אפרטהייד יהודי

נלסון מנדלה. Nelson_Mandela-2008 cc: wikipedia

עם אישור חוק החרם אפשר כבר ניתן לומר בגלוי שהמשטר הישראלי הולך בעקבות המשטר בדרום אפריקה. רחמנא ליצן, אולי זאת בשורה טובה לטווח הארוך, כי אנחנו יודעים שהמשטר הלבן החשוך ביותר הסתיים בדמוקרטיה רב גזעית בראשות נלסון מנדלה (מנהיג ה-ANC – הקונגרס הלאומי האפריקני).

אנו יודעים כיצד הסיפור הסתיים בדרום אפריקה. אך עדיין איננו יודעים איך הדברים יסתיימו בישראל. מנהיגותו של נלסון מנדלה שישב עשרות שנים הינה ייחודית ושונה מהמתרחש במזרח התיכון. ובכל זאת ניצנים של פעולות לא אלימות של התנגדות לכיבוש מזכירות את החזון שהוא לקח מגנדי ויישם בדרום אפריקה (ראו למשל את המתרחש בבילעין, היכן ששנים של הפגנות בלתי אלימות פלסטיניות וישראליות הביאו לשינוי תוואי חומת ההפרדה). המשך קריאת הפוסט "אפרטהייד יהודי"

ז'אנר סרטי הבורקס ומאמרים נבחרים על קולנוע ישראלי

ז'אנר סרטי הבורקס (2010)

ז'אנר סרטי הבורקס הוא סוגה קולנועית ייחודי שהתפתחה בתרבות הישראלית בשנות השישים והשבעים. הבימוי בסרטים אלו היה אשכנזי, אך הדמויות המרכזיות היו מזרחיות (שלעיתים שוחקו על ידי אשכנזים). הבימוי האשכנזי של הסרטים הוא זה שבאופן עקיף השליך על המזרחים את התרבות המזרח-אירופית וההומור של העיירה. הסרטים התרחשו לרוב בשכונות המזרחיות והדגישו את המתח האתני והמעמדי. ההתקבלות של סרטי הבורקס הייתה לא פשוטה. רבים מהמבקרים ראו בז'אנר ובסרטים ממד ירוד, וולגרי שמרחיק את התרבות והזהות הישראלית מהמערב. חוקרת הקולנוע אלה שוחט ציינה כי סרטי הבורקס הכילו היבטים קרניבליים ואיכות רפלקסיבית של פרודיה ופרודיה עצמית שקסמה במידה מסוימת לקהל. ולכן הטקסט הפנימי של סרטי ה'בורקס' היה למעשה, מורכב הרבה יותר ממה שרמזה הביקורת.[1] המשך קריאת הפוסט "ז'אנר סרטי הבורקס ומאמרים נבחרים על קולנוע ישראלי"

מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

הקומיקס בישראל הוא דמות המראה של הפוליטיקה והרב-תרבותיות בישראל. מפתיע להיווכח כי הוא אינו צומח מתוך המעמדות הנמוכים, כפי שאירע במקומות רבים בעולם (ראו מאמרו של ד"ר דני פילק, "הפוליטיקה של תרבות עממית: הקומיקס כמשל").[2] אלא להפך – הקומיקס מחזק ומכונן את ההגמוניה האליטיסטית של אלה השייכים לתרבות העילית, שכן על צרכני הקומיקס נמנים דווקא השכבות המבוססות מבחינה כלכלית.  בשל כך מייצג הקומיקס נרטיבים של זיכרון אירופוצנטרי וסדר-היום האמנותי והפוליטי שלו לרוב דוחה עיסוק נרחב בשאלות חברתיות. למשל, נוכל למצוא התייחסויות רבות לשואה בחוברות קומיקס שונות, אך כמעט ולא נמצא בהן דיון בזיכרון היהודי-ערבי (ראו את העבודה של יובל כספי על מוסא שלוש, ראש-העיר היהודי-ערבי של תל-אביב),  או בצלקות היסטוריות אחרות (ראו עבודה של דולה יבנה על פרשת חטופי-תימן), או בשאלה הקולוניאלית/פוסטקולוניאלית (ראו מאמרה של דליה מרקוביץ', "קומיקס אפריקאי – אפריקה בקומיקס: רשמים מן הביאנאלה לאמנות, ונציה 2007 "). המשך קריאת הפוסט "מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל"

הצונאמי של אולמרט: בעיית הפליטים

אמירתו הנוקבת של הסופר והמחזאי השוויצרי מקס פריש לפיה מדינות הביאו עובדים וקיבלו בני אדם מקבלת ממד נוסף כשדנים ביחס לאלפי הפליטים שהגיעו מאפריקה. איננו רואים את החשיבה היהודית שהייתה אמורה להתהוות את קוו היסוד הרוחניים והחברתיים להקמת מדינה של מיעוט נרדף. ובנוסף אין אנו יכולים שלא להביט במרכיב הגזעי העולה ונשנה ביחס של פקידי המדינה אל הפליטים. המדינה מנסה לטהר את המרכיב האפריקאי (צבע וגזע) בתוכה ומסביבה על מנת שתוכל מנת לשמור על ציביונה כמדינה "לבנה", "מערבית" ו"מתקדמת".

            הראשונים  שעמדו בשרשרת היחס המשפיל בשל מוצאם האסייתי היו התימנים וכולנו זוכרים את תימני כנרת שהוצאו מספרי ההיסטוריה ומהמושבה ה"חלוצית" על מנת להיזרק במרמורק. לאחר מכן חטפו את ילדיהם כי הם לא היו מספיק "אחראים" להם. לאחר מכן היו אלו יהודי ה"עלייה ההמונית" שבאו מאסיה ואפריקה שזכו למגורים מיוחדים "מעברות", הקרנות ה"גזזת" ו"נזרקו" למעמד נמוך. במלחמת 67 החליפו אותם הפלסטינים מהשטחים הכבושים ב"עבודה השחורה". לאחר האינתיפאדה הראשונה הביאו את מהגרי העבודה כדי להחליף את האחרונים. כל אחת מהקבוצות הנזכרות תרמו להתקדמות הכלכלה בישראל, קבע הסוציולוג שלמה סבירסקי מבלי לקבל את התגמול הראוי, תוך כדי קבלת יחס בלתי אנושי ותיוג.

            רוה"מ אולמרט הגיב על בעיית הפליטים האפריקאיים ותייג אותם כ"מסתננים" כאילו היו פדאיון. אולמרט תיאר את הגעתם כ"צונאמי שעלול להתגבר". כלומר הפליטים הללו היו בעייה של הטבע ולא בעיה של רדיפות, רצח עם בדארפור, בעיות של עוני ומציאות פוליטית וחברתית לא אפשרית. השר לביטחון פנים דיכטר ביקש לאפשר החזרה "חמה" שלהם למצרים. כאילו היו סחורה שהולכת להתפוצץ וצריך להחזיר אותם לפני שיתלהטו.

            לאחרונה נסגרה המרפאה התל-אביבית של ארגון רופאים לזכויות אדם. שר הבריאות בן-יזרי פנה בתחילת השבוע ב"בקשה" למשרד ראש-הממשלה להמציא תקציב של 7 מיליון שקלים כדי שהמרפאה תוכל להמשיך לפעול. מעניין שעם תקציב של חצי מיליארד ש"ח הוא לא היה יכול למצוא את ה-7 המיליון השקלים הדרושים לכך.

            אדריאנה קמפ ורבקה רייכמן קבעו עם בוא הגירת העבודה בתחילת שנות התשעים כי כל כניסה של שכבה חדשה של חוטבי עצים ושואבי מים תצטרף בלאו הכי לפסיפס רווי מתחים וקונפליקטים של החברה בישראל. צבע העור הוא רק מרכיב קצה בשאלה של היחס הקשה של ישראל למהגרי העבודה, לאתיופים, למזרחים ולפלסטינים. צבע העור מראה לנו את מה שמתרחש בתוך עמקי המחשבה הלא מודעת בישראל. ועלינו להפנות את המחשבה היהודית, המוסרית והרב-תרבותית אל צדדים גזעיים אלו ולא להכחישם.

            הרופאים לזכויות אדם בדו"ח מיוחד שהוגש לכנסת קבעו כי לממשלת ישראל אין מדיניות בדבר הטיפול במבקשי מקלט השוהים במדינה. לכן עלה במידה ניכרת מספרם של השוהים בישראל ללא ביטוח בריאות. עלינו לדרוש מהפוליטיקה הישראלית מדיניות עקבית ביחס לפליטים ומבקשי מקלט, כדי לשים קץ לתופעה המדאיגה של אוכלוסיית "רְפָאִים" משוללת זכויות וחובות וחסרת הגדרה, שהולכת וגדלה. קביעת מדיניות שכזו דווקא תוכל לצמצם את הכניסה שלהם ולנהל אותה.

 

מאמר הדעה התפרסם לראשונה ב"ישראל היום" ב21.4.2008, עמוד 18. 

גזע ואמונה: אג'נדה חדשה

Mutate Britain  By muddyclay  cc: flickr
Mutate Britain By muddyclay cc: flickr

בחודש שעבר קבוצת אינטלקטואלים, אנשי תקשורת ומדיה בריטיים פרסמו בעיתון הגארדיאן נייר עמדה מרתק לגבי שאלות של גזע בבריטניה. במסמך זה הם קוראים למדיניות ושיח גזעי חדש בבריטניה. הם טוענים שיש רצון לשיח גזעי חדש, אך הממשלה עושה דמוניזציה לקבוצות מיעוטים ובו בזמן המטרה לא מושגת בשל "מנהיגי קהילה" שמציגים את עצמם ככאלו אשר התמנו על ידי הקהילות, אך חסרים מטבע פוליטי אמיתי.

תירגמתי חלקים באופן חופשי על מנת להביא ולעורר שיח ציבורי בנושא. אני יכול לזדהות עם הבעיה של ייצוג תרבותי לקוי שגורם לגטואיזציה, למשל הנציגים של ש"ס המשתתפים בפרויקט הניאו-ליברלי ומביעים קולות שלא רק מודעים מעמדית אלא מייצגים הומופוביה בצורה הכי גלוייה. מאידך איני מזדהה עם הבקשה של החלשת הלובי של קבוצות מיעוט משום, שאני מאמין בשאלות שיכולות להגיע אך ורק מתוך החברה האזרחית ולא מתוך המערכת הפוליטית ובהתארגנות למשל של תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית יכולנו לראות שורה של בקשות שלא הגיעו דרך המערכת הפוליטית של מספר ממשלות רצופות.

***

אנו, החותמים על נייר מבקשים לקרוא לגישה חדשה שתתמודד עם אפליה ודעות קדומות ויבנו דרך חדשה לבסס את בריטניה המודרנית. הם מאמינים שקהילות שונות יכולות לחיות יחד בחברה. אנו רוצים להבטיח שהשיח הלאומי לא יוגבל בידי פחדים או קולות מפורדים.

האתגר

בריטניה מתמודדת עם אתגרים חדשים. הבעיה של קבוצות דתיות קיצוניות מעסיקה את רוב האזרחים. גזעניות ואפליה כנגד קבוצות של מיעוטים נשארה הבעיה הגדולה, למשל השינאה המופנית כנגד מוסלמים ומהגרים בכלל והיא החליפה את הגזענות הישנה. דעות קדומות הם לא רק נחלת האדם הלבן ונעשתה הרבה יותר מורכבת.

האירועים שמרכיבים את "המלחמה כנגד הטרור" חיזקו את הפחד בכל הצדדים והדיון הציבורי על צדק חברתי נדחק הצידה. אין דיון על חוסר בדירות, שירותים ציבוריים רעים, בעיות של אלימות כנופיות והן משום מה הפכו לבעיות של גזע ודת ואפילו אם העובדות לא כך בשטח.

לא עוזרים

            הדיון הציבורי צריך להיות מרוחק מצדדים קיצונייים ולספק קול לרוב הישֵן. המטרה האמיתית של רב תרבותיות צריכה לעזור לאנשים מרקעים תרבותיים שונים להבין אחד את השני בצורה טובה יותר ושתדחוף לצדק חברתי. המדיה לעיתים טועה בחשיבתה על רעיון זה. הממשלה לא עוזרת כשהיא מחזקת את אלו המכונים "מנהיגי קהילה" וקבוצות הנותנות "מטריות" לקבוצות ו"כאילו" משמיעות את הקול של קבוצות מיעוטים. ארגונים כאלו צריכים לעבוד על מנת לארגן לעצמם את העסק ולא באמת כדי לעזור. המחשבה של ארגונים כאלו היא חד כיוונית כלפי גזע ולא באמת כוללת עקרונות של צדק חברתי. וחלק מקבוצות אלו מבקשת להמשיך ולכלוא את הקהילות שלהם בתוך מצב של אי צדק חברתי ועוני. הם יוצרים גטאות חברתיים ולא באמת פורצים אותם. אנו דורשים לקחת אחריות על המצב, לגלות עירנות ולהילחם בדיכוי, סגרגרציה, אפטיה פוליטית, פשע ועוני וכל הבעיות החברתיות שבעיני "המנהיגים" הופכים לבעיות של גזע ודת.

הדרך קדימה

בקריאה שלנו לפירוק הסדר הישן, אנו חייבים לבנות תנועה חדשה המבוססת על ערכים של סובלנות, חופש הביטוי והתחייבות בהירה בעד מאבק כנגד גזענות, דעות קדומות בכל צורותיהן, אנטישמיות, הומופוביה, סקסיזם ועוד. צורות דיכוי אלו צריכות להישלל וגם כל צורה של דמוניזציה מוסלמית.

המאבק שלנו בעד שיוויון וגישה פתוחה יותר לשירותים הציבוריים הוא מאבק בשביל כל הבריטים ולא רק למיעוטים האתניים. משפחות המאבק הנמוך הלבן גם חוות בעיה של מוחלשות, אי צדק ודמוניזציה. אסור לנו להתעלם מהרצונות שלהן, ואסור להפיל את רצונותיהן על צרכי קבוצות אחרות. עלינו לפעול למען הפעלת הזכויות האזרחיות וזכויות המיעוט, אך לא כחלק מדרישת לובי של הקבוצות, או נציגים של מיליוני אנשים.

עלינו ליצור אקלים שבו אנשים מכילים הבדלים פרטיים שכוללים, דת, שפה, תרבות, אבל גם מכילים שיח ציבורי שבו השינויים הללו יכולים למצוא את דרך הגישור שלהם. הזכות לחופש הביטוי וייצוג תרבותי, אמונה, והשתתפות בשיח הציבורי חייב להיות קבוע.

לכל אחד היום בבריטניה יש מספר זהויות ואסור לנו לבקש מהיחיד להיכנע למסורות שלו/ה. מאידך, מסורות תרבותיות הן סוג של מקור רחב של העצמה.

המטרה של המניפסט הזה הוא להכריז כי היו יותר מדי דיונים שמוסגרו תחת הכותרת של "אנחנו והם" בידי הפוליטיקאים, או שנשלטו על ידי ריאקציונאריים משני הצדדים. על מנת לבנות את בריטניה המודרנית בשלום עם עצמה, עלינו להתחייב להקשיב לקולות שיושבים באמצע ושהאינטרסים שלהם מבקשים לבנות גשרים ולא להכריז רק על השונויות.

העקרונות

1.                          סוף לפוליטיקה קהילתנית. עלינו לקבל התייחסות כאנשים אשר חופשיים במחשבתם, עם דעות שונות ולא כקהילות הומוגניות. איננו מבקשים לבטל את הדעות המאמינות בייצוג גזעי או אתני או של קבוצות מיעוטים בכלל. יש לא מעט דוגמאות שבהם עבודה מחויבת המציאות נעשית מתוך ארגוני שטח אשר דואגים להילחם בהחלשת קהילות אלו. איננו תומכים בשום קבוצה אשר דורשת להילחם על השיוויון אך מסרבת לכבד זכויות אדם של קבוצות מוחלשות אחרות. תרומה לכל ארגון, צריכה להיות מותנית בהסכמה להילחם בכל צורה של דיכוי על כל הרקעים השונים של גזע, קסטות (מעמד), דת, מיניות, מגדר ונכות.

2.                          כנגד דעות קדומות. אנו מגנים גזענות כנגד כל קבוצות בני האדם ואלו כוללות לבנים, יהודים ומוסלמים, או בין קבוצות לא לבנות שונות. אנו דוחים את הניראות של קבוצות קיצוניות ש"נחגגות" במדיה כמו מפלגת "חזב אלתחריר", (Hizb ut-Tahrir- מפלגת השיחרור ) שנחגגות בידי ארגונים כנגד גזענות ופוליטיקאים מסיבות דומות. עלינו לבקש שיח ציבורי שהתמריצים שלו יוכלו לאפשר ולחנך לאמונה שאֵפְשר לעודד לכידות חברתית.

3.                          למען שיוויון. אנו מחויבים לסיום העוני של הילדים בקרב החברה ולבנות קואליציה יעילה חוצה מעמדות, אתניות וליצור אמונה בקרב קבוצות שניתן להגיע ליעד כזה. דמוקרטיה בריטית שמבקשת להיות אפקטיבית צריכה להתעסק ולהיות מעורבות בקרב כל הכשרונות בכל קבוצת אוכלוסייה. אנו דוחים כל רעיון של ייצוג שטוען כי "פרצופים אתניים צריכים לעמוד מאחורי אזורים אתנייים" שבעצם מבקש ליצור גטאות של ייצוג של קבוצות מיעוטים.

4.                          אנו מאמינים בחופש הביטוי. הזכויות והחירויות האזרחיות מקודשות תחת חופש הביטוי והיצירה החופשית ואלו צריכות לאפשר למיעוטים לפתח ולשמר את התרבויות שלהם, ללבוש מה שהן רוצות, לצאת להפגנות ציבוריות ולאתגר את החוק. אנו קוראים לממשלה לתמוך בחופש הביטוי במצבים שבהם (קבוצות) קיצוניות מאיימות על מחברים ואמנים באלימות. הכישלון (בהגנה על יוצרים אלו) תהיה הביטוי של מדיניות רב-תרבותית בהשקתה עם (האידיאולוגיה) של הקבוצות הקיצוניות שהוזכרו. כדי להכשיל קבוצות קיצוניות עלינו לאפשר לקולות שונים להשמיע את דבריהם.

5.                          אנו מכבדים זהויות מגוונות בזהות בני האדם. הזכות להחזיק במספר זהויות, שכלולות בתחום התרבותי, האמנותי, הדתי ועוד היא מהות של חברה פתוחה. הזכויות הללו צריכות להיות מחוזקות, מאושרות ותמכות בידי אזרחות משותפת, שמגינה עליהן.

אנו קוראים לממשלות לממן תוכניות שייתנו למהגרים חדשים את כישורי השפה שהם צריכים על מנת להשתתף בחברה האזרחית ולהיות מועצמים ביתר שאת. זהו הכלי המשימתי שיבטיח שפערים יגושרו בין קבוצות מקהילות שונות.

אנו גאים בזהויות החזקות שלנו ולכן אנו קוראים להשמעת קולות שמודאגים מאוד מהפרקטיקות תרבותיות שמדכאות ומשחיתות אותנו בתוך מוסדות דתיים וכחלק מנישואים כפויים.

6.                          שיח לאומי חדש בנושא של גזע. ארגונים שעוסקים בנושא של המדיה אמורים ליידע את עצמם ולכוונן את דעתם בנוגע לדיונים השונים שנעשים בתוך בריטניה שהפכה לחברה מלוטי אתנית כיום. אך לאחרונה אנו מוצאים כי קולות לא מייצגים מוצגים כסמכותניים וכמייצגים בחלקים שונים למרות הערך של המכה המהממת שהם מביאים לדיון. כשדרני מדיה אנו חושבים שיש לנו אחריות פרטיקולרית ליצור מרחב שיהיה עשיר יותר בנוגע לשיח לאומי שאנו מבקשים לכונן.