דיוקנאות

אני עם המשוררים תומר גרדי ויעקב ביטון בפסטיבל השירה של "שירה במדבר" 2013.
אני עם המשוררים תומר גרדי ויעקב ביטון בפסטיבל השירה של "שירה במדבר" 2013.

לפני שנים רבות עשיתי שורה של ראיונות עם נשים ואנשים מרתקים, קחו הצצה בפגישות הללו, שלימדו אותי רבות על מנהיגים ומנהיגות:

 

מעביר את לפיד מדור "באסטה" לקיסרית

עדי נס,   ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: wikipedia
עדי נס,
ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: wikipedia

אני שמח להעביר את עריכת מדור "באסטה" באתר העוקץ לידי העורכת והמשוררת עדי "הקיסרית" קיסר, שתפרסם מדי שישי שיר במדור. אתם/ן מוזמנים לשלוח אליה שירים!

בשנת 2010 פתחתי את מדור באסטה באתר העוקץ. ראיתי שיש צורך לשים שירה בצד המאמרים העוקצניים וללהט מילים כקסמים לשינוי חברתי.

בין השאר פורסמה שירתם של מרחב ישורון, איתמר טהר לב, יאיר יצחק וקנין, אריאל גלילי, אסתר שקלים, ענת זכריה, לילך ובר, אפרת ירדאי, נעם לוי, חבורת לא נעזוב, רוני סומק, אסנת איטה סקובלינסקי, אלי אביר, אסף אבוטבול, ארז ביטון, פאוזי כרים, אמיר שגיב, לילא חלבי, יוחאי שלום חדד, נורי אל עוקבי, רותם מלנקי, שגיא אלנקווה, טל ניצן, אופיר טובול על השירים של סמי שלום שיטרית,  יניב קקון, אברהם סוצקבר, מוחמד דרוויש – תרגום של תאמר מסאלחה, אורחאן וואלי, פיראס חורי, שרה מלול, יוסי בבליקי, יובל בן עמי, מאיר דדון, קובי אור במחווה לג'לו ביאפרה, יעקב ביטון מלכא, רועי צ'יקי ארד, אסף אבוטבול, חגי קלעי, נועם לוי, נועם שדות, דנה לובינסקי, מאיה בז'רנו, גלעד מאירי, עבד נאטור, ערב שירי מחאה במאהל מחאה של הדיור הציבורי בירושלים,  נידאא חורי, עודד כרמלי, ערן הדס, דניאל באומגרטן, יריב מוהר, תהל פרוש, ערן צלגוב מתרגם גים קרול, נועם פרתום, ראג'י באטחיש, אלמוג בהר, אבי אליאס ז"ל, שלום גד, איתי עקירב, לורן מילק, הילה אהרון בריק, חגית גרוסמן, עדי קיסר, שלומי חתוכה, ברכה סרי ז"ל, ויקי שירן ועוד.

תודה רבה וחמה מאוד לתמי ריקליס, יוסי דהאן, איציק ספורטא, יוסי לוס, יונית נעמן על שנתנו לי לסמפל את השירים הללו מדי שבוע.

משתף אלבום חדש של ענת גוטמן ששלחה לי וכבר פירסמתי בעבר משיריה וגם את האלבום הקודם:

אלבום שני. כחלק מהפרוייקט "הבית לא יקרוס מיד", אלבום מוסיקה ווידאו-דאנס שעליו גוטמן עבדה ב-3 השנים האחרונות. וכך היא כתבה לי:

עד לפני ארבעה חודשים חי בתל אביב סופר שקרא לעצמו מלח, טבח, מלצר, צייר, שטען שאינו יודע לכתוב נכון, אבל במילים שלו יש יותר השראה משל כל סופר נכון שקראתי. האלבום 'הבית לא יקרוס מיד' מנגן סביב המילים הנוקבות והאוהבות של יורם קניוק. הוא מסתכל, מצביע, לוחש וצועק – איבדנו. אבל אפשר עוד להחזיר. אפשר עוד לחזור, לחיים חדשים שאחרי.

הקשיבו!

כתבה בחו"ל על כנס שהשתתפתי בקורנל, בארה"ב. שנה הבאה אשתתף בכנס בשיקגו במרץ ואשתף אתכם בפרטים בקרוב.

 

לא שר את ההמנון ומבקיע גול ניצחון: קווים לדמות היורו 2012

משחקי היורו הנערכים בפולין ובאוקראינה מממשים את ההבטחה הגלומה בספורט. אין צורך לחזור ולספר מתי ואיך הומצא משחק הכדורגל. על כך נכתבו ספרים רבים.  

משחקי היורו מחברים קהילות ביחד. אפשר לראות מסך אחד הנפתח ברחוב, לצד פיצוציה ומסביבו קהילות מזדמנות של מהגרי עבודה, פליטים, חסרי בית, צעירים מהשכונה, ואחרים שמצטרפים לקהילה בכדי להתאחד זה בעד הקבוצה, וזה בעד הקבוצה השנייה.

היזהרו בבני עניים כי מהם יצאו גולים

משחקי היורו מעלים את הצד החיובי בקיומה של הלאומיות. הנבחרות מתחלקות לפי המדינות השונות. האוהדים והאוהדות שמתלבשים בתלבושת הלאומית מכוננים מחדש את זהותם וזיהויים והזדהותם הלאומית. כך אנו למדים על משחקים בין מדינות שאינם מובילים למלחמה, הרג או דיכוי. אפשר לראות גם את הקיום הספורטיבי הנעלה כשמדינה מוחלשת כמו פורטוגל הנאבקת על חייה ביבשת האירופית אחרי המשבר האחרון, מנצחת את דנמרק ששייכת למדינות המבוססות. הרבה משקל מונח על כתפי השחקנים כשהם יכולים להעלות את המורל הלאומי וגם להורידו. במקרה שמדובר במדינה שעוברת זעזועים פנימיים תוצאת המשחק הופכת חשובה עוד יותר.

 משחקי היורו מרגיעים את הגבר הישראלי. הוא נעלם מהמלחמות של הרחוב. הרוגע והשקט חוזרים לרחוב. הרבה מהמתח משתחרר וניתן לו לרגע לדמיין את עצמו כאירופאי. רק שחבל שאין כמעט תוצאות טובות ביחס לנבחרת הלאומית הישראלית. אולי כדאי לחשוב מחדש על חזרה למשחקי אסיה שם היו לנו תוצאות טובות יותר.

הנבחרות הלאומיות של אירופה מראות את היכולת של שילוב אוכלוסיות שונות בתוך הנבחרת. זכורה לנו ההצהרה של מנהיג הימין הקיצוני הצרפתי לה פן כי הנבחרת שזכתה באליפות אירופה אינה צרפתית. והוא התייחס כמובן לנבחרת שנשלטה בידי מהגרים מאלג'יריה ומהקולוניות. היא הייתה נבחרת כהה מדי עבורו. קפטן הנבחרת לשעבר זינדין זידאן לא התרגש כל כך מההצהרה של לה פן, את מקומו בתהילת שחקני המופת הוא כבר רכש בכבוד. הנבחרות האירופאיות מראות את המציאות החדשה באירופה. הרבה אוכלוסיות שהגיעו מהקולוניות וגם מהגרים ממדינות שונות השתלבו. באירופה אין זעזועים גדולים כשהשחקנים האחרים הללו לא שרים את ההמנון הלאומי. לא שמעתי על שערורייה גדולה כששחקני הולנד וגרמניה הכהים, לא שרו את ההמנון הלאומי, רגע לפני פתיחת המשחק. מובן שאירופה הרב תרבותית יכולה להכיל שונות בתוכה. השחקנים הרי לא נמדדים בשירת ההמנון, אלא בכישרונם על גבי המגרש.

היזהרו בבני עניים כי מהם יצאו גולים

רבים בישראל ובעולם צופים במשחקי היורו באמצעות השידורים הפיראטיים במחשב. האפשרות החדשה מגלה לנו את כוחו המתגבר של האינטרנט לעקוף מערכות רשמיות של הולכת מידע. אנשים לא נזקקים לקנות ערוצי כבלים או טלוויזיה בתשלום, אלא חיבור בסיסי לאינטרנט ולינק נכון מובילים לצפייה בכל משחקי היורו. איני יודע האם תופעה זאת תתגבר ותהפוך למעין רשמית, אך קשה להתעלם מהחלק הארי שהיא לוקחת בשידור המשחקים לרחבי העולם.

דווקא ברגע של משבר כלכלי עמוק שאת סופו לא רואים, משחקי היורו עם מאות מיליוני הצופים הם חגיגה של זהות אירופית רב תרבותית וקהילתית.

הדעה התפרסמה בשינויים קלים מהמקור בישראל היום, ובוואלה.

*

השיר "לשהידים" (מחווה שלי למחזור "לשהידים" של מחמוד דרוויש ז"ל ב"מצב מצור") פורסם לראשונה בספרי השני: "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006). בשנת 2012 קיבל מחמאות מהמבקר ארז שוויצר כחלק מהרצנזיה שלו על "קורה פנימית" אסופת שירי הכדורגל בעריכת גלעד מאירי (הוצאת כרמל, 2010). כמו השיר פורסם בשנת 2012 בקטלוג "יש אליפות! מאה שנות כדורגל בישראל", מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.

*

בקרוב:

*

*
שבוע טוב

שירה או למות: ראיון עם גלעד מאירי על קבוצת כתובת ומקום בלב העיר

 

מקום לשירה בלב העיר
מקום לשירה בלב העיר

במצב דברים זה השירה יכולה רק להסתפק בהישרדות ולא באיכות חיים, אלא אםנ תאחד כולנו (מתוך "סאדו-מאזו פואטי: על ההנאה של המשורר מדיכויו וההנאה של החברה לדכאו ". מאת: גלעד מאירי)

קבוצת "כתובת" פועלת ב"מקום לשירה בלב העיר" במרכז העיר ירושלים. הקבוצה עד כה העמידה קאדר של משוררים צעירים והשתתפה במספר לא מבוטל של פסטיבלים של שירה. פעילות השירה של "כתובת" הנכיחה את העיר ירושלים במידה רבה בתוך הספרות העברית ונתנה לה שֵם.

בגיליון השירה האחרון (מס' 9), הודיעו חברי "כתובת" על קיצוץ של שבעים אחוז בתקציב הפעילות. הקיצוץ יקשה על פעילות הקבוצה בעתיד. החלטתי לראיין את גלעד מאירי, המשורר ומנהל "מקום לשירה בלב העיר".

על כמה כסף עומד התקציב שלכם השנה?
"לפני כשנתיים שלוש עיריית הקציבה למקום לשירה כ-150,000 ש"ח, אחרי שנה, הורידו את הסכום לכ-90,000 ש"ח ועכשיו התקציב הגיע לכ-20,000 ש"ח.

האם ניתן להרוויח משירה?
שירה ושירים אי אפשר למכור. שירה לא מרוויחה. אם עושים חישוב כמה ילדים במערכת החינוך קוראים שירה, נמצא שאולי 30% או 40% אחוזים. האוכלוסיות הערביות והחרדיות כמעט ולא נוגעות בנושא בירושלים. כך שאנחנו מדברים עדיין על סוג של פרובנציאליות, בניגוד לתל אביב שיש בה כמיליון איש. כך שזה אותו קהל אך הוא עני יותר באופן יחסי.

האם יש קשר לעובדה שירושלים עוברת מגמות של "התחרדות" לקיצוץ תקציבי חינוך חילוניים?
כן, בהחלט. ירושלים היא עיר חרדית והם לא יודעים מי אנחנו וחושבים שאנו מסוכנים. כי התרבות "הלא חרדית" מסכנת את החרדים. יש פה רצון של פרנסי העיר שהעיר כולה תהיה חרדית (במיוחד של ראש העיר לופוליאנסקי). הם לא באים לדיאלוג עימנו. הם מורידים את התקציב ממאה חמישים אלף לעשרים אלף לשנה. מבלי לשאול אותנו. ובכך אנו משולים למפעל כושל בעיירת פיתוח. אין תהליך, ואנחנו לא מייצרים כסף. הם לא עובדים איתנו על ייצור מנגנון חליפי. פשוט באים בסוף השנה בחודש דצמבר ומקצצים. וזאת לאחר שהם יכלו לפנות אלינו בכל חודשי השנה.

האם ההקצבה לתרבות בירושלים ובתל אביב שוות?
לא. בתל אביב ההקצבה לשירה עומדת על כ-120 מיליון ש"ח ואילו בירושלים היא עומדת על 5 מיליון ש"ח.

מה הערכים שניסיתם לייצר בעזרת השירה?
לדעתנו אנחנו עם עם גישה חברתית ואזרחית ובשביל ששירה תגיע לעם, אנחנו צריכים להתגבר על הקושי ולהוריד אותה לעם גם בחינם. כמו בישיבה ובבית כנסת החילוני צריך לסבסד את השירה ולהעניק אותה להמונים. כמו שמקצים לכדורגל ולספורט, צריך להקצות גם לתרבות אותם סכומים. בליגה א' יש יותר כסף מהתקציב שלנו. אם רוצים למצוא את "בניון" הבא של כתיבת השירה, עלינו להשקיע בהפועל דימונה …

לסיום, מה אתם מתכוונים לעשות ?
ראשית ברמה של הישרדות אנחנו נפיק פחות ערבי קריאה ויכול להיות שלא נפתח סדנאות שירה של אביב וקיץ ונצמצם את הפעילות בחצי. שנית, אנחנו ניצור לובי של אנשי ספרות (לא פוליטיקאים) וננסה בעזרתם להביע מחאה.

הכתבה פורסמה בעיתון "כל הזמן ירושלים", בתאריך ה-12.01.07

 

דיכוי תרבותי ממסדי

הקולגות שלי, חברי קבוצת כתובת*: גלעד מאירי, שי דותן, ליאור שטרנברג,דורית ויסמן, יובל ליבנה ואריאל זינדר הודיעני על קיצוץ נרחב בתקציב התרבות שלהם ב"כתובת: מקום לשירה בלב העיר" בעיר ירושלים. גם משה בן שאול עורך כתב-העת הותיק "מאזנים" כבר זמן מה לא קיבל את התקציב המובטח להוצאת והדפסת כתב-העת. המשך קריאת הפוסט "דיכוי תרבותי ממסדי"