאב? לא, בנאלי מדי, הכאב הוא לא מה שמניע אותי, אני אפילו לא יודעת איזו צורה יש לו, לכאב הזה, ואיפה הוא מסתתר. פשוט אחרי המוות שלך שום דבר לא יכול להיות כמו קודם, אני שוליית הקוסם שאף אחד לא יכול לעזור לו."

אלסנדרה נכנסת לעולם אחר. עם היכרותה את גבריאלה, היא לומדת על החלקים העניים יותר של העיר ועל רמת הציפיות של האוכלוסיות המוחלשות. אך היא גם מרשה לעצמה לבדוק את המעמד האיטלקי העשיר, למשל באמצעות ביקור בביתו של ג'ובאני, מחזר עשיר מכיתתה.

הכתיבה של פרדיקטורי אינה מסתדרת בקלות בשום ז'אנר. הוא נקרא כספר לבני נוער, אך גם ככזה שמציב את המבוגרים בפני העולם המדומיין של הצעירים. הוצאת כתר ביקשה להוציא ספר לקהל צעיר, אך עלילתו אינה פונה לקהל זה ומכילה מסרים כבדים ומורכבים מדי. מאידך, הרומן גם אינו ספר מבוגרים קלאסי, כך שהספר אולי נופל מעט בין הכיסאות. ¬

החורף שלי בזירולנד / פאולה פרדיקטורי, מאיטלקית: מונה גודאר, כתר, 252 עמ'

הדברים התפרסמו בישראל היום

***
כואב לי הלב לשמוע שהיוצרת הנפלאה ברכה סרי נפטרה ולא הספקתי להיפרד. כל כך חיכינו לראות את ספר המאמרים על יצירתה בעריכת ד"ר הנרייט דהאן כלב. וכל ספר שלה הוא פנינה נדירה.

היא עשתה כל כך הרבה עבור קהילתה, עזבה את האקדמיה למען הכתיבה היצירתית, הופיעה, דחפה, נלחמה גם כשכל העולם היה נגדה.

היא בישרה את בוא הפמיניזם המזרחי עם המחזה "קריעה" ועם שירתה המהפכנית בספרים כמו "פרה אדומה" ו"שירי שוטטות" ולא עצרה גם כשהממסד היה אטום. היא יצרה את הוצאת "האור הגנוז" והחלה להביא לנו מאורה החוצה. יהי זכרה ברוך!

י"ז. אישה נקנית לאיש | ברכה סרי

אישה נקנית לאיש
בתפילה
יום-יומית רצופה.
איש נקנה לאישה
בקידוש המקום והזמן
בתפילה
באהבה
בעזרת השגחה נדיבה.
מתוך שפע הבריאה.
ברצון הכרעה עליונה
בברית שבינו ובינה.
ברגע ורגע
של עבודה נכונה.
ביגע ויזע ושמחה
ודמעות ומעות.

(19.4.1988)

לקריאה נוספת על יצירתה:

אין מחאה ללא שירה ואין שירה ללא מחאה

שלושים אלף איש בהפגנה השקטה בתל אביב, מוצש שלאחרי הטרור באילת. 20.8.2011
שלושים אלף איש בהפגנה השקטה בתל אביב, מוצש שלאחרי הטרור באילת. 20.8.2011

איך אפשר לבחון את השירה בצד ההתעוררות החברתית? ראיון משותף שלי ביחד עם לילך ובר במגזין הקומוניסטי "זו הדרך" וגם הזמנה חינמית לאחד הסרטים הטובים שהוקרנו בישראל. המשך קריאת הפוסט "אין מחאה ללא שירה ואין שירה ללא מחאה"

סיכום ופתיחת שנה: קדימה ואחורה על מכונת הזמן

http://www.leorgrady.com

אתם בטח שואלים/ות לאן נעלמתי.

בזמן האחרון אני מפרסם רק דעות, שירים, הזמנות לאירועים ומאמרים אורחים בבלוג שלי וכמעט שלא כותב באופן אישי. ובכן עברתי שינוי גדול בחיי לאחרונה. לקחתי שנה חופש מהאקדמיה והתחלתי לעבוד בפעם הראשונה על ספר סיפורים. בנוסף התחלתי לעבוד על קובץ השירה הרביעי והאחרון שלי. אני מתכוון שלא לכתוב בעתיד שירה (או לנסות לפחות לעצור את השירים ולהזרים את האנרגיה לכיוון הפרוזה).

עזבתי את המלגות שליוו אותי בשנים האחרונות ואת הפוזיציה של "הדוקטורנט" והלכתי לדרך חדשה. האקדמיה דולדלה ממשאבים תחת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית והגעתי למצב שאפילו החוג שלי לא יכול היה להעניק לי מלגת דוקטורנט. אבל כוחות גדולים התרגשו בו והם לא נומינאליים או פיזקליים. בתוך כך אני חייב תודה לצ'יקי לאקדמיה החופשית. מרגע ההיכרות שלי עימו ועד היום אני שואב ממבט (בדרכו האוטונומית) אינסוף כוחות ואנרגיות יצירתיות.

אני ממשיך להרצות (שנה רביעית) במכללת מנשר (מבוא לתרבות המערב) וללמד כתיבה יוצרת במרכז רון ורדי. סדר היום מלא ומקשה לעיתים על מציאת זמן לכתוב ובכל זאת אני שומר על משמעת מאוד קשה של כתיבה. כרגע אני עובד על טקסט למוזיאון תל אביב שנוגע לתערוכה חדשה שתעלה במרץ.

כתב העת של גרילה תרבות "לרוחב" (שאני בין עורכיו) קצת נתקע עם הגיליון הראשון שלו והחזון שלי לגבי הוצאה סדירה של מהדורות מקוונות התברר כמשימה קשה יותר. אני ממשיך לערוך את מדור "באסטה" באתר העוקץ שמעלה כל יום שישי שירה חברתית. גרילה תרבות ליוותה אותי גם השנה בפעילויות מגוונות. לא אוכל לשכוח כיצד נסענו לאל עראקיב, לביתו של אלי ישי, לרמלה לוד, למשרד הביטחון, לשייח ג'ארח ועוד. השנה גם הוצאנו שתי אסופות שירת גרילה מבורכות בשיתוף עם כתבי-העת "דקה" ו"מעין". כשנכנסתי לשירה לא הייתה קבוצה פואטית, פוליטית, אסרטיבית ופורה שהתחייבה לשינוי חברתי. אני מודה שהייתי קצת מבולבל כשעזבתי את עריכת "הכיוון מזרח" בשנת 2008 ולא ידעתי לאן דרכי האמנותית תיקח אותי. הייתי אז כבר חבר בגרילה תרבות, אבל לא ידעתי שהיא תתפוס מקום כל מרכזי בתרבות הצעירה (בקרוב ארצה על כך בכנס במכללת שנקר – הזמנה למטה).

השתתפתי בעריכה של כמה מכתבי העת המרכזיים הפועלים היום בתרבות הצעירה: "MS.USE"(גיליון  2 ומאמרי האחרון), "מעין", "סדק" (מהדורה שנייה של "אל תגידו בגת" בדרך) ואני מייעץ לכתבי שונים, צעירים וותיקים כאחד. לאחרונה נוצר קשר נכון, יאה וראוי בין יצירתי לבין כתב העת "מטען". בגיליון האחרון אף פורסם הסיפור "בגדד משלי" – סיפור ראשון מתוך ספרי המתרקם (הנה פתח מהגיליון האחרון). ערכתי אסופות שונות וביניהן גם את האסופה "לא נעזוב" ביחד עם קולקטיב אקטיבסטילס וסולידריות שייח ג'ארח. והדבר הכי גדול שהתרחש מבחינתי השנה – הוצאת ספרי האחרון "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים".

השתתפתי בפרויקט ספוקן וורד שהפיקה המשוררת אסנת סקובלינסקי "יניקת שירה" – הפרוייקט נתן לי דחיפה לחלום ישן והתחלתי לחזור לעבוד עם מוסיקאי על מופע מוסיקלי שיורכב משירים קברטיים. חלקם עיצבן מאוד את הקהל כי שברתי את הדרך ה"קלאסית" של הקראת שירה "רגילה". בפסטיבל האלטרנטיבי היהודי-ערבי בירושלים עליתי על הבמה בהופעה שהייתה צריכה להידחות בשל הטבח במשט ובכל זאת מארגניה התעקשו לקיימה. לפני הופיעו סיסטם עלי. הקהל היה משולהב. ההגברה לא הייתה משהו וכמעט לא שמעו את הגיטריסט. אבל הקהל היה כל כך נפלא ושיתף פעולה עם כל שיר ושיר. אבל זאת עבודה לא קלה – לעבור חזרות – לנסוע עם ציוד ולהופיע. מהר מאוד מצאתי את עצמי בחזרה בממדים הרגילים שלי. לבד מול המחשב. יושב וכותב. משאיר את הספוקן וורד והמוסיקה ליוצרות אחרות.

בשנה האחרונה עברתי גם לכתיבה באנגלית. באמצעות חברים וחברות תורגמו שיריי ודעותיי. פרסמתי את הדעות בבלוג של מגזין 972 ונוצרה שם דינמיקה מאוד מעניינת ששיאה הגיע לביטויו בפולמוס עם העיתונאית ליסה גולדמן. כרגע המגזין עובר שינויים ואיני יודע אם אמשיך לכתוב שם. הבלוג באנגלית ממשיך לפעול. שיריי תורגמו לשפות חדשות השנה וביניהן גם השפה הגרמנית. אנתולוגיה יפיפייה של שירה ישראלית נפתחה עם השיר שלי והתרגשתי. השיר שנכתב בשנת 2001 הוא דוגמא לדרך בה כתיבה חוזרת אחורה בזמן ולא רק משתתפת בהבניית ההווה. שירים שכתבתי בתחילת שנות האלפיים עדיין רלבנטיים למציאות המשתנה במהירות מקצה לקצה.

יצירה מתמוטטת

השנה היו גם מפחי נפש לא מעטים בתחום היצירה. פרוייקטים שהם חלק מהלב שלי ובכל זאת הם לא יצאו לאור והתפרקו והתפוגגו לחלל מתוכו הם נוצרו. אני מברך על הדרך על כל פיתוליה ואיני כועס. אני  מסתכל אחורה ויודע שאין דרך לבזבז או לחסוך בזמן. כל פרוייקט שלא יוצא לאור מחדד את חושיך ושולח אותך לדרך חדשה כעפרון עם חוד חדש וחד יותר. אז הנה חלק מהפרויקטים שלא הגיעו בינתיים ליעדם:

א. ספר המאמרים על היצירה של המשוררת, המחזאית והסופרת ברכה סרי – לפני כארבע שנים כתבתי מאמר רחב על היצירה המוקדמת של ברכה סרי. המאמר היה אמור להתפרסם בספר מאמרים אקדמיים בהוצאת מכון בן צבי ובעריכת ד"ר הנרייט דהן כלב. אך השנה הודיעני כי מכון בן צבי נסוג מהחלטתו לפרסם את הספר. אני לא יודע אם המכון פחד מהרדיקליות של היצירה של סרי או שמא היו בעיות כספיות. ברכה סרי נותרה עדיין לא הקשר ראוי ליצירתה.

ב. תסריט "אופק חדש" – לפני מספר שנים כתבתי ביחד עם חבר שהוא תסריטאי טריטמנט ומספר תסריטים לסיטקום מקומי, פריפאלי וישראלי. למרות כל ההתכוונות של הקרנות וכל החשיבה האלק רב-תרבותית, מצאנו את עצמנו ללא בית שיעזור לנו לפתח את התסריט. הדרך בה עברנו, בין משרדי הפקות, קרנות ולקטורים פתחה בפניי עולם חדש ולא מופלא. הנה תקציר של פגישה עם מפיק מפורסם (עם סיגר):

"על מה התסריט ?" הוא שאל ומפזר טבעות עשן אחת אחר השנייה לתוך חלל האוויר.

"על מתנ"ס", אני עונה בקול חלוש ומשחק עם אחד הצעצועים שמונחים על השולחן.

"את מי זה מעניין מתנ"ס?" הוא שואל ומביט לנו בעיניים בחיוך לעגני.

"אמממ" חברי מתחיל לגמגם ואני רק רוצה שהוא יסיים את המשפט "אמממ" הוא ממשיך לגמגם. ואני צריך מסיכת

אוויר עם כל העשן המתפרץ במשרד על הבוקר. "אמממ" חברי מנסה להעביר מילה להילוך שני ועדיין תקוע בניוטרל. המפיק נע מצד לצד

באי נוחות, ומסתכל בשעונו כאילו גמרנו לו את כל שורות הקוק והוא עדיין לא הסתדר על חומר חדש. "אמ, אממ, אמממ

זה מתאים בול לקרן גשר לטלוויזיה רב תרבותית" הוא מצליח להשחיל שורה של גולים לשער האוייב.

"מתנ"ס," מגחך המפיק. "מה אני אעשה עם מתנ"ס לעזאזל?!" הוא מפיל את הסיגר מפיו על החולצה שלו ומנער את כל מנעד הכרס הגדולה שלו שנראית כאילו הוא נכנס להיריון והילד כבר עשרות שנים לא רוצה לצאת לעולם האכזר. "אני רוצה מלחמות לכו ותכתבו לי על טירונות, על החיזבאללה, על החמאס, על המטכ"ל. אנשים רוצים מלחמות, צבא, ולא מתנ"ס. המתנ"ס שלכם מתאים אולי לערוץ הילדים, אבל כאן אנחנו עוסקים בדברים רציניים".

ג. קצרצרים בסלונה – הייתי אמור לפתוח בלוג ב"סלונה" שבו אציג את ה"קצרצרים" שלי (מזל טוב לאלכס אפשטיין – אשף הקצרצרים על ספרו החדש) – דיברתי עם רונית הבר – עורכת האתר שאהבה את הרעיון. הקצרצרים כבר דחקו בי ורצו לראות אור. אבל לא יכולתי לעשות זאת – "לא יכולתי לעשות כלום אתה שומע". האמת שאין לי את הכוח לנהל בלוג נוסף (בשביל זה סגרתי בלוגים מקבילים בקפה דה מרקר ובמחשבה שנייה) ואולי לא צעדתי קדימה, כי לא הרגשתי מוכן דיו.

ד. נשים במדרש – לפני כארבע או שלוש שנים כתבתי טקסט על "בנות יתרו" בספר שהיה אמור לצאת בידיעות ספרים בשילוב עם בית המדרש "ממזרח שמש". כתבתי טקסט חדשני מבחינתי. עד אותו היום שנכתב הטקסט חשבתי שציפורה הייתה יד ימינו של משה כמנהיג מקראי. אבל אחרי קריאת המדרש ופרשנותו בדרך המסירה הבנתי שכל המונותיאיזם בנוי על הסוכנות של ציפורה המדיינית. אי אפשר לייצר תרבות חדשה מבלי לשלב בין תרבויות האיזור. טוב, עד כאן, לתובנות הכנעניות שלי. ובוא נעבור למציאות. עד היום הספר לא יצא. הדברים היו אמורים להתפרסם בעיתון "מקור ראשון" אך נפלו בדרך. לבסוף פרסמתי חלק ב"קולך". ורק לאחרונה שמעתי שאולי הספר בכל זאת ייצא לאור. נו שויין.

ה."הכיוון מזרח" – עזבתי את כתב העת בשיאו. גיליון הקומיקס החברתי והפוליטי הגיע למהדורה שניה. החליף אותי העורך המוכשר עומרי הרצוג שהוביל את כתב העת לכיוונים מרתקים ויצאו גיליונות על "ארסים ופרחות" ו"קורבנות". הכיוון מזרח המשיך להיות אחד מהמקומות הכי אוונגרדים שיכלו לפרסם גיליון שלם על היצירה של ג'וזף דדון וגיליון אחר עם הסיפורים הנפלאים של שושנה שבבו. אבל משהו קרה בתרבות בישראלית ובתוך העמותה. ודווקא באותו רגע שבו קציעה עלון באה לערוך את כתב העת המסכם של העשור על התרבות המזרחית (שירה, פרוזה ומאמרים) העמותה נתקלה בקשיים גדולים. מדובר גם על חוסר הכרה וממון ראוי לתרבות המזרחית מחד גיסא ובין בעיות פנימיות מאידך גיסא. לאחרונה התבשרתי כי הגיליון המשולש ייצא לבסוף לאור, וכולנו נוכל ליהנות ממנו. אבל עתידו של "הכיוון מזרח" לוטה בלובן. לא ברור לאן הוא יגיע ואיך. תבינו, זאת המשפחה שלי, בתוך כתב העת גדלתי ונבנתה תודעתי. אני לא יכול לדמיין את עולם כתבי העת ללא "הכיוון מזרח".

ו. שדה הביקורות הספרותיות – כתבתי בלא מעט אתרים ועיתונים. אבל משהו התרחש בעולם העיתונות. קשה לשרוד בתוכו ככותב. דווקא בעולם הדעות שרדתי. אבל בעולם הביקורת הספרותית וויתרתי. לא כותב ביקורת ספרותית חוץ מבתוך האתר או במיוחד לכתבי העת. אני אוהב לכתוב ביקורות. אבל התשלום, העריכה והחזון כבר לא קיימים לאנשים כמותי עם מחשבה פוליטית וחברתית. הדברים מתרחשים לטובה כי היד שלי עסוקה בכתיבה אחרת ואותה אנרגיה אדירה שהעברתי לעולם העיתונות מצטברת בתוכי ועוברת לפרויקטים פנימיים שייראו אור בקרוב.

נעצור כאן. אני חוזר לשקט השקוף והנסתר. תודה על המנויים שעברו איתי מ"רשימות" ל"וורדפרס".

במסורת של אושו חייבים לסיים בבדיחה. כי בלעדיה אי אפשר לשרוד במזה"ת (ברוך השם) .

צילום: אדם דוברזינסקי

אירועים קרובים

* 2.2 עם עמיר לב ויודית שחר מתארחים ב"שירת עבדים" בהנחיית עמיר סגל ושלומי בן עטר בבית אביחי בירושלים.

* 13-14 בחודש מרץ – אשתתף בכנס על תרבות פוליטית צעירה במכללת שנקר.


הנה כתבה מהפגנה שהשתתפתי בה אתמול: במחאה על רצח ג'וואהר אבו רחמה ותמונות ותמונות נפלאות של אורן זין מאקטיבסטילס, שבוע טוב!!!

לאחות את הקריעה

כיתת אליאנס, במרוקו. התמונה שמשוחזרת במהלך הסרט "אז'י איימה"

שני סרטים תיעודיים, אז'י איימה והמלכה חנטרישה מתמודדים עם המזרחיות דווקא מנקודת מבט נשית, שמסבכת ופותרת בו בזמן את קונפליקט הזהות דרך שזירה של האתני במגדרי.

"אז'י איימה" (בואי אמא), סרטו השני של סמי שלום שיטרית, הוא סרט מרגש שבו עוקב הבמאי אחרי חברותיה לכיתה של יקוט, אמו, בבית ספר אליאנס במרוקו שבו למדה ב-1950. הסרט הפמיניסטי מתחקה אחר ההגירה היהודית-ערבית מבעד למבט היסטורי שבא מלמטה – זה של הנשים המזרחיות. בשל הפיזור המכוון של האוכלוסייה היהודית-ערבית בישראל, הוא מגיע למחוזות הפריפריה ונע במרחב של השוליות הכפולה: המגדרית והאתנית; רחוק מאד מהמרכז ההגמוני והשבע של הלובן.

המשך קריאת הפוסט "לאחות את הקריעה"

ביקור אצל המלכה חנטרישה

המלכה חנטרישה: ערב עם המשוררת ברכה סרי
המלכה חנטרישה: ערב עם המשוררת ברכה סרי

הערב אופיע באירוע מיוחד המוקדש למשוררת זוכת פרס רוה"מ לספרות ושירה ברכה סרי ביחד עם רבים אחרות ואחרים כמו יובל בן עמי, נטלי נאמן. את השירה הפמיניסטית, מזרחית וחברתית של ברכה סרי אני מכיר כבר משנת 2004 ואירחתי אותה באירועי שירה שונים בחיפה, בתל אביב ובירושלים.

משם  אמשיך לאירוע שירה שני "ערב נשים וגיטרה" שמארגן אורן בן סימון בריפרפ. בפעם האחרונה שהופעתי בריפרפ זה היה עם שיר חדש שנקרא "קריירה". היום אני אופיע עם שיר חדש נוסף שנקרא "נעלמנו". שניהם שירים של CALL AND RESPONSE יענו – אתה אומר משהו והקהל יכול להצטרף ואתה עונה לו וכד'. אתמול הקראתי אותו אצל אסנת סקובליסנקי באירוע "יניקת שירה" והיה מוצלח במיוחד החיבור עם המוסיקה שהוא כל כך חיוני ומזרים שירה בחיים. מאוד נהניתי במיוחד מההופעה של יונתן קונדה וחגית גרוסמן שלקחו אותי למקומות חדשים. אני מקווה להביא את המיספייס של החומרים הללו בקרוב. השבוע עמוס, מחר בירושלים, בשלישי בב"ש, בשישי בחיפה. אבל מקווה לשרוד את זה. שבוע טוב.