פרסום ראשון שלי בגרמנית

פרסום ראשון שלי בגרמנית. ייחלתי לכך המון זמן. חמש שנים שאני פה. והנה מצאתי מוציא לאור שגם יוציא בסוף השנה את אסופת שיריי. או יותר הוא מצא אותי. ראשית הוא הזמין אותי להרצות על ההגירה של הוריי לישראל ממדינות ערב [עיראק, איראן וסוריה] וגם שלי לברלין. כתבתי את ההרצאה של שלוש רבעי שעה באנגלית. אחר כך המוציא לאור ובת זוגתי תירגמו ביחד לגרמנית, [ביחד התרגומים הנפלאים של יאן קונה לשיריי] בתוך כך משולבים שירים בספרון הזה וזה הכי חשוב, לא להישאר בסיפור, אלא גם לתת לשיר לספר את הדהודי הלב.
זה לא מובן מאליו בחוויה המזרחית שלי, להיות זה שדבר על הגירת משפחתי הבלתי אפשרית בישראל, שהתאמצה להיות "מערבית" ופתאום אני זה שמהגר לתוך המערב, ואני זה שעובר בין שפות ומשלב ביניהם במשפט אחד. הפרמיס של הספרון החמוד הזה, שמשלב שירים חדשים וישנים, הוא מה קורה למשורר/סופר שנמצא בין שני המחנות? מה קורה כשאתה מתגורר מחוץ לחומות ירושלים ובעצם גם מחוץ לתרבות הגרמנית , ובכל זאת מה נוצר בין לבין? אני מחבר בין פרקים בביוגרפיה הפואטית שלי. בתוך כך אפשר להעלות על הרכבת מחיפה לבגדד, בין רוח ג'דידה, גרילה תרבות, ערס פואטיקה, פואטיק חאפלה ועד לימינו.

"אם האיחוד האירופאי יתפרק, יעלו הניאו הנאצים"

CC BY-SA 3.0By Jörg Rüger (Own work) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons
יאניס וארופאקיס לשעבר שר האוצר של יוון, שמזהיר מהתפרקות האיחוד האירופאי CC BY-SA 3.0By Jörg Rüger (Own work) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)%5D, via Wikimedia Commons
האיחוד האירופאי הטמיע את הניאו הליברליזם האמריקאי עד תום. הם דורשים מהיוונים להשתמש בכספי הסיוע, אך ורק לשם העשירים ולא לשם רוב העם. הם לא מאפשרים ליוונים למסות את העשירים. הם לא מוכנים לשמור על הפנסיות של הציבור. והכי נורא זה שהם כבר ניסו את התוכנית הזאת של מענקים לשיכבה אחת בעם ולא לרובו במשך חמש שנים שבהם האבטלה רק הועמקה. העם היווני שנקרע בין פאשיסטים לסוציאליזם, הלך לכיוון החברתי. והמנהיג שלהם ציפראס עם ביצי השור הצליח במקום בו רבים נכשלו, הוא קיבל תמיכה במשאל עם. אך האיחוד האירופאי ממשיך להתנהג כמו מאפיה ומבקש פשרה, במקום שבו העם היווני כבר שילם את המחיר הכבד. לא רק שהגרמנים לא החזירו את החוב שלהם לעם היווני עוד מהתקופה הנאצית, הם גם מבקשים לדרוס עד תום את העם היווני.
אנו חייבים לזכור שמדינות כמו גרמניה יוצרות את החובות עם הייצוא הגדול שלהם למדינות קטנות, ואח"כ עושים להם את המוות עם כל המוסדות הפיננסים שלהם. ארה"ב כבר ניסתה את התוכנית הזאת בשנות השמונים ומוטטה את כלכלות דרום אמריקה. רק מלזיה שלא הסכימה לתוכנית חילוץ הצליחה להביא נתונים הרבה יותר מהניאו ליברליזם.
אז מדוע האיחוד מבקש בכל זאת להילחם במדינה קטנה כמו יוון?
1. האיחוד מפחד מאוד מכלכלות דרום אירופה שגם הן הולכות לכיוון החברתי, איטליה, פורטוגל וספרד, ומדינות נוספות שיצטרפו וימוטטו את הסדר הקיים.
2. האיחוד בעל פוליטיקה מאוד ממורכזת שנמצאת בבריסל, ונשלטת על ידי טכנוקרטים שלא מבינים את הפוליטיקה מחוצה לשובע שלהן. הם לא מוכנים להעניק אוטונימיות למדינות כמו יוון.
3. האיחוד מאמין בכל תומו ברציונאליות של החשיבה של כלכלת ההיצע, שהתחילה באסכולת שיקגו, והוטמעה על ידי רייגן ותאצ'ר.
ומה יהיה, ובכן בגלל שהדברים בעולם לא עובדים לפי חלילי הקסם של האחודה אירופאי, ששם את כל הטנקים שלו בשדה הקרב. לדעתי, המקריות תוביל למקום חדש, שבו דווקא הקללה הניאו ליברלית תביא לברכה. במקריות ובאפקט דומינו הנזק מהניסיון האירופאי שיכול להביא לנפילות בורסה גדולות, יוכל אולי להעיר את המוח השבע של האיחוד ולהבין שהניאו ליברליזם נכשל.

במילים אחרות, כדאי לשמוע את האזהרה של שר האוצר וארופקיס שהתפטר בלחץ הניאו ליברלים השבעים והאטומים של האיחוד האירופאי: אם האיחוד האירופאי יתפרק ומדינות הדרום העניות כמו ספרד, פורטוגל, איטליה, יוון ואחרות יעזבו אותו. תהיה משוואה מאוד מפחידה שהכסף ישב בצפון העשיר של גרמניה, צרפת וכד' והעוני יישאר בדרום. כך נחזור למשוואה של 1930 שתהווה אדמה פוריה לעליית הניאו נאצים במדינות העניות, אותם כוחות של שינאה, עיוורון וקסנופוביות. והוא יודע על מה הוא מדבר, כי כבר ביוון יש מפלגה כזאת – קרי "השחר הזהוב… התרגום הוא תרגום חופשי מתוך הדברים שאמר בגארדיאן וצוטטו במאמר של זיזק מהניו סטטמן.

***

בנט חוזר לאירופה מהחצר האחורית

סמל הניאו נאצים בגרמניה NPD
סמל הניאו נאצים בגרמניה NPD

התעוררתי הבוקר וגיליתי שנפתלי בנט נוסע לנחם את הקהילה היהודית בצרפת. הבעיה היא, שבנט הוא חלק מהבעיה, לא הפתרון. ולכן, עם השיח המתעורר באירופה, חשוב לדבר על מה שמחבר בין נפתלי בנט לבין עליית פגידה (ברית בין הניאו־נאצים ותנועות אחרות נגד מוסלמים ומהגרים בגרמניה, את המפגן הגדול שלה ראינו באחרונה בדרזדן) והימין הקיצוני בהולנד ובצרפת.

דומה שחברי כל הארגונים הללו לא שמעו מעולם על רגש האשמה. מנגנון ההכחשה וההדחקה עובד אצלם שעות נוספות. כך, הניאו־נאצים בגרמניה לא מוכנים לשאת עוד באשמת השואה, אם הם בכלל מכירים בה. הם רוצים להיות גרמנים גאים, בגרמניה הגאה. הם לא רוצים להתנצל על מעשי משפחתם. הם רוצים להיות גאים בגזענות שלהם, ונאבקים נגד כניסת מהגרים למדינה, והסיוע שהם מקבלים ממוסדות מדינת הרווחה הגרמנית.

ובהולנד שאל השנה מנהיג הימין הקיצוני חירט וילדרס את תומכיו בתום מערכת הבחירות המקומיות: "האם אתם רוצים יותר מרוקאים בעיר הזאת ובהולנד בכלל?" הקהל שאג בתשובה: "פחות, פחות, פחות!" וילדרס ענה: "נטפל בזה". דבריו גררו ביקורת חסרת תקדים. אלפי אזרחים הגישו תלונות. וילדרס אמר כי אינו מתחרט על דבריו, משום שלא הפר את החוק נגד גזענות. "אין בכוונתי להתנצל בפני איש", הצהיר, "דיברתי אמת". עכשיו הוא עומד לדין על הסתה.

הניאו־נאצים בגרמניה, כמו הימין הקיצוני בהולנד ובמדינות אירופיות אחרות, מכחישים את מעורבות ארצותיהם במאות שנים של קולוניאליזם. נכון, אפשר למצוא הכחשה דומה בזרמים המרכזיים בפוליטיקה, אבל לפחות אלו לא מאמצים את תורת הגזע הקולוניאלית.

הקולוניאליזם הוא אחת הסיבות המרכזיות למרכזיותה של הכלכלה האירופית, וגם למצבם המחפיר של המוני בני אדם בקולוניות ששוחררו. אלו שנולדו תחת הכיבוש האירופי חזרו למדינה האם שלהם. מקצתם קיבלו אזרחות, מקצתם נותרו אזרחים סוג ב', ומקצתם עדיין טובעים בדרך שבין צפון אפריקה לאירופה.

כשלמדנו בבית הספר על עליית הציונות, תמיד אמרו לנו שהריבונות היהודית מאפשרת לנו לחזור למשפחת העמים. דרכם של נפתלי בנט ודומיו אל משפחת העמים עוברת במסלול העליונות היהודית. בנט רוצה להידמות לחלקים האירופים שבזים לערביות, למזרח תיכוניות, לאיסלאמיות ולכל מה שהוא לא אירופי. בהצעתו לסיפוח שטחי סי, ומתן אזרחות מוגבלת לפלסטינים, הוא מבקש למעשה להמשיך את המדיניות האירופית של ניצול אוכלוסיות לא אירופיות באמצעות כוח צבאי, כלכלי ותרבותי.

חשוב לומר, שהכוח המניע את הכוחות הקיצוניים של הבית היהודי, מה שדוחף אותם ליחס הגזעני כלפי מבקשי המקלט, הפלסטינים וההומואים והלסביות, הוא אובדן המרכיב המשותף בחברה הישראלית. הם מתגייסים כדי ליצור אזרח ישראלי מתוך שלילת האחר. הם מבקשים לסמן את המחנה, על ידי סימון היוצא דופן. כך קרה גם באירופה, כשהיא התאחדה סביב שנאת היהודי לפני מלחמת העולם השנייה, עם קריסת הליברליזם. לסימון האחר בחברה האירופית שורשים עתיקים יותר, עם סימון היהודי והמוסלמי כאחר התיאולוגי והפוליטי, בגירוש ספרד ב–1492 — אותה שנה שבה החלו המסעות לעולם החדש. כלומר, אירופה ניקתה מתוכה את האחרים, בזמן שהיא הלכה לכבוש עמים אחרים.

המסר של בנט לחברה הישראלית שלא להתנצל מוריד את המסכה הליברלית של ישראל וחושף שמרנות מסוכנת.

דווקא בגרמניה המסר הזה, לא להתנצל, מזכיר לנו בעיקר את היות ישראל כובשת, את הפליטים הפלסטינים הנעים ללא בית ואת אחריותה של ישראל, שצריכה להכיר בקיומם, בדומה לאחריות על העם היהודי. הכחשת האשמה של בנט אכן מהווה כרטיס כניסה לאירופה, אך מהצד האפל שלה.

ישראל תצטרף למשפחת העמים הקולוניאליים, הגזעניים, שנאחזים בכל הכוח בהבדל בינם לבין העמים הלא־אירופים. הגזענות הזאת, שנדמה שחלפה מן העולם ונשארה רק בשוליים בגרמניה ובאירופה בכלל, הופכת בישראל לכוח מניע.

בשיחות סלון בברלין, כל שדרוש לי כדי להסביר לשומעי את תופעות הבית היהודי, להב"ה, אם תרצו ושאר התארגנויות של "עליונות יהודית", הוא לומר "פגידה", ו–N.P.D (המפלגה החוקית של הניאו־נאצים הגרמנים).

וכל הארגונים הללו מפחידים אותי במידה שווה. אני מפחד מהניאו־נאצים בגרמניה ומתנועות אנטישמיות אחרות, שחלקן פועלות גם בתוך הקהילה הערבית, ובאחרונה אף יצרו קואליציות עם שונאי זרים וחוליגנים, ומפגינים את כוחם במופעים מפחידים בקלן ובדרדזן. אבל צריך להילחם בגזענות בכל מקום שבו נהיה.

בצרפת זקוקים למודל יהודי אחר בישראל, כזה שפועל למען שלום ולא שופך שמן למדורה, כמו בנט הלאומן וחזון האפרטהייד שלו.

ספרו של שמואלוף, "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", ראה אור השנה בהוצאת זמורה ביתן

 

המאמר פורסם לראשונה בדעות – הארץ

צפו: הפגנה של פיגידה בדרזדן

מה קורה כשפתאום התרבות הקיבוצניקית נוחתת עלי בגרמניה

2014-07-06 22.44.08אתם חייבים לקרוא את הטור החדש שלי בתרבות וספרות – "הארץ" והפעם "מה קורה כשפתאום התרבות הקיבוצניקית נוחתת עלי בגרמניה"

אין כמו לצאת מברלין צפונה. לעבור את מחוז ברנדנבורג ולהגיע, אחרי שלוש שעות, למקלנבורג, השייך למה שהיה מזרח־גרמניה: אזור כפרי יפהפה. מלא טירות, שדות חיטה, תירס, עצי תפוח ושזיף. זאת הפעם השנייה שאני כאן והמקום מזכיר לי את נופי הקיבוצים ובפרט את קיבוץ בית אורן, שם ישבתי בעבר עם המוסיקאי חיים רובינשטיין שהיגר לבסוף לוושינגטון. לאחר שלוש שעות נסיעה הגענו לביתה של הסופרת כריסטה וולף, המשמש היום מעון לסופרים. אני קורא באנגלית את הספר שלה "קסנדרה", בו היא מראה כיצד הלנה בכלל לא הובאה לטרויה, אלא רק שיקרו לעם על גניבת האשה היפה ביותר בתבל.

ופתאום, דווקא במקלנבורג, המקום הכי רחוק שאני מכיר בגרמניה, בבוקר, כשאנו מלקטים פרחים, הפתעה: מישהו מאחורי מדבר אלי בעברית. שתבינו, אני המזרח־תיכוני היחיד באזור. קשה להאמין שאני פוגש בפליקס פפנהאגן, הדוקטורנט המזרח־גרמני שהיה נוהג לשבת אתי בקפה "תמר" בתל אביב. אלוהי המקריות שוב פעל, ודווקא במקום המסתור שלי.

הוא מספר לי על עבודת המחקר שלו. הנושא שלה הוא הופעת הדת במוסיקה הפופולרית בישראל. הוא היה בין האחרונים שראיינו את גבריאל בלחסן היקר לפני מותו. רכבנו ביחד על אופנינו בשבילים סודיים. שרנו "ואיך שלא…" של אריאל זילבר בדרכנו אל הקולנוע של הכפר המזרח־גרמני. ישבנו אל מול מסך גדול ביחד עם תושבי הכפרים, מתחת לגשם שוטף, עם בירה ביד אחת ונקניקייה ביד האחרת. וצפינו בסרט בולגרי חתרני מהסיקסטיז וגם סרט הומוריסטי על המצאת הטנגו בפינלנד. ובדרך חזרה אין תאורה ורק עינינו מאירות.

בכפר הזה היה פליקס מבלה את החופשות בילדותו. עתה הגיע עם בתו התינוקת הנישאת על גבו, ותיק קטן שלקח על אופניו, ולצדו חברתו הצעירה. המועד תוזמן לפסטיבל מקומי. אחד מתושבי הכפר העניק את האחו הקטן שלו לחבורה גדולה של היפים, ומצאנו את עצמנו רוקדים אתם בגשם ובבוץ.

הכל היה כל כך נפלא, עד שהגענו לאגם. כולם התפשטו כמיטב המסורת המזרח־גרמנית וקפצו למים עירומים. רק אני נעצרתי. אני חושש שייראו הפגמים שלי: הכרס, השערות הלבנות הגדלות במקומות מוזרים. לא מסוגל לתרבות הקיבוצניקית הזאת, שפתאום נוחתת עלי משום מקום ומחייבת אותי להתיישר אתה.

החברה שלי מסתכלת עלי, אני מסתכל הצדה, ולא יודע מה לעשות עם כל הגברים הלא נימולים והנימפות המקפצות במים. "עכשיו תורך", היא אומרת לי. פליקס ושרה חברתו מנופפים לי מסוף האגם. ואפילו אנה, הבת שלהם כבר זחלה לתוך המים עם חברתי, ומישירה את עיניה ומתביישת בי. ואני נוגע לא נוגע במים הקפואים ומקלל את הרגע שבו נכנסתי לקיבוץ המזרח־גרמני הזה. אני מסתכל שוב בחברה שלי, שמתחננת "תפסיק לעשות פרצופים".

לא ידעתי מה לעשות והתחלתי לפשוט את בגדי. סימנתי לחברתי ולתינוקת להסתכל. קפצתי לאגם הקפוא. הדם בגופי השתולל ופתאום הרגשת אחדות עם הכל. הגוף שלי נהיה חם בתוך הקור הזה. הרגשתי כאילו אני מתעופף מעל המים.

התעוררתי בבריכה של קיבוץ בית אורן, ובמקום קרחת היה לי שיער ארוך, ראסטות של ממש. אני והגיטרה של חיים רובינשטיין, וחלב של פינק פלויד שמתנגן לי על השפתיים.

http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2437668

הספר מתקרב ואני מצפין

10363975_769239349774753_8416890228180058122_nבזמן העריכה של ספר הפרוזה הראשון שלי מצאתי לנכון להצפין לחוף הצפוני של גרמניה לים הבלטי. הנה כמה תמונות מהטיול. בינתיים קיבלתי הודעה מההוצאה שהקטלוג ביכורי הסופרים החדשים נשלחו למבקרים, עיתונאים וסופרי ההוצאה בכדי שיכירו את הדור החדש.

אני יכול לספר לכם כי פרויקטים חדשים מתקרבים לפתח המקלדת שלי. אשכרע, מאוד כואב לי שלא הייתי אמש באלבי בערס פואטיקה עם יהודה קיסר האגדי. אבל הכול לטובה ותמיד כייף לי להיזכר בלילה השחור שהופעתי עם עדי קיסר ושלומי חתוכה בלילה השחור בדרום תל אביב, והתחילה הרכבת לנסוע…

ביקרתי השבוע בשתי תערוכות: האחת הייתה הרטרוספקטיבה לדיויד בואי במוזיאון של מרטין גרופיוס באו ודי התאכזבתי כי לא היה בה מבט ביקורתי. היא הייתה מסחרית ולא באמת התמודדה עם האתגר של קריאה רחבה של היצירה של האמן. המעריץ בתוכי נהנה, אבל ההעמדה הייתה וולגרית ומגלומנית וחסרה עומק. בכדי לתקן את המצב הלכתי לראות את הפתיחה של הבינאלה של ברלין שהייתה ביקורתית ופוסט אפוקליפטית ופיוטוריסטית ומצחיקה. התערוכה דיברה על החלוקה הלא צודקת של כוח בעולם ולרגע לא זנחה את העמקים הדרושים להעמדת תערוכה.

עם כניסת חג השבועות אני מאחל שכולנו נתקן ונתוקן. שיהיה שבוע וחודש טובים

*

הראיון שלי במגזין שפיץ עלה באתר שלהם וכך תוכלו לקרוא על שירת הגלות

*

שלומי חתוכה כותב בכתב העת של "מעמול: כתב העת של מכללת ספיר" בעריכת בני ציפר

2014-05-30 13.00.06

 

הנה אני יושב, עם שני פליטים ממשהד

 

BlHURKJIYAAKTdX

הנה אני יושב, עם שני פליטים ממשהד

בפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי בברלין, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו

באחד מהערבים המיוחדים שעברתי בברלין, קפצתי מעל החומות של ישראל ואיראן ופתחתי פרלמנט גולים משהאדים-איראנים עם שני גולים אחרים. ישבנו בקפה קוטי (שהוא האלבי המקומי). היכן שכל המהגרים מהמזרח התיכון וממדינות אחרות יושבים בשילוב עם המערב גרמנים והמזרח גרמנים. התקרה מצוירת בציורים ילדותיים, המוזיקה יכולה להגיע לסלסה ולערבית, ואז לעבור לרוק. המקום כולו מלא עשן, הכורסאות אדומות, והאווירה חברותית ביותר, ואפשר להתחיל לדבר עם כל מי שרוצים.

הצגתי את עצמי כפליט יהודי-איראני, לא בצורה הצינית שבה ישראל עושה שימוש בפליטות של היהודים-הערבים, בכדי לבטל הזכויות של הפלסטינים הגולים.  סיפרתי שעד היום איני יכול ללכת ולהשתטח על קברי הורי סבי, הנמצאים במשהד. אינני רומנטיקן, סבי ברח ממשהד, בגלל הפונדמנטליזם המוסלמי. יחד עם זאת, גם הצד האחר לא בדיוק היה שוחר שלום: הציונים המשיכו עם המלחמות שלהם בכל מדינות ערב, תוך כדי כיבוש פלסטין ועד לימינו שביבי הולך לשיחות שלום, בכדי לא להשיג שלום, אלא למשוך את הזמן עד חזרת המפלגה הרפובליקנית לשלטון (ממליץ לראות את ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, שתיאר בבדיחות דעת את העלייה לרגל של מנהיגי המפלגה הרפובליקנית לקבל את ברכת התרומות של שלדון אדלסון).

אז הנה אני יושב, עם שני הפליטים ממשהד. אחד עם שיער ארוך, מזכיר לי את עצמי לפני עשר שנים, והשני עם שיער קצר. האחד מתוסכל מאוד מגרמניה, מתגורר אצל חברים ולא עבר תהליך של אינטגרציה לחברה הגרמנית. השני ויתר על חיי החברה שלו, למד גרמנית מהבוקר עד הערב ונרשם לאוניברסיטה. אחד בעל ביקורת מאוד גדולה על גרמניה והיחס שלה לפליטים, מהגרים ומבקשי המקלט, השני ביישן יותר, מנסה כמה שיותר לעזור לאח האיראני שלו. אנחנו פוצחים בשיחה, ומזמינים אחד את השני לבירה, אני מספר מדוע עזבתי את ארץ הקודש. הסיפור שלהם הרבה יותר קשה משלי. אח של הבחור המתוסכל יותר נרצח על ידי השלטונות. הם לא יכולים לחזור לאיראן, כי המשטר רודף אותם. הם, כמוני, פעילים חברתיים. אבל בישראל, אני עדיין לא מבוקש על הפעילות שלי.

mati4

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אך אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים.

מצחיק, אבל יש את תל אביב הלבנה ותל אביב השחורה גם כאן, למרות שכולם יושבים באותו "בית קפה", יעני לא רחוק אחד מהשני. יש אלו שיש להם את הדרכונים האירופאיים, הזיכרון האירופי, ההזדהות האירופית, הלובן, ההיסטוריה האירופית, ויש אלו שאין להם. שמזוהים באירופה מיד עם הצד הכהה, זה שמאיים על השפע, על הכוח, על החלוקה הלא צודקת של המשאבים, זה שמזכיר את האחר הפוליטי, והתיאולוגי בגופו (היהודי-ערבי). אבל מי שכבר מודע להיסטוריה שלו, נושא אתה בגאון לכל מקום אליו הוא הולך.

הסיבה לחגיגה בקפה קוטי, היא הנסיעה של אחת מהחברות שלנו בחזרה לישראל. אני מביט בשני החברים האיראנים שלי ובהוריי ובהוריי חבריי וחברותיי שהגיעו לישראל. באיזה אפשרות אני בוחר: האם אני אלמד גרמנית ואעבור מחיקה? האם אני אהיה מתוסכל ואבקר את החברה המקומית וזאת שממנה הגעתי ואשמור בכול הכוח על השפה שלי? הדור השני המזרחי בישראל עבר מחיקה שאת רישומיה אנו מרגישים עד היום. כל השמות שעוברתו, כל המסורות שנכחדו, הפצע קשה מנשוא. אך הדור השלישי המזרחי לא הסכים למחיקה, והוא בונה מחדש את זכרונו, השפה שלו ואת המוזיקה שלו. לא במקרה דיקלה, רביד כחלני, דודו טסה, נטע אלקיים ואחרים חזרו לשיר בשפות המוצא של הוריהם.

בסרט Forget Bagdad, במאי עיראקי-שווייצרי ששמע סיפורים מאביו על העיראקים היהודים, נסע לישראל ופגש את הסופרים סמי מיכאל, שמעון בלס, סמיר נקאש ואחרים. כולם מדברים בסרט בערבית ומסבירים את היחס שלהם להגירה בישראל. סמי מיכאל עבר בקלות יותר לכתוב בעברית. שמעון בלס חש את הנקמה של המילים הערביות על שעבר לכתוב בעברית. ורק סמיר נקאש לא הסכים לעבור לעברית. הוא נשאר לכתוב בדיאלקט העיראקי של יהודי בגדאד. הסבל שלו היה קשה מנשוא, ואף בערוב ימיו הוא גלה למנצ'סטר. בזכותו השתמרה השפה המיוחדת, והוא זכה לשבחים אפילו מהסופר המצרי הידוע נגיב מחפוז, זוכה פרס הנובל לספרות.

בביקור שלי בבית ספר שהפך למקום מקלט לגולים צפון אפריקאיים בקרויצברג, ראיתי המון תסכול. ואף כשדיברתי עם שני גולים מצפון אפריקה, הם סיפרו לי על בעיות רבות של שכרות וסמים. הקושי הוא כמובן לא רק בגולים עצמם, ובאפשרויות שהם בוחרים (למרות שהימין אוהב להציג את כל התהליך כאישי). הבעיה היא במבנה החברתי. האם החברה המקומית רוצה לקלוט את המהגרים החדשים אליה? מחד גיסא, לראשונה אחרי שנות התשעים, גרמניה נחשבת כמקלט המדיני המועדף על הפליטים בעולם, כך על פי דו"ח נציבות האו"ם לפליטים לשנת 2013. מבחינת קליטת מהגרים לתוכה. מאידך גיסא, יש הרבה קשיים, מחסומים וסלקציות בדרך.

mati3

בחזרה לפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו. מדובר באזרחי המזרח התיכון שמדמם את עצמו למוות, שהמערב מחמש מהבוקר עד הערב, ושהאזרחים חייבים להחזיר בו את השליטה. אם נדע לשבת ביחד, להכיר, לדבר, החומות יפלו, ואולי לא נצטרך לגלות, להגר, לנוע רחוק מהאביב, אל תוך השלג המקפיא הגרמני. ואם כבר גלינו כיצד נוכל להפיל את החומות בינינו לבין החברה המקומית? מדוע שנזכה ליחס אחר? האם אין אנחנו אנשים כמו הגרמנים או האירופאים? האם רצינו לעזוב את כל מה שידענו בארצות המוצא? איך יוצרים חברה אנושית, שבה כל בני האדם שווים? האם היא אפשרית?

* * *

ממה אתה בורח? זאת השאלה המרכזית שנשאלתי על ידי ישראלים (בעיקר יהודים), מאז שעברתי לברלין. ניסיתי בכל הכוח שלא לומר שאני מהגר. מדוע שאהגר. יש לי משפחה, אהבה, חברים, שפה, תרבות, וספרים מתוכננים לצאת בשנה הקרובה. ובכל זאת אני פה, אלפי קילומטרים מהמקום שבו גדלתי, משכיר דירה בשכונת נויקלן.

הסתיו היה נאה ביותר. עשרות אלפי עלים בכל הצבעים שמכסים את המדרכות, שקיעות ארוכות, המגדל של אלכסנדר בין שני עמודי גיברלטר של רחוב קרל מרקס אלי במזרח, הימם אותו ביופיו. מספר פעמים בשבוע הייתי נוסע לכיוונו באופניי ומרגיש חופשי. צועק "אני חופשי." ותמיד חזר אלי ההד "אתה חופשי" ואז הייתי חושב את המילים של האדמו"ר סחרוף "כולנו חופשיים, אבל ממה אלוהים, ממה?" (השיר "עבדים" באלבום "נגיעות", 1998).

mati1

בהתחלה ניסו לומר לי לא לדבר על ישראל: "בשביל מה לכתוב על מה שקורה אצלנו, תכתוב על דברים טובים אצלכם". הצחיקו אותי. באמת. כאילו שאני יכול להיות לגמרי בגרמניה ולשכוח את ארבעים ואחת שנותיי בישראל. ניסיתי להסביר שאני לא מהגר. אבל גם אם הייתי מהגר, אז תמיד הייתי חצוי לשניים. צד אחד עם הזכרון של לגדול בישראל וצד שני של להיות במקום, בתרבות, בשפה ובמנהגים החדשים.

אני לא מהגר, אך ההיי של הניתוק מישראל היה גבוה, יצאתי למסיבות רבות, הופעות, הכרתי כמה שיותר אנשים, התפרשתי על העיר, בלילה נסעתי מרחקים בכדי לחזור לביתי שיכור. שלושה חודשים הראשונים בסיפור האהבה שלי עם ברלין היו השתוללות מתמדת. אבל כמו כל מערכות היחסים, לכל היי יש בור שמחכה לו. ואחרי תקופה ברלין ואני התחלנו לדבר על מה ואיך. "כמה זמן תתני לי?" שאלתי אותה. "כמה אתה רוצה?" ענתה במהירות. "שנתיים", חשבתי לעצמי או פחות. "קח את כל הזמן שבעולם, אבל תדע שאין פה התחייבות ואני רוצה ספייס", היא החזירה והלכה להשתרלל עם מהגרות אחרות.

אני לא מהגר, אך השלג החל לנזול מהשמים כמו נזלת, הקרח הקפיא את המדרכות, הלכלוך התכסה בלובן שהשחיר אט אט. עפרי אילני ידידי כתב על חמישים גוונים של שלג ואכן התחלתי ללמוד על הדרכים השונות שבהן אפשר לתפוס את השלג. השלג של המדרכות, זה של הלב הקפוא בין האנשים שמרפיקהם הופכים קשים כקרח, השלג של הכבישים, השלג של האוטובוסים, השלג שמכסה את האופניים, זה של המהגרים האחרים שהופכים אט-אט לגרמנים וכיוצא בזה.

אני לא מהגר, אבל עם החורף הקשה הגיעו הגעגועים, הרצון להיות במקום הטבעי, מוקף בסלנג, בהתחדשות של המילים, עם אנשים שיבינו אותך. אז במקום לנסוע בחזרה לישראל כל פעם שהלב מתגעגע, הקפתי את עצמי בחברים ישראלים, ויש לנו סלון שבו אנו יושבים לפחות פעם בשבוע ומדסקסים בעברית. אבל הגעגוע היה הרבה יותר גדול מהיכולת שלי באמת לספק אותו.

אני לא מהגר, אבל אני מהגר מהלב, מהרצון לגאולה ושינוי חברתי. כי אני כבר לא פעיל חברתי, פוליטי. ניהול, ריכוז ופעילות גרילה תרבות עברה לידי המשוררת והפעילה איילה חננאל, מדור השירה של באסטה שערכתי עבר לידי העורכת והמשוררת עדי קיסר. ונותרתי רק עם המילים, והן היחידות שסיפקו אותי. בארבעת החודשים שאני בארץ ההונים, כתבתי עשרות אלפי מילים. אבל הפחדים קשים וגדולים, הבדידות עצומה ואין מקום שבו ארגיש בבית.

אני לא מהגר, אבל גם בבית עם בנט, לפיד, ליברמן ונתניהו איני בבית. ואני תקוע בין לבין ומה שנשאר ללב הוא להגר ללב של מהגרים ומהגרות אחרים. וכל דרום אירופה נמצאת פה (יוונים, איטלקים וספרדים), הגולה הערבית (איראנים, פלסטינים, לבנונים, תורכים, צפון אפריקאים), ומכל רחבי העולם מצטרפים עוד ועוד. חוויה מרוממת נפש, להיות במרכז של אוקיינוס של גלי ענק של מהגרים.

הלב אומר שכל אדם מהגר, ברגע שהוא יוצא מרחם אימו. ואלוהים אומר שכולנו מהגרים, ברגע שגורשנו מגן עדן. ואני אומר לעצמי, תגביר את המוזיקה בפלאפון, כשאביב גדג' זועק "אם זאת גאולה, עדיף גלות"… ("ילדם של מהגרים", 2013).

 * * *

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג'אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

ספר השירה החמישי והאחרון של מתי שמואלוף "פרידה בברלין" (2014) ראה אור בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה

*

הפוסט התפרסם לראשונה באתר "העוקץ"

למה הפסקת לכתוב שירה: העורך יובל גלעד מראיין אותי בעקבות ספר השירה החדש "פרדה בברלין"

הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2Featured Image -- 78759

על ספת העורך

 מתי, ראשית, רציתי לשאול איך נפלה אצלך ההחלטה להפסיק לכתוב שירה?

זה התחיל ברומאן מהצד עם הסיפורים והמשיך אט אט לסיפור אהבה שמצריך המון תיחזוק ועבודה. והתרחקתי מתוך המילים הקצרות, לתוך המרתון של המילים. אבל המרחק הוא גם מתוך חריש עמוק שעשיתי בתוך השירה בתחומים שונים, וגרם לי לרצות לחפש ערוצים חדשים של ביטוי. הכול התחיל ברגע שבו חיים רובינשטיין, חברי הטוב, ביקש שאכתוב לו ספר סיפורים והתייחסתי להצעתו בביטול. אבל הוא ראה דברים שלא ראיתי בתוכי.

אז מאיפה הגיעו כל השירים שמתוכם ערכנו את הספר? הם נכתבו בארץ, או אחרי המעבר לברלין?

הם נכתבו כאן. ואני לא סתם אומר "כאן". כי ההנחה שעברית עובדת רק בישראל, משתנה כשאתה מתגורר בחו"ל. העברית עדיין עובדת אבל מתפרקת ממטעני הלאומיות המקיפים אותה. החלק הראשון של השירים נכתב בישראל (תחשבו פעם על הכינוי "בארץ" כאילו ישראל היא הקטגוריה של הארץ, ואין מדינות אחרות שאתה יכול להיות "בארץ"), אבל לא נכנס לספרים בשל החלטות עריכה להשאיר בחוץ חלקים ליריים של כתיבתי. והסכמתי לכך, כי הייתי גאה בהיותי משורר מזרחי, חברתי ופוליטי. אך עם ההחלטה לעבור לפרוזה, ראיתי שנשארו חלקים שלמים בתוכי שלא קיבלו ביטוי ואין להשאירם בחוץ. השירים האחרונים על ההגירה נראו לי שייכים לשאלה הרומנטית. מה עושים כשהלב חסר מנוח והרגליים זזות ממדינה של לב אחד למשנהו.

למה בחרת בי כעורך, למרות שאני ביקרתי באופן לא קל את ספרך הקודם?

דווקא בביקורת החריפה שלך ביטאת את הרצון לראות את הכתיבה שלי נקייה וגסה כמו אלבום הדמואים של פי ג'יי הארווי. אנשים לא מבינים שביקורת חריפה אינה רצון להרוג את הכותב, אלא ההפך. ראית שאהבת (כמוני) את הספר השני שלי "שירה בין חזז לבין שמואלוף".  ורציתי לחזור ולהגיע להפקה העירומה שלו, וידעתי שיש לך באהבה ללו ריד את היכולת לנקות מהשירים את הכבדות ולהפוך אותם לרעים, כאלו שבאים מאהבה לרחוב.

למה כל ספריך עד כה היו בעלי אוריינטציה פוליטית בלבד? האם ההתרחקות מהארץ איפשרה לך "לשחרר" ספר יותר לירי? האם בארץ אתה "בתפקיד"? חייל של מאבקים?

שאלה טובה. אני חושב שבהתחלה לקחתי על עצמי את המלאכה המוסרית, שהייתה קודם כל שייכת לקהילה ולרצון לשינוי כחלק מההתעוררות מזרחית בדור השלישי. אחר כך, בספרי השלישי, המחאה התרחבה למאבקים אחרים ורק בספר הרביעי היא החלה להיסדק בתוך ייאוש והתפרקות המבנים שכל כך האמנתי בהם. כן, בהחלט, המעבר הפיזי מקשר אותי גם למעבר הנפשי, ויש איזה רצון לברוא טריטוריה שהיא יותר חופשית בכתיבה על מסעות הלב, באי יכולת ליצור זוגיות ועתיד. ניסיתי הרבה פעמים למצוא את השפה שלי אך לא מצאתי ורק כשהתרחקתי מהקולוניה, מצאתי את הקול הלירי. אך בקריאה נוספת שערכתי הבוקר, אני מאמין שהוא עדיין מאוד קשור להקשר בו הוא נכתב ולא מנותק ממנו כליל. זאת אינה שירה רומנטית אוטונומית.

כן, בארץ הייתי ב"תפקיד" שדחף לשינוי. אבל לקראת השנה האחרונה הרגשתי שכל ההפגנות חשובות, אבל אני לא יכול להמשיך להוביל אותם והעברתי את תפקידי בתנועת "גרילה תרבות" לפעילה החברתית המדהימה איילה חננאל; העברתי את עריכת מדור "באסטה" בהעוקץ לידי המשוררת והעורכת עדי קיסר וגם הספקתי ברגע האחרון להעניק ליצירה המופלאה של ערס פואטיקה במה בהוצאת "גרילה תרבות" ולסייע בכל מה שיכולתי.

האם לדעתך גם שירי מחאה הם שירי אהבה שהפכו לזעם? האם אתה כתבת שירי מחאה מתוך זעם או מתוך כאב?

זעם הוא כאב וכאב הוא זעם. הלחישה שלי מלאה בזעם והזעם שלי מלא בלחישות. אין הבדל בין בחורה שנזרקה על ידי חבר שלה, לבין חברה שנזרקה על ידי הפוליטיקאים שלה. בשניהם יש את כל השלבים מאכזבה לזעם, עד להשלמה וחיפוש אחר תבנית אחרת של חיים חברתיים משותפים. מישהי אמרה לי ש"למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" הוא ספר מלא באהבה. אבל כדי למצוא את האהבה אנו נזקקים לקריאות רחבות יותר, דווקא בגלל שהמונחים שלנו מופרדים. מדורי הרכילות והתרבות מופרדים לכאורה ממדורי הממון והחדשות. אבל אין מחאה ללא אהבה, ואין אהבה ללא מחאה. יש מי שיושב ושומר על השמֵנת ומפחד מהאוהבים החדשים, והאוהבים החדשים מאמינים בשינוי, שיהדהד לאוקיינוס האינטימיות הנפתח בפניהם.

האם מעברך לברלין היה "אקט מחאה" נגד המדינה שנתת לו פומבי בראיונות בנושא, או מקלט אישי בעיר בה אתה אנונימי ולא מתבקש לעשות דבר למען החברה?

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אף הוצע לי לארגן הפגנה לאחרונה וסירבתי. אך מאידך, אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים. סופר הכותב את המיית הלב העקור מביתו, יכול לחולל מהפכות לא פחות מהאקטיביסט המרים דגל בכיכר.

הערה קטנה: מסעי הפך לשאלה ציבורית, עם הכתבה של צ'יקי ב"הארץ", כי הוא מצא שעוד מנהיגי מחאות שונות עזבו. ופתאום שאלה מאוד אינטימית הפכה לקולקטיבית.

האם אתה כותב כעת ועד כמה הזרות מפחידה/ מעוררת השראה?

כן, אני כותב בכל יום שאיני עובד, במשך שנים, גם בישראל וגם בגרמניה. דווקא היה מעניין לראות את הסיפורים שנכתבו פה עם הקור, החורף, החדות, הזרות, העקירה, ההגירה ואיך הם השתנו מאותם סיפורים שנכתבו בכדי לברוח מהשפה הפואטית שלי. הזרות מאוד מפחידה ובעיקר בודדה. אני יכול להיות מוקף חברים וחברות, אך יציאה מתוך התרבות בפרט והמוכר בכלל גורמת לחרדה עצומה. אך כל כותב זקוק למנה כזאת של פחד, בכדי להיות חד בחושי הכתיבה שלו. ההשראה מגיעה בעיקר מיציאה מהגטו של ישראל המוקפת חומות מחוצה לה ובתוכה. פתאום אתה פוגש צעירים וצעירות ממדינות שלא שמעת עליהם, שכולם בתזוזה "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד שיהיה בתנועה" (מיכה שיטרית). ויש פה תנועה אחרת שפותחת את האופקים. ואין רק מסע קדימה בזמן, אלא גם מסע אחר מתרחש. מסע שהוא אחורה בזמן, ההגירה הזמנית שלי, היא גם חזרה למחשבות על ההגירה שביצעו הוריי והוריי הוריי לפלסטינא.

האם אתה לא מרגיש טעם לפגם להמשיך לבקר את מדינת ישראל ממדינה שלא הצטיינה בעברה במוסריות עילאית? ומה דעתך על גל ההגירה הישראלי לברלין?

אני רואה מחויבות בתור אזרח ישראלי, לבקר את המדיניות של המדינה. אזרחות אינה משמעות פאסיבית. אמונה מתחדשת לפי התפילות שלנו. ובכדי לממש את הקשר, הדיאלוג עם הבורא עלינו להניח בפניו מנחות. במתח הזה שבין חיים דתיים, לבין דתיים מחולנים שם אני עומד. האם המדינה היא משפחה שדואגת לילדיה, או שהיא בגילוי עריות, ללא גבולות והורסת את עתידה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים. אך היהודים מאז ומעולם חיו בתוך מספר לשונות ובתוך קהילות בתוך קהילות זרות. המרקם הקוסמופוליטי מאפשר רב תרבותיות, רב לשוניות, ועוד. אתה יכול לדבר גרמנית עם איראני שבא מהבית שלך במשהד (צפון איראן), או לדבר ערבית עם גרמניה שיודעת ערבית. להתמקצע ביידיש, למרות שהוריך דיברו ביניהם רק עברית. המזיגה של תרבות, שפה, ערכים וסמלים חדשים לתוך היהדות הנפתחת אל גבולות אחרים של זיכרון, שפה וגלות – תורמת מעין כמותה לחזרה לנורמליות ויציאה מתוך הדלות של הדמיון הלאומי.

האם לדעתך משורר צריך לכתוב על המקום ממנו בא ומתוכו, או שמא השפה היא הבית שלו ואיתה הוא יכול ללכת לכל מקום?

הזיכרון משתנה ביחד עם השפה, והיא מבטאת אותו והוא משקף אותה וקשה להפריד בין השניים. לדעתי לו ריד שנשאר בניו יורק עשה מסעות ענקיים לזיכרון הקווירי שלו בשיר "Walk on the Wild Side". הוא זז גם בתוך ארה"ב אך גם בתוך גבולות הזהות שלו, מתוך רצון לשנות את הזהות המינית של היבשת. השפה שהוא עשה בה שימוש, היא שפת רחוב, שהיא הבית שלו, כחלק מהמהפכה הביטיניקית, השחורה שהתחילה עם הבלוז, הג'אז, הביבפופ, עד להיפהופ של ימינו. הוא יכול ללכת עם השפה שלו לכל מקום, אך הוא מאזין לרחוב המקומי, הוא תמיד מחפש את המילים החדשות שלא נאמרו בשיר. הבחירה של המילים יש בה תמיד את המקום של הזיכרון, כי בצלמו נוצרנו.

כרגע אני לגמרי בתוך השפה העברית, שנשברת לאלף חתיכות בגלות, אך בו בזמן משתחררת ממטעני התפיסה הלאומית שקושרת בין שפה ללאומיות. אני אזרח-לא-אזרח המתגורר בכתיבה בעברית, אך מדבר בבליל של אנגלית-ערבית-עברית-גרמנית עם האנשים סביבי. ברגע שארגיש שהעברית התקשתה מדי והתרחקה מהרחוב, או שאעבור אמנות או שאחזור למלא את המטענים שלה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.
גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.

לא. הספר המודפס יישאר, אך גורלו יהיה כגורל התקליטים בימינו, כלומר הדיגיטלי יהפך לחזות הכלל והמודפס לנישה.

ההחלטה להוציא ספר דיגיטלי, קשורה כמובן בעבותות למשבר העצום שאנו חווים, כמשוררים ומשוררות בתחום השירה. אך אין בה כורח. יכולתי בהחלט להמשיך להוציא את ספריי בהוצאת "נהר ספרים" שבה ראו שני ספריי האחרונים. אבל החלטתי לבוא לקראת קוראיי הנוכחים והעתידיים. הספר נמכר רק ב-7 ₪ בלבד, כי איני מחפש רווח. אני רוצה להנגיש עד המקסימום את הספר. לא רק כי המצב הכלכלי של הקוראים קשה, והמצב הכלכלי של הכותבות והכותבים בכי רע. בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה מצאתי בית וחופש יצירתי.

***

מתי שמואלוף פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה שזכו לפרסים והערכה: "מגמד הצלקות" (2001), "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006), "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010) ו"האסון מתחיל בארוחת העסקים" (2013). הוא השתתף בעריכת אסופות וכתבי עת רבים והיה חבר בקבוצת "גרילה תרבות" המחברת בין יצירה לבין מאבק חברתי. בשנת 2014 יראה ספר סיפוריו הראשון בהוצאת זמורה-ביתן.מפרסם גם בבלוג: המבוקש מס' 2. מתגורר בברלין .

פרדה בברלין הוא ספר השירה החמישי שלו.  הספר מחבר את חווית ההגירה ואת הפרדות הרבות ששמואלוף חווה בחייו לתוך פואטיקה חדשה, מפתיעה ורעננה. הספר נכתב ממבט לירי משוחרר של יהודי-סורי-עיראקי-איראני היושב על גדות נהרות ברלין ונזכר בישראל. השירים הישירים, הקצרים, בעריכת הפאנק של יובל גלעד חושפים את הלב הרגיש ביותר של שמואלוף.

יובל גלעד, משורר ומבקר שירה. מוסמך אוניברסיטת תל-אביב בספרות-כללית. ניהל שנים רבות את חנות הספרים הותיקה "לנדסברגר" בתל-אביב. ספריו:  שירי נזיר (תל אביב : חלונות, תש"ס 2000); בדידות ישראלית : שירים 2000־2004 (ירושלים : כרמל, תשס"ה 2004); בית קברות לשירים : שירים 2005־2009 (תל אביב : ספרי עתון 77, תשס"ט 2009).

לעמוד הספר "פרדה בברלין" באתר בוקסילה לחצו כאן | הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2