אל תדחו את הקינה , הקשיבו לבלוז: תשובה לדברי ליסה פרץ בעיתון הארץ

ללא ביקורת על ישראל, אנחנו חוזרים ונופלים בדיוק לתוך פחי האנטישמיות והפשיזם שהביאו ליצירתה. עלינו להקשיב לקולות הדיאספוריים, ולא להניח חומה רגשית ופוליטית בשם ה"פטריוטיזם" שהוא בעצם המשך של דיכוי בדרכים אחרות. מאמר שלי באתר העוקץ  מצטרף לשיח על ברלין

מהדיון הער שנערך לאחרונה על ישראלים בברלין נעדר במידה מסוימת המרכיב התרבותי הדיאספורי העצמאי. דווקא בימים אלו אני מוצא שמתקיימת שיחה עמוקה, רגשית ומרתקת בין התפוצה לבין מדינת המוצא; בין זהות מדומיינת של מולדת, לבין זהות מדומיינת של תרבות זרה. בברלין צומחת תרבות עברית אלטרנטיבית, עצמאית, מגוונת, רבת קולות. למשל, בעת האחרונה יצאו לאור שני כתבי-עת עבריים בברלין: כתב-העת הדו-לשוני "אביב" בעריכת האנו האנושטיין ואיתמר גוב, וכתב-העת "מכאן ואילך" המוקדש לעברית דיאספורית בעריכת טל חבר חיבובסקי. אלו מצטרפים למגזין הוותיק יחסית "שפיץ" בעריכת טל אלון ולמוסדות המתפתחים כמו הספרייה העברית והספרייה הציבורית בברלין ועוד.

התרבות הדיאספורית מתעוררת גם בתוך ישראל, כמו למשל בספרו של איתמר אורלב "בנדיט" שנוסע לפולין או בספרו של תומר גרדי שנכתב בגרמנית שבורה וזכה לתהודה עצומה בימים האחרונים בגרמניה. השיח לא מוגדר באמצעות מיקומם הפיזי של הכותבים אלא על ידי תודעתם, המתעצבת בדיאספוריות. בעידן הגלובלי קשה להתחייב לגבולות הלאומיות, לגבולות השפה ולגבולות שמוכתבים לאזרח בתוך העם שבו הוא יושב.

על כל זה כבר כתבתי בעבר, ובכל זאת אני חש שיש צורך להתעכב על המרכיב התרבותי של הדיאספורה, שהוא רב קולי ומתרחש בו זמנית בכל כך הרבה מקומות, שהוא הרבה יותר גדול מברלין. ברלין היא עיר אסטרטגית בגלל ההיסטוריה הייחודית שלה. בנוסף, התרבות הדיאספורית מבקרת פעמים רבות את ישראל, מתוכה ומבחוצה לה. הניסיון לחסום את התרבות הזאת הוא חומה רגשית ופוליטית בפני קולות ישראלים – חומה שמצטרפת לחומות אחרות שישראל מניחה בתוך המזרח התיכון.

ישראל מלכתחילה ניסתה לסגור את עצמה בפני הגלות, ועל כן, דווקא בימים שבהם המידע לא עוצר, המרכיב התרבותי מאתגר את המושג של חיסול הגולה. המרכיב הרגשי, שמבקש להתנכר לקולות שמקוננים, מזכיר גם את הדרך שבה משתיקים מזרחים ופלסטינים בישראל ואומרים להם שהם בכיינים ונגועים בנהי ה'אכלו לי שתו לי'. במקום לדחות את הקינה, הקשיבו לבלוז, הוא לא מגיע משומקום. בנוסף, ישראל היא מדינת הגירה, שרוב אזרחיה היגרו לתוכה, בעיקר בשל בעיות של אזרחות במדינות מחוצה לה.

הגיליון הראשון של 'מכאן ואילך' בעריכת טל חבר חיבובסקי
הגיליון הראשון של 'מכאן ואילך' בעריכת טל חבר חיבובסקי

במשך השנים ישראלים רבים היגרו החוצה בשל בעיות פוליטיות, חברתיות, אתניות, מגדריות ומיניות, שהמדינה יצרה ולא לקחה עליהן אחריות. בין היתר מזרחים שהיגרו לארה"ב, פליטים פלסטינים שנזרקו החוצה לכל מדינות העולם, אזרחים הפלסטינים שמרגישים לעתים יותר טוב כזרים במדינות זרות, מאשר זרים במולדתם. הניסיון לדחות את ההקשבה לביקורת על ישראל, היא הצטרפות לזרם מיליטנטי, גברי, של קו ה-HASBARA הישראלית. האנטישמיות והפשיזם יצרו את ישראל, אך ללא ביקורת, אנחנו חוזרים ונופלים בדיוק לתוך המרכיבים האלו. עלינו להקשיב לקולות הדיאספוריים, ולא להציב חומה רגשית ופוליטית העשויה מפטריוטיזם, שהוא בעצם המשכו של דיכוי בדרכים אחרות.

הפרדוקס הוא שבזמן שישראל סוגרת את גבולותיה לתפוצה, היא גם מנכסת את יצירותיה. לדוגמא, במקביל לכך שגבולות פרס ספיר נסגרו בפני כותבים שחיים מחוץ לישראל, מדינת ישראל לוקחת מונופול על היצירתיות היהודית מחוצה לישראל כפי שניתן לראות בניכוס כתבי קפקא בידי הספרייה הלאומית

הפרדוקס הוא שבזמן שישראל סוגרת את גבולותיה לתפוצה, היא גם מנכסת את יצירותיה. לדוגמא, במקביל לכך שגבולות פרס ספיר נסגרו בפני כותבים שחיים מחוץ לישראל (וקולות מגוונים קוראים להפניית הגב במדינה אחת, אל יצירה יהודית, עברית וישראלית במדינה אחרת), מדינת ישראל לוקחת מונופול על היצירתיות היהודית מחוצה לישראל כפי שניתן לראות בניכוס כתבי קפקא בידי הספרייה הלאומית. למעשה, אני סבור כי בעשור השני של שנות האלפיים מתרבים הקולות בישראל המבקשים לסגור את הדלת בפני יצירת עברית, יהודית וישראלית מחוץ לגבולות הפיזיים של ישראל, דווקא לנוכח השפע הדיאספורי הזה. התגובה הקיצונית הזאת מזכירה לי ניאו-שמרנות שאנו רואים בעיקר בתנועות פונדמנטליסטיות המסתגרות בתוך הלוקאלי ויוצאות נגד הגלובליזציה והתנועה של המידע, ונגד זהויות שהן קוסמופוליטיות בהכרח.

אבל את ההשפעה הגדלה של התרבות העברית הדיאספורית לא ניתן בקלות להכחיד, והדחייה הזאת דווקא מחזקת אותה. הקשחת הגבול הרעיוני בין ישראל לבין התפוצות גורמת, מצד אחד להבנה עמוקה יותר בתפוצות שישנו צורך בעצמאות ובריבונות של יצירה, ומצד שני ישנו סירוב עיקש לוותר על דיאלוג שמטרתו התגברות על הגבולות הקשיחים. האם ניתן באמת ליצור גבולות מדומיינים בין יצירה עברית, יהודית וישראלית, בעידן האינטרנט? מה שמקסים בעיניי הוא שלכל תגובה שמרנית שכזאת, יש תגובה רדיקלית יותר של אנשים, שמבינים שיצירתם הרבה יותר גדולה מהדמיון הצר של הפוליטיקאים של התרבות.

והפרדוקס מונח כך לפתחינו, ככל שינסו להקשיח את גבולות התרבות, כך התרבות תתרבה ותיעשה יצירתית יותר ותאתגר כל עמדה שמרנית שכזאת לכדי היווצרות מבנים דיאספוריים קוסמופוליטיים, עצמאיים ומורכבים יותר. במקביל, אם נפנה דווקא בכיוון השני, ונפתח את הגבולות ליצירות בשפות אחרות, ממקומות אחרים, נוכל להיות בתוך הזרם היצירתי הלא פוסק, ונוכל ללמוד פנימה והחוצה, מה קורה מחוץ לתודעת הלאום.

צפו: השקת "הבית אשר נחרב" בברלין עם רובי נמדר והספריה העברית

Screenshot 2015-05-19 11.31.28
צילום: ניר הוסבאום ותומר אפלבאום

שני סופרים מהוצאת כנרת זמורה דביר עם אותו עורך [פרופ' יגאל שוורץ], מאותה עיר בפרס [משהד], שחיים בין ישראל לבין ברלין וניו יורק, נפגשים לשיחה על ספרות, יהדות, ישראליות, מזרחיות, גלותיות, דיאספוריות, מילים, אותיות ושפה. צפו בתוצאה בסרטוני היוטיוב הנפלאים שהועלו על ידי רובי נמדר, עם ספרו "הבית אשר נחרב" זוכה פרס ספיר לשנת 2015!

האירוע בפייסבוק

לקריאה נוספת:

* המשמעות הדיאספורית של הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר – הטור שלי שהתפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

העברית מתחילה לחיות, ליצור, ולאהוב מחוץ לישראל – דברים שלי שהתפרסמו בגירסא מקוצרת בישראל היום

ראיון מעולה של בת קיסילף במגזין "The Tower" עם סופרים ישראלים החיים בדיאספורה, ביניהם אסף גברון, רובי נמדר ואנוכי (אנגלית)

* עוד על היצירה:  ד"ר שירלי סלע-לבבי, צור ארליך, שלמה פאוסט, סיגלית בנאי

סונטת קרויצברג: מתי שמואלוף על העזיבה לברלין וספר הפרוזה החדש

 

Screenshot 2014-09-10 10.17.28

 

יום שלישי, 9.9.2014 | מאת: לי פלר
אחרי שנים שבהן בנה לו שם כמשורר וכפעיל חברתי ופוליטי בישראל, ארז מתי שמואלוף את המחברות ועזב לברלין. ערב השקת ספר הפרוזה הראשון שלו הוא מספר על הצד החיובי של הזרות ומדוע נמאס לו לצעוק
לפני כחודש ראה אור ספר הפרוזה הראשון של מתי שמואלוף, קובץ סיפורים קצרים שאוגדו תחת הכותרת האניגמטית "מקלחת של חושך". בגיל 42, עם רקורד של חמישה ספרי שירה שפרסם, הוצאת גרילה תרבות שפתח ושאחראית בין השאר על הוצאת "שירון המהפכה" ו"אסופת ערס פואטיקה", ביקורות שפרסם בעיתונות, אינספור פאנלים שבהם השתתף והפגנות חברתיות ופוליטיות שאותן הוביל, שמואלוף, באופן מפתיע, ממש לא רגוע כשהוא חושב על הספר שלו שמסתובב שם בחוץ. "אני בקושי ישן בלילה", הוא מתוודה. "כולם מופתעים ממני, רגילים שאני תמיד הראשון לעלות על הבמה והפעם אני רועד מפחד. מבחינה רציונלית זה רגע גדול בחיים האמנותיים שלי, אבל זה לא מרגיע את החששות ואת המחשבות הקשות. השירה הייתה המקום שבו הרגשתי שאני מכיר את מלאכתי ומודע ליכולות שלי. היה קשה לכתוב פתאום פרוזה, הייתי חשוף מאוד והפחד היה עצום".

ספר הפרוזה, שעליו עבד שמואלוף במשך חמש שנים, הוא חלק מרכזי בחיים החדשים שלו ולא בלתי סביר שהוא גם הגורם המניע שלהם. לפני כשנה עזב את תל אביב ועבר להתגורר בברלין כשהוא משאיר מאחוריו שני עשורים של עשייה אמנותית וחברתית, מתנתק מתואר המשורר המזרחי־חברתי שטיפח במשך שנים ומתחיל בנבירה פנימית באישי. הוא מספר כי הספר, שהתחיל בהגירה פנימית בין דירות בתל אביב – בין שכונות, בין בנות זוג, בין חברים ובין קבוצות, לפני המחאה ואחריה, הפך פתאום למסע של ממש עם המעבר לברלין. הסיפורים השתחררו מהטריטוריה הכובלת וספגו נופים, ריחות וטעמים חדשים, בזמן שהוא עצמו השתחרר מהפחד שיום אחד יכתוב סיפור שכבר כתב, שיתחיל לחזור על עצמו.

"מקלחת של חושך" שונה לחלוטין מכל מה ששמואלוף פרסם עד היום. הוא הניח בצד את תפיסת המציאות החדה והנוקבת שאפיינה אותו בשירה ואפשר לעצמו לכתוב ממקום ניסיוני כאשר הוא משתעשע עם דמויות חסרות זהות, מורכבות, כואבות, כאלה שנעות הלוך ושוב בין החיים למוות, חסרות מגדר לעתים, רובן תוהות. הכתיבה סוריאליסטית, בארוקית לפרקים, אפלה ומסויטת כמעט לכל אורכו של הספר. לצד סיפורים שמשתעשעים בהרהורים על טיבה של האמנות בעתיד רובוטי בסגנון פיליפ ק' דיק (המצוטט בפתיח הספר), שמואלוף מיישיר מבט שואל פנימה וכותב על אהבה, על דיכאון ועל יחסי משפחה סבוכים.
IMG_20140712_183303

"המטרה שלי בספר הזה לא הייתה לכתוב את מתי שמואלוף בשירה", הוא מסביר, "לא להיות חברתי או פוליטי, שמי שיקרא את הסיפור לא בהכרח יזהה בו את מתי שמואלוף. יש לי שם מסוים שמלווה אותי ודרך מסוימת שבה כתבתי עד היום, ואני לא מתבייש בה, אני גאה מאוד בדברים שעשיתי בגרילה תרבות ובצעדים הראשונים של ערס פואטיקה, אבל רציתי לעשות משהו אחר. הסיפורים האלה היו שם כל הזמן, רק לקח לי זמן לגלות את זה. כשעסקתי בשירה הייתי חסום יותר והתקשיתי לכתוב על אהבה. בספר הזה השתחררתי והצלחתי לשלב בין הרומנטיקה, הפרידות והשאלות הכי עמוקות על החיים האישיים שלנו, לבין דברים אחרים, יומיומיים יותר. לא הצלחתי לכתוב את האישי בשירה, וגם באיזשהו שלב נשחקתי לגמרי".

השחיקה הזו היא גם חלק מהסיבה לכך שעברת לברלין?

"היא חלק משמעותי. אנשים מחכים לשמוע אותי אומר שעזבתי כי אני מיואש מהמצב בישראל, אבל זה לא נכון. הייתי צריך לצאת קצת ולחוות חוויות חדשות. בתוך תוכי נשחקתי. גם אם הייתה פה מדינת רווחה והיה שלום ויכולנו לטוס לבגדד או לחאלב, עדיין הייתי עוזב. נזקקתי למשהו חדש מבחינה אישית ואמנותית. הייתי צריך להרגיש שאני לא בטוח, שאני נלחם על עצמי. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי עושה את הצעד הזה, הגעתי לנקודה מאוד לא פשוטה".

היה לך קשה להתנתק במכה מהשיוך ומהעשייה הפוליטית שאפיינו אותך בישראל?

"זה היה קשה, אבל באו דברים אחרים שצריך להתמודד איתם. פתאום יש לך חורף ברלינאי לשרוד, חברים חדשים בגיל 41, שפה חדשה, תרבות אחרת לגמרי, גלות. זה לא פשוט להיות מהגר, זה מעיר לך את כל החושים. אני רואה את זה כמקום שמאפשר לך לבחון דברים מחדש. אתה בא לברלין ורואה תרבות אחרת: פתוחה יותר, משוחררת, כזאת שבנויה על קווי זהות אחרים ממה שאנחנו מכירים. השאלות בברלין שונות – אף אחד שם לא ישאל אותך מה עשית בצבא. אתה שוכח מעט את המקום שממנו באת, כי פתאום העיר מתכסה שלג ואתה מדבר בשפה שמורכבת מקצת אנגלית, קצת גרמנית, יידיש או ערבית, ופתאום אתה שואל 'רגע, מי אני?'. וזה לא בהכרח ממקום של משבר זהות אלא ממקום של הנאה מהזרות המוחלטת. כשזה מגיע לכתיבה אני גם שואל את עצמי האם אפשר לכתוב מחוץ לבועת הלאומיות? האם אחרי שנה בברלין אני יכול להשתוות לתרבות שמולי או שתמיד יגידו שאני עדיין כותב כמו הילד שגדל בחיפה. אני שואל את עצמי אם באמת התחדשתי, ולשמחתי אני מרגיש שכן".

10660902_10204915784962818_498562443_n

עושה רושם שאפשר לומר ששמואלוף לא ממש מתגעגע למגפון. השקט שברלין מאפשרת לו, אחרי שנים שבהן חובתו האמנותית והמוסרית, כפי שראה זאת, הייתה להרעיש, מפנה מקום להתחדשות בכתיבה ומנטרל במידה מסוימת את החשש מהחזרה על עצמו, לא רק כיוצר אלא גם כפרסונה חברתית. "יש לי כבוד אדיר לעולם שבאתי ממנו ויש לי סימפטיה לאנשים שיוצאים להפגנות" מדגיש שמואלוף כשהוא מנסה להבהיר מה הרחיק אותו מהבריקדות, "אבל ברגעים האחרונים כבר לא הייתי שם. זה כמו ביחסים עם אישה, כשפתאום אתה מרגיש שהאהבה מתה, משהו קרה, משהו חלף. אתה מרגיש שגלגלי השיניים בגוף שלך נשחקו. עדיין יכולתי להתסיס את האנשים בהפגנות ולעמוד בלילה השחור ולקרוא את 'פינות התקווה' בקצב ראפ. האנשים סביבי לא ראו את זה, אבל אני עצמי לא הייתי שם פתאום. זה היה כל כך חזק שאפילו בברלין סירבתי לעשות את זה, אף שהציעו לי. זה יכול היה להיות הכי קל, לתפוס את המגפון ולעשות את מה שאני כל כך טוב בו, אבל היה לי חשוב לבנות הכל מחדש בחו"ל, ובין היתר למצוא קהלים אחרים לסיפורים שלי, לכתיבה שלי. אני רוצה להגיע למצב שהקול שלי נשמע גם במקומות אחרים".

אתה שואף להגיע למקום שבו תוכל לכתוב בשפה אחרת?

"בינתיים עוד אין לי יומרות כאלה, אני עדיין חושב וחולם בעברית. אבל יש מנהרות בחלומות שלי בין ברלין לתל אביב והתחלתי להבין שאף על פי שמשהו בנפש שלי עדיין חי בעברית, השפה כבר לא שייכת לטריטוריה. פתאום מילים כמו 'כאן' או 'הארץ', שתמיד הצביעו על ישראל, התנתקו מהטריטוריה ועברו לסמל את המקום שאני נמצא בו. פתאום העברית שלי השתחררה מהקשר הכל כך אינהרנטי שלה לישראל".

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בטיימאאוט

*

חוזרים למקורות 

החגים שבפתח מביאים, כתמיד, יבול עשיר של ספרים על המדפים • ספרי בין שמונה המלצות לספרי מקור שראו אור לאחרונה, וששווים תשומת לב בין הגפילטע לתפוח בדבש

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים מאת מתי שמואלוף (כנרת זמורה ביתן)   

דמויות רדופות ממלאות את "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים," קובץ הסיפורים הראשון של המשורר מתי שמואלוף; לכל אחת מהן רצון עז ומכרסם להיראות, לחוש מגע, להתקבל ולהשתייך. אך הרעב הזה מוביל כל דמות בדרכה למבוכים מסתוריים, מעוררי אימה לעתים ולא פעם נטולי פשר: כפילים אפלים, שתיקות משונות, זהויות נזילות מתהוות להן בעולם חסר יציבות; כולו התרוצצות בניסיון נואש למצוא מקום, אך דווקא התרוצצות זו מבליטה את הגלות ואת הניכור. נדמה שמתוך דמויות אלו, יחד ולחוד, מבקש שמואלוף לשרטט את מצבו של הסופר כגולה נצחי שגם בתוך עצמו אין לו מקום.

הדברים התפרסמו בישראל היום

צפו: מקריא את "אני המזרחית" בהשקת "שחור על שחור" של עדי קיסר

סוכות, גלות וברלין

זמן ערב, בשירו של אהוד בנאי, כל היום במסע,  מי שמחכה לו היא אהובתו – המלנכוליה עצמה. בסוכות אני יוצא למסע. המטרה שלי, היא יציאה לגלות. אותה ארעיות תחכה לי בכל ערב, כאותה מלנכוליה של אהוד בנאי בשירו המפורסם מסוף שנות השמונים. המשך קריאת הפוסט "סוכות, גלות וברלין"

הגולֶה במולדתו (או: לקרוא את שמואלוף בבוליביה) / יחזקאל רחמים

בתמונה: יחזקאל רחמים מחזיק עותק של "האסון מתחיל בארוחת העסקים" בבוליביה
בתמונה: יחזקאל רחמים מחזיק עותק של "האסון מתחיל בארוחת העסקים" בבוליביה

הגולֶה במולדתו (או: לקרוא את שמואלוף בבוליביה) / יחזקאל רחמים

האסון מתחיל בארוחת עסקים, מתי שמואלוף. הוצאת נהר, 2013. 78 עמודים

"ישראל, לפעמים אני חושב שאפשר לאהוב אותךְ/ רק מרחוק."

כבר עמדתי בשערי ההוסטל עם התיק על הגב והשמיכה מחובקת מתחת לזרוע, כשהבחור מהקבלה מיהר אלי וקרא, "הגיעה לך חבילה!" הרבה זמן שלא קיבלתי חבילה, והתענגתי לרגע על רסיס נועם קדמוני: מעטפה ובה ספר נייר ודם. תחבתי את המעטפה הסגורה לתוך השמיכה המקופלת ויצאתי  לנסיעה מקוטעת שתימשך כל הלילה עד לפוֹטוֹסִי, העיר הגבוהה בעולם, שם על צלע אחד ההרים אשתתף בזריחה בטקס ראש השנה האֲנְדִינִי-אמאזוני. בדרך לטרמינל הוצאתי את המעטפה מתוך השמיכה, בחנתי את הבולים של "מהפכת משק המים" בישראל, והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן. תחת עיניו החקרניות והמגששות של הנהג בחנתי את אורגיית הדמויות הפסיכודאליות-משהו על הרקע החלמוני בחזית העטיפה. אולי מַפָּה  אסוציאטיבית של פְּנים הספר. בכל אופן, עטיפה יפה מאוד (המאייר: רותם מקרית גת). על גב העטיפה ציטוט מאת המבקר אילן ברקוביץ', המצביע על שירת מתי שמואלוף, או לפחות על שיר הנושא, כשירת מחאה שאינה יוצאת מ"עמדה מדוּמה של סבל". בשיר הנושא, המופיע אף הוא על גב הספר, עיניי נמשכות, אולי בשונה מאלה של ברקוביץ', דווקא לשורה השנייה, שבה המשורר "מתכנס בחזרה אל הזרוּת". תמונתו של מתי מעלה בי חיוך כשאני מזהה שתי ידיים עלומות מסדרות בתשומת-לב את עניבתו, ואגב כך מחלצות מהמשורר חיוך מהורהר של רגע חמים; אני מדמה לראות ילד מבקיע באושר רגעי מתוך קפסולת דמות המשורר.

"...והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן"
"…והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן"

זרוּת, גלות והגירה נכתבים בישראל

עד הבוקר אני מוצא את עצמי קורא בספר פיסות-פיסות ומסיימו בטרם זריחה: ראשית, בְּוואן מטפס בהרים אדירים שחלק ממורדותיהם התכסו במעטה של קרח במהלך הלילה; בהמשך, בהמתנה לילית ממושכת בטרמינל של העיר אוֹרוּרוֹ הקרה (כלומר, הקרה!!! גם בתוך הטרמינל); ולבסוף, באוטובוס לעיר פוטוסי מתחת לאלומת אור עמומה בירכתי האוטובוס החשוך והיָשוּן עד כדי נחירות מנסרות. בתוך הקריאה המקוטעת והתמהמהות להרהורים בחלונות הקרים עלו בי מחשבות שונות, שאשתף מהן כאן, וגם תמיהה, למקרא אחת מכותרות השירים, "היגרתי למדינה הלא נכונה"; תמיהה שמא המצב היה "אמוּר" להיות הפוך. כלומר, מצב שבו ספר כזה נכתב מחוץ לישראל, והדברים שבו, הרוויים תחושת זרות, גלות והגירה, נקראים מישראל.

            ספריו הקודמים של שמואלוף רחוקים ממני פיזית חצי עולם, אך מהזיכרון לגבי שירתו, נדמה לי שאני מוצא בספרו הרביעי, ברמת התדרים, משהו אחר, בעיניי גם אחר לטובה: יותר מִטפחות וצורות ופחות זעם ישיר ומרוכז; תחושה של ריתוך יותר עמוק של האישי-נפשי עם החברתי-פוליטי. הפצע שהינו חלק מהמנסרה לראיית החוץ הסובב מגלה את עצמו יותר, והפצעים הופכים חופפים; צער העולם וצער האדם נמזגים זה בזה לכדי מציאות יותר שלמה. לצד חומרים "מוכּרים" – מהילדה במחסום, דרך תימנֵי כנרת, ההעסקה פוגענית במכון ויצמן (שאינו "מכון ליווי לרעיונות סוציאליסטיים", 16), מחירי המים וחשבון הבנק, ועד לדיבור הלא-מקרי בלשון נקבה ול"אטלימוּת" הכללית – מצאתי רגעים פואטיים יפים, אולי מסוג חדש, דימויים שמרחבים את המרחב האסוציאטיבי המוכּר (למשל, "דפי תלמוד בוערים מרוב תשוקה", 34), אסוציאטיביות ציורית ("עצים רוקדים בין פרחי לוטוס שחונקים דגי זהב", 32), מוסיקליות ומקצב ("ככל שמתייתרת עבודת המשוררת", 25; "אני קשקוש שנמחק באלפי מחקים/ אני אבק לרגלי אנשי עסקים", 60) ועוד משפטים שאהבתי בלי להזדקק לנימוק ("התנים לא כל כך טיפשים בלילה", 74).

 שלוש גַלוּיוֹת

עם ההתקדמות בקריאה ובמסע, העדות על ההגירה "למדינה הלא נכונה" – שמעלה בי לא מעט מחשבות אישיות – מתבררת כמעטה שמתחתיו שוכנת תחושת הגירה וגלות בעלת עוצמה, ויותר מרובד אחד. הנה שלושה רבדים של גַלויות שבהם הבחנתי בוקעים מן הטקסט:

  1. גלות פיזית – זוהי הגלות במדינה הפיזית שעליה כותב המשורר מתוך ביקורת, ריחוק ואכזבה; מדינה שבה הוא "לא מוצא את הדרך" לביתו (18), ושבה המילים "מחפשות גן עדן אחר" (16); זו המדינה שאיתה הוא מקיים דיאלוג ישיר, ומסביר לה, הכי 'דוּגרי' שיש, "אַת הופכת אותי למהגר/ אני מקים את ארצי הנוכרית לצידךְ ובתוכךְ" (17).
  2. גלות במדינת השירה, גלות פואטית – הגלות אינה רק במדינה שאת שמה נושא השיר הישיר "ישראל", אלא גם במדינה אחרת שמופיעה באחד השירים כ"מדינת השירה". השירה והשפה הן דברים מוחשיים מאוד, ואף מרכזיים, בעולמו השירי של שמואלוף: למילה יש גוף וחוֹמָה, השפה יכולה להיות מובטלת ואף להירצח, אפשר לטוס ב"מטוסי אותיות", ולשירה – או ל"מדינת השירה" – יש אף שרת חינוך, בית חולים ותנאי העסקה שבמסגרתם אפשר אפילו להיות מפוטרים מהשירה.
  3. גלות במרחב האישי – בנוסף  לשתי הגלויות הראשונות, מתקיימת גלות שלישית, מעט דקה יותר בנוכחותה – שאינה בלתי-קשורה לשתי הראשונות – הגלות במרחב האישי הקרוב ובמרחב הפנימי: היעדר הבית והיעדר החיבוק; הקיום שבו המשורר הוא "זרע ללא אדמה,/ הוא חי על פני המים/ ומת ליבשה// הוא נשוי לרוח" ו"מחפש אחרייך בביוב השמיימי של נהרות הזפת" (11), הקיום שבו הוא שומע "תינוק צורח, יש איפשהו תינוק זועק/ בחדרי" (28). התינוק הזה צורח מן הסתם ממקום יותר עמוק מהחדר, אבל הדימוי יפה מאוד, איפשהו בחדרי.

קריאה מתעכבת פנימה נותנת שתגובת המשורר לעולם שהוא מתאר – או לעולם שעולה מעצמו מתוך הרצף – היא רצון להתקבל, להיות אהוב, למצוא בית ולזכות בחיבוק, גם בַּמקום שבו לתחושתו, בעת פינוי התקווה (השכונה אך לא רק), "רק לפודל הלבן יש מלונה" (65). בדיאלוג שלו מול המדינה הראשונה הוא כמו-מצפה – באופן מפתיע-משהו עבורי – להיפוך המצב, "ישראל, אני יודע איך איבדתי עניין/ בעניין שלךְ, ישראל מתי תתענייני/ בעניינִי?" (59), ואולי הוא אף מחכה לכינון יחסי אהבה – כן, איתךְ ישראל! – ישראל שהמשורר "חולם רק עלייךְ" (56), ותוהה: "ישראל, לפעמים אני חושב שאפשר לאהוב אותךְ/ רק מרחוק" (57); בממד אחר, המשורר מעוניין למצוא "עיר מקלט בשירה" (22), ואפשר שגם הד הכרה ניכר יותר במרחב הזה (אגב, וזה רק רבע-קשור, אבל בהתחשב בהיקף העשייה, הדיאלוג, ההשפעה והחיוּת של שמואלוף במרחב השירה החי, ולא רק ככותב, הגיע הזמן להתעלם מסלידות ומריחוקים פוליטיים, ולהעניק לו הכרה "ראש-ממשלתית" מסוימת שתרחיב מעט את הנשימה; אבל זה, כאמור, שייך לניתוח אחר). אותה כמיהה להיפוך הגלות והזרות באה לידי ביטוי בלבוש אחר גם במרחב האישי-פנימי, האינטימי, שבו, בעבור המשורר הזה מתברר ש"חיבוק הלילה הוא הנשק האמיתי של צבאותַי" (67).

צילום: יחזקאל רחמים
יחזקאל רחמים, כחלק מהטקס לכניסת שנת האיימרה החדשה, או בשמה החדש בבוליביה "השנה האנדינית-אמזונית". השנה מתחילה עם זריחת השמש…

בכל זאת בית בתוך הגלות

מהביקור בפוטוסי אני חוזר באוטובוס יום. אני מסתכל מהחלון על המרחבים הגבוהים, החזקים, השקטים, מתבונן בפסגות מושלגות שמופיעות פה ושם במרחק, ונושם. ונושם. אני שוב מוציא מהתיק את ספר השירים של מתי, מן הסתם אל הקְשר אחר לחלוטין מזה שבו הם נכתבו, עובר על שורות שסימנתי לעצמי ומדי פעם חוזר לבהות בנוף שנע לאיטו לאחור. אני חושב שאני מכיר את המדינה ששמואלוף כותב עליה ונמצא ביחסים שלו איתה. ועכשיו אני מכיר עוד אחת, ועם הזמן יותר ויותר. הנודד רואה את היפה ואת הקשה, ואולי מבחין בעיקר במה שנוגע בו או מה שמתקרב אליו. הגולה במולדתו מרגיש וחי את הכאב. במקרים נדירים הוא גם כותב על כך, וטוב שכך. באיזו קריאת לב ממרחקים של הספר הזה, שאינה מחפשת או זקוקה לנימוקים, עולה בי פתאום ההרגשה שהכותב הזה, או מתי, ידידי, נמצא על סף כלשהו של מיצוי התנסות ושל התבוננות ("איפה אני", 45; "מי אני, למה אני עושה את מה שאני עושה", 12, אבל זה הרבה מעבר לציטוטים נקודתיים), שאפשר שעשויים להוביל אותו, אחרי פרק חיים שדומה שמסתכם לו מעצמו, לעמידוֹת אחרות מול שלושת רבדי הגלות שקראתי בספרו. איכשהו הרגשתי את זה דרך השירים. שיעור מבוא ברוחניות ובצלילות הראייה מלמד שאנחנו לא יכולים לשנות את המציאות (אני לא באמת מאמין בזה עד הסוף), אבל אנחנו יכולים לשנות את התגובה שלנו למציאות. בעקבות הקריאה, אני חושב על תגובות אפשריות אחרות לאותה מציאות, על מרחב נוסף לחקירה שעשוי להמתין בהמשך הדרך. למשל, לוותר על הציפייה, על הבית החיצוני, על הרצון להתקבל ואפילו על החיבוק, ומבלי לוותר על האכפתיות ועל הרצון לשפר ולקוות… בשתי נקודות בספר אני מוצא התכתבות אישית של שמואלוף עם כתיבתי שלי; התכתבות שמציעה שאולי בתוך "הגלות השנייה" מתקיים בכל זאת סוג של בית רעיוני מופשט, סוג של קהילתיות פואטית, ומאירה באור אחר, מעט חמים יותר, את הגלות, במיוחד על רקע ההנחה שלמטריצת ההשפעות וההתכתבויות יש מן הסתם הרבה יותר משני קצוות (שני הרגעים מופיעים בכותרת השיר "סיבת המוות: נחנק משירי אהבה", שאך סביר שמתכתבת עם השורה "סיבת המוות: עוני" מהסיפור הקצר "מים", שלמדתי שמתי מלמד מזה זמן בסדנאות הכתיבה שלו, וכך לגבי ההתכתבות עם הרעיון הסוציו-פואטי של "היהלומים השחורים" ממסה מיוחדת שכתבתי לכבוד כנס ספרותי על הספרות העכשווית "יהלומים שחורים: על הגעת השוליים לספרות בישראל").

צפו: סיבת המוות – נחנק משירי אהבה ב"השקת האסון מתחיל בארוחת עסקים" 

דיאלוג מחויך, או: היגרתי למדינה הנכונה?

אני מסתכל על נקודות חיות שרוֹעות במרחק, ותוהה עד איזו מידה באמת אפשר לייצר מרחב מוגן מהיחסיות הסמיכה ומההיקשרות של אדם בסבך יחסים עם מקומות, נסיבות וממדים שבהם הוא חי. אני מסתכל על משפט מסומן שלא הבנתי עד הסוף, ותוהה אם תוכל, מתי, "לערוף את ריצת תחרות שירתךָ" (63) בלי לערוף את ראשךָ שלך, וגם בלי לערוף את שירתךָ; כלומר, אם תוכל לערוף את הריצה ואת התחרות מתוך העשייה, אך לא את השירה, או לפחות לא את שירת החיים. אני קורא את המשפט הזה שוב ותוהה מחדש למה מתי התכוון, כשהאוטובוס עוצר בצומת שומקום ואישה מקומית בלבוש מסורתי עולה עם קערה מלאה שקיות עם פיסות בשר חתוכות בצורת עלים דקים ותפוחי אדמה מבושלים. אני תוחב את הספר לתיק ומתעניין מתוך סקרנות איזה בשר זה. "לאמה. בשר של לאמה. תיקח אחד?" אחד הנוסעים מעודד אותי לנסות ומבטיח: "זה טעים, ריקוֹ!" (המבטא בוליביאני הררי, אז זה נשמע כמו ז'יקוֹ). אני אומר שהחלטתי שאני לא אוכל לאמה אף-פעם, שאני מחבב את החיה הנחמדה הזאת ומעדיף לאהוב אותה מרחוק בעיניים. האיש צוחק ומסביר לי שאני טועה, ושהחיה הנחמדה שלא אוכלים זאת בכלל ביקוּניָה (שאומנם דומה ללאמה, אך הרבה יותר עדינה ונדירה) והוא שוב מאיץ בי לטעום, עכשיו יחד עם שכנו לספסל. נוצר דיאלוג מחויך מסביב, ואני מסביר שאני מלא. מה זה מלא? מלאניסימוֹ! פשוט כי אכלתי הרבה ביקוּניה לפני הנסיעה. אישה שיושבת מאחורי שואלת כמעט בבהלה אם באמת, והנוסע המאיץ מזדקף ואומר בקול שכולם ישמעו – "ביקוּניה! איך באמת? איך באמת?"

הדברים התפרסמו לראשונה בתאריך ה-19 באוגוסט 2013 בפייסבוק של היוצר יחזקאל רחמים

כל הצילומים הם של יחזקאל רחמים וכל הזכויות שמורות אליו בלבד.

 

הופעה לפני אחרונה במזה"ת: ספוקן שירת "אחוזי לחות" – זוגות של יוצרים מתחומים שונים נותנים פרשנות אישית וחסרת מעצורים

1233975_10151615983907297_446138161_n