על הפחד מבוחרי המפלגה הימנית קיצונית של הAFD בגרמניה

לאחרונה גיליתי ששני חברים שלי לא נוסעים למרחב הכפרי במקלנבורג וברנדרבורג, מסביב לברלין, בגלל פחד מבוחרי הAFD. כתבתי על כך טור.

 

פוסטים אחרונים

 

הרעד של מרקל, הוא זה של יהודי גרמניה

עם עליית הימין הקיצוני, אני קורא מחדש את הרעידות של מרקל במאמר שפורסם במגזין אוסטרלי.

פרסום ראשון שלי בגרמנית

פרסום ראשון שלי בגרמנית. ייחלתי לכך המון זמן. חמש שנים שאני פה. והנה מצאתי מוציא לאור שגם יוציא בסוף השנה את אסופת שיריי. או יותר הוא מצא אותי. ראשית הוא הזמין אותי להרצות על ההגירה של הוריי לישראל ממדינות ערב [עיראק, איראן וסוריה] וגם שלי לברלין. כתבתי את ההרצאה של שלוש רבעי שעה באנגלית. אחר כך המוציא לאור ובת זוגתי תירגמו ביחד לגרמנית, [ביחד התרגומים הנפלאים של יאן קונה לשיריי] בתוך כך משולבים שירים בספרון הזה וזה הכי חשוב, לא להישאר בסיפור, אלא גם לתת לשיר לספר את הדהודי הלב.
זה לא מובן מאליו בחוויה המזרחית שלי, להיות זה שדבר על הגירת משפחתי הבלתי אפשרית בישראל, שהתאמצה להיות "מערבית" ופתאום אני זה שמהגר לתוך המערב, ואני זה שעובר בין שפות ומשלב ביניהם במשפט אחד. הפרמיס של הספרון החמוד הזה, שמשלב שירים חדשים וישנים, הוא מה קורה למשורר/סופר שנמצא בין שני המחנות? מה קורה כשאתה מתגורר מחוץ לחומות ירושלים ובעצם גם מחוץ לתרבות הגרמנית , ובכל זאת מה נוצר בין לבין? אני מחבר בין פרקים בביוגרפיה הפואטית שלי. בתוך כך אפשר להעלות על הרכבת מחיפה לבגדד, בין רוח ג'דידה, גרילה תרבות, ערס פואטיקה, פואטיק חאפלה ועד לימינו.

"אם האיחוד האירופאי יתפרק, יעלו הניאו הנאצים"

CC BY-SA 3.0By Jörg Rüger (Own work) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons
יאניס וארופאקיס לשעבר שר האוצר של יוון, שמזהיר מהתפרקות האיחוד האירופאי CC BY-SA 3.0By Jörg Rüger (Own work) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)%5D, via Wikimedia Commons
האיחוד האירופאי הטמיע את הניאו הליברליזם האמריקאי עד תום. הם דורשים מהיוונים להשתמש בכספי הסיוע, אך ורק לשם העשירים ולא לשם רוב העם. הם לא מאפשרים ליוונים למסות את העשירים. הם לא מוכנים לשמור על הפנסיות של הציבור. והכי נורא זה שהם כבר ניסו את התוכנית הזאת של מענקים לשיכבה אחת בעם ולא לרובו במשך חמש שנים שבהם האבטלה רק הועמקה. העם היווני שנקרע בין פאשיסטים לסוציאליזם, הלך לכיוון החברתי. והמנהיג שלהם ציפראס עם ביצי השור הצליח במקום בו רבים נכשלו, הוא קיבל תמיכה במשאל עם. אך האיחוד האירופאי ממשיך להתנהג כמו מאפיה ומבקש פשרה, במקום שבו העם היווני כבר שילם את המחיר הכבד. לא רק שהגרמנים לא החזירו את החוב שלהם לעם היווני עוד מהתקופה הנאצית, הם גם מבקשים לדרוס עד תום את העם היווני.
אנו חייבים לזכור שמדינות כמו גרמניה יוצרות את החובות עם הייצוא הגדול שלהם למדינות קטנות, ואח"כ עושים להם את המוות עם כל המוסדות הפיננסים שלהם. ארה"ב כבר ניסתה את התוכנית הזאת בשנות השמונים ומוטטה את כלכלות דרום אמריקה. רק מלזיה שלא הסכימה לתוכנית חילוץ הצליחה להביא נתונים הרבה יותר מהניאו ליברליזם.
אז מדוע האיחוד מבקש בכל זאת להילחם במדינה קטנה כמו יוון?
1. האיחוד מפחד מאוד מכלכלות דרום אירופה שגם הן הולכות לכיוון החברתי, איטליה, פורטוגל וספרד, ומדינות נוספות שיצטרפו וימוטטו את הסדר הקיים.
2. האיחוד בעל פוליטיקה מאוד ממורכזת שנמצאת בבריסל, ונשלטת על ידי טכנוקרטים שלא מבינים את הפוליטיקה מחוצה לשובע שלהן. הם לא מוכנים להעניק אוטונימיות למדינות כמו יוון.
3. האיחוד מאמין בכל תומו ברציונאליות של החשיבה של כלכלת ההיצע, שהתחילה באסכולת שיקגו, והוטמעה על ידי רייגן ותאצ'ר.
ומה יהיה, ובכן בגלל שהדברים בעולם לא עובדים לפי חלילי הקסם של האחודה אירופאי, ששם את כל הטנקים שלו בשדה הקרב. לדעתי, המקריות תוביל למקום חדש, שבו דווקא הקללה הניאו ליברלית תביא לברכה. במקריות ובאפקט דומינו הנזק מהניסיון האירופאי שיכול להביא לנפילות בורסה גדולות, יוכל אולי להעיר את המוח השבע של האיחוד ולהבין שהניאו ליברליזם נכשל.

במילים אחרות, כדאי לשמוע את האזהרה של שר האוצר וארופקיס שהתפטר בלחץ הניאו ליברלים השבעים והאטומים של האיחוד האירופאי: אם האיחוד האירופאי יתפרק ומדינות הדרום העניות כמו ספרד, פורטוגל, איטליה, יוון ואחרות יעזבו אותו. תהיה משוואה מאוד מפחידה שהכסף ישב בצפון העשיר של גרמניה, צרפת וכד' והעוני יישאר בדרום. כך נחזור למשוואה של 1930 שתהווה אדמה פוריה לעליית הניאו נאצים במדינות העניות, אותם כוחות של שינאה, עיוורון וקסנופוביות. והוא יודע על מה הוא מדבר, כי כבר ביוון יש מפלגה כזאת – קרי "השחר הזהוב… התרגום הוא תרגום חופשי מתוך הדברים שאמר בגארדיאן וצוטטו במאמר של זיזק מהניו סטטמן.

***

בנט חוזר לאירופה מהחצר האחורית

סמל הניאו נאצים בגרמניה NPD
סמל הניאו נאצים בגרמניה NPD

התעוררתי הבוקר וגיליתי שנפתלי בנט נוסע לנחם את הקהילה היהודית בצרפת. הבעיה היא, שבנט הוא חלק מהבעיה, לא הפתרון. ולכן, עם השיח המתעורר באירופה, חשוב לדבר על מה שמחבר בין נפתלי בנט לבין עליית פגידה (ברית בין הניאו־נאצים ותנועות אחרות נגד מוסלמים ומהגרים בגרמניה, את המפגן הגדול שלה ראינו באחרונה בדרזדן) והימין הקיצוני בהולנד ובצרפת.

דומה שחברי כל הארגונים הללו לא שמעו מעולם על רגש האשמה. מנגנון ההכחשה וההדחקה עובד אצלם שעות נוספות. כך, הניאו־נאצים בגרמניה לא מוכנים לשאת עוד באשמת השואה, אם הם בכלל מכירים בה. הם רוצים להיות גרמנים גאים, בגרמניה הגאה. הם לא רוצים להתנצל על מעשי משפחתם. הם רוצים להיות גאים בגזענות שלהם, ונאבקים נגד כניסת מהגרים למדינה, והסיוע שהם מקבלים ממוסדות מדינת הרווחה הגרמנית.

ובהולנד שאל השנה מנהיג הימין הקיצוני חירט וילדרס את תומכיו בתום מערכת הבחירות המקומיות: "האם אתם רוצים יותר מרוקאים בעיר הזאת ובהולנד בכלל?" הקהל שאג בתשובה: "פחות, פחות, פחות!" וילדרס ענה: "נטפל בזה". דבריו גררו ביקורת חסרת תקדים. אלפי אזרחים הגישו תלונות. וילדרס אמר כי אינו מתחרט על דבריו, משום שלא הפר את החוק נגד גזענות. "אין בכוונתי להתנצל בפני איש", הצהיר, "דיברתי אמת". עכשיו הוא עומד לדין על הסתה.

הניאו־נאצים בגרמניה, כמו הימין הקיצוני בהולנד ובמדינות אירופיות אחרות, מכחישים את מעורבות ארצותיהם במאות שנים של קולוניאליזם. נכון, אפשר למצוא הכחשה דומה בזרמים המרכזיים בפוליטיקה, אבל לפחות אלו לא מאמצים את תורת הגזע הקולוניאלית.

הקולוניאליזם הוא אחת הסיבות המרכזיות למרכזיותה של הכלכלה האירופית, וגם למצבם המחפיר של המוני בני אדם בקולוניות ששוחררו. אלו שנולדו תחת הכיבוש האירופי חזרו למדינה האם שלהם. מקצתם קיבלו אזרחות, מקצתם נותרו אזרחים סוג ב', ומקצתם עדיין טובעים בדרך שבין צפון אפריקה לאירופה.

כשלמדנו בבית הספר על עליית הציונות, תמיד אמרו לנו שהריבונות היהודית מאפשרת לנו לחזור למשפחת העמים. דרכם של נפתלי בנט ודומיו אל משפחת העמים עוברת במסלול העליונות היהודית. בנט רוצה להידמות לחלקים האירופים שבזים לערביות, למזרח תיכוניות, לאיסלאמיות ולכל מה שהוא לא אירופי. בהצעתו לסיפוח שטחי סי, ומתן אזרחות מוגבלת לפלסטינים, הוא מבקש למעשה להמשיך את המדיניות האירופית של ניצול אוכלוסיות לא אירופיות באמצעות כוח צבאי, כלכלי ותרבותי.

חשוב לומר, שהכוח המניע את הכוחות הקיצוניים של הבית היהודי, מה שדוחף אותם ליחס הגזעני כלפי מבקשי המקלט, הפלסטינים וההומואים והלסביות, הוא אובדן המרכיב המשותף בחברה הישראלית. הם מתגייסים כדי ליצור אזרח ישראלי מתוך שלילת האחר. הם מבקשים לסמן את המחנה, על ידי סימון היוצא דופן. כך קרה גם באירופה, כשהיא התאחדה סביב שנאת היהודי לפני מלחמת העולם השנייה, עם קריסת הליברליזם. לסימון האחר בחברה האירופית שורשים עתיקים יותר, עם סימון היהודי והמוסלמי כאחר התיאולוגי והפוליטי, בגירוש ספרד ב–1492 — אותה שנה שבה החלו המסעות לעולם החדש. כלומר, אירופה ניקתה מתוכה את האחרים, בזמן שהיא הלכה לכבוש עמים אחרים.

המסר של בנט לחברה הישראלית שלא להתנצל מוריד את המסכה הליברלית של ישראל וחושף שמרנות מסוכנת.

דווקא בגרמניה המסר הזה, לא להתנצל, מזכיר לנו בעיקר את היות ישראל כובשת, את הפליטים הפלסטינים הנעים ללא בית ואת אחריותה של ישראל, שצריכה להכיר בקיומם, בדומה לאחריות על העם היהודי. הכחשת האשמה של בנט אכן מהווה כרטיס כניסה לאירופה, אך מהצד האפל שלה.

ישראל תצטרף למשפחת העמים הקולוניאליים, הגזעניים, שנאחזים בכל הכוח בהבדל בינם לבין העמים הלא־אירופים. הגזענות הזאת, שנדמה שחלפה מן העולם ונשארה רק בשוליים בגרמניה ובאירופה בכלל, הופכת בישראל לכוח מניע.

בשיחות סלון בברלין, כל שדרוש לי כדי להסביר לשומעי את תופעות הבית היהודי, להב"ה, אם תרצו ושאר התארגנויות של "עליונות יהודית", הוא לומר "פגידה", ו–N.P.D (המפלגה החוקית של הניאו־נאצים הגרמנים).

וכל הארגונים הללו מפחידים אותי במידה שווה. אני מפחד מהניאו־נאצים בגרמניה ומתנועות אנטישמיות אחרות, שחלקן פועלות גם בתוך הקהילה הערבית, ובאחרונה אף יצרו קואליציות עם שונאי זרים וחוליגנים, ומפגינים את כוחם במופעים מפחידים בקלן ובדרדזן. אבל צריך להילחם בגזענות בכל מקום שבו נהיה.

בצרפת זקוקים למודל יהודי אחר בישראל, כזה שפועל למען שלום ולא שופך שמן למדורה, כמו בנט הלאומן וחזון האפרטהייד שלו.

ספרו של שמואלוף, "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", ראה אור השנה בהוצאת זמורה ביתן

 

המאמר פורסם לראשונה בדעות – הארץ

צפו: הפגנה של פיגידה בדרזדן

מה קורה כשפתאום התרבות הקיבוצניקית נוחתת עלי בגרמניה

2014-07-06 22.44.08אתם חייבים לקרוא את הטור החדש שלי בתרבות וספרות – "הארץ" והפעם "מה קורה כשפתאום התרבות הקיבוצניקית נוחתת עלי בגרמניה"

אין כמו לצאת מברלין צפונה. לעבור את מחוז ברנדנבורג ולהגיע, אחרי שלוש שעות, למקלנבורג, השייך למה שהיה מזרח־גרמניה: אזור כפרי יפהפה. מלא טירות, שדות חיטה, תירס, עצי תפוח ושזיף. זאת הפעם השנייה שאני כאן והמקום מזכיר לי את נופי הקיבוצים ובפרט את קיבוץ בית אורן, שם ישבתי בעבר עם המוסיקאי חיים רובינשטיין שהיגר לבסוף לוושינגטון. לאחר שלוש שעות נסיעה הגענו לביתה של הסופרת כריסטה וולף, המשמש היום מעון לסופרים. אני קורא באנגלית את הספר שלה "קסנדרה", בו היא מראה כיצד הלנה בכלל לא הובאה לטרויה, אלא רק שיקרו לעם על גניבת האשה היפה ביותר בתבל.

ופתאום, דווקא במקלנבורג, המקום הכי רחוק שאני מכיר בגרמניה, בבוקר, כשאנו מלקטים פרחים, הפתעה: מישהו מאחורי מדבר אלי בעברית. שתבינו, אני המזרח־תיכוני היחיד באזור. קשה להאמין שאני פוגש בפליקס פפנהאגן, הדוקטורנט המזרח־גרמני שהיה נוהג לשבת אתי בקפה "תמר" בתל אביב. אלוהי המקריות שוב פעל, ודווקא במקום המסתור שלי.

הוא מספר לי על עבודת המחקר שלו. הנושא שלה הוא הופעת הדת במוסיקה הפופולרית בישראל. הוא היה בין האחרונים שראיינו את גבריאל בלחסן היקר לפני מותו. רכבנו ביחד על אופנינו בשבילים סודיים. שרנו "ואיך שלא…" של אריאל זילבר בדרכנו אל הקולנוע של הכפר המזרח־גרמני. ישבנו אל מול מסך גדול ביחד עם תושבי הכפרים, מתחת לגשם שוטף, עם בירה ביד אחת ונקניקייה ביד האחרת. וצפינו בסרט בולגרי חתרני מהסיקסטיז וגם סרט הומוריסטי על המצאת הטנגו בפינלנד. ובדרך חזרה אין תאורה ורק עינינו מאירות.

בכפר הזה היה פליקס מבלה את החופשות בילדותו. עתה הגיע עם בתו התינוקת הנישאת על גבו, ותיק קטן שלקח על אופניו, ולצדו חברתו הצעירה. המועד תוזמן לפסטיבל מקומי. אחד מתושבי הכפר העניק את האחו הקטן שלו לחבורה גדולה של היפים, ומצאנו את עצמנו רוקדים אתם בגשם ובבוץ.

הכל היה כל כך נפלא, עד שהגענו לאגם. כולם התפשטו כמיטב המסורת המזרח־גרמנית וקפצו למים עירומים. רק אני נעצרתי. אני חושש שייראו הפגמים שלי: הכרס, השערות הלבנות הגדלות במקומות מוזרים. לא מסוגל לתרבות הקיבוצניקית הזאת, שפתאום נוחתת עלי משום מקום ומחייבת אותי להתיישר אתה.

החברה שלי מסתכלת עלי, אני מסתכל הצדה, ולא יודע מה לעשות עם כל הגברים הלא נימולים והנימפות המקפצות במים. "עכשיו תורך", היא אומרת לי. פליקס ושרה חברתו מנופפים לי מסוף האגם. ואפילו אנה, הבת שלהם כבר זחלה לתוך המים עם חברתי, ומישירה את עיניה ומתביישת בי. ואני נוגע לא נוגע במים הקפואים ומקלל את הרגע שבו נכנסתי לקיבוץ המזרח־גרמני הזה. אני מסתכל שוב בחברה שלי, שמתחננת "תפסיק לעשות פרצופים".

לא ידעתי מה לעשות והתחלתי לפשוט את בגדי. סימנתי לחברתי ולתינוקת להסתכל. קפצתי לאגם הקפוא. הדם בגופי השתולל ופתאום הרגשת אחדות עם הכל. הגוף שלי נהיה חם בתוך הקור הזה. הרגשתי כאילו אני מתעופף מעל המים.

התעוררתי בבריכה של קיבוץ בית אורן, ובמקום קרחת היה לי שיער ארוך, ראסטות של ממש. אני והגיטרה של חיים רובינשטיין, וחלב של פינק פלויד שמתנגן לי על השפתיים.

http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2437668

הספר מתקרב ואני מצפין

10363975_769239349774753_8416890228180058122_nבזמן העריכה של ספר הפרוזה הראשון שלי מצאתי לנכון להצפין לחוף הצפוני של גרמניה לים הבלטי. הנה כמה תמונות מהטיול. בינתיים קיבלתי הודעה מההוצאה שהקטלוג ביכורי הסופרים החדשים נשלחו למבקרים, עיתונאים וסופרי ההוצאה בכדי שיכירו את הדור החדש.

אני יכול לספר לכם כי פרויקטים חדשים מתקרבים לפתח המקלדת שלי. אשכרע, מאוד כואב לי שלא הייתי אמש באלבי בערס פואטיקה עם יהודה קיסר האגדי. אבל הכול לטובה ותמיד כייף לי להיזכר בלילה השחור שהופעתי עם עדי קיסר ושלומי חתוכה בלילה השחור בדרום תל אביב, והתחילה הרכבת לנסוע…

ביקרתי השבוע בשתי תערוכות: האחת הייתה הרטרוספקטיבה לדיויד בואי במוזיאון של מרטין גרופיוס באו ודי התאכזבתי כי לא היה בה מבט ביקורתי. היא הייתה מסחרית ולא באמת התמודדה עם האתגר של קריאה רחבה של היצירה של האמן. המעריץ בתוכי נהנה, אבל ההעמדה הייתה וולגרית ומגלומנית וחסרה עומק. בכדי לתקן את המצב הלכתי לראות את הפתיחה של הבינאלה של ברלין שהייתה ביקורתית ופוסט אפוקליפטית ופיוטוריסטית ומצחיקה. התערוכה דיברה על החלוקה הלא צודקת של כוח בעולם ולרגע לא זנחה את העמקים הדרושים להעמדת תערוכה.

עם כניסת חג השבועות אני מאחל שכולנו נתקן ונתוקן. שיהיה שבוע וחודש טובים

*

הראיון שלי במגזין שפיץ עלה באתר שלהם וכך תוכלו לקרוא על שירת הגלות

*

שלומי חתוכה כותב בכתב העת של "מעמול: כתב העת של מכללת ספיר" בעריכת בני ציפר

2014-05-30 13.00.06