להתנער מהמומחה לערבים

הסטטוס שהוסר

שמח על ניצחון מחאה קטנה שביצעתי נגד הסטטוס הגזעני של הדסק של צבי יחזקאלי בערוץ עשר שפורסם ב-2.1.18. המשך קריאת הפוסט "להתנער מהמומחה לערבים"

סובחאן אללה, כשתיפול החומה בין ישראל ופלסטין

 IMG_0959

(טור שלא פורסם, במיוחד לחברי וחברות הבלוג. תודה על המעקב. שבוע טוב!)

התעוררתי לערפל. התגלגלתי להקשיב לדיויד שיין עיתונאי קנדי שעבר לישראל, שנאלץ לעזוב את התיאטרון של פולקסבינה (Volksbuehne) שם הוא הוזמן לדבר בביקורתיות על "צוק איתן". מצאתי את עצמי קופץ לבר אנרכיסטי, לא רחוק מהתיאטרון, בשכונת מיטה ושם הקשבתי לדבריו. הוא עבר מהגזענות נגד הערבים לדבר על הגזענות נגד הפליטים האפריקאים. שמועות אומרות שמנהיג מפלגת "דה לינקה" השמאלנית היה מעורב בהזזת הפאנל מהמרכזיות של התיאטרון שבו גם הוצגו לא פעם גם מחזותיו של ברכט. משום מה שיין לא הזכיר את בג"ץ חולות. אך הסביר למאזינים, חלקם פלסטינים, חלקם גרמנים, על הפחד של ישראלים לאבד את תודעת הרוב שלהם ולהפך למיעוט. אכלתי בוטנים מלוחים במיוחד, שתיתי תה חם, ומיהרתי החוצה אל תוך ענן מעורפל לפגוש מתרגם נפלא מגרמנית לעברית.


בנויקלן, גדי גולדברג, הסביר לי את כל הגילגולים של התאריך המיוחד הזה בהיסטוריה הגרמנית: הבריחה של הקייזר וההכרזה על הרפובליקה ב-1918, הפוטש שהיטלר ניסה לעשות למשטר חמש שנים אחר כך ב-1923. ההתכנסות של כל ראשי הנאצים לזכר אותו ניסיון פוטש כושל ב-1938, דבר שאפשר את הוצאתו המהירה לפועל של ליל הבדולח. גולדברג פירסם בבלוג שלו "העולם כמקור וכתרגום" הצהרה מרגשת של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית שפורסמה כמה ימים אחרי הפוגרום, בכדי להשמיע אולי דבר ביקורת על הווה, דרך שימוש בעבר.

IMG_0059
מיהרתי לגשר שבין נויקלן לקרויצברג, לפגוש את השחקן שי אביבי, שביקר בעיר. לא פעם אמרו לי שאני דומה לי. הסתכלנו אחד על השני. והאמת, שהוא הזכיר לי את אבי רגע לפני שהוא מת. לקחתי אותו לקפה קוטי, וישבנו בחוץ. הבטנו על העיר הקפואה, ודיברנו על אמנות. עצרתי את עצמי מלהזכיר את המערכונים שאני אוהב מהחמישייה הקאמרית. אבל כשהלכנו לאכול קינוחים טורקיים, אורז מתוק, וצלחת של חומוס וחיטה מתוקה, הכול השתחרר: והתברר שהוא זה שהביא את הרעיון למערכון על המרחק בין עכו, עיר הולדתו, לתל אביב. מערכון שהגיע איתי גם לברלין.


לא הספקנו לסיים את הקינוח ופגשנו חברות שלקחו אותנו לראות את הפרחת הבלונים מעל תוואי החומה שנפלה בפוסטדאם פלאטז. אלפי סמאטרפונים מקליטים את האנשים שעומדים מחכים שמספר בלונים לבנים יעלו לשמיים הקודרים (מתוואי החומה שנפלה) וייבלעו בערפל הגדול. אין בדיחה יותר גדולה מזו, לחגוג את נפילת החומה באקט כל כך שבלוני. אך החומה שנפלה היא מכונת זמן לישראלים. הם יכולים לבקר במה שיום אחד יקרה במדינה שלהם, אולי אחרי שכבר ימותו.
הפלסטינים בישראל מרגישים נרדפים, אל מול המשטר, כמו היהודים בגרמניה עם בתקופה שלפני הפתרון הסופי. ובכל העולם מסתכלים על תמונות שבו הם פורצים את גדר ההפרדה באופן סימבולי. החומה מפרידה בין שני חלקים מחוברים. היא מציינת דווקא את החיבור הכל כך טבעי, ולא את ההפרדה. ואין אדם שיודע איך היא תיפול בין ישראל לפלסטין. האירופאים חיכו אלף שנה עד שנגמרו כל מלחמות הדת, אבל לישראלים יש סבלנות לעוד תשע מאת שנים.


לפני 25 שנה, החומה במזרח גרמניה נפלה בגלל שהמשטר היה קפוא, אבל העם המזרח-גרמני עבר שינוי. המנהיגים המזרח גרמנים ראו את הטבח של המשטר הסיני בככר טאינימן ולא רצו לעמוד מול העם השתנה. כייף לשמוע את המזרח גרמנים שהביאו את השינוי, שהרי הם אור כוכב נוצץ בתוך הערפל הקפיטליסטי שלתוכו הם נבלעו.


חומות קמות וחומות נופלות, והשלג שיקבור אותנו בקרוב, הוא זה שילעג לאלו שמפילים את החומה, ולאלו שמרימים אותה.

*

נקרא לו מוחמד. הוא ברח מאיראן. מהעיר משהד. הוא לא יכול יותר לסבול את המשטר והיה בין מתנגדיו. וכשברח, הם נקמו ורצחו את אחיו. הוא הגיע לברלין, אבל הגרמנים לא אהבו אותו. כלומר, הוא די בטוח שהם לא אוהבים איראנים. אחמד הוא החבר הכי טוב של מוחמד, והם נפגשו קודם במשהד, אבל אחמד לא אמר למוחמד שהוא בורח לברלין. הוא לא אמר לאף אחד, בשביל מה לומר. מי בכלל שומע אותו, כשהוא מדבר לחבריו. חבריו כולם עסוקים בהישרדות ובבגידות אחר בשני, זאת הסיבה שהמהפכה האיראנית לא הצליחה. הוא אוהב את משהד, אבל שונא אותה

מוחמד יושב בקפה קוטי, מעשן כבד, מתגורר בין דירות של חברים, מחפש את דרכו, לעיתים מנגן את אותו אקורד כל הלילה ושר שירים שהוא זוכר מאיראן. דמות אחיו עולה בחצות מולו והוא רוצה לדבר איתו, אך אחיו תמיד עם הגב אליו, מביט אל איראן, והוא בגרמניה, בברלין לא יכול לסובב את בובת חלון הראווה של אחיו. הוא רוצה לחזור, אבל הם מחכים לו בגבול, והם הבטיחו לו שהוא ישלם על כל ההפגנות שהוא אירגן. הוא כותב בבלוג שלו, בטוויטר, בפייסבוק כשיש לו חיבור חינם בקוטי, אבל המחשב הנייד שלו נגנב, והוא כבר מוצא את עצמו לפחות מספר פעמים עושה עצמו פסל אנושי בגשר שווארנזה שטראסה, ומלקט פרוטות מהפרצופים הקפואים הגרמנים. כולם בהירים והוא כהה. כולם קרים והוא חם. כולם אוהבים והוא שונא. לא מאמין לכל אלו שרוצות לקחת אותו בלילה לביתן ובבוקר לזרוק אותו בחזרה לקור של פברואר. הוא מתכנן להרוג את עצמו אם לא יקרה נס בקיץ. עוד חורף אחד וגמרנו.

כבר לפני שאחמד הגיע לברלין, הוא למד על העיר ונפלאותיה, הוא קרא איך אפשר לקבל ויזה, איפה לומדים גרמנית, איך עושים ביטוח רפואי. הוא הביט אחורה על משהד, אותה העיר שסילקה את החברים היהודים של סבו, היא זאת שמסלקת אותה מתוכה, כי אין עתיד, כי אין עבודה, כי נמאס לו לפחד מהמשטר. הוא נשבע שיצליח ויתעשר ויגיע רחוק, ואז יחזור למשהד, ויממן את הצעירים החדשים והם יעשו את המהפכה הרצוייה. הוא למד את השפה, עבר מהקורס של A1  בשולה (בית ספר) ברחוב קרל מרקס שטראסה ועבר מיד לa2 , A2.2, B1, B2 והתקבל לאוניברסיטה. תמיד ידע להתעלם מהפרצופים ששלחו בו קרח וניסו לעצור אותו מלהתקדם. תוך חמש שנים הוא ידע לדבר גרמנית בלי שגיאות וסיים את התואר הראשון בהצטיינות. עם הזמן הוא שם לב שהגרמנית שלו מתחילה לפגוע בפרסית, ושהוא לא יכול להפריד בין השניים. וכשהוא דיבר מול גרמנים, הוא שבר את השיניים לא לגלות את מוצאו, או את המבטא שלו. וכשהוא דיבר עם ההורים שלו, הוא חזר למבטא, אבל חשב בגרמנית. וכשהוא גילה שהוא חושב בשפה הגרמנית, הוא בכה משמחה. כל כך רצה להיות חלק מהחברה הגרמנית והנה היא כבר בתוכו. הוא הרגיש שתמיד יתנשאו מעליו, אך התעלם מאלו, שלא רצו לראות אותו כחלק מגרמניה, וראה בהם שטות קטנה, זרעים שוטים.

אחמד ביקש מאימו ומאביו שיגייסו כסף שהוא יוכל לעזור למוחמד. אבל אימו אמרה שהיא לא תעזור, כי מוחמד ישתמש בכסף רק לסמים והיא לא תממן לו את ההתמכרות. אחמד החליט לעבוד קשה יותר, להשיג כסף ולהכניס את מוחמד לדירה, למצוא לו עבודה. אך באותו לילה רצה האל את נשמתו של מוחמד. והוא מת ממנת יתר.

*

אלוהים בירך אותי בברלין, והביא לי לשנה אחת את קובי לברלין, לעשות את הפוסט דוקטורט שלו. הכרנו כשהייתי באקדמיה, אבל עזבתי אותה לטובת כתיבת ספר הסיפורים הראשון שלי שממנו גם לקחתי את שם הבלוג החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים". 

והנה קובי חוזר לישראל ואין לו תחליף. ואולי גם לי אין תחליף מולו. הוא קצת פוחד לחזור לישראל. הוא התרגל לחיים הקוסמופוליטיים, לשבת עם גולי המזרח התיכון, כשילדיו מתחנכים איתם וההפך. והנה הוא חוזר למציאות של הפרדה. אבל הוא חייב, ואין ברירה. ואני מנחם אותו, שתהיה לו אנרגיה טובה, עם חברים משותפים אחרים שלנו בישראל.

קובי השאיר אותי מחובר לאקדמיה, לתיאוריה, לחוקרים אחרים, ולמחקר הספרותי. ואילו אני נתתי לו הצצה במסלול שלי: "דפוק, וזרוק בברלין." ואט אט התחלפו התפקידים. כי העיר הזאת סוחפת כל אחד להרפתקה חדשה, ולכל אחד יש את המסע שלו.

ועכשיו קובי עזב ואני סיימתי את ספר הסיפורים שלי. אך למי אספר על הסיפורים החדשים, ומי מכיר אותי יותר טוב ממנו. דחפנו אחד את השני ופירגנו. והרוח הזאת של החום המזרח התיכוני חסרה. היא מזכירה לשנינו את הבית. כי הגענו דווקא לבירת הקור בכדי לחפש פשוט את אימא שלנו. ואי אפשר למצוא אותה, אלא רק למצוא לה תחליף. קובי הוא בשבילי תחליף למשפחה, לבית, לדמות הורי, לזהותי. ואני חושב שבדרך הזאת, הזכרנו אחד לשני את המקום ממנו באנו.

קובי לימד אותי איך באחד משיאי השירה הישראלית, המשורר העיוור ארז ביטון פונה לגדול פייטני מרוקו (שגם הוא עיוור) רבי דויד בוזגלו ומזמינו: "בוא מן הַפִנָה / אל במת הבמות / ר' דוד בוזגלו / משהו בי נתר אל הד צלילֶיךָ / כי בלכתי אחרי הגעתי אחרֶיך / ר' דוד בוזגלו". ואכן, רק כשנפרדים מגלים את עוצמות הזולתיות, ההדדיות, של החברות. ואכן כשאני מתחקה אחר הפרידה הנוגסת בליבי, אני מגלה את את הרבי דויד בוזגלו שלי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר את הקריאה של ביטון, לבוזגלו, כחלק מהעיוורון. כי הגלות כולה עיוורון. אנו עיוורים לחברה בה אנו מתגוררים, והיא עיוורת אלינו. ואנו פונים, עיוור אל עיוור, ורק הצלילים מנתרים כשאנו מתחקים אחר השירה, שהיא תמצית החיים שלנו.

אנחנו הולכים בקרויצברג, לבר ברחוב אוריינן שטראסה, מתלבטים האם לשבת בפנים או בחוץ, אי אפשר לדעת באירופה מתי יתחיל לרדת גשם. אודי אלוני מגיע עם חברתו שרה. אנחנו שותים לפרידה מקובי, ומקשיבים לאודי שמדקלם את "לוטה" של יונה וולך: " ועכשיו היא מבינה רק מילים." ואנו נותרים חסרי מילים, מגששים באפילת הפרידה.

*

תודה לאלוהים, זה היה רק סיוט: מעלילות ישראלי בברלין

מתי שמואלוף | 23.10.2014 | 14:34

 

 

קוטבוסר טור, התחנה של מרכז קוטי, הלב הפועם של המרכז הפוליטי של שכונת קרויצברג בברלין – שם נפגשים, פעילים / גולים / פליטים תורכים, כורדים, סורים, איראנים, לבנונים, מצרים, יהודים, עם המקומיים. מתחת לרכבות הצהובות, שנראות כאילו יצאו מאיזה לגו, יש מועדון/בר – שנקרא "סודבלוק". ב"נורוז" – ראש השנה הפרסי חגגנו שם בחאפלה עם הכורדים הגולים. ול"סודבלוק" (הבלוק הדרומי) אנחנו הולכים לפחות פעם בשבוע, לפגוש, להתעדכן ולהתחמם יחדיו, תחת הרכבות החולפות הלוך ושוב. ושם אני פוגש את איסלאם ואכד, עורך ספרותי מביירות, בחור אסרטיבי, עם חולצה אדומה, מכנסי ג'ינס. הוא מוציא מתוך התיק שלו, מכונה שחורה, שנראית כמו מנחת לחלליות ננסיות, עם כפתור אדום במרכזה.

"מה זה הכפתור הזה?" אני שואל ושותה את משקה האניס, "הפרנו" הראשון שלי.

"זאת מכונת זמן."

"באמת?"

"כן. לאן תרצה לנסוע?"

"האמת, שהכי בא לי לנסוע לעתיד. לראות מה יקרה למזרח התיכון בעוד כמה עשרות שנים."

"אין בעיה."

אנחנו מתעוררים, באזור טרשים, שנראה כשיירים של שכונה. יריות בכל מקום.
"אל תדאג, הם לא יכולים לירות בך." איסלאם צוחק עם בירה ביד. חבל שלא לקחתי את הבירה שלי. אני מבקש ממנו שלוק (כמה יהודים יודעים שזאת מילה גם בגרמנית). הוא נותן לי.

ילדים כרותי ראש, בתים שרוסקו לאבק, טרשים אחר טרשים מזוהמים בפסולת גרעינית. צעקות בעברית, בערבית. אנחנו נוסעים ללבנון, לעיראק, לסוריה, לירדן, למצרים, ואירן. אין שוטרים בגבולות, ולא צריך פספורטים. הסכם סייקס פיקו נראה כמו הזיה של היסטוריה אבודה.

"מי נלחם במי?" אני שואל.

"אף אחד כבר לא זוכר."

"ואיך כל זה התחיל?"

"אני חושב שאתה זוכר את אייסיס."

 

"איסלאם מזמין אותי לעוד משקה של פרנו." |
Pernod p 006CC BY-SA 3.0 Peng (talk) 13:47, 17 June 2008 (UTC) – Own work

אנחנו חוזרים לבר, ואני, מיואש עד כדי מריטת השערות האחרונות שנותרו לי. איסלאם מזמין אותי לעוד משקה של פרנו. ואני רב להזמין אותו, חס ושלום שלא יתעסק עכשיו עם הכבוד המזרחי שלי. הוא מכניס בחזרה את מכונת הזמן לתיק הגב. אני מביט בממי שלי, שהייתה עסוקה בשיחה עם מיטל (כן, היא יודעת עברית, למרות שהיא גרמניה). הממי שלי מביטה ותוהה מדוע נופלים פניי.

"אנחנו חייבים להתחתן, ראיתי את העתיד, הוא יהיה כולו חורבן והרס ולא יישאר כלום מישראל, וכל המדינות המקיפות אותה."

"עוד פעם אתה רוצה לנצל אותי בשביל הניירות שלך."

"נשבע לך, שהמצב הולך להיות גרוע יותר, תשאלי את איסלאם."

"איזה איסלאם?"

"הוא היה פה אני נשבע לך." אני מחפש אותו לשווא.

אני מתעורר מהחלום לצד הממי שלי מאחורי הכנסיה של סקליצר שטראסה בקרויצברג. מזיעים מהחדר הסגור. כל הלילה הייתה מסיבה בחוץ וסגרנו את החלונות שהרעש לא ייכנס. אני פותח את החלון, כולי דומע ומודה לאלוהים שזה היה רק סיוט. הממי שלי מתעוררת. החלום היה אמיתי, עד כי החיים נדמו לשקר וכזב, ולא ההפך. אני מחפש להאשים את המשקאות ששתינו; את החרדות המתעצמות שלי עם התקרבות היציאה לאור של ספר הסיפורים הראשון שלי. זאת פעם ראשונה שאני עובר משירה לפרוזה, ועבדתי עליו חמש שנים שלמות.

"מה קרה, מתוק שלי?" היא שואלת.

"אל תשאלי איזה סיוט."

"אז אתה רוצה להתחתן איתי רק בגלל הניירות?" היא מחזירה לי בחצי חיוך לאור ירח.

"לא בדיוק."

"זאת לא הפעם הראשונה שאתה לא מצליח לישון, לאחרונה."

אני שותק.

"אני מוכנה להתחתן, אם זה יעצור את הסיוטים שלך."

"את בטוחה?"

"לא. האם אתה בטוח?"

"מפחד פחד מוות."

"ממני?"
"לא. מהעתיד לבוא."

היא מחבקת אותי ובזרועותיה אני מרגיש מוגן עד אין קץ.

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה

שירה: "מעולם לא אמרתי לאישה"

1374111_10152633069593238_467932479_nשלושה שירים חדשים מתוך הספר הדיגיטלי חדש "פרידה בברלין" בספרות ואינט. המבצע עדיין ממשיך הספר בשבעה ש"ח בלבד. אל תחכו לעליות המחירים, למיתון או לנפילת הבורסה (:

***

הגזענות של שרה נתניהו לא מפתיעה אותי. לטענתי, אי אפשר באמת להפריד בין שאלות של זהות ומעמד. הם משולבות ביחד. וכבר שנתניהו היה שר אוצר, הבנתי שלא מדובר רק במדיניות של פירוק מדינת הרווחה בשביל קפיטליזם אכזרי או ניאו-ליברליזם רצחני.

עכשיו כשהגזענות מקבלת תוקף אז כדאי להבין פעם ולתמיד שיש כאן בעיה אמיתית בחברה הישראלית. וצריך ללמוד על שורשי הגזענות בבתי הספר. להפסיק ללמד את השטויות על הציונות וכל זה. יהודים-ערבים הגיעו לישראל עוד לפני הציונות וחיו בשלום עם הערבים. אבל בבית ספר של היום לא באמת מלמדים על גזע, גזענות, הגזעה, אלא משכפלים את הסיפור הלבן הרגיל. אלו שהגיעו, אלו שרבו עם הערבים וכל זה.

הסטטוס הזה מופנה יותר לפעילים האלו שחושבים שניתן להפריד בין זהות ומעמד. לאלו שעיוורים לצבע ולגזענות. אלו צריכים להתעורר. כי בכדי להילחם בדיכוי, בפירוק מדינת הרווחה צריך לשים את כל האמת על השולחן. עשרות שנים של דיכוי, לא יכולים להתחלף באיזה רעיון ערטילאי של זהות מעמדית.

השאלה הכבדה היותר לטעמי, היא מה אני עושה עם הגזענות. האם אני מסתגר בתוכי ולא רוצה יותר עסק עם הגזענים. או שאני מבליג על הגזענות שלהם ומכניס אותם לביתי. איך אני מתמודד עם הגזענות היומיומית שאני מרגיש וחווה על גופי. ראיתי את השאלות עולות ומבעבעות. לדעתי, צריך תמיד להחזיק את היד ולא לעזוב. אך מאידך להעמיד את השאלות על השולחן ולא לטאטא אותן מתחת לשולחן. זאת הדרך היחידה שאפשר להמשיך הלאה, מבלי להתקע בעבר, בהווה או בעתיד מופרד

שרון רוטברד על "מה קורה על רכבת השפה שלנו" למתי שמואלוף

מכתב של האדריכל שרון רוטברד בעקבות קריאה בשירי "שימו לב שימו לב מה קורה על רכבת השפה שלנו" מעלה שאלות על המרחב הצר שבין שירה ובין גזענות. 

מאת: שרון רוטברד

אני לא קורא הרבה שירה בשנים האחרונות, פעם קראתי יותר, אבל בכל זאת מצאתי צורך להגיב לך אישית בנוגע לשיר הזה שלך (מוות לערבים [או בשמו המלא "שימו לב שימו לב מה קורה על רכבת השפה שלנו" הערה שלי מ.ש.]) שמצאתי לפני כמה ימים באינטרנט. זה שיר לא טוב, וחשבתי להציע לך לגנוז אותו, או לחילופין ללכת למשטרה ולהסגיר את עצמך בעוון הסתה.

לחצו על השיר כדי לקרוא את הספר כולו "שירה בין חזז ובין שמואלוף (הוצאת ירון גולן, 2006)
לחצו על השיר כדי לקרוא את הספר כולו "שירה בין חזז ובין שמואלוף (הוצאת ירון גולן, 2006)

למה השיר לא טוב? לכאורה, הוא משחק על המגרש המוכר של הפרובוקציה, כשהוא עושה שימוש ברדימיידס מוכרים מלשון הרחוב הנהוגה בישראל. ההגנה העיקרית שלו (נניח מהחוק נגד ההסתה) תלויה ועומדת על זה שזה שיר ולא פלקט, שזו יצירת אמנות – בהתאם למה שנקרא בתיאוריה של האמנות "נסיבות ההזמנה האמנותית" או "ההגדרה המוסדית של האמנות". כלומר, כשם שהצופה יודע שלא משתינים על המשתנה של מרסל דושאן במוזיאון כך הקורא יודע שהוא לא קורא קריאה לרצח עם. השיר מנוקד, השורות שבורות, זה נכתב על ידי משורר ידוע וכו'.

עד כאן, אין שום בעיה עם זה שזה שיר. ואני מניח שחופש הביטוי צריך לאפשר גם ביטויים כאלה.
כדי להבין למה זה שיר לא טוב, אני נדרש לפרשנות של פול דה מאן מהספר "אלגוריות של קריאה" (לא תורגם לעברית, למרבה הצער) לסיום המפורסם של השיר "בין ילדי בית הספר" של ייטס, במיוחד השורה האחרונה:

O body swayed to music, O brightening glance, How can we know the dancer from the dance?

דה מאן טוען שהקריאה השגורה של השאלה הזאת היא שזו שאלה רטורית. הקורא מניח שהכותב מניח מראש שאי אפשר להבדיל את הריקוד מהרקדנית ושהתשובה השלילית מקופלת בשאלה.

הבעיה היא, כך הוא טוען, שהקריאה הרטורית מעמיסה, לגמרי בהתנדבות ומבלי שכלל התבקשה לכך, מעין עודפות פרשנית על השאלה הזאת שניתנת להיקרא גם כשאלה ליטרלית לגמרי (ייטס באמת מבקש לדעת איך להפריד בין הרקדנית והריקוד).

דה מאן מראה כיצד מרגע שהשורה הזאת נקראת באופן "ליטרלי", זה מבעיר בבת אחת המון אפשרויות ומשמעויות חדשות בשיר הזה. זו רק דוגמה כיצד דווקא קריאה "ליטרלית" יכולה להיות הרבה יותר מעניינת ו"פואטית" מקריאה "רטורית", "מטאפורית" וכו'.

במקרה של השיר שלך, גם הוא כמובן יכול להיקרא בשתי הקריאות, ובדיוק כמו בשיר של ייטס כל קורא יכול לבחור בין שתיהן או לפחות לבחור אם הוא מעוניין לציית להזמנתך לקרוא את הקללות האלה באירוניה הדרושה. הבעיה שבמקרה שלך הקריאה הליטרלית לא מוסיפה לשיר אלא מקלקלת אותו וחושפת את המנגנון של הפרובוקציה שבמקרה זה מתנהלת על גבם של הכי חלשים בחברה הישראלית. זוהי זכותו של כל קורא לא-צייתן, שלא אוהב להעמיס על השיר עודפות פרשנית, להחליט שהוא רוצה לקרוא את השיר בלי אירוניה, דווקא קריאה ליטרלית. ממילא, צריך להיות מאוד בעניינים כדי לקרוא את זה ככה. נסה לחשוב איך זה היה להקריא את השיר הזה בהקשרים אחרים, לבד ונטול קונטקסט, בלי חבורת בבון ובלי גרילה תרבות, במקומות כמו שוק התקווה או מרכז טייבה.

שים לב שבאופן דומה, על אותה רכבת השפה שלנו בדיוק יכולה מירי רגב להגיד שאנשים זה סרטן ולטעון שזו "מטאפורה" (אוטובוס ביוונית). נראה לי שהיום צריך לסרב למטאפורות מתוך עיקרון.
בידידות, שרון

 

על תסמונת העיוורון הנרכש

Ehud Barak - Amos Aharoni Collection - האוסף של עמוס אהרוני  By Amos Aharoni
"חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון)." | Ehud Barak – Amos Aharoni Collection – האוסף של עמוס אהרוני By Amos Aharoni

ראשית הסיפור בבלוגר שמתעוור באופן פתאומי. הוא פונה לרופא עיניים, אולם זה אינו מוצא כל פגם בעיניו… מתי שמואלוף מתנדב להוליך את העיוור הרחק מעבר לווילה בג'ונגל, למחוז שבו לא יורים באספסוף ואצטלת האוניברסליות אינה מכסה על כל פשעים. המאמר התפרסם לראשונה בהעוקץ

עוד בנושא:

ישנם רגעים מעטים בהם נחשפת במלוא כיעורה שנאת המזרחים. רגעים אלה נדירים עוד יותר אצל נציגי השמאל הרדיקלי. לאחר הפוגרום בשכונת התקווה, ניתנה לנו הזדמנות פז לגלות מה רבות הבורות והאלימות המופנות כלפי המזרחים, בזכות יוסי גורביץ, אחד מהבלוגרים המשפיעים ביותר ברשת. לשמאל הרדיקלי יש היסטוריה ארוכה ביחס למזרחים, ונכתב על כך לא מעט בעבר. קחו למשל את הביקורת של ויקי שירן ז"ל בסרט "רישיון לחיות".

שירן מספרת שם שהפגינה נגד הרצח של שמעון יהושע כחלק מההתנגדות של כפר שלם, בלי כל נציגים של השמאל האשכנזי. אבל אותם פעילים של שלום עכשיו ידעו להתקשר אליה כשרצו שתבוא להפגין עימם אחרי רצח אמיל גרינצוויג. מה השתנה מאז ועד היום? דווקא כשכבר מגיע נציג השמאל הרדיקלי לשכונת התקווה, לא מתבצעת בניית הקשרים מורכבים ושימוש בידע של הנרטיב המזרחי בישראל על מנת לקרוא לעומק את המצב המרובד. במקום זאת, היה קל יותר להשתלח בתושבים ובפרשנים/יות הביקורתיות.

המצב היה שונה אילו ספרים כמו המאבק המזרחי בישראל או היהודים-הערבים היו נלמדים לבגרות. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. הם לא רוצים לאבד את הפריבילגיות של היוקרה, ההון הסימבולי ולעיתים גם הממשי של האשכנזיות שלהם.

אספסוף יהודי חוזר לשיח

גורביץ, שזכה להיכלל ברשימות שונות של הבלוגרים המשפיעים ביותר בבלוגוספירה (למשל כאחד הבלוגרים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית בישראל של מגזין טיימאאוט), כתב פוסט בשם "כשהתולעים צועדות" בעקבות האירועים בשכונת התקווה. גורביץ פותח כך:

ליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן.

למילה אספסוף יש היסטוריה קולוניאלית ארוכה, ובישראל יש לה כמובן קונוטציה של המון מזרחי, בשל האופן בו תופסים האשכנזים את ציבור המזרחים. גורביץ הכחיש את הטענות לגבי הכותרת וגם ניסה בהיתממות ליברלית לומר שלא התכוון למזרחים, ליהודי ערב וכדומה (אבל האשים את מבקריו בגזענות כלפי יהודי אירופה: "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה").

גורביץ אף הכחיש את הקשר בין התולעים לבין המזרחים. כשקוראים על אספסוף מזרחי ויודעים מי השתתף בהפגנה בתקווה, אי אפשר שלא להסיק שגורביץ יוצא נגד הציבור המזרחי של שכונות דרום תל אביב. ובכל זאת, נגיד שגורביץ לא ידע שהמושג אספסוף הוא בעייתי, והוא מתייג בבלי דעת (את המזרחים) ועונה לאותה אפיסטמולוגיה מדכאת שנגדה לכאורה, הוא יוצא ככותב ביקורתי. אבל גם אם שנאת המזרחים שלו אינה מודעת, הרי שבתשתיתו של טקסט שהמילה "תולעים" בכותרתו והמילה אספסוף בפסקתו הראשונה, מופעלים באופן לא מודע אמצעי זיהוי וקטלוג שמבנים את הקטגוריות של אשכנזיות ומזרחיות כצרות ושליליות. אפשר היה לחתור למקום אחר שבו, כפי שיהודה שנהב קבע כבר לפני שנים, המזרחיות והאשכנזיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא משיקות בתחומים רבים.

נאמר שוב שקראנו בסלחנות עד כאן, אבל אי אפשר להתעלם ממה שמגיע בהמשך:

קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השנייה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

למעשה, אומר לנו גורביץ, שהמשטרה הייתה צריכה לירות. לא לירות באוויר. לא להזהיר. לא לעשות את כל הצעדים הנדרשים של המשטרה (לפני הפעלת הכוח האולטימיבי שקשור במונופול על האלימות שקיבלה המשטרה), פשוט לירות בתולעים. למי שלא הבין, אצביע כאן על הסכנה בקריאה לחיסולו של אותו אספסוף מתפרע, שמפריע לליברלים הציוניים הלבנים האשכנזים לייצר עולם נעלה של זכויות אדם במזרח התיכון, קולוניה אירופאית במזה"ת.

קורבנות ומקרבנים

אורטל בן דיין העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את פוסט התשובה שלה לגורביץ: גורביץ ושירת השמאל המוכרת. אחד מהעקרונות שהנחו אותה היה שגורביץ מתנהג כמו מדינת ישראל: תוקף ואח"כ טוען שהוא קורבן. מהיכרותי עם העבודה המוערכת של גורביץ (בבמות שונות כגון מגזין972 ובבלוג שלו "החברים של ג'ורג'") ציפיתי להבנה, להתנצלות ולסגירת הפיאסקו האומלל הזה. אבל גורביץ וחבריו (בטוויטר) פתחו במתקפה והשמצות (במה שאפשר לקרוא ציפוף שורות אשכנזי, כמו הגנרלים שמתגייסים להגן על החבר מהסיירת שסרח). גורביץ ואחרים מאשימים את האקטיביסטים המזרחים ב"עשיית הון מהמזרחיות" אבל עוורים לעובדה שההון הסימבולי שלהם (שכולל השכלה, אירופאיות, ידיעת שפות וכו') הוא אשכנזי למרות שהם מעדיפים לכנותו אוניברסלי.

פוסט נוסף של בן דיין העלה שאלות לגבי הגעת בת זוגו של גורביץ, גלינה וקס, לשוק התקווה ולגבי צילום הווידאו שתורגם רק בחלקו לאנגלית והציג באופן מוטה את התקרית. הפוסט הזה הביא את גורביץ לחשוף סופית את תגובתו לביקורת המזרחית נגדו. בפוסט התגובה "גזענות ולאומנות במסווה שמאלנות: מכספתים את אורטל בן דיין" הוא מנסה להסיט את השאלות הקשות שנשאל לכיוון אחר, מגחיך אותן ומשתלח.

גורביץ מתחיל טוב:

לא מעט אנשים לא אהבו את הפוסט האחרון, בעיקר בשל פסקת הסיום שלו, שאכן לא היתה כתובה כראוי. לאנשים שעיסוקם בכתיבה אין את הפריבילגיה לומר שהם לא הובנו; הג'וב שלהם הוא להיות מובן ואם הם לא מצליחים לעשות את זה, אז הבעיה היא בעיקרה שלהם. הייתי צריך להבהיר יותר שהאשמה של תושבי השכונות במצבם היא חלקית, ושעיקרה הוא תוצאת פעולת הממשלה…

אך בהמשך מתברר שהוא רק מעמיד פני מתנצל ולמעשה, תוקף שוב וביתר שאת. במקום להגיע למסקנה מוסרית, שנשענת על ניתוח חברתי וזהותי מעמיק, הוא ממשיך להתנשא, ומסמן את עצמו כאופק הטוטאלי של הפרשנות למעשי האלימות של הלאומיות היהודית בפלסטין/ישראל. כיצד רוצה הליברל האשכנזי הביקורתי הזה שדבריו יתקבלו בידי הימין שאותו הוא מבקר אם בקרב חבריו בשמאל הוא מתקשה להביא למפגש, דיאלוג ומבנה רב תרבותי.

הביקורת שהפנתה נגדו בן דיין הופכת אצל גורביץ ללאומנות יהודית-ערבית:

לאומנות יהודית-ערבית שמלפניה ההומניזם תמיד נסוג. אצל בן דיין ודומיה, המזרחי אף פעם לא אשם, גם כשהוא משתתף בלינץ', מפנטז בפומבי על אונס, ובוזז חנויות של פליטים. אם יש אשמה, היא אף פעם לא אצלו. היא תמיד אצל איזה אשכנזי מנוכר.

כלומר, במקום לחשוב על המיקום הפריבילגי שלו במעמד המצולם, גורביץ חושב שעצם יכולתו כפרשן ביקורתי לחדור לשכונות משמעה לייצר עמדה מוסרית אוניברסלית, מבלי לחשוב על מארז הזהויות רב השנים שהצטצמם בשכונות. יעל ברדה, בניגוד ליוסי גורביץ, במאמרה "כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה" מבינה את ההקשרים החברתיים, המעמדיים, כלכליים, האורבניים וההיסטורים שבתוכה מתכוננת העיר:

…הביקורת, שחלקה מוצדקת ומובנת, הפכה להשתלחות בתושבי השכונות. תוך כמה שעות בתקשורת ההגמונית וברשת, אבל גם בתקשורת האלטרנטיבית, חזרו תושבי שכונת שפירא והתקווה להיות אותם 'הצ'חצ'חים האגדיים', 'האספסוף', ה'עדר' הגזעני והאוכלוסייה ה'ברברית' והאלימה ש'איבדה צלם אנוש'. ההסבר העיקרי שניתן לאלימות של אותו לילה קשור לגזענות של אותו 'עדר' אלים…

חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון).

הפגנה נגד הפליטים בשכונת התקווה. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. צילום: אקטיבסטילס

האוניברסליות שאותה מייצג גורביץ, אותה ישראליות שקופה ופריבילגית, אינה באמת קיימת בלעדינו, המזרחים הביקורתיים. מי שחושב בטעות שאנו שונאים אשכנזים, מתכחש לניסיון המתמיד שלנו לייצר פרשנות עבה של אירועים. במקום לקרוא לאלימות ולחיסול המזרחים בישראל, אנו מציעים גינוי של אלימות שבצידו פתח לדיאלוג. עם זאת, במקום שנזכה להקשבה, אנחנו זוכים להיווכח שוב בתסמיניה של תסמונת העיוורון הנרכש. מדובר בהבנייה חברתית בה כרוכים יחדיו מאפיינים של שמרנות, אירופוצנטריות ואוריינטליזם, וסופה שהיא מחזקת ואף מאשררת את הסדר החברתי הקיים של הימין.

לקריאה נוספת: אורטל בן דיין, "המבחן המוסרי האמיתי", ארץ האמורי

*

ממליץ על רדיו גרילה של קפה גיברלטר

*
מחר, יום חמישי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון יוקרן חלקו השני של הסרט של אורי ברבש על השירה הצעירה שבו אשתתף. הנה הסרטון פרומו

*

אבנר בן זקן על הדעה של צפי סער ב"הארץ": ככל שיימשכו ההכחשה, ההשכחה וההדחקה של ההיסטוריה הקרובה, ההיסטוריה של הציונות ובתוכה יחסם של יהודים אירופים ליהודים מזרחים, כך ירחק החלום של ארץ שאינה אוכלת יושביה. לא רק הנרטיב הפלסטיני ראוי להכרה, אלא גם הנרטיב המזרחי.״

*
ב27.3.2011 כתבתי דעה קטנה בתרבות וספרות טיימאאוט (שפורסמה אח"כ בהעוקץ במלואה) ותהיתי מדוע אין פרס ספיר לשירה, היום ה-6.6.2012 שנה ויותר אחרי נשלח מכתב רשמי ממאבק המשוררים והמשוררות למפעל הפיס וועד פרס ספיר הדורש את ההכרה בשירה.

אל תפסיקו לחלום!

עלייתו של הפאשיזם הישראלי

cc: flickr | Apocalypse '42 By cliff1066™
cc: flickr | Apocalypse '42 By cliff1066™

המשבר של 1929 הביא למלחמת עולם שנייה. הפאשיזם נלחם מול הליברליזם והסוציאליזם. ארה"ב (ליברליות) וברה"מ (סוציאליות) ניצחו. בישראל יש משבר כלכלי מתמשך עם הפערים הגדולים במערב. את התסכול החברתי של השכונות והפריפריה ברחבי הארץ מנסים כוחות בימין הגזעני להכניס תחת כנפיהם. ההפגנה בתקווה הייתה נקודת שיא שצריכה להזהיר את החברה הישראלית. נקודה זאת מראה לנו שהמעטה הליברלי נשמט.

הגעתי להפגנה בשכונת התקווה. הבטתי בדרך במבקשי המקלט וריחמתי עליהם. שאלתי את עצמי האם הם יודעים שהלילה יהיה קשה, מאיים ומפחיד. על הבמה עמד אדם בקול שבור ורועד וביקש שלא תהיה אלימות. עצם בקשתו הדאיגה. היו מפגינים מאוד מתוסכלים מהמצב החברתי וחלק החזיקו שלטים נגד הממשלה ולא רק נגד הפליטים. הפחד מהסודאנים היה המרכזי, והוא התרכז בזה שהם באים ממדינה איסלמית. אחד הנואמים דיבר על כך שיבנו מסגדים בכל מקום ושנאבד את המדינה היהודית. נואם אחר עלה ואמר שאין לו בעיה עם הסינים והשב"חים, אבל הסודנים והאריתראים הם עוברים ומפזרים פחד, הם קונים ושוכרים בתים בכל מקום. הדברים העציבו אותי מאוד והזכירו לי את העבר היהודי הרחוק. רק צריך להחליף מילה אחת. מפגינה אחרת עלתה ודרשה שלא יאנסו את הבנות שלה, קריאות בקהל ביקשו לקחת את החוק לידיים.

ח"כ דני דנון הגיע לדברים קצרים ודרש "גירוש עכשיו", לא רק גדר הפרדה בין מצרים לבין ישראל ומתקני כליאה. מאוחר יותר הוא גינה את האלימות שהתרחשה בסיום ההפגנה. אך הוא ידע לשלהב את הקהל בחוסר אחריות ציבורית ואחרי נאומו כולם שרו: "העם דורש את הסודאנים לגרש". אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו. דנון היה להחליט איפה הוא עומד כפוליטיקאי. האם הוא תורם לאלימות, או מציע פתרון אמיתי ורציני שינהל את המצב. הקהל קנה את הפתרון של ח"כ דנון, כאילו הסילוק של אלפי פליטים ייצור מקומות עבודה וביטחון חברתי. למרות שהבעיה אינה בפליטים כי אם בהיעדר מדינת הרווחה.

ח"כ רונית תירוש, ח"כ מירי רגב, ח"כ יריב לוין וח"כ בן ארי הגיעו גם הם והתבטאו בקיצוניות. ח"כ בן ארי הצליח לנטוע בקהל שהוא דואג וחרד לעתידם, כמו שהוא דואג וחרד לעתידו. כששמעתי את הדברים שהוא האשים את השמאלנים שונאי ישראל במצב, הלכתי מההפגנה. הייתה כל כך הרבה אלימות באוויר. לא רציתי להישאר. במונית שירות חזרה הביתה שמעתי את הדיווחים על אלימות, עצורים, מכות ופחד שלא היה בעבר.

כולנו פליטים

יש צורך במענה מורכב למצב. מצד אחד חילוץ של מבקשי המקלט ממעגל העוני והמצוקה באמצעות מתן רישיונות עבודה. בדרך כזאת יתאפשר להם להתקיים בכבוד כל עוד הם שוהים בישראל. ופעולה זאת תביא גם לפיזור אוכלוסיית מבקשי המקלט באופן שיפחית את הנטל על איזורים מוחלשים. כל עוד בפוליטיקה הישראלית יעדיפו להמשיך להשתלח ולהסית הם יצליחו להשאיר את הסוגיה בכותרות, אך לא יקדמו את הטיפול. בנוסף, יש להעניש את המסיתים בהפגנה בכדי לייצר אוירה ציבורית אחרת לדיון בנושא.

המאמר התפרסם בשינויים קלים מהמקור בדעות ישראל היום

*

כבוד והרבה תודה לעינת ברזילי על הבחירה בי לביכורי מנהיגות באתר של צו פיוס. וכך היא כתבה:

"מתי שמואלוף, 40, הוא משורר ויותר מזה, הוא אחד האחראים לכך שהשירה העברית תופסת מקום חיוני במרחב הישראלי ומסמנת את עצמה ואת המציאות באפיל תוסס ומרדני. שמואלוף הוא דוקטורנט לספרות, הוציא לאור שלושה ספרי שירה, האחרון שבהם "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים" ומשתתף קבוע בערבי הקראה וספוקן וורד. מתי הוא מנהיג כי לקח על עצמו יחד עם אנשי "גרילה תרבות" להפוך את השירה קרדום לא לחפור בו, במובן העכשווי, אלא ככלי למאבק למען זכויות עובדים, נגד גזענות, ולעידוד השמחה בע"מ. קבוצת גרילה תרבות הוציאה לאור קובץ שירה ליציאה מעזה, קובץ למען יישובי הדרום, קובץ שירת מחאה, ועוד, וגייסה את חבריה המשוררים: רועי צ'יקי ארד, יודית שחר, נוית בראל ואחרים לקום ולהפגין, להתנדב ולהרצות, בכל מקום בו יש חסר וצמא לתרבות ישראלית. מתי בעיניי, הוא מנהיג עם צ'ארמר של פנתר שחור ואינטלקט יהודי מהפכני מימים עברו." – אז שוב תודה גם לכם/ן קוראים וקוראות – שיוצרים את האנרגיה הזאת

*

המחאה שלנו נגד שרת התרבות בידיעות אחרונות (לחצו על התמונה בכדי להגדילה)

*

זהו תרגום חופשי שלי לשיר עצוב ומלא חמלה של מאנו צ'או (manu chao) :

קלנדסטינו / מאנו צ'או

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

משום שאין לי את הניירות

אלך לעיר שבצפון

הלכתי לעבוד

עזבתי את חיי

בין קיוטה וגילברטר

אני קו בתוך הים

חיי אסורים

כך אומרים לי הרשויות

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

היד השחורה קלנדסטינו

קלנדסטינו הפרואני

קלנדסטינו האפריקאי

(מוכר) הגראס הלא חוקי

לבד אלך עם הצער שלי

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

קלנדסטינו האלג'יראי

קלנדסטינו הניגרי

קלנדסטינו הבוליביאני

יד שחורה, לא חוקי

קלנדסטינו הכלואה בסחר נשים

קלנדסטינו בג'נין

קלנדסטינו מעג'מי

קלנדסטינו מעזה

קלנדסטינו שמחכה באדיס אבבה

קלנדסטינו משכונת התקווה

קלנדסטינו מדארפור בכלא ישראלי

קלנדסטינו באוהל מחאה בכפר שלם

קלנדסטינו מגאנה, סין ו… בדרך לארץ ה"קודש"

יד שחורה, לא חוקי

***

קלנדסטינו:

1. לא חוקי

2. סודי, חשאי

3. מהגרים לא חוקיים שהופכים לבלתי נראים – "שקופים"- בשולי הערים הגדולות.

מי יוריד את האופרה האנטישמית של האשכנזים

קריקטורה אנטישמית המתארת את הסטריאוטיפ של היהודי מהפרוטוקולים של זקני ציון, כמי שאוחז את העולם בציפורניו
קריקטורה אנטישמית המתארת את הסטריאוטיפ של היהודי מהפרוטוקולים של זקני ציון, כמי שאוחז את העולם בציפורניו. cc: wikipedia

יובל גלעד מזמין אותנו לטיול בארץ ההתנשאות. האתר הראשון הוא המפגש בין קובי מידן לבין המשורר חיים גורי שמגלה לנו גזענות אנטי-חרדית. משם יובל גלעד ממשיך להימצאות הפרדוכסלית של ישראל במזרח התיכון והייבוא של האנטישמיות לתוך הגוף היהודי. מסע אל הכיעור שמאחורי הצביעות.

המערב כולו התנשאות על המזרח, מימי האוריינטליזם הקולוניאליסטי ועד ימי האימפריה הישראליטית. בראיון שקלטה עיני עם המשורר חיים גורי בערוץ 23 (מראיין – הדג המלוקק והתרבותי קובי מידן) אמר המשורר הקשיש בבהלה משהו כזה:

"אני שמח שהזמנת אותי ולו רק בכדי לומר כמה נורא זה שירושלים מתחרדת. שמתם לב מה קורה? הם משתלטים על כל העיר!".

חיים גורי לא שם לגזענות. cc: wikipedia
חיים גורי לא שם לגזענות. cc: wikipedia

החבר גורי אפילו לא שם לב לגזענות בדבריו. מזה זאת אומרת משתלטים? הם גרים שם כי זאת עיר הקודש של היהודים. אין דבר מאחד יותר משנאה. ושנאה לחרדים הולכת ותופסת את השנאה לערבים, כלומר יש מקום גם לזה וגם לזה, לא לדאוג. אחר כך גורי מלמל עוד איזה שטות על החלפת שיטת השלטון, כאילו זה מה שיפתור את הגזענות והיהירות והכוחנות של האימפריה הישראליטית.

גדעון לוי, יאיר לפיד בחרדה אנטי-חרדית

גדעון לוי, איש "הארץ" הנאור, שדווקא יצא באיזה מאמר נגד הגזענות כלפי החרדים, כתב אחרי סקר "מזעזע" ש"חשף" ששמונים אחוז מהישראלים יהודים מאמינים באלוהים (באדיבות מכון גוטמן) כך:

"צריך להודות לעורכי הסקר: הם הסירו את המסכה. ישראל לא מה שחשבתם, לא מה שהעולם חשב, לא מה שהישראלים מדמים לעצמם לחשוב. לא חברה חילונית, לא ליברלית ולא נאורה. לו יכלו להשיב בחופשיות, ספק אם 80% מהאיראנים היו משיבים שהם מאמינים באלוהים; ספק אם יש עוד בנים לעם חופשי בתבל, זולת האמריקאים אולי, שככה היו משיבים. אבל בוודאי אין עוד עם בתבל שחדור בתחושת התנשאות כזאת על היותו עם סגולה, העם הנבחר על פני כל העמים האחרים כולם."

טענת היהודים להיותם עם הבחירה, וההתנשאות הכרוכה בכך והמצדיקה, לטענת לוי, את פשעי הכיבוש, היא שורש הרע באמונה היהודית. אולי אפשר להסכים איתו, אבל מה עושים עם יהירותו הוא: "לא חברה חילונית, לא חברה ליברלית ולא נאורה". אין יותר קולוניאליסטי- יהיר – צדקני – מתחסד- מתנשא מזה. חרדי או דתי או מאמין באלוהים רחמנא ליצלן = חשוך וקנאי, ליברלי ונאור = חילוני. לוי, העיתונאי היקר החושף את זוועות הכיבוש באומץ ועיקשות שנים אחרי שנים, נגוע, כמו רוב עיתון "הארץ", בהתנשאות הקולוניאליסטית המערבית. הציונות החילונית המשכילה מעולם לא רצתה לחיות בארץ ישראל, אלא ב"וילה בג'ונגל" של אהוד ברק, כלומר באירופה, אבל לצערה נתקעה במזרח התיכון. לוי ועיתון "הארץ" ממשיך לנכר את הדתיים המתונים שעוד ישנם, דוחק אותם לפינת הלאומנות בעזרת גזענותו המתנשאת:

"מוטב שנודה באמת: חברה כמעט דתית ומדינה כמעט הלכתית. אין כל צורך למנות את מספר חובשי הכיפות, המטפחות והשטריימלים. גם הראשים החשופים הם בעד. עובדה שהם מקבלים את אופיה של מדינתם, שבה הדת היא המדינה והמדינה היא הדת, מעורבבות יחדיו. אין כל צורך להזדעזע מהקיצוניות הדתית. דתיות היא דתיות, קיצונית או מתונה, והיא נחלת הרוב כאן."

הקצין הצרפתי אלפרד דרייפוס מתואר כנחש בקריקטורה ארסית. cc: wikipedia
הקצין הצרפתי אלפרד דרייפוס מתואר כנחש בקריקטורה ארסית. cc: wikipedia

דברים יפים. אפשר לשלוח ישר ל"דר שטרימר" עם קריקטורה של יהודי עם פאות. "חובשי כיפות, המטפחות והשטריימלים" בכל מקום, אללי! והוא אפילו לא שם לב לגזענותו… וקוראי ה"ארץ" מצקצקים בלשונם, מהנהנים ומנידים בראשם – אוי וי הם משתלטים.

לפיד בראש הכרוב

מכאן לפוחלץ השרירי המכונה יאיר לפיד, אותו ראש כרוב ראש קש, שחושב בחוצפתו לנהל את מדינת ישראל המורכבת רק כי ניהל מהדורת חדשות. מה לעשות שלנהל מדינה זה לא כמו לראיין את רוני דניאל. אין לו מה להגיד הוא פשוט רוצה להיבחר. מה עושים? שונאים חרדים, שונאים את ש"ס, במקום להבין שש"ס היא מפלגה לגיטימית המייצגת קהל בוחרים נאמן. כמה מאחדת היא שנאת החרדים הזאת. אצל אבא טומי זה עוד היה לפחות אותנטי, גם אם מגעיל, אצל לפיד ג'וניור זה סתם סלוגן, כמו הבת של לה-פן בצרפת. חבל לבזבז עליו מילים.

ונסיים את הטיול הקצר בארץ ההתנשאות ברשימה יפה דווקא שהתפרסמה ב"הארץ", על תזמורת המזרח, הידועה גם כתזמורת המקאם. תזמורת ששמה לה למטרה לשמר ולפתח את המוזיקה שהיתה נפוצה בקרב יהודים בארצות המזרח, והוקמה דווקא על ידי מוסיקולוג עולה מאוזבקיסטאן. התזמורת לא פעילה כבר שלוש שנים, כי התקציב של כמה עשרות אלפי שקלים לשנה פסק גם הוא. נגני התזמורת מומחים לכלי נגינה קלאסיים מזרחיים, ממש שמורת טבע דורשת שימור. אבל לא בארץ ההתנשאות.

כאן מעבירים לתזמורת המזרח שבעים אלף ש"ח, בעוד לאופרה הישראלית, שאיננה אלא קינה מחרישת אוזניים של פוחלצים מרקדים על אובדנה של תרבות מערבית גאה שכבר אבד עליה הכלח ואיננה קיימת מעל מאה שנה. פוחלצים בפרוות באים לצפות בפוחלצים מזמרים וצועקים מוזיקה שלא שייכת לפה ומעולם לא היתה שייכת לפה, כמו בצילום ישן של היישוב היהודי לפני קום המדינה, כשהגיע המנצח הוברמן וניצח על החולות איזה סימפוניה מזורגגת. בלה ברטוק, סמטנה ועוד מלחינים מערביים רבים לא היו קיימים אלמלא מוזיקת העם עליה גדלו ואותה שימרו בארצם. מוזיקת העם כאן יכלה להיות (בחלקה) מוזיקת המזרח.

אבל המזרח מושתק בחסות ההתנשאות האשכנזית המזרימה מיליונים לאופרה ולפילהרמונית, עוד פוחלץ ענק ומיושן, הממשיך לנגן ביצועים מיושנים ובומבסטיים בקולוניה נידחת של המערב. כוס אם אמא שלך אופרה, כוס אם אמא שלך יאיר לפיד, לך תזדיין חיים גורי, לכי לעזאזל מדינת אופרה במדבר, היה יכול להיות כאן יפה, אבל כבר לא יהיה, כנראה.

מאת: יובל גלעד