"צריך לדעת מתי לזוז הצידה": ראיון עם גדי גולדברג במגזין "שפיץ"

_MG_3674

״אני יכולתי לבחור לאן לנסוע. כלומר לי יש פריבילגיות״ צילומים: © Stéphane Vaquero

החורפים הארוכים, הגיל, המרחק, מכאובי הנפש – החיים עצמם הסיטו את שמואלוף מהמחאה החברתית והשיח המזרחי אל מחוזות המלנכוליה והגעגוע. המתרגם גדי גולדברג ראיין אותו לרגל ההשקה הברלינאית של ספרו החדש ״עברית מחוץ לאיבריה המתוקים״. גדי גולדברג מראיין אותי למגזין שפיץ.

כארבע שנים לאחר שעבר לחיות בגרמניה, מתי שמואלוף (45), מפרסם את ספר השירה השישי שלו, ״עברית מחוץ לאיבריה המתוקים״, המציג לראשונה גוף יצירה שנכתב כולו כאן, בברלין. זו גם תמה מרכזית בספר, ודומה שיש הרבה כאב שנקשר אליה, הרבה אֵבֶל. ״אף אחד לא הכין אותי לעמוד בעמדת המהגר״, אומר שמואלוף, ״אני חושב שבעמדה הזאת יש הרבה יצירתיות, אבל במקרה שלי, יש גם מלנכוליה. אולי אלה החורפים הארוכים, אולי זו ההיסטוריה של המקום, אולי זה הגיל, המרחק, הנפש שלי — ואולי זה הכל ביחד״. שמואלוף דווקא הספיק כבר להכות מעט שורשים בברלין: הוא נישא לעיתונאית הגרמנייה שרלוט מיסלביץ ולפני כמה חודשים אף נולדה לשניים בת בכורה. ויחד עם זאת, הספר רצוף שירי געגוע לאנשים ולמקומות בישראל. לדעתו, ״שירי הגעגועים האלו הם דווקא סוג של השלמה עם המקום״.

לספר קוראים ״עברית מחוץ לאיבריה המתוקים״. כלומר כתיבת עברית בברלין נעשית מבחינתך ״מבחוץ״? העברית היא לדעתך שפה שקשורה קשר בל יינתק למדינת ישראל?

בפרידה מהאיברים המתוקים של העברית אני מתייחס להפיכת השפה העברית משפת רוב, לשפת מיעוט. השפה הזאת מנהלת דיאלוג עם השפה האחרת וערכיה. כמו בשיר:

איפה זה חו"ל

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי מְחַכה לַחֲבֵרִים שֶׁלִּי שֶׁיַּחְזְרוּ

מִחוּץ לָאָרֶץ, כי לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ חוּץ מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת

וּפִתְאוֹם, אֲנִי זֶה שֶׁגָּר בַּחוּץ.

אֲבָל אֲנִי, גָּר בָּאָרֶץ, בְּגֶרְמַנְיָה,

בְּחוּץ לָאָרֶץ אֵין אֶת הַמִּלָּה "חוּ"ל"

אֲנָשִׁים מִתְגַּלְגְּלִים חָפְשִׁי מִחוּץ, לַחוּץ,

מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, מִשָּׂפָה לְשָׂפָה,

מִתְעוֹרְרִים, הָאֲנָשִׁים הַלֹּא נְכוֹנִים

בַּתְּקוּפָה הַלֹּא

נְכוֹנָה

הגעגועים בספר הם לא רק לישראל, הם גם למקומות שמהם באה משפחתך, לחלב, לבגדד. איך אתה מסביר את זה שהגעגוע לעברית מתערבב עם הגעגוע למקומות האלה?

הפילוסוף ז'אק דרידה אמר פעם: "אני מדבר בשפה היחידה שאני יודע, אבל השפה הזאת אינה שלי". 12 שנות לימוד הרחיקו אותי מהשפה, מהתרבות ומההוויה הסורית, הפרסית, העיראקית והבגדדית. אבל הזיכרון הוא עצב חי, גם ממקומות שלא ביקרת בהם. יש שיר אחד שאני כותב בגרמנית-ערבית-עברית-אנגלית, "איש בין יודן דיכטאר", ויש שיר אחר שבתוכו אני כותב בארמית, "הנה הם באים", ובתוך כך לאט לאט אפשר לשמוע את השפה הדיאספורית-הגלותית-התלמודית שנוצרת כאן. בעבר לכל יהודי היו לפחות שלוש שפות: עברית, שפת המקום ועוד שפה שלישית. עכשיו אני מרגיש שאלו נבנות מחדש בתוכי.

יש בספר גם שירים על הפליטים שבאים לאירופה. מה ההבדל בשבילך בין הגירה כמו שלך לפליטוּת שלהם?

הפליטים שבאים לאירופה חסרי כל. אין להם לאן לחזור, אין להם מזוודות פרט לעורם. אני הגעתי עם מזוודה של 23 קילו ויש לי לאן לחזור. העולם כולו דוחה אותם, אך אני יכולתי לבחור לאן לנסוע. כלומר לי יש פריבילגיות. יחד עם זאת, עם הגעתי לכאן, עולה השאלה של ההיסטוריה היהודית, כמה יהודים היו פעם חלק מהמקום הזה, וכמה באמת ההיסטוריה יכולה לתקן את עצמה. הפליטים מזכירים לנו, שההיסטוריה חוזרת על עצמה. הם מתדפקים על שערי העולם, ודורשים שיכירו שהם בני ובנות אנוש כמו האנושות כולה, אך הרבה דלתות נסגרות והם נודדים ממקום למקום, ובתגובה על בואם, אנו רואים כיצד מפלגת הימין הגזעני נכנסת לפרלמנט הגרמני.

אם כבר הזכרת פריבילגיות: השיח המזרחי ושיח הפריבילגיות (אם נקרא לו לרגע ככה) נעדר כמעט לגמרי מהספר. איך אתה מסביר את זה? נטשת את העמדה הזו? או אולי משהו בסטטוס שלך כאן שינה את זה — נישואים לבת המקום, ההורות?

המאבק המזרחי והפעילות הפוליטית ממשיכים, כמו מירוץ לפידים מדור לדור. אני ממשיך להיות נאמן למחאה החברתית ולשיח המזרחי עד יום מותי, אבל יודע שזה בסדר גם לדעת מתי לזוז הצידה. באופן פרטני, השיר "חלב", השיר "הנה הם באים" ושירים נוספים הם לדעתי מאוד פוליטיים. השיר חסר הכותרת הזה מסביר זאת יותר טוב:

בָּרַחְנוּ כי לֹא הָיָה טַעַם לְהִלָּחֵם יוֹתֵר בְּקוֹרְאִים צְמֵאֵי־דָּם,

בָּרַחְנוּ כי אֵין טַעַם לְהֵאָבֵק אַרְבָּעִים

שָׁנִים כדֵי לְהַשִּׁיל אֶת שִׁירַת

עוֹרֵנוּ הַלָּבָן,

בָּרַחְנוּ כי עָיַפְנוּ מִלִּדְרֹשׁ אֶת הַתִּקְוָה,

בָּרַחְנוּ כי יָדַעְנוּ שֶׁלֹּא מְחַכה לָנוּ כלוּם,

אַךְ דַּוְקָא בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַכלוּם,

יֵשׁ הַבְטָחָה גְּדוֹלָה

בהקשר לשיח המזרחי, רק לאחרונה כתבתי מאמר על המשוררת העיראקית-ישראלית אמירה הס וגם על המשורר רוני סומק; לספר האמן של היוצר רותם מקרית גת; כמו גם ספר מאמרים שאני עורך בימים אלה ומאגד את כל הכתיבה החברתית-מזרחית שלי בעשור האחרון.

אם אתמסר לנקודת המבט שלך, אספר, שבמשך כמעט עשור כתבתי עד כלות סביב נקודות חשובות, כמו כורה במכרה מסוים, שממצה את המחצב. עכשיו עם המעבר לגור במנהרות שבין ברלין לחיפה, אני חופר במכרה של שירים שנכתבים מכאן ולא משם. הם כוללים את כל מה שדיברנו עליו עד כה: כאב, כתיבה מחוץ, שפת געגועים, כתיבה בשפת מיעוט, מהי תרבות יהודית-ערבית באירופה, פליטוּת, המרחק מהפוליטיקה המקומית ועוד.

מה השתנה באמת ביחס שלך לפוליטיקה ולחברה בגרמניה בכלל ובברלין בפרט?בריאיון קודם, כמה חודשים לאחר שעברת לעיר, אמרת בהקשר למאבק נגד הבנייה בטמפלהוף ״לדעתי לא יצליחו לעצור את היוזמה. גם בגלל שאני מתחיל להכיר את השמאל כאן…״. אתה מרגיש שאתה מכיר עכשיו יותר טוב את החברה המקומית? בדיעבד אתה חושב שמוטב היה אולי לחכות עם פרשנויות של הפוליטיקה הגרמנית?

אל תשאל, הייתי צריך לאכול את הכובע שלי וזה לא היה נעים. טעיתי בעוד צמתים היסטוריים. בזמנו כתבתי תזה על הקשר בין מלקולם אקס וספייק לי ולא האמנתי שיכול לעלות נשיא אמריקאי שחור. שלשום ביקשו מגל"צ שאדבר על סוגיה מסוימת בפוליטיקה הגרמנית, ואכן העברתי אותה למי שמומחה בה. אבל הצורך לפרש את העולם אינו רציונלי.

עד כמה האבהוּת הטרייה שינתה את השירה שלך? בספר הזה זה אולי עוד לא מתבטא לגמרי, כי רוב השירים מן הסתם נכתבו עוד לפני לידת בתך, אבל להרגשתך יש לכך השפעה על השירה שלך?

ההיריון נמצא בין השורות. כמו הלידה של היכולת לבטא את הגעגועים. לפני כן, נלחמתי במפלצות. עכשיו אני מנסה בבהירות לנסח את המקום שבו אני מתמוסס לנוזל כמיהות וכיסופים, שאני מקווה שהוא מחלחל הלאה לתוך צימאון הקוראים.

בספר, כאמור, יש הרבה געגועים לישראל ולשפה העברית. איך אתה רואה את העתיד שלך בברלין? אתה חושב שהצלחת/תצליח להשתלב במרחב המקומי? בשוק העבודה המקומי?

העתיד לא ידוע. אם היית פוגש אותי לפני מספר שנים ואומר לי שזה מה שיקרה, לא הייתי מאמין. הייתי רוצה להאמין שיקרו דברים חדשים שלא אאמין בהם. אני לא עסוק בניסיון השתלבות, אבל היא מתרחשת מעצמה. רק לאחרונה השתתפתי בפסטיבל תרבות יהודית רדיקלית שארגן המשורר מקס צ'ולק בתיאטרון גורקי, גם כחלק מערס פואטיקה שהוזמנו לראשונה להופיע מחוץ לישראל, גם עם החאפלה הפואטית וגם במוזיאון היהודי בברלין, ולמחרת טסתי להרצות בפני הקהילה היהודית בווינה. אני מוזמן לאירועים כחלק מהחברה הגרמנית, אבל אני מחפש להמשיך ליצור בעברית. אני לא חושב שאוכל לבטא את עצמי בשפה אחרת, למרות שאני עושה ניסויים סודיים בשירים חדשים.

המאמר התפרסם לראשונה בשפיץ.

 

עוד על הספר:

שירי משוררים עבריים בברלין

AdmielKosmanהחודש השתתפתי באירוע שירה מיוחד עם המתרגם הנודע, גדי גולדברג, המשוררים/ות מאיה קופרמן ואדמיאל קוסמן בליטרטרטורוורקשטאט בברלין. הנה שני שירים שתורגמו מתוך ספרי החמישי "פרידה בברלין". שירים מתורגמים נוספים ניתן לקרוא בבלוג המתורגם שלי. כמו כן, אפשר להוריד את כל האירוע מהדרופבוקס שלי ולהאזין אליו. תהנו. חג שמח

**
החודש גם השתתפתי בתוכנית טלביזיה שדיברה על הישראלים בברלין, עם טל אלון שעורכת את מגזין שפיץ, רועי חפץ ויוצרים מוכשרים אחרים. צפו בכתבה של RBB

IMG_2079

*
בחודש הבא אשתתף בתערוכה שעוסקת בחיי ישראלים בברלין. הנה דוגמית מהתצלומים הנפלאים של הייקה

Screenshot 2015-05-21 15.29.39.

חג שמח

נ.ב. אחתום על ספר סיפוריי הראשון: " מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בשבוע הספר הקרוב, בדוכן של ההוצאה שלי כנרת זמורה דביר. אודיע בקרוב על המועד. והפעם זה לא אחד באפריל, אז כן, אגיע לביקורון קצר… לא יכול לחכות ….

והמלצה אחרונה, קיראו את הכתבה של אורית בשקין בשיחה מקומית, על שאלת מירי רגב והשמאל המזרחי.

סובחאן אללה, כשתיפול החומה בין ישראל ופלסטין

 IMG_0959

(טור שלא פורסם, במיוחד לחברי וחברות הבלוג. תודה על המעקב. שבוע טוב!)

התעוררתי לערפל. התגלגלתי להקשיב לדיויד שיין עיתונאי קנדי שעבר לישראל, שנאלץ לעזוב את התיאטרון של פולקסבינה (Volksbuehne) שם הוא הוזמן לדבר בביקורתיות על "צוק איתן". מצאתי את עצמי קופץ לבר אנרכיסטי, לא רחוק מהתיאטרון, בשכונת מיטה ושם הקשבתי לדבריו. הוא עבר מהגזענות נגד הערבים לדבר על הגזענות נגד הפליטים האפריקאים. שמועות אומרות שמנהיג מפלגת "דה לינקה" השמאלנית היה מעורב בהזזת הפאנל מהמרכזיות של התיאטרון שבו גם הוצגו לא פעם גם מחזותיו של ברכט. משום מה שיין לא הזכיר את בג"ץ חולות. אך הסביר למאזינים, חלקם פלסטינים, חלקם גרמנים, על הפחד של ישראלים לאבד את תודעת הרוב שלהם ולהפך למיעוט. אכלתי בוטנים מלוחים במיוחד, שתיתי תה חם, ומיהרתי החוצה אל תוך ענן מעורפל לפגוש מתרגם נפלא מגרמנית לעברית.


בנויקלן, גדי גולדברג, הסביר לי את כל הגילגולים של התאריך המיוחד הזה בהיסטוריה הגרמנית: הבריחה של הקייזר וההכרזה על הרפובליקה ב-1918, הפוטש שהיטלר ניסה לעשות למשטר חמש שנים אחר כך ב-1923. ההתכנסות של כל ראשי הנאצים לזכר אותו ניסיון פוטש כושל ב-1938, דבר שאפשר את הוצאתו המהירה לפועל של ליל הבדולח. גולדברג פירסם בבלוג שלו "העולם כמקור וכתרגום" הצהרה מרגשת של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית שפורסמה כמה ימים אחרי הפוגרום, בכדי להשמיע אולי דבר ביקורת על הווה, דרך שימוש בעבר.

IMG_0059
מיהרתי לגשר שבין נויקלן לקרויצברג, לפגוש את השחקן שי אביבי, שביקר בעיר. לא פעם אמרו לי שאני דומה לי. הסתכלנו אחד על השני. והאמת, שהוא הזכיר לי את אבי רגע לפני שהוא מת. לקחתי אותו לקפה קוטי, וישבנו בחוץ. הבטנו על העיר הקפואה, ודיברנו על אמנות. עצרתי את עצמי מלהזכיר את המערכונים שאני אוהב מהחמישייה הקאמרית. אבל כשהלכנו לאכול קינוחים טורקיים, אורז מתוק, וצלחת של חומוס וחיטה מתוקה, הכול השתחרר: והתברר שהוא זה שהביא את הרעיון למערכון על המרחק בין עכו, עיר הולדתו, לתל אביב. מערכון שהגיע איתי גם לברלין.


לא הספקנו לסיים את הקינוח ופגשנו חברות שלקחו אותנו לראות את הפרחת הבלונים מעל תוואי החומה שנפלה בפוסטדאם פלאטז. אלפי סמאטרפונים מקליטים את האנשים שעומדים מחכים שמספר בלונים לבנים יעלו לשמיים הקודרים (מתוואי החומה שנפלה) וייבלעו בערפל הגדול. אין בדיחה יותר גדולה מזו, לחגוג את נפילת החומה באקט כל כך שבלוני. אך החומה שנפלה היא מכונת זמן לישראלים. הם יכולים לבקר במה שיום אחד יקרה במדינה שלהם, אולי אחרי שכבר ימותו.
הפלסטינים בישראל מרגישים נרדפים, אל מול המשטר, כמו היהודים בגרמניה עם בתקופה שלפני הפתרון הסופי. ובכל העולם מסתכלים על תמונות שבו הם פורצים את גדר ההפרדה באופן סימבולי. החומה מפרידה בין שני חלקים מחוברים. היא מציינת דווקא את החיבור הכל כך טבעי, ולא את ההפרדה. ואין אדם שיודע איך היא תיפול בין ישראל לפלסטין. האירופאים חיכו אלף שנה עד שנגמרו כל מלחמות הדת, אבל לישראלים יש סבלנות לעוד תשע מאת שנים.


לפני 25 שנה, החומה במזרח גרמניה נפלה בגלל שהמשטר היה קפוא, אבל העם המזרח-גרמני עבר שינוי. המנהיגים המזרח גרמנים ראו את הטבח של המשטר הסיני בככר טאינימן ולא רצו לעמוד מול העם השתנה. כייף לשמוע את המזרח גרמנים שהביאו את השינוי, שהרי הם אור כוכב נוצץ בתוך הערפל הקפיטליסטי שלתוכו הם נבלעו.


חומות קמות וחומות נופלות, והשלג שיקבור אותנו בקרוב, הוא זה שילעג לאלו שמפילים את החומה, ולאלו שמרימים אותה.

*

נקרא לו מוחמד. הוא ברח מאיראן. מהעיר משהד. הוא לא יכול יותר לסבול את המשטר והיה בין מתנגדיו. וכשברח, הם נקמו ורצחו את אחיו. הוא הגיע לברלין, אבל הגרמנים לא אהבו אותו. כלומר, הוא די בטוח שהם לא אוהבים איראנים. אחמד הוא החבר הכי טוב של מוחמד, והם נפגשו קודם במשהד, אבל אחמד לא אמר למוחמד שהוא בורח לברלין. הוא לא אמר לאף אחד, בשביל מה לומר. מי בכלל שומע אותו, כשהוא מדבר לחבריו. חבריו כולם עסוקים בהישרדות ובבגידות אחר בשני, זאת הסיבה שהמהפכה האיראנית לא הצליחה. הוא אוהב את משהד, אבל שונא אותה

מוחמד יושב בקפה קוטי, מעשן כבד, מתגורר בין דירות של חברים, מחפש את דרכו, לעיתים מנגן את אותו אקורד כל הלילה ושר שירים שהוא זוכר מאיראן. דמות אחיו עולה בחצות מולו והוא רוצה לדבר איתו, אך אחיו תמיד עם הגב אליו, מביט אל איראן, והוא בגרמניה, בברלין לא יכול לסובב את בובת חלון הראווה של אחיו. הוא רוצה לחזור, אבל הם מחכים לו בגבול, והם הבטיחו לו שהוא ישלם על כל ההפגנות שהוא אירגן. הוא כותב בבלוג שלו, בטוויטר, בפייסבוק כשיש לו חיבור חינם בקוטי, אבל המחשב הנייד שלו נגנב, והוא כבר מוצא את עצמו לפחות מספר פעמים עושה עצמו פסל אנושי בגשר שווארנזה שטראסה, ומלקט פרוטות מהפרצופים הקפואים הגרמנים. כולם בהירים והוא כהה. כולם קרים והוא חם. כולם אוהבים והוא שונא. לא מאמין לכל אלו שרוצות לקחת אותו בלילה לביתן ובבוקר לזרוק אותו בחזרה לקור של פברואר. הוא מתכנן להרוג את עצמו אם לא יקרה נס בקיץ. עוד חורף אחד וגמרנו.

כבר לפני שאחמד הגיע לברלין, הוא למד על העיר ונפלאותיה, הוא קרא איך אפשר לקבל ויזה, איפה לומדים גרמנית, איך עושים ביטוח רפואי. הוא הביט אחורה על משהד, אותה העיר שסילקה את החברים היהודים של סבו, היא זאת שמסלקת אותה מתוכה, כי אין עתיד, כי אין עבודה, כי נמאס לו לפחד מהמשטר. הוא נשבע שיצליח ויתעשר ויגיע רחוק, ואז יחזור למשהד, ויממן את הצעירים החדשים והם יעשו את המהפכה הרצוייה. הוא למד את השפה, עבר מהקורס של A1  בשולה (בית ספר) ברחוב קרל מרקס שטראסה ועבר מיד לa2 , A2.2, B1, B2 והתקבל לאוניברסיטה. תמיד ידע להתעלם מהפרצופים ששלחו בו קרח וניסו לעצור אותו מלהתקדם. תוך חמש שנים הוא ידע לדבר גרמנית בלי שגיאות וסיים את התואר הראשון בהצטיינות. עם הזמן הוא שם לב שהגרמנית שלו מתחילה לפגוע בפרסית, ושהוא לא יכול להפריד בין השניים. וכשהוא דיבר מול גרמנים, הוא שבר את השיניים לא לגלות את מוצאו, או את המבטא שלו. וכשהוא דיבר עם ההורים שלו, הוא חזר למבטא, אבל חשב בגרמנית. וכשהוא גילה שהוא חושב בשפה הגרמנית, הוא בכה משמחה. כל כך רצה להיות חלק מהחברה הגרמנית והנה היא כבר בתוכו. הוא הרגיש שתמיד יתנשאו מעליו, אך התעלם מאלו, שלא רצו לראות אותו כחלק מגרמניה, וראה בהם שטות קטנה, זרעים שוטים.

אחמד ביקש מאימו ומאביו שיגייסו כסף שהוא יוכל לעזור למוחמד. אבל אימו אמרה שהיא לא תעזור, כי מוחמד ישתמש בכסף רק לסמים והיא לא תממן לו את ההתמכרות. אחמד החליט לעבוד קשה יותר, להשיג כסף ולהכניס את מוחמד לדירה, למצוא לו עבודה. אך באותו לילה רצה האל את נשמתו של מוחמד. והוא מת ממנת יתר.

*

אלוהים בירך אותי בברלין, והביא לי לשנה אחת את קובי לברלין, לעשות את הפוסט דוקטורט שלו. הכרנו כשהייתי באקדמיה, אבל עזבתי אותה לטובת כתיבת ספר הסיפורים הראשון שלי שממנו גם לקחתי את שם הבלוג החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים". 

והנה קובי חוזר לישראל ואין לו תחליף. ואולי גם לי אין תחליף מולו. הוא קצת פוחד לחזור לישראל. הוא התרגל לחיים הקוסמופוליטיים, לשבת עם גולי המזרח התיכון, כשילדיו מתחנכים איתם וההפך. והנה הוא חוזר למציאות של הפרדה. אבל הוא חייב, ואין ברירה. ואני מנחם אותו, שתהיה לו אנרגיה טובה, עם חברים משותפים אחרים שלנו בישראל.

קובי השאיר אותי מחובר לאקדמיה, לתיאוריה, לחוקרים אחרים, ולמחקר הספרותי. ואילו אני נתתי לו הצצה במסלול שלי: "דפוק, וזרוק בברלין." ואט אט התחלפו התפקידים. כי העיר הזאת סוחפת כל אחד להרפתקה חדשה, ולכל אחד יש את המסע שלו.

ועכשיו קובי עזב ואני סיימתי את ספר הסיפורים שלי. אך למי אספר על הסיפורים החדשים, ומי מכיר אותי יותר טוב ממנו. דחפנו אחד את השני ופירגנו. והרוח הזאת של החום המזרח התיכוני חסרה. היא מזכירה לשנינו את הבית. כי הגענו דווקא לבירת הקור בכדי לחפש פשוט את אימא שלנו. ואי אפשר למצוא אותה, אלא רק למצוא לה תחליף. קובי הוא בשבילי תחליף למשפחה, לבית, לדמות הורי, לזהותי. ואני חושב שבדרך הזאת, הזכרנו אחד לשני את המקום ממנו באנו.

קובי לימד אותי איך באחד משיאי השירה הישראלית, המשורר העיוור ארז ביטון פונה לגדול פייטני מרוקו (שגם הוא עיוור) רבי דויד בוזגלו ומזמינו: "בוא מן הַפִנָה / אל במת הבמות / ר' דוד בוזגלו / משהו בי נתר אל הד צלילֶיךָ / כי בלכתי אחרי הגעתי אחרֶיך / ר' דוד בוזגלו". ואכן, רק כשנפרדים מגלים את עוצמות הזולתיות, ההדדיות, של החברות. ואכן כשאני מתחקה אחר הפרידה הנוגסת בליבי, אני מגלה את את הרבי דויד בוזגלו שלי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר את הקריאה של ביטון, לבוזגלו, כחלק מהעיוורון. כי הגלות כולה עיוורון. אנו עיוורים לחברה בה אנו מתגוררים, והיא עיוורת אלינו. ואנו פונים, עיוור אל עיוור, ורק הצלילים מנתרים כשאנו מתחקים אחר השירה, שהיא תמצית החיים שלנו.

אנחנו הולכים בקרויצברג, לבר ברחוב אוריינן שטראסה, מתלבטים האם לשבת בפנים או בחוץ, אי אפשר לדעת באירופה מתי יתחיל לרדת גשם. אודי אלוני מגיע עם חברתו שרה. אנחנו שותים לפרידה מקובי, ומקשיבים לאודי שמדקלם את "לוטה" של יונה וולך: " ועכשיו היא מבינה רק מילים." ואנו נותרים חסרי מילים, מגששים באפילת הפרידה.

*

תודה לאלוהים, זה היה רק סיוט: מעלילות ישראלי בברלין

מתי שמואלוף | 23.10.2014 | 14:34

 

 

קוטבוסר טור, התחנה של מרכז קוטי, הלב הפועם של המרכז הפוליטי של שכונת קרויצברג בברלין – שם נפגשים, פעילים / גולים / פליטים תורכים, כורדים, סורים, איראנים, לבנונים, מצרים, יהודים, עם המקומיים. מתחת לרכבות הצהובות, שנראות כאילו יצאו מאיזה לגו, יש מועדון/בר – שנקרא "סודבלוק". ב"נורוז" – ראש השנה הפרסי חגגנו שם בחאפלה עם הכורדים הגולים. ול"סודבלוק" (הבלוק הדרומי) אנחנו הולכים לפחות פעם בשבוע, לפגוש, להתעדכן ולהתחמם יחדיו, תחת הרכבות החולפות הלוך ושוב. ושם אני פוגש את איסלאם ואכד, עורך ספרותי מביירות, בחור אסרטיבי, עם חולצה אדומה, מכנסי ג'ינס. הוא מוציא מתוך התיק שלו, מכונה שחורה, שנראית כמו מנחת לחלליות ננסיות, עם כפתור אדום במרכזה.

"מה זה הכפתור הזה?" אני שואל ושותה את משקה האניס, "הפרנו" הראשון שלי.

"זאת מכונת זמן."

"באמת?"

"כן. לאן תרצה לנסוע?"

"האמת, שהכי בא לי לנסוע לעתיד. לראות מה יקרה למזרח התיכון בעוד כמה עשרות שנים."

"אין בעיה."

אנחנו מתעוררים, באזור טרשים, שנראה כשיירים של שכונה. יריות בכל מקום.
"אל תדאג, הם לא יכולים לירות בך." איסלאם צוחק עם בירה ביד. חבל שלא לקחתי את הבירה שלי. אני מבקש ממנו שלוק (כמה יהודים יודעים שזאת מילה גם בגרמנית). הוא נותן לי.

ילדים כרותי ראש, בתים שרוסקו לאבק, טרשים אחר טרשים מזוהמים בפסולת גרעינית. צעקות בעברית, בערבית. אנחנו נוסעים ללבנון, לעיראק, לסוריה, לירדן, למצרים, ואירן. אין שוטרים בגבולות, ולא צריך פספורטים. הסכם סייקס פיקו נראה כמו הזיה של היסטוריה אבודה.

"מי נלחם במי?" אני שואל.

"אף אחד כבר לא זוכר."

"ואיך כל זה התחיל?"

"אני חושב שאתה זוכר את אייסיס."

 

"איסלאם מזמין אותי לעוד משקה של פרנו." |
Pernod p 006CC BY-SA 3.0 Peng (talk) 13:47, 17 June 2008 (UTC) – Own work

אנחנו חוזרים לבר, ואני, מיואש עד כדי מריטת השערות האחרונות שנותרו לי. איסלאם מזמין אותי לעוד משקה של פרנו. ואני רב להזמין אותו, חס ושלום שלא יתעסק עכשיו עם הכבוד המזרחי שלי. הוא מכניס בחזרה את מכונת הזמן לתיק הגב. אני מביט בממי שלי, שהייתה עסוקה בשיחה עם מיטל (כן, היא יודעת עברית, למרות שהיא גרמניה). הממי שלי מביטה ותוהה מדוע נופלים פניי.

"אנחנו חייבים להתחתן, ראיתי את העתיד, הוא יהיה כולו חורבן והרס ולא יישאר כלום מישראל, וכל המדינות המקיפות אותה."

"עוד פעם אתה רוצה לנצל אותי בשביל הניירות שלך."

"נשבע לך, שהמצב הולך להיות גרוע יותר, תשאלי את איסלאם."

"איזה איסלאם?"

"הוא היה פה אני נשבע לך." אני מחפש אותו לשווא.

אני מתעורר מהחלום לצד הממי שלי מאחורי הכנסיה של סקליצר שטראסה בקרויצברג. מזיעים מהחדר הסגור. כל הלילה הייתה מסיבה בחוץ וסגרנו את החלונות שהרעש לא ייכנס. אני פותח את החלון, כולי דומע ומודה לאלוהים שזה היה רק סיוט. הממי שלי מתעוררת. החלום היה אמיתי, עד כי החיים נדמו לשקר וכזב, ולא ההפך. אני מחפש להאשים את המשקאות ששתינו; את החרדות המתעצמות שלי עם התקרבות היציאה לאור של ספר הסיפורים הראשון שלי. זאת פעם ראשונה שאני עובר משירה לפרוזה, ועבדתי עליו חמש שנים שלמות.

"מה קרה, מתוק שלי?" היא שואלת.

"אל תשאלי איזה סיוט."

"אז אתה רוצה להתחתן איתי רק בגלל הניירות?" היא מחזירה לי בחצי חיוך לאור ירח.

"לא בדיוק."

"זאת לא הפעם הראשונה שאתה לא מצליח לישון, לאחרונה."

אני שותק.

"אני מוכנה להתחתן, אם זה יעצור את הסיוטים שלך."

"את בטוחה?"

"לא. האם אתה בטוח?"

"מפחד פחד מוות."

"ממני?"
"לא. מהעתיד לבוא."

היא מחבקת אותי ובזרועותיה אני מרגיש מוגן עד אין קץ.

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה

סרטוני השקת "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בברלין

ARIEL MOAATI (1)
גדי גולדברג ואנוכי. צילום: אריאל מואטי
ARIEL MOAATI (2)
ניצן ברנשטיין ועילאיי בצ'לו מנגנות שירי פרידה מתל אביב. צילום: אריאל מואטי

לכל חברותיי וחבריי באשר תהיו. הנה קליפ הסרטונים מההשקה של מקלחת של חושך בברלין. כך כתבתי ביום למחרת:

האמת שפחדתי. אבל הייתה השקה‬ מעולה. באו מעל ארבעים איש. הייתה הרגשה טובה באוויר. והתפתח דיון מרתק על שאלות של גלות ועל אמנות הכתיבה.

היו לי הרבה סיבות לפחד לעשות את ההשקה אתמול. רוב הסופרים שעושים השקות לא חיים בעיר, אלא רק באים מישראל ובכל זאת בזכות הדחיפה של גדי גולדברג, ועזרה של מיכל זמיר הצלחנו לארגן אירוע מקסים. הקהילה הישראלית בברלין, גרמנים דוברי עברית, ועוד אנשים שלא הכרתי הגיעו. גדי הכין את השאלות, שעברו על כל חלק בספר, וגם מצאתי את עצמי מקריא חלקים מתוכו, כפי שלא עשיתי בהשקה בישראל. המוזיקה של ניצן ברנשטיין עם השיר שהלחינה מתוך ספר השירה האחרון בחיי "פרידה בברלין" וגם עם שיר הפרידה שלה בתל אביב, עם הצ'לו שליווה יפה את תל אביב חסרת הים. השאלות מהקהל סבבו סביב אמנות הכתיבה, ואין תענוג יותר גדול לסופר להכניס את הקהל לסודות של יצירת הקסם הזה.

אז תודה על אחד הימים המאושרים בחיי. רותם ניר יצר תמונות שחור לבן ועבד על האופטימיזציה שלהן. וגם בקרוב אעלה סרטונים מתוך ההשקה למען, שתהיו היכן שתהיו, תוכלו להאזין ולצפות. תודה רותם, אתה לב גדול!

אז זאת הפעם ראשונה שערכתי השקה לספר שלי, בעברית, מחוץ לישראל. ספר שהחלק השלישי שלו נכתב בברלין. זאת כחלק מקהילה עברית / ישראלית / דיאספורית שנוצרת ויוצרת בברלין. שיהיה שבוע טוב!

* מקלחת של חושך וסיפורים נוספים באתר ההוצאה

* מקלחת של חושך בפייסבוק

"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" מגיעה לברלין

10660902_10204915784962818_498562443_nבשעה טובה, שמח להזמין להשקה הברלינאית של מקלחת של חושך וסיפורים נוספים בשיתוף עם הספרייה העברית בברלין. שלחו במיוחד חבילה של ספרים שאוכל למכור במחיר עלות באירוע שהכניסה אליו חופשית. כמו כן, המתרגם הנפלא גדי גולדברג ואנוכי נשוחח בעקבותיו. הודעה על אורחים נוספים תימסר בהמשך.

 

‎"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" – לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט | תנו לייק לעמוד של הספר בפייסבוק | עקבו אחרי כל הביקורות והאיזכורים בעמוד של הספר בבלוג

ישראלי בברלין: מפגש עם שלושה משוררים. נושאים: מולדת, שפת אם, הגירה וגלות

10494643_10152925505348238_425941007617791680_n

 

מה זה להיות סופר ישראלי בברלין

אחרי תשעה חודשי הגירה נולדה זהות חדשה: אני חלק ממרכז ספרותי מעבר לים, המביע את עצמו בעברית שגבולותיה רחבים מאלה של הזמן הישראלי

אחרי כתשעה חודשים אני עדיין לא יודע מה זה להיות סופר ישראלי בברלין. העברית הולכת ובורחת ממני, למרות שהרשתות החברתיות עדיין מדברות באותה שפה. הגעגועים הולכים ומחוררים את הגוף של הדמיון. הגיבורים בסיפורים שלי מהגרים לתוך מרחב קוסמופוליטי. אבל עדיין בחלומות אני מתעורר בתל אביב, כאילו ישנן מנהרות סודיות בין המזרח התיכון לבין גרמניה. ובלילה אני רץ בהן, בחשיכה, ברטיבות. כי אני רוצה להספיק את הנגיעה בחיים המוכרים: לשבת עם שרה שטרן, הקיסרית הסגולה, בקפה "תמר", לצד ערן סבאג, אכרם ג'אבר, אביה בן דויד ורוני סומק. אבל כמו כל אגדה טובה, אני חייב לחזור רגע לפני עליית השחר, חזרה אל המיטה החמה שלי. אני רץ את כל המרחק של המנהרה, רק כדי להיזכר שלכמה רגעים הייתי בארץ מוכרת, מוקף בשפה כל כך אהובה, ועתיקה. ובבוקר הכל מתרחק בחזרה, השמים משתנים ביום אחד מקיץ לחורף ובחזרה. ברלין היא עיר ללא ים, מוקפת באגמים ושדות ירוקים, וים של תחנות רוח חשמליות.

אחרי כתשעה חודשים, אני בוחר בכל פעם לספר סיפור אחר על הבר, מדוע עזבתי את ישראל. הסיפור הכי אהוב הוא על הסופר העקור, הפליט, שנמצא בגלות. זה שיושב במדינה אירופית רק כדי לכתוב על המזרח התיכון. אך אט אט הסיפור נהפך למציאות. כי את החלק האחרון של הספר כבר כתבתי בברלין, ולגיבורים שלי כבר אין שמש יוקדת מעל ראשם. הם קופצים לנהר השחור, קופאים מתחת לשלג האכזר, הם בוחנים את ההגירה דרך חיים של מהגרים אחרים. גם הגרמנים מהגרים מערים גדולות אחרות ומעיירות קטנטנות לתוך ברלין, ולכן גם הם נהנים לברוא את עצמם מחדש, בעיר שהיא גרמנית, אך אינה גרמנית. והנה לאט לאט יש יותר אירועים ספרותיים שאני מוזמן אליהם, אך העברית נותרת בצד, אילמת. העברית היא כמו דג ששוחה ללא מים סביבו. היא חיה במקום חדש, שהכאן בה אינו כאן. ופתאום קשה לומר "הארץ" בלי לגחך על המלה. אין שום מדינה בעולם שקוראת לעצמה "הארץ".

מצחיק שדווקא השירה השולית שלי הביאה אותי בדרך מסתורית הרחק עד לברלין. לפני כשנתיים הוזמנתי לסדנת תרגום. הרחבתי את הנסיעה לחודש וישבתי ברובע "מיטה" ומשם יצאתי למסעות בעיר. מההיכרות עם הקהילה הספרותית, הקהילה הישראלית, קהילת המחאה הברלינאית הבנתי שיש דרך לצאת החוצה מהקלחת הרותחת של המזרח התיכון. אבל רק אחרי סיפור אהבה שהתנפץ בישראל יכולתי לארוז מזוודה של 23 קילו אל עבר אשכנז. היה כואב לעזוב את אירועי ערס פואטיקה שהיו חלק מחיי. אך הייתי צריך אוויר רענן, חדש. יצאתי אל עבר החורף הברלינאי במטרה לנצח אותו. הוא יסגור אותי בדירתי. ואני אכתוב.

10511253_10152925505228238_6660199298306746300_n

אחרי ההיריון של תשעת חודשי ההגירה נולדת זהות חדשה, אני חלק ממרכז עברי חדש מעבר לים. המרכז הספרותי חושב, משתוקק ומביע את עצמו בעברית שגבולותיה רחבים מאלה של הזמן הלאומי הישראלי. אני יושב עם טל חבר־חיבובסקי, מייסד "כתב עת עברי דיאספורי" ושמו "מכאן ואילך". "מטרתו של כתב־העת”, הוא כותב על הפרויקט בעמוד הפייסבוק "היא לתת במה תרבותית־ספרותית לעברית לא־ריבונית ולא־הגמונית, המשוחררת מכבלי הלאום והטריטוריה". הוא מצליח לחדד את האופק של המרכז העברי החדש.

אחרי כתשעה חודשים אני עדיין לא יודע מה זה להיות סופר ישראלי בברלין. העברית הולכת ובורחת ממני, למרות שהרשתות החברתיות עדיין מדברות באותה השפה. הגעגועים הולכים ומחוררים את הגוף של הדמיון. הגיבורים בסיפורים שלי מהגרים לתוך מרחב קוסמופוליטי. אבל עדיין בחלומות אני מתעורר בתל אביב, כאילו ישנן מנהרות סודיות בין המזרח התיכון לבין גרמניה. ובלילה אני רץ בהן, בחשיכה, ברטיבות. כי אני רוצה להספיק את הנגיעה בחיים המוכרים: לשבת עם שרה שטרן, הקיסרית הסגולה, בקפה "תמר", לצד ערן סבאג, אכרם ג'אבר, אביה בן דויד ורוני סומק. אבל כמו כל אגדה טובה, אני חייב לחזור רגע לפני עליית השחר, חזרה אל המיטה החמה שלי. אני רץ את כל המרחק של המנהרה, רק בכדי להיזכר שלכמה רגעים הייתי בארץ מוכרת, מוקף בשפה כל כך אהובה, ועתיקה. ובבוקר הכול מתרחק בחזרה, השמים משתנים ביום אחד מקיץ לחורף ובחזרה. ברלין, היא עיר ללא ים, מוקפת באגמים ושדות ירוקים, וים של תחנות רוח חשמליות.

אחרי כתשעה חודשים, אני בוחר בכל פעם לספר סיפור אחר על הבר, מדוע עזבתי את ישראל. הסיפור הכי אהוב, הוא על הסופר העקור, הפליט, שנמצא בגלות. זה שיושב במדינה אירופאית, רק בכדי לכתוב על המזרח התיכון. אך אט אט הסיפור הופך למציאות. כי את החלק האחרון של הספר כבר כתבתי בברלין, ולגיבורים שלי כבר אין שמש יוקדת מעל ראשם. הם קופצים לנהר השחור, קופאים מתחת לשלג האכזר, הם בוחנים את ההגירה דרך חיים של מהגרים אחרים. גם הגרמנים מהגרים מערים גדולות אחרות ומעיירות קטנטנות לתוך ברלין, ולכן גם הם נהנים לברוא את עצמם מחדש, בעיר שהיא גרמנית, אך אינה גרמנית. והנה לאט לאט יש יותר אירועים ספרותיים שאני מוזמן אליהם, אך העברית נותרת בצד, אילמת. העברית היא כמו דג ששוחה ללא מים סביבו. היא חיה במקום חדש, שהכאן אינו כאן. ופתאום קשה לומר "הארץ" מבלי לגחך על המילה. אין שום מדינה בעולם שקוראת לעצמה "הארץ".

מצחיק שדווקא השירה השולית שלי הביאה אותי בדרך מסתורית הרחק עד לברלין. לפני כשנתיים הוזמנתי לסדנת תרגום. הרחבתי את הנסיעה לחודש וישבתי בשכונת מיטה ומשם יצאתי למסעות בעיר. ההיכרות עם הקהילה הספרותית, הקהילה הישראלית, קהילת המחאה הברלינאית – אמרו לי – יש דרך לצאת החוצה מהקלחת הרותחת של מזרח התיכון. אך רק אחרי סיפור אהבה שהתנפץ בישראל, יכולתי לארוז מזוודה של 23 קילו אל עבר אשכנז. היה כואב לעזוב את אירועי ערס פואטיקה שהיו חלק מחיי. אך הייתי צריך אוויר רענן, חדש. יצאתי אל עבר החורף הברלינאי במטרה לנצח אותו. הוא יסגור אותי בדירתי. ואני אכתוב.

אבל המציאות של ישראל תמיד מחזירה אותי לגבולותיה. גם בברלין אני נושא עלי את האחריות למעשים והמלים של האנשים הרחוקים במדינה האפלה. ובכל זאת, יש דרך לחשוב מחדש על העברית והיא בוראת אותך מחדש, בתוך קהילה חדשה שכל פרטיה זרים.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ. 6.6.2014

10350637_895196427160782_1532805547347239717_n
מילים בין העצים: ערב משוררים.  יולי 12 2014, 18:00-20:00, גינת המוזיאון היהודי. שלום חברים. את האירוע הבא של הספרייה נקיים במוזיאון היהודי.

אפשר לקרוא על האירוע ולהרשם בלינק הזה:  שירה עברית בברלין: מפגש עם שלושה משוררים.  נושאים: מולדת, שפת אם, הגירה וגלות.

מה מביא ישראלים צעירים לברלין ואילו השפעות יש לעבר ולהווה של העיר על היצירה של משוררים ישראלים אשר חיים כאן? המשוררים מאיה קופרמן, מתי שמואלוף ורונן אלטמן קידר יקראו לנו שירה בעברית (שתתורגם לגרמנית), וישוחחו עם המנחה, המתרגם גדי גולדברג. הכניסה חינם
האירוע שלנו הוא אירוע פותח בסדרה של אירועים ספרותיים במוזיאון היהודי. התכנית תמשך ארבעה שבועות, בשבתות, 18:00-20:00, תחת כיפת השמיים בגינת המוזיאון. במקרה של מגז אויר גשום, האירוע יתקיים בחצר המקורה -הגלאסהוף.  תכנית לילדים תלווה את האירועים לטובת ההורים שבינינו. בית הקפה של המוזיאון יהיה פתוח.  הקיץ אירועי התרבות של המוזיאון היהודי עומדים בסימן "ישראלים בברלין". 
אפשר לבדוק בלינק הזה את האירועים הנוספים שהמוזיאון מציע – www.jmberlin.de/kultursommer