פרסום ראשון שלי בגרמנית

פרסום ראשון שלי בגרמנית. ייחלתי לכך המון זמן. חמש שנים שאני פה. והנה מצאתי מוציא לאור שגם יוציא בסוף השנה את אסופת שיריי. או יותר הוא מצא אותי. ראשית הוא הזמין אותי להרצות על ההגירה של הוריי לישראל ממדינות ערב [עיראק, איראן וסוריה] וגם שלי לברלין. כתבתי את ההרצאה של שלוש רבעי שעה באנגלית. אחר כך המוציא לאור ובת זוגתי תירגמו ביחד לגרמנית, [ביחד התרגומים הנפלאים של יאן קונה לשיריי] בתוך כך משולבים שירים בספרון הזה וזה הכי חשוב, לא להישאר בסיפור, אלא גם לתת לשיר לספר את הדהודי הלב.
זה לא מובן מאליו בחוויה המזרחית שלי, להיות זה שדבר על הגירת משפחתי הבלתי אפשרית בישראל, שהתאמצה להיות "מערבית" ופתאום אני זה שמהגר לתוך המערב, ואני זה שעובר בין שפות ומשלב ביניהם במשפט אחד. הפרמיס של הספרון החמוד הזה, שמשלב שירים חדשים וישנים, הוא מה קורה למשורר/סופר שנמצא בין שני המחנות? מה קורה כשאתה מתגורר מחוץ לחומות ירושלים ובעצם גם מחוץ לתרבות הגרמנית , ובכל זאת מה נוצר בין לבין? אני מחבר בין פרקים בביוגרפיה הפואטית שלי. בתוך כך אפשר להעלות על הרכבת מחיפה לבגדד, בין רוח ג'דידה, גרילה תרבות, ערס פואטיקה, פואטיק חאפלה ועד לימינו.

חזון מתתיהו

 

והיינו כלבי רוח
וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.
["והיינו כלבי רוח" מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, שייראה בקרוב]

אחר עשור של פעילות, חמישה ספרי שירה [מגמד הצלקות, שירה בין חזז לבין שמואלוף, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, האסון מתחיל בארוחת העסקים, פרידה בברלין] וספר סיפורים [מקלחת של חושך וסיפורים נוספים] מצא את עצמו מתי שמואלוף [44] משורר, סופר ועיתונאי המחבר בין כתיבה לבין פעילות לשינוי חברתי, שוב רוצה לצאת מהמקום הבטוח. יצר הנדודים פיעם בו חזק, מכדי שיוכל להתעלם ממנו. הוא מצא את עצמו בעיר אחרת וחדשה, כתב טור בעיתון "הארץ" על החיים שלו  הכיר אישה והתחתן. עכשיו הוא על הדרכים בין ברלין ובין תל אביב. תמיד על הדרך.

הדור השלישי המזרחי

הוא היה חיפאי שעבר לתל אביב ["לשבע שנים רעות"] עזב לגולן, חזר לחיפה, ואחריהן באו שבע השנים הטובות, במרוצתן הפך לעורך כתבי עת וכותב דעות ב"ישראל היום", לימד כתיבה יוצרת במכון רון ורדי בראשל"צ ובבית ספר "קדמה" בירושלים, הרצה במכללת מנשר לאמנות ועוד. הוא הקים את "גרילה תרבות" עם רועי צ'יקי ארד, הקבוצה שהכניסה לסדר היום התרובתי את השירה הפוליטית והחברתית, כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות", כהגדרתו.
אחר כך יזם עם ארד את הקמת "איגוד המשוררים" ביחד עם חברים אחרים מכתבי עת נוספים. "במקביל הייתי שייך לשירה המזרחית, דחפתי בכל הכוח את ההכרה בדור השלישי המזרחי. בכתיבה, בפרסומים ובפעילויות רדיקליות. והיום אנו רואים את הפירות של המהלך שעשינו", אומר שמואלוף, שמחבר בין רדיקליזם לבין שלום. "אני רודף שלום, קיבלתי מן אללה את החזון הזה, שיכולים להיות לנו חיים נורמאליים במזרח התיכון. עשיתי כמה שיכולתי לחיבור בין העם היהודי והעם הפלסטיני".

שלוש הצלעות המרכיבות את חייו של שמואלוף הן התחלה מפתיעה [במידה וייושם דו"ח ביטון שיר שכתב ייכנס לתוכנית הלימודים במשרד החינוך], התחלה מחודשת [צאתו של ספרו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים בהוצאת נהר ספרים במהדורה חדשה ] וסוף [סגירת גרילה תרבות] במרכזו של המשולש ספר שירה שישי, שייצא בהוצאת פרדס, בעריכת אלון בר, באמצעות הדסטארט שייחל בקיץ.

רגע השיא

השידוך עם משרד החינוך, שחיבק את שירו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", תפס אותו בהפתעה. "אני עדיין לא מאמין", הוא מתוודה. אחרי הכול, הוא ניסה לנסח מה רע במדינה ואיך אפשר לתקן אותה:

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד
וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי
כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט
אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל
לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,
עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה
וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא
אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי
מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר
עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה
וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה
לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
יִשְׂרְאֵלִיִּים

"מפתיע שדווקא ממשל ימין הוא זה שהקים את ועדת ביטון. אני מאוד שמח שהמאבק המזרחי להפוך את ישראל לרב-תרבותית, רב-אתנית – מתחיל לקרום עור ושירים. זה רגע שיא, ששיר שלי יילמד. אני מקווה שזה באמת ייקרה. חלומו של כל משורר זה לקבל הכרה, מבלי להתפשר על התכנים שלו", אומר שמואלוף, עם צאת המהדורה החדשה של הספר הנושא את אותו שם בדיוק, בהוצאת "נהר ספרים" כל הספר הוא ניסוח רצון לתיקון ישראל, לדמיין ישראל מסוג חדש. שירים שנכתבו בשנים הסוערות של 2007-2010. "נעזרתי בעריכה של סופרים, משוררים שכבר עשו דרך ארוכה בספרות ושירה בישראל: הסופר והעורך ראובן מירן וזוגתו שושי מירן – על ההתקנה וההגהה; המשוררת והמסאית שבא סלהוב והמשורר האהוב עלי, רוני סומק. הספר זכה למענק מקרן רבינוביץ' לתמיכ באמנויות בתל אביב, והושק עם שלמה בר וארז ביטון במועדון הלבונטין

אני אומר זה ספר מזרחי לעילא ולעילא. הייתי בין אלו שכתבו מאמרים שדחפו לזכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל. בזמנו ראיינתי את שלמה בר והתחברנו ועשינו בהשקה את "בלדת השלדים" – שיר של אלן גינזברג, שתירגם יפה אוהד פישוף

תקווה של דור חדש

לצד ההתחדשות הגיעה כאמור, גם סגירת "גרילה תרבות". "זה רגע מאוד עצוב וקשה. בשבילי זאת הייתה סוג של משפחה. אבל יש חשיבות לומר "זהו נגמר". הקלישאה אומרת שמסיימים דברים, כדי לפנות מקום לדרים חדשים. אבל אני המסוג שרוצה לקפוץ לתוך הָאֵבֶל, לעמוד בתוכו ולא להכחיש אותו. לא להתחמק מהכאב. "גרילה תרבות" הביאה תקווה של דור חדש, וניסחה סדר יום חברתי נוקב, שבו מתחברות כל הפריפריות במילים של משוררים ומשוררות. סיום הדרך מראה על מוגבלות היכולת לשנות. ועם זאת ברגעים האחרונים של התנועה, היא יצרה דרך לתנועות חדשות. למשל, בתוך ההוצאה לאור של "גרילה תרבות" יצאו שתי האסופות של "ערס פואטיקה", הספר הראשון של עדי קיסר, אייל בן משה ועוד.

בתוך העשייה הגדולה הזאת, מה מקום הגעגועים? ממה הם מורכבים?

"הגעגועים הם הנשק הכי חזק ביקום. הם מפוררים את הגוף. בעבר הייתי מתגעגע לעתיד שלא קיים, שבו נסגרים הפערים בין מזרחים, ערבים ואשכנזים וכולנו חיים בשלום ונגמר הכיבוש וחתמנו על הסכם עם האזרחים הפלסטינים בישראל. כיום, כשאני אחרי גיל 40, הגעגועים שלי הם לתקופה הסוערת הזאת, ליופי של הנעורים המרדניים של אותם משוררים ומשוררות. לפתע אני מביט אחורה וכותב על הגעגועים למתים, לכל מה שהשארתי מאחור, כמו משפחה, חברים ודורות של סטודנטים, ותלמידים שלימדתי, לעיר שעזבתי, למתיקות של השפה העברית, שהיא החברה הכי טובה שלי, בזמן שאני מדבר בשפות אחרות."

"ומה הלאה?"

"רק לכתוב ולכתוב, לסיים את ספר השירה שמונח על שולחני. להתפלל שספר מאמרים, שמסכם את העבודה שלי בעשור האחרון, יקבל תשובה חיובית מאחת ההוצאות. לנסות להשתמש בשקט שיש לי כיום, לקפוץ לכתוב את הרומאן הגדול שתמיד חלמתי עליו. השירה יכולה להיכנס לתוכנית הלימודים, אבל בהיעדר שלום, בהיעדר צדק, בהיעדר קבלת היתום, הגר והאלמנה, אמשיך לרדוף שלום ושוויון בכתיבה שלי."

 

הדברים התפרסמו בכתבה של כרמית ספיר ויץ בעיתון "מעריב", יום ו' כ"ב באדר תשע"ו | 20.3.17

נסגרה קבוצת האמנים "גרילה תרבות"

אירוע שירה של אירוע שירה של "גרילה תרבות" ליד גדר ההפרדה באבו דיס, ב-2008. צילום: טי וייט נויין

הקבוצה, שקמה ב-2007, יזמה אירועי מחאה פוליטיים וחברתיים. בין היתר, היא שימשה גם כהוצאה לאור והוציאה את הספרים הראשונים של קבוצת ערס פואטיקה

קבוצת היוצרים והאמנים "גרילה תרבות" נסגרת, כך הודיעו אתמול מארגניה. "גרילה תרבות", שהחלה לפעול בשנת 2007, הולידה שורה של מסגרות והשפיעה על תהליכים חברתיים־תרבותיים. היא כללה ארגון מפגני מחאה, הוצאה לאור, תמיכה במאבקי עובדים ובמאבקים חברתיים וקידום פעולות משותפות על בסיס אחווה בין אמנים, בעיקר משוררים.

את "גרילה תרבות" הקימו מתי שמואלוף ורועי צ'יקי ארד כקבוצה פתוחה של יוצרים שביקשו לערב אמנות במאבקים פוליטיים וחברתיים. תחת מטריית "גרילה תרבות" שיתפו פעולה עם ארגונים חברתיים דוגמת "כוח לעובדים", "בצלם", ארגוני סיוע לעובדים זרים ועוד ועם משוררים ואמנים שפעלו בכתבי העת "מעין", "הו!", "הכיוון מזרח" ואחרים, למשל אהרון שבתאי, יודית שחר, נוית בראל, אלמוג בהר ועוד.

"ממגדל השן, אל השטח הבוער"

הקבוצה פעלה בשילוב של הפגנה, אירוע הקראת שירה המוני במגפון ופרפורמנס תיאטרלי. כך למשל הופיעו בהפגנות — כאלה שכוונו נגד גדר ההפגנה והחלטות פוליטיות־ביטחוניות, ואחרות שהיו חלק ממאבק עובדים, למשל עם עובדי מפעל פולגת בקרית גת או יחד עם עובדי האוניברסיטה הפתוחה. פרט לאירועי המחאה הללו, הם הוציאו ב–1 במאי 2007 את אסופת השירה "אדומה", ובינואר 2009 את אסופת השירה "לצאת!", שכוונה כמחאה נגד המלחמה בעזה.

"אנחנו מאמינים בהורדת השירה ממגדל השן אל השטח הבוער", נכתב באתר האינטרנט של התנועה, "בכך ייצאו נשכרות גם המשוררות וגם הנאבקים והנאבקות. אנחנו מנסים להחזיר את הרעיונות שלשירה יש אחריות ושיש קשר בין אסתטיקה ואתיקה".

שמואלוף.
שמואלוף. "התנגדות דרך כתיבה"תומר אפלבאום

אחת התופעות שראשיתה מיוחסת ל"גרילה תרבות", היא חבורת המשוררים ערס פואטיקה, ששתי האסופות הראשונות שלה יצאו לאור בהוצאת הקבוצה. גם ספרה הראשון של המשוררת עדי קיסר, "שחור על גבי שחור" יצא בהוצאת "גרילה תרבות" וכך גם ספריהם של מיטל ניסים ואייל בן משה.

עוד הישגים הרשומים על שמה של הקבוצה הם הקמת איגוד המשוררים, אף שלא האריך ימים, והמחזה "אנרגיות טובות", שהוא פרוטוקול דיוני ועדת הכלכלה בנושא תמלוגי הגז, שהפך למחזה אבסורד.

בשלוש השנים האחרונות, מאז עבר שמואלוף להתגורר בברלין, היתה אחראית על פעילות הקבוצה איילה חננאל, אבל בשל מיעוט הפעילות החליטו אנשיה להכריז סופית על פירוק.

"'גרילה תרבות' נולדה מתוך מפגש עוצמתי שהוציא את השירה לרחוב", מסר שמואלוף. "הלכנו מפריפריה לפריפריה להזדהות עם עובדים ששבתו על זכויותיהם וחזרנו להתנגד למלחמה מול מגדלי אקירוב היכן שחי שר הביטחון דאז. היינו לחלוצי המחאה החברתית, אך אחריה הכול השתנה. 'גרילה תרבות' הפכה להוצאת ספרים בסיום דרכה, ובתוכה ראו האסופות הראשונות של ערס פואטיקה, הספרים של אייל בןשה משה ועדי קיסר ועוד. 'גרילה תרבות' תישאר כאפשרות לסולידריות חסרת תקדים, ולהתנגדות דרך כתיבה".

הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"

ספרים, כתבי עת ואסופות להורדה חינמית באתר שלי

gunpowder_horn_india_louvre_r436

ספרים וכתבי עת להורדה חינמית

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה

שירה יכולה: ההבטחה שבגרילה תרבות | מאמר אורח של עמיר עקיבא סגל

מדליק משואה בשם גרילה תרבות בטקס משואות אלטרנטיבי אל מול הכנסת, צילום: יש גבול, 19-4-2010
מדליק משואה בשם גרילה תרבות בטקס משואות אלטרנטיבי אל מול הכנסת, צילום: יש גבול, 19-4-2010

מאמר חדש של עמיר עקיבא סגל שעומד להתפרסם בקרוב ב"עיתון 77" ממלא אותי גאווה על עשור של עשייה וגם מעלה שאלות חשובות לגבי אותה עשייה. יש לי המון מה להגיד. אך בעיקר אני מברך על מי שאוסף את כל הפעולות וחוקר בכך. תודה לעמיר ול"עיתוןמ77" על מתן הפרסום המוקדם בבלוג.

שירה יכולה – ההבטחה שבגרילה תרבות

 

בנובמבר 2007 התקיים אירוע הקראת השירה הראשון של קבוצת 'גרילה תרבות'. מלצריות בית הקפה "קופי טו גו", שעמד בכניסה לאוניברסיטת תל-אביב החלו במאבק נגד הנהלת בית הקפה שכלל התאגדות מלצריות בית הקפה דרך 'כוח לעובדים' ודרישה לקבלת תנאי העסקה הוגנים. הנהלת בית הקפה סירבה לתנאים והעובדות פתחו בשביתה – שגררה ניסיונות פיטורים של חלק מהעובדות. המהלך – שהיה שביתת המלצרים הראשונה בישראל, הסתיים בהצלחה ובקבלת מרבית דרישות המלצריות.

קשה לחשוב על הרבה מקומות סטריאוטיפיים יותר לקיום אירוע שירה מאשר בית קפה באוניברסיטת תל אביב, אך אותו אירוע בסוף שנת 2007 היה פתיחה לשישה-עשר אירועי הקראת שירה שהאחרון בהם התרחש במרץ 2011 בשדרות ומטרתו הייתה הבעת תמיכה במאבק העובדים הסוציאליים ותנאי העסקתם. בשנים אלו התקיימו אירועי גרילה תרבות שכללו הפגנה כהתנגדות לגירוש ילדי העובדים הזרים, התנגדות לפינוי כפר אל-עראקיב, נגד גדר ההפרדה באבו-דיס, תמיכה בעובדי מפעל אקרשטין בירוחם, מחאה נגד ההתיישבות היהודית בשייח'-ג'ראח והפגנה מול בנק ישראל בקריאה להעלאת שכר המינימום. במהלך מחאת קיץ 2011 פעלה קבוצת גרילה תרבות בכמה אירועים במהלך מחאת אוהלים. ובשנות פעילותה הוציאה לאור כמה אסופות שירה  – שהאחרונה בהן היא "שירת האוהלים" בעקבות מחאת קיץ 2011.

אירועי המחאה של גרילה תרבות היו מיוחסים בעיקר אל הצד השמאלי של המפה הפוליטית. ממחאה פוליטית נגד גדר ההפרדה והמשך באבקי עובדים ותנאים סוציאליים. גם כשמשוררים שהזדהו כאנשי ימין השתתפו באירועים היו אלו האירועים "החברתיים" שארגנו חברי הקבוצה. אבל טעות תהיה להתייחס אל 'גרילה תרבות' רק כאל עוד גורם פוליטי שמאלי או קבוצת משוררי שמאל. 'גרילה תרבות' הייתה ניסיון לשינוי עומק בחברה הישראלית – בעולם השירה אך גם בעולם הפוליטי. במובן זה, גם פעולות הקבוצה שהיו מתונות או במסגרת הקונצנזוס הרחב  היו חלק מתפיסת עולם רדיקלית למדי. מתי שמואלוף, מיוזמי הקבוצה, אמר בראיון לתכנית 'שירת מחאה שהנחיתי יחד עם שלומי בן-עטר באוגוסט 2010: "אנחנו מביאים את השירים כהתנגדות למציאות שקורת בשטח. אנחנו מוציאים את השירה מהמקומות השבעים והבטוחים שלה בין משכנות שאננים לבית ביאליק ובודקים מה קורה לשירה כשהיא הופכת לאירוע של סולידריות עם מאבקים חברתיים."

צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

אירועי גרילה תרבות ספורים בלבד תוכננו להתקיים לאחר מחאת קיץ 2011, אך אפילו התכניות היו ספורות, התקיימו אירועים בודדים בלבד, מעטים הגיעו אליהם ונעדר מהם הברק, ההד התקשורתי והעניין שקדם למחאה. כמה אירועים שתוכננו אף בוטלו. כך שלמעשה לאחר קיץ 2011 'גרילה תרבות' במתכונת בו הוקמה חדלה להתקיים. לכן, למרות שהקבוצה לא פורקה רשמית, ולכאורה עדין קיימת, למעשה אפשר לדבר עליה בזמן עבר.

למעשה הפכה גרילה תרבות להוצאת ספרים שהוציאה לאור את ספרה של עדי קיסר "שחור על גבי שחור". אך אי אפשר ליצור קשר חד-חד ערכי בין הקבוצה להוצאה. הן משום שלא כל חברי הקבוצה המקורית (והגמישה למדי) קשורים להוצאה, והן משום שחברי הקבוצה המקורית של גרילה תרבות הקימו עוד הוצאות ספרים מאז למשל 'מעין' או 'רעב'.

'גרילה תרבות' התנהלה אחרת מגורמים אחרים בעולם השירה. ללא יד מכוונת ברורה, ללא עורך שיבחר מה ייכנס לאירועים ומה לא ייכנס. חלק ממשתתפי האירועים הו ידועים מראש, אך לא נבחרו – אלא הצהירו כי יבואו. חלק מהמשתתפים הצטרפו, לעיתים בצורה ספונטנית לגמרי, במהלכם – והקראת השירים הייתה לרוב בלתי מסודרת. ההקראה כללה, באחד האירועים למשל, חיצרור בוובוזלות מול משרדי בנק ישראל. גם ארגון האירועים ניתן לכל מי שבחר לארגן אירועים – ובתוך קבוצה בעלת גבולות גמישים למדי היו שלל מארגנים שארגנו שלל אירועים.

התנהלות זו של גרילה תרבות גררה לא מעט בקורות – טענו נגד חברי הקבוצה שהם מעודדים שירה רדודה, שהם בורחים משירה מעמיקה ושהשירה אצלם היא רק כלי לקידום מדיניות. נכון שלא מעט מהשירים שהוקראו באירועי גרילה תרבות הם שירים רדודים למדי, אבל כלל לא ברור שמדובר בשירים רדודים יותר מבאירועי שירה אחרים שהתקיימו באותו הזמן (וגם לפני ואחרי אותה התקופה) – למעשה בחינת משתתפי אותם אירועים מעלה פנורמה רחבה למדי של משוררים שעדין פעילים וכמה מהם מהבולטים שבמשוררי ההווה. כולל כמה זוכי פרסים נחשבים או שלל כיבודי שירה אחרים. בנוסף, וחשוב יותר, באסופות השירה שיצאו תחת גרילה תרבות אפשר לראות לא מעט שירים נאים ואף מרשימים.

בין אסופות גרילה תרבות אפשר למנות את אסופה "גרילה תרבות" שיצאה בשנת 2010 במקביל לאחד מגיליונות כתב העת "דקה", את אסופת השירים "לצאת!" שיצאה ממש בימיו הראשונים של מבצע "עמוד ענן", את אסופת "שירה מפרקת חומה" שיצאה במקביל לגיליון 6 של כתב העת "מעין" ואת "שירת האוהלים" – אסופת שירה שיצאה במקביל למחאת האוהלים בקיץ 2011 בכריכה רכה תוך כדי המחאה, ובכריכה קשה מעט אחריה ובתוספת כמה שירים נוספים.

מה הייתה השפעתה הציבורית של 'גרילה תרבות'? כלומר, האם פעילות הקבוצה הביאה לשינוי פוליטי או חברתי? כמה מחברי הקבוצה טענו כי פעילות הקבוצה הביאה לשינויים כמו למשל העובדה כי אחרי הפגנה לטובת מלצריות 'קופי טו גו' התקבלו מרבית דרישות המלצריות, וכי אחרי ההפגנה מול מפעל אקרשטיין בירוחם פוטר מנהל המפעל.

עם זאת, בהחלט ייתכן כי מה שמתייחסים אליו כאל "השפעה" הוא תואם מקרי בין אירועים שהתקיימו בזמן סמוך, וכן גם אם הפגנות 'גרילה תרבות' סייעו להעלות נושאים למודעות תקשורתית – הרי שלא היו מקרים בהם הקבוצה היא שיזמה מאבק ציבורי. בנוסף, מידת החשיפה התקשורתית והציבורית שלה זכתה פעילות 'גרילה תרבות' הייתה מוגבלת למדי במובן שגם פעילים חברתיים ופוליטיים לא תמיד הכירו (או מכירים) את הקבוצה ופעילותה.

אך האמת שלשאול כיצד השפיעה פעילות 'גרילה תרבות' באירוע מסוים יהיה לשאול את השאלה הלא נכונה. 'גרילה תרבות' לא היתה מפלגה או תנועה פוליטית המכוונת אל שינוי מוגדר, אלא הייתה קבוצה שמטרתה לקדם שינוי כולל בחברה הישראלית. ממש כפי שביקשו אנשי מחאת קיץ 2011. מובן זה אפשר לראות בקבוצת גרילה תרבות אחד הגורמים שהכינו את השטח לקראת אותה מחאה משמעותית. משמעותית אך גם נדונה לכישלון – ולו בשל העובדה שצפיות השינוי החברתי היו כל כך עמוקות שבלתי אפשרי היה להגשימן במלואן.

בעולם השירה לגרילה תרבות היתה השפעה ברורה יותר. אחרי שנים בהן שירה פוליטית קבלה מעט מאד מקום, ושירה חברתית עוד פחות, פעילות 'גרילה תרבות' קידמה את האופן בו נתפשת השירה הפוליטית והחברתית. הן בבמה שהעניקה הקבוצה במיוחד לשירה זו, הן בכך שעודדה משוררים לכתוב שירים כאלו או להציג את שיריהם הפוליטיים והן באסופות שיצאו לאור והציגו שירים פוליטיים, מחאתיים, חברתיים כך שאפשרו לשירים אלו להיכנס אל "ארון השירה העברי". קבוצת 'גרילה תרבות' בהיותה בעלת גבולות גמישים כללה באירועים שונים את מרבית המשוררים הפעילים היום. כך שאפשר לראות בקבוצה זו, וברעיון שהניע אותה לכל הפחות כבמה חשובה לצמיחתם של לא מעט ממשוררי הדור הזה. אפשר לראות בהשראת קבוצת 'גרילה תרבות' לפחות חלק מצמיחתם של משוררים שלא היו חלק מהקבוצה  כך למשל חברי קבוצת ערספואטיקה (שגם קיבלו תמיכה משמעותית לפחות מחלק מאנשי 'גרילה תרבות') או קבוצת 'מאבק המשוררים' שחבריה הפכו את העיסוק במשוררים ושירה לתביעות מגזריות של "המשוררים".

מדוע דעכה פעילות 'גרילה תרבות' לאחר מחאת קיץ 2011? לטעמי יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא כי 'גרילה תרבות' הייתה חלק מהגל החברתי בישראל שקם למחאה זו וגם הביא אותה – כייחול חברתי למחאה חברתית, ליציאה לרחובות ובעיקר להעצמה אזרחית רחבה. במובן זה 'גרילה תרבות' לא הייתה לבד והתקיימה במקביל אל מחאות חברתיות וגורמים פוליטיים נוספים. מחאת קיץ 2011 הביאה למיצוי של המחאות הללו ביציאתם של מיליון ישראלים לרחובות והקמת המוני אוהלים ברחבי הארץ. בין אם הצליחה המחאה או לא, היא הייתה הפרצות של רגשות, דרישות וצרכים שקשה לשחזר. וכזו שמוצתה לאחר מחאת קיץ 2011. בעיקר, דעיכת השאיפה למחאה שנבעה בין השאר מהאכזבה הגדולה מכך שתוצאות מחאת קיץ 2011 לא היו אותה מהפכת צדק חברתי מעורפל וכוללני, אשר למעשה לא יכולה להתגשם אלא בחלומותיהם של כמה מרקסיסטים או נאיבים.

הסיבה השנייה היא אופייה של הקבוצה ושל חבריה שהחלו כמשוררים צעירים ולא מוכרים שזקוקים לבמה חדשה לשירה ולאחר שנים בודדות רבים מהם הפכו למשוררים בולטים  ובעלי נוכחות בעיתונות, בתקשורת בכלל ובעולם השירה והספרות. הם התבגרו – וקבוצה כ'גרילה תרבות' יש בה מן המחאה הצעירה שמבוגרים יכולים, לרוב, רק להצטרף אליה ולא להיות יוזמיה.

בסיפור של 'גרילה תרבות' יש מן התקווה, ההצלחה והייאוש. התקווה שבהקמת קבוצה שתאתגר את המציאות, ההצלחה שבהקמת דור חדש של משוררים והשפעה על עולם השירה, והייאוש מכישלון המחאה ואפילו מכך שכלל לא ברור אם הייתה לקבוצה זו השפעה ממשית על סדר היום הציבורי בישראל. ייאוש זה מקבל משנת תוקף כשרואים את מי שנחשבים כממשיכי דרכה של קבוצה זו ואת הבחירה של משוררי המחאה, של המשוררים הפוליטיים בעמדה שאינה אלא עמדת שוליים שלא יכולה וכבר לא מתיימרת לשנות מציאות – אלא רק לעמוד כליצן חצר מול עולם שכבר אין למשוררים כל שאיפה להשפיע עליו.

Guerilla Culture in Wall Of Seperation – Aharon Shabtai, Raji Bathish, Almog Behar, Noam Partom from culture guerrilla on Vimeo.

 

הצטרפו להשקת ספר האומץ של אייל בן משה

10336712_10206677537116208_5759128517640778351_n

קוראים/ות נכבדים/ות, עוברי/ות אורח תמימים/ות, שיכורים/ות וסחים/ות, אמיצים/ות ואמיצים/ות בפוטנציאל, אייל בן משה מתכבד להזמינכם להשקת רומן הביכורים שלי: ספר האומץ, בהוצאת 'גרילה תרבות'. ההשקה תיערך ביום ראשון, 14.6.2015 בשעה 19:00 ב- ברמצווה, רח' זבולון 13, ת"א.
הרומן יצא בהוצאת גרילה תרבות.
* את הערב תנחה: אלונה אלוז, עורכת לשון וספרות.

יתארחו, ישתפו ויקריאו:
* מתי שמואלוף – משורר וסופר
* שירה פינקס – סופרת
* אורטל בן דיין – עיתונאית ופעילה חברתית
* ד"ר אשר עידן – פילוסוף ומומחה לתרבות רשתית
* ינעים את המילים, בגיטרה ספרדית, המוסיקאי המחונן אילן ד. סבח – (בישגדא, מרגלית אנקורי, מתיתיהו בנד)
תהיו אמיצים ותבואו.

פיייסבוק

חיכינו לדור הזה של ערס פואטיקה: הדברים המלאים בשנתיים לפעילותם

צילום: Genady Sh מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.
צילום: Genady Sh מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.

הנה הדברים שמסרתי לרוויטל מדר בכתבה החוגגת שנתיים לאירועי ערס פואטיקה Ars poetica שהיה לי הכבוד להופיע איתם עד מהרגע הראשון ועד שנסעתי וגם כשחזרתי לביקוריי. היה לי הכבוד לסייע עם האסופה הראשונה שעדידושקה ערכה וגם להכיר את הדור החדש של השירה בישראל. הכותרת של עיתון "הארץ" מאוד צינית ומקווה שתשתנה, אבל אנו כבר התרגלנו לדרך בה קשה לקבל את ה"גוף הזר".. (: מקווה שיבואו עוד שנים של יצירה ערספואטיקה, כי חיכינו לדור הזה!

אין ביקורת נייטרלית

נתחיל שמצאתי את עצמי בויכוח בדיוק על ערס פואטיקה ועניתי לאחד ממבקריה (ניב שטדנל) והוא אפילו ענה לי בתוך התגובות למאמרי. אבל אני יותר מוצא את עצמי מתווכח איתו בשאלת הביקורת על השירה. שהיום איני מוצא מקום לכתוב על אסטתיקה ויותר על הפוליטיקה של המילה. כי העיסוק בפורמאליזם, אסטתיות וכדומה הוא עיסוק שלדעתי מחביא שאלות לא נייטרליות בשיח. ובכל מותר ורצוי לבקר את ערס פואטיקה. אגב בדיוק עכשיו ראיתי שיצא עיתון 77 שמוקדש לפוליטיקה ושירה שהתייחסו גם לערס פואטיקה (ראיתי שהני זביידה כתבה מאמרון).

לדעתי ערספואטיקה מקבלת הרבה קיתונות של בוז, קנאה, וצריך להבדיל מביקורת לגיטימית. ביקורת היא דבר יפה כשהיא שמה בצד את הבוז, הקנאה. ההצלחה של ערס פואטיקה הביאה אותם למרכז הבמה בזמן קצר, ובדרך הנפלאה של הכתיבה שלהם הם הגיעו להמונים. הם כותבים בהיר ועל נושאים חשובים לציבורים שלמים בישראל, ולכן הצליחו להגיע לכל כך הרבה קהלים.

כל קבוצה שמצליחה בזמן קצר, ויש לה משימה חברתית, פוליטית ואתנית מקבלת קיתונות של בוז, קנאה ושליליות בישראל. כך היה כשהקמנו את גרילה תרבות cultural guerrilla عصابات ثقافة, וקראנו לעשות פוליטיזציה של השירה בישראל, ולהחזיר את שאלת הקהילתיות, והאחריות החברתית של השירה על הקונפליקטיים הבוערים. אז כתבו:

"על הקבוצה נמתחה ביקורת מצד משוררים, בהם יצחק לאור שטען כי השירה אינה יכולה לשנות, וש"ללמד ספרות בפריפריה יותר חשוב מאשר להקריא שירה מול מפעל פולגת". משוררים אחרים מתנגדים לשילוב בין שירה לפוליטיקה אקטיביסטית ורואים בשירה אמנות גבוהה שראויה להיות טהורה מפוליטיקה. אחרים מתנגדים לגישה הפתוחה והלא מסננת של הקבוצה, וטוענים כי יש לבחור משוררים רק על סמך איכותם, ולהתמקד במקומות האופטימליים להקראת שירה."

הדברים לא היו פשוטים יותר אז, היינו פחות פועלים בשאלה האתנית, אך דווקא בגלל ששברנו את הנייטרליות, האוטנומיה של אמנות לשם אמנות, היה לדעתי אחכ יותר קל, בהוצאת גרילה תרבות, להיות הראשונים לזהות את הפוטנציאל האמנותי הפוליטי המעולה של ערס פואטיקה ולהוציא את שתי האסופות וספרה הראשון.

פרגמנט מזיכרון שכתב שלומי חתוכה בכתב עת של מכללת ספיר
פרגמנט מזיכרון שכתב שלומי חתוכה בכתב עת של מכללת ספיר

הופעתי לראשונה עם עדי קיסר, ושלומי חתוכה בלילה השחור, שהנחיתי אירוע שירה, בבית אחותי – למען נשים בישראל לבקשת אופיר טובול. ועדי קיסר, שאלה אם היא יכולה להזמין אותי לאירוע הראשון ועד נסיעתי השתתפתי בכל אירועי ערס פואטיקה. אחרי חודש אמרתי לעדי שהאירועים שלה כל כך מעולים וחדשים והיא צריכה לאסוף חומרים, להוציא אסופה בהוצאת גרילה תרבות, ואמרתי לה שתוך שנה ההצלחה של ערס פואטיקה תהיה אדירה. ושנה אחרי היא שאלה איך ידעת.

קראתי מה שכתב אופיר משרקי, אך לדעתי הוא צימצם שוב את דמותם, שאל מדוע הם כותבים על הביוגרפיה של הההורים. אז כן, חשוב לכתוב על הביוגרפיה. מירי בן שמחון כתבה "וְיַעֲמִידוּ הֵיטֵב אֶת מְיֻסָּרוּתִי הַפְּנִימִית / בְּמָקוֹם שֶׁל כָּבוֹד מֵעַל לְסִירֶיהָ הַטּוֹבִים שֶׁל סָבָתִי / מַדִּיפֵי רֵיחַ קוּסְקוּס / וְהֶבֶל חַם וּדְאָגָה מַחֲזוֹרִית לְקֵבָתָם הַמַּחֲזוֹרִית שֶׁל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה. /"

המשימה של הכתיבה המזרחית היא להחזיר את הגוף המזרחי, להחזיר את האנושיות להיסטוריה, לזיכרון הקהילתי המשפחתי. לדרוש מהם שלא לכתוב על ההורים שלהם, או סבים שלהם – היא חוסר הבנה לדרך בה הודר הזיכרון המזרחי מההיסטוריה. ההחזרה להיסטוריה של הגוף המשפחתי נעשית בכל האמנויות.

לא ראיתי מעולם אמירה של ערס פואטיקה שהם לא מקבלים ביקורת. אבל לא תמיד אמן צריך להיות המבקר של יצירתו, ואם היה נערך למשל כנס אקדמי והדיון היה מקצועי, אז אפשרי בהחלט שהמשוררים ומשוררות היו משתתפים בשיח. אבל בגלל המרכזיות שלהם, כל משורר שרוצה לבנות את עצמו קופץ לשיח ומנסה לשלול אותם. בדרך שכתב עליה הרולד בלום:

"דרמה שבה משורר חדש ("בן") נאבק על מנת למקם את עצמו במקומו של מבשר ("אב") או יצירה ספרותית ("שיר-הורה") שקדמו לו."

מצחיק, בגרילה תרבות גם כשהיו זמנים של שקט, שלא עשינו שום אירועים, עדיין קיבלנו לא מעט ביקורות, מכל משורר חדש שהיה קופץ לזירה או מוציא ספר,או משורר ותיק היו שואלים אותו מה הוא חושב על השירה הישראלית של גרילה, והאם הוא מאמין בשירה, והוא היה צריך לעמוד מול מה שעשינו. והיום זה ערס פואטיקה (כמובן אין להשוות בינינו אבל אפשר לראות את הדרך בה ההיסטוריה חוזרת על עצמה).

הרבה מהמבקרים עושים הכללות ורואים שלא קראו למשל את ישראל דדון שהוא המבקר הכי חריף של ערס פואטיקה ותמיד נמצא על הבמה בכדי להראות שהוא רואה את גבולות השיח ומאתגר אותו עד תום

 

*

הערה על המתים הטריים

מסכנים החיילים האלו ששילמו את המחיר של הפוליטיקה המפגרת. הרי היה ברור שאם מתנקשים בבכירי חיזבאללה ואיראן לא יישארו האחרונים חייבים. ואימותיהם, שכל השנים האכילו, דאגו, ליוו, בכו ביום אחד הכול נגמר בגלל הזכרים האלו והפוליטיקה המזויינת שלהם. האבל של האימהות לעולם לא יסתיים והפוליטיקאים ימשיכו הלאה, להתנהג כאילו הכול בסדר. אבל למשפחות האלו הלכו הילדים ולא יחזרו לעולם. ייתלו על הקיר במסגרת אבן וצער שאין לו סוף. יהיה זכרם ברוך.

שבת שלום