האזינו: המשורר המוערך רוני סומק ממליץ הספר "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

screenshot_20171215_165100

האזינו למשורר המוערך עד מאוד, רוני סומק, שממליץ על ספרי החדש "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", בתוכנית הרדיו של שמעון פרנס "עונג שישי" בתחנת גלצ

 

עוד על הספר:

האם זכרון השואה נוכח בברלין

במיוחד ליום השואה: התארחתי ב"הולכות בחצות", עם הסופרת והמגישה שהרה בלאו ואשת התקשורת מוריה לפיד-קור. תודה למי שעזרה לי להעלות את הקובץ.

 

הקשיבו לתוכנית המלאה שבו הן אירחו את קרובי המשפחה שלהם ואורחים נוספים, בסיפורים שיכולים לפרנס אינסוף סרטי פעולה מצמררים. שבוע טוב

דרד סקוט נגד סנדפורד [תוכנית רדיו]

image

פועלות ונאמנים.
להלן שידור ליל האתמול. להאזנה רצופה וצרופה. והלאה האדנות!

הנה הדברים שכתב ערן סבאג ביום האירוע:

הלילה לפני 159 שנים. פסיקה משפטית אחת של בית המשפט העליון אשר חילקה האומה לשניים והכשירה הבאות לקראת מלחמת הדמים הגדולה בתולדות היבשת האמריקנית. כך נדמה כי ערב ביטולה של העבדות בארה"ב היה גם הערב העלוב ביותר בתולדותיה.
לא היתה זו פסיקה מהוללה אשר נעלה על ראש שמחתנו הסולידארית כי אם כתם אפל ותהום מלאת-בושה ושחיתות מוסרית לאין קץ המגיעה מן הכס המשפטי הגבוה ביותר, מהיכל הצדק העליון של העולם החדש. בקצרה, הסיפור הולך כך – עבד שחור וקטן קומה, אב לשתי בנות ואישה אוהבת תובע את חירותו מאדונו, יען למעשה היה עבד על אדמות שבהן נאסרה אז העבדות מכוח טילטולו כרכוש ברחבי היבשת. בסופו של דבר, אחרי 11 שנות דיונים ועינויי-דין מודיעים שופטי בית המשפט העליון למר דרד סקוט שלא רק שאין לו זכות לבקש מהם את חירותו, אלא שכאדם שחור אין הוא כלל אזרח. למעשה אין הוא בן-אדם בכלל אלא רכוש. הוא, אשתו הארייט ושתי בנותיו. רכוש.
נטול קול וכל זכות. "פעם עבד – תמיד עבד" קבעו שבעת השופטים אל מול התנגדות סימבולית של שניים. וזה ב1857. וזה בית המשפט העליון. ולא די בכך הרי שבפסיקה זו קבע נשיא בית המשפט הגבוה ביותר בערכאות הצדק של ארץ החופשיים והאמיצים, כי ההחלטה הקודמת למניעת עבדות בטריטוריות האמריקניות החדשות נוגדת את החוקה. הרי התיקון החמישי אוסר על המדינה לשלוח ידהּ ברכוש אזרחיה הטובים ואילו העבד, לפני הכל, הוא הוא רכושו.
לא ייאמן.
האומה כאמור נחלקה. למרבה האירוניה, היו שהבינו דווקא את הערך החיובי בהחלטה המבישה ביותר בתולדות הצדק האמריקני. פרדריק דאגלס למשל, טען כי אחרי פסק הדין 'סקוט נגד סנפורד' ברור היה לעין-כּל כי ימי העבדות ספורים. וכי רק אירוע טראומטי ואפוקליפטי – כמו מלחמת הכּל בכּל – יביא לה קץ.
ובכן אם נרצה, אזי למעלה מ630 אלף אמריקנים שילמו בחייהם על הפסיקה הזאת. על המשך עלילות דרד סקוט ומשפט הימים ב22:00 בגל"צ.
שידור ישיר בהשתתפות חברנו לחִקרי תרבות-הנגד והתקומה – מתתיהו שמואלוף.
התפּקדוּ נא והפיצו!

בתמונה: דרד והארייט. סקוט. עבדים.

לאשכנזים יש בעיה שברק ואני מזרחים בברלין


הטור פורסם לראשונה ב"תרבות וספרות" – עיתון "הארץ"

לאשכנזים יש בעיה שברק ואני מזרחים בברלין

בברלין כמו בישראל ממשיך המעמד האשכנזי לזכות בפריבילגיות שלנו אין חלק בהן: לאשכנזי יש דרכון נוסף, יש הון סימבולי, זיכרון מהוריו ויחסים מורכבים עם היבשת שניסתה להכחיד אותו ושבה הוא חוזר לפרוח. היהודי־הערבי מצטרף לגלות הערבית בברלין

ברק ואני מכירים מברלין. הוא גדל בהרצליה ואני בחיפה. הוא הגיע לברלין ומצא את בחירת לבו דפנה, והם כבר ביחד יותר מארבע שנים. יום אחד שוטטנו ביחד והצטלמנו לפייסבוק, וברק כתב — "שני מזרחים. שמש. ברלין". ומיד התמונה חטפה תגובות זועמות ואוהבות. הזעם נגד המשכת המבט האתני לתוך ברלין הוביל אותי להרהורים קשים על הישראליות.

לאשכנזים יש בעיה שברק ואני כותבים שאנו מזרחים בברלין. הרי הוא לא יושב בישראל, והם שואלים אותנו: מדוע להמשיך את המבט האתני לתוך ההגירה? הרי בהגירה אדם צריך להיוולד מחדש. אבל זה לא כך. לא נולדנו מהים, רבאק. אמי נולדה בבגדאד, ולכן אני יהודי־עיראקי־ערבי; אני נסעתי מתל אביב לברלין, ולכן אני יכול להמשיך את הזהות המזרחית שלי גם בברלין. זאת זהות שהולכת אתי ולא נעלמת, והיא לא בנויה על שלילת האשכנזיות. האשכנזיות והמזרחיות חולקות הרבה צדדים משותפים, כפי שלימד אותנו פרופ' יהודה שנהב.

לדוגמה, השפות שהציונות צימצמה עדיין ממשיכות גם בלעדינו, ומחכות לפרוח מחדש. כמו שרביד כחלני חזר לשיר בתימנית, או דודו טסה שר את שירי סבו בעיראקית, כך גם גיבור אחד מסיפורי חוזר לבגדאד כחלק מזכות השיבה הפלסטינית והיהודית למדינות ערב.

יחד עם זאת, יש להזכיר שגם בברלין כמו בישראל ממשיך המעמד האשכנזי לזכות בפריבילגיות שלנו אין חלק בהן: האשכנזי שייך לאשכנז, יש לו דרכון נוסף, יש הון סימבולי, זיכרון מהוריו ויחסים מורכבים עם היבשת שניסתה להכחיד אותו ושבה הוא חוזר לפרוח. היהודי־הערבי מצטרף לגלות הערבית בברלין, הוא מזוהה ב"סלאם עליכום" כשהוא נכנס להסתפר אצל הספר הסורי, הוא ה"אאוסלנדר", זה שלא יכול להשתתף בכל החגיגה של האיחוד האירופי אלא מביט באיחוד מבחוץ, הוא זה שמזוהה כמחבל כשהוא זז בין שדות תעופה, הוא זה שהקטגוריה של הזהות שלו לא מצליחה לעבור לאירופאים בדיוק כמו שהיא מבלבלת אמריקאים וכנראה גם אשכנזים — הכל כבר נמצא בשיר הנפלא של סמי שלום שיטרית "שיחת היכרות עם יהודייה אמריקנית חביבה":

תִּסְלַח לִי עַל הַשְּׁאֵלָה הַסַּקְרָנִית, אֲנִי פָּשׁוּט חַיֶּבֶת לִשְׁאֹל, אַתָּה יְהוּדִי אוֹ עֲרָבִי? / — אֲנִי יְהוּדִי־עֲרָבִי. / — אַתָּה מַצְחִיק. / — לֹא, אֲנִי דַּוְקָא רְצִינִי. / — יְהוּדִי־עֲרָבִי?! אֶת זֶה אַף פַּעַם לֹא שָׁמַעְתִּי. / — זֶה פָּשׁוּט: כְּמוֹ שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת יְהוּדִי־אָמֵרִיקָנִי. הִנֵּה, נַסִּי לְהַגִּיד יְהוּדֵי־אֵירוֹפָּה. / — יְהוּדֵי־אֵירוֹפָּה. / — וְעַכְשָׁו אִמְרִי יְהוּדֵי־עֲרָב… / — אֵין בִּכְלָל מַה לְּהַשְׁווֹת, יְהוּדֵי־אֵירוֹפָּה זֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר. / — לָמָּה? / — כִּי "יְהוּדִי" לֹא הוֹלֵךְ עִם "עֲרָבִי", פָּשׁוּט לֹא הוֹלֵךְ. זֶה אֲפִלּוּ לֹא / מִצְטַלְצֵל טוֹב בָּאָזְנַיִם. / — תָּלוּי בֶּאֱמֶת בְּטִיב הָאָזְנַיִם. / — תִּרְאֶה, אֵין לִי שׁוּם דָּבָר נֶגֶד עֲרָבִים. יֵשׁ לִי אֲפִלּוּ יְדִידִים עֲרָבִים, / אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר "יְהוּדִי־עֲרָבִי" כַּאֲשֶׁר כָּל מַה שֶּׁרוֹצֶה הָעֲרָבִי זֶה / לְחַסֵּל אֶת הַיְּהוּדִי? / — וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר "יְהוּדִי־אֵירוֹפֵּאִי" כַּאֲשֶׁר כְּבָר חִסֵּל הָאֵירוֹפֵּאִי אֶת הַיְּהוּדִי" (סמי שלום שיטרית, שירים באשדודית, אנדלוס, 2003).

היהודים־האירופאים חוזרים לאותו מקום שבו אירופה חיסלה אותם, ואילו היהודים־הערבים חוזרים לאירופה שברובה לא הגיעה אליהם. לא היו משלוחים מבגדאד לאושוויץ, ובכל זאת אני חולם אפוקליפסה, אוכל ומחרבן את אושוויץ. אי־אפשר להיות יהודי בגרמניה בלי לחשוב על השואה. הישראליות לא נגמרת בהגירה. זהויות שהולבשו עלינו נמשכות הלאה. אך לשמחתי דווקא הדיאספוריות מעניקה פתאום ניגון חדש למלים הידועות. אט אט ניצנים של זהויות שלא הכרנו מתחילות לגדול בין הערוגות. 2013, 2014, 2015 נכנסת ומביאה לי סוג של חסד, אני מגלה אותו בכתיבה שמשתחררת מגבולות הטריטוריה הידועה.

נ.ב. התראיינתי לגל"צ לכבוד יום השואה. תוכלו לקרוא ולשמוע את הראיון באתר 

58q5T26j

ומתי שמואלוף, הוא סופר של סריטה: רוני סומק ממליץ בתוכנית של פרנס על ספרי החדש! למות מהתרגשות

כבוד גדול! המשורר רוני סומק ממליץ על ספרי "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בתוכנית הרדיו של שמעון פרנס – "עונג שישי" ששודרה ב10.10.14 בגל"צ.

* לרכישת הספר

הדף של הספר בפייסבוק

* לדף הרשמי של הספר

"האדמה תיפתח: מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו": חיבור לתואר שני, מאת ציפי גוריון, החוג לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון

תמונה: נועה מגר
גבריאל בלחסן ז"ל. תמונה: נועה מגר

לעילוי נשמתו של גבריאל בלחסן ז"ל

 

כתבתי את התזה שלי מהר. אספתי חומרים במשך שנים, אבל התחלתי לכתוב אותה ב-2011, בערב יום השואה וגמרתי לכתוב אותה לפני ראש השנה. כתבתי אותה בקדחתנות, מתוך דחף, תשוקה, אהבה ולא אכחיש גם שמץ של מיסיונריות. כותבת קצת, הולכת לעבודה, חוזרת, כותבת.

הדרך לבית הכנסת בתלמי אליהו. צילום: ציפי גוריון
הדרך לבית הכנסת בתלמי אליהו. צילום: ציפי גוריון

היה ערב אחד שבו עשיתי הפסקה. התאריך היה ה-14 ביולי, ורצינו לראות מה הסיפור של זו עם האוהלים ברוטשילד. מאז עשיתי הפסקות בכתיבה לצרכי הפגנות, מרגישה שהן ממשיכות את הדחף, מתערבבות לי בכתיבה, משפיעות עלי. הכנסתי את המחאה החברתית במשפט אחד לתזה, לא התאפקתי, בפרק על "העבד" של שלום גד, על שמחת העניים שלו, אבל גם אחרי שגמרתי לכתוב – לא הפסקתי להרגיש כמה התזה והמחאה קשורות זו בזו.

מאז, יצאו כמה אלבומים של שלום גד והקו הפוליטי שהוא לקח משמח אותי ומחדד נקודות שכתבתי עליהן. תמיד יש אצלו עוד גילויים חדשים, עוד נושא שעובר שלום-גדיזציה והופך למשהו קצת אחר. "ילדים של מהגרים" של אביב גדג' גורם לי לרצות לכתוב עוד תזה שלמה. אביב מבחינתי הוא ה-אמן של המחאה החברתית, העולם האפל, המסוכסך והקשוח שנוצר ב"תפילה ליחיד" לקח עוד כמה פניות והדובר האביב-גדג'י ששורד, מתבונן ומשוטט בו באומץ, יורה אמירות מורכבות ומטרידות שהן החיים שלנו כאן ועכשיו. זה לא מקום לחלשים, והכביש אכזר לעומדים בצידיו. מנסים לסמם אותנו עם מבצעים לחג, אבל אנחנו, הגרעין הקשה של אוהבי יוצאי תלמי-אליהו, יודעים את האמת.

קיבלתי ציון טוב על התזה. היא יושבת לה על המדף בספריה בבאר-שבע, יש לה מקום קטן בעולם. מדי פעם מגיעים אליה במקרה אנשים שמחפשים מספיק טוב. אם מישהו מבקש ממני לקרוא אותה אני מזהירה שזה פחות מלהיב מאיך שזה נשמע, מעבר למוזיקה יש את כל ענייני בית הכנסת והנבירה בטקסטים, אני אומרת, זה נורא אקדמי ומשעמם. אבל בסתר לבי אני מקווה שמבעד לאקדמיה מזדהר המקום הבלתי-יאומן שהוא תלמי אליהו, מבעד לפסקאות המנוסחות שלי מנצנצות המילים הכובשות של שלום גד, אביב גדג' וגבריאל בלחסן.

"חייך עכשיו", האלבום של גבריאל בלחסן שיצא לפני כחודש, יושב עדיין על השולחן במטבח שלי, בתוך העטיפה. אני לא מעזה לפתוח אותו. אני מפחדת לשמוע אותו. אני יודעת שזהו, זו היצירה האחרונה של גבריאל, ואחריה לא יהיו עוד. אני לא מוכנה עדיין. כשמתי ביקש לפרסם את התזה שלי כאן, האינסטינקט הראשון שלי היה לבקש לכתוב שהיא לעילוי נשמתו של גבריאל. אחר כך כעסתי על עצמי, כי מה זה בכלל אומר, והאם אני בכלל מאמינה בזה עדיין? ואז צחקתי על עצמי, חשבתי שזה מאוד גבריאל מצידי לחשוב רגע ככה ורגע אחרת ואז לצחוק על עצמי. בכל מקרה, זה לגבריאל, באהבה.

ציפי גוריון, פסח  2014

אלג'יר:

"נאמנות ותשוקה" (הד ארצי 1995)

"מנועים קדימה" (בארבי רקורדס 2004)

  • גבריאל בלחסן:

"רכבות" (שלומציון, הפצה מחודשת של התו השמיני 1999)

"השנים היפות של גבריאל" (2002 שלומציון, הפצה מחודשת של התו השמיני)

"בשדות" (התו השמיני 2006)

"עתיד" (התו השמיני 2010)

  • שלום גד

"סוף המדבר" (הד ארצי 1996, הפצה מחודשת של EarSay)

"תנועות מטאטא מהירות" (שלומציון 1999)

"העבד" (שלומציון 2000)

"אהבה" (EarSay 2005)

"קוץ ברוח" (הפצה באינטרנט בלבד 2010)

"היהודי המעופף" (הפצה באינטרנט בלבד 2010)

"העבד- שירי ארץ-ישראל" (הפצה באינטרנט בלבד 2011)

 

תל אביב, תל אביב (הפצה באינטרנט בלבד, 2011)

ירושלים (הפצה באינטרנט בלבד, 2012)

תלמי אליהו (הפצה באינטרנט בלבד, 2012 )

 

 

 

  • אביב גדג'

"תפילה ליחיד" (התו השמיני 2009)

"ילדם של מהגרים" (התו השמיני, 2013)

איך פרידה מברלין מגיעה לגלצ וכיצד היא פוגשת את ערן סבאג, חסידו של גורדון

IMG_3186החבר ערן סבאג אירח אותי בתוכנית "חיים של אחרים" ברדיו גל"צ וחגגנו ביחד את הוצאת הספר "פרידה בברלין" (7 ש"ח בלבד בבוקסילה). האזינו לתוכנית.