המשוררת חגית בת אליעזר על השקת ספרי "בגדד | חיפה | ברלין" בקפה שפירא

תמונת מתי שמואלוף, צילם Stéphane Vaquero, 2016

לפני 7 שנים היגר המשורר מתי שמואלוף לברלין והקים בה משפחה: יש לו אישה וילדה. מתי נולד בחיפה, אליה היגרו אבותיו מבגדד. מתי הוא איש רוח, עיתונאי, בעל תארים אקדמיים, סופר, ומשורר. יש לו מודעות גבוהה למעמד, לזהות, להיותו עוד חוליה בשרשרת ההגירה, והוא כותב על כך שירים, שיצאו בעשור האחרון בשישה ספרים.

ברלין שוקקת מהגרים, וביניהם הרבה ישראלים, שמדברים עברית וכותבים בה. מתי שמואלוף יצר קשר עם המשורר הגרמני יאן קינה, שיודע עברית ואף עובד באוניברסיטה העברית בירושלים, שתרגם את שיריו לגרמנית. הספר ״בגדד | חיפה | ברלין״ הדו-לשוני עברי-גרמני יצא בהוצאת אפוריזמא (AphorismA) הברלינאית, והוא כולל מבחר שירים של מתי שמואלוף מכל ששת ספריו. המשך קריאת הפוסט "המשוררת חגית בת אליעזר על השקת ספרי "בגדד | חיפה | ברלין" בקפה שפירא"

ראיון עם סבסטיאן שירמייסטר על הסופר היהודי האוסטרי משה יעקב בן גבריאל

גבריאל יעקב בן משה.

עלה הראיון שלי עם סבסטיאן שירמייסטר על הסופר היהודי האוסטרי משה יעקב בן גבריאל בגיליון של המוסך – מוסף לספרות​. בן גבריאל, יליד וינה, התאהב בפלשתינה, כתב בה בשפת אימו ושקד לתרגם את ספריו לעברית. לאחרונה, בעקבות פרסום כתב יד שלו שנמצא בארכיון הספרייה הלאומית​ חוזר בן יעקב לתודעה הספרותית בגרמניה. החוקר שמצא את כתב היד מספר על חייו, יצירתו, מאבקיו והתקבלותו של הסופר הנשכח המשך קריאת הפוסט "ראיון עם סבסטיאן שירמייסטר על הסופר היהודי האוסטרי משה יעקב בן גבריאל"

על ישראליות וגרמניות – שתי ישויות שלא מתגוררות בגוף אחד

סומק ואנוכי. קפה תמר.
סומק ואנוכי. קפה תמר.

ו, אז איך בברלין? טוב לך? בטח רע לך. איך אתה חי בתוך הנאצים האלו, עם הגרמנית שלך. בטח מת לחזור. אבל תישאר שם יא יורד, בשביל מה לחזור. נו מתי אתה מתכוון לחזור? אתה לשם לתמיד? אתה בחופשה או שחזרת אלינו? אתה רוצה ילדים? בגרמניה, עם השיקסע שלך? איך הגרמנית שלך? אתה לא לומד גרמנית? אני בחיים לא ילמד את הילדים שלי גרמנית. איזו שפה מגעילה. אז חזרת לתמיד? או שאתה חוזר. אל תשחק אותה תייר, כאילו סבבה לך שם, ואתה בא לעשות עלינו רושם פה. איך אתה חי בלי ים? לא מתגעגע לשמש? ללחות? לאוכל? אני לא מבין איך אתה חי שם…"

אלו מקצת מהדברים ששומעים כשחוזרים לביקור מולדת. השאלות, התגובות ותהיות כמו גם החבטות, החיבוקים, העלבונות והרמות הגבה – הכול מתערבב יחדיו. ולכל מקום אתה נע עם האות קין של ברלין על המצח. אתה לא יכול לחזור ולהיות ישראלי בכל רמ"ח איבריך. אתה מתנהל מעכשיו עם גיבנת של זרות, על כל חודש שהברזת מהקשיים המקומיים. אלו שמתגוררים בין נמלי התעופה של שוננפלד, אל תיגל ונתב"ג מחזיקים על גביהם את המשקל הכבד של האטלס של המהגרים. הם שייכים לברלין ולתל אביב ולא שייכים לשום מקום. כי הם נקרעים בין שני מקומות שלא מצליחים להתקיים ביחד.

הולך לקפה "תמר" רגע לפני שנסגר, מקבל רק אהבה מכל החבורה היפה שנפרדת משרה שטרן, הקיסרית הסגולה. פוגש את נתן זהבי שאומר לי בצחוק "מה חזרת? תחזור לשם? החיבה המחוספסת שלו, מזכירה תמיד שיש מתח. כי אתה עזבת [שם]. אנחנו נשארנו [כאן].

חוצה את שינקין לקרליבך שטוף השמש עם הזווית המיוחדת שאין למצוא אותה בגרמני.. ושאלה ששאלה אותי חברה עדיין מהדהדת בתוכי, "האם טוב לי בגרמניה?" לוקח לי זמן לענות ואני מגלה שכן. טוב לי תמיד בכמה מקומות בו בזמן. אני לא רוצה לבחור.

והנה אני מזהה גרמני עם הגרביים בסנדלים שעומד באוטובוס, ואני מאזין לדברים שהוא מדבר עם בן זוגו ומבין אותם לגמרי. ובחומוס של אכרם, אני פוגש את חברה ישראלית מברלין, וזה נראה כאילו יש לכם סוד משותף על חיים משותפים בעברית בארץ אחרת. עיר שלמה של אותיות שהשארנו מעבר לגבולות השפה. האם אנחנו מתגעגעים לברלין, כשאנו בתל אביב? האם ברלין מתגעגעת אלינו?

"די אל תגיד לאף אחד שאני מברלין, אני רוצה שלא ידעו. מרגיש שזה רק מפריע לכולם ונמאס לי." אני מבקש מחברי הטוב. הוא צוחק ומגחך, כאילו רוצה לומר, ואם אשתוק, אז לא יידעו?! והוא צודק. הרי אפשר לראות את הכניעה, העצבות בעיניי. אבל אני יודע שהבעיה היא לא בי. יש כאן משבר גדול יותר. אני מהגר, בן למהגרים, במדינת מהגרים, זאת ההגדרה של הישראליות. אבל אנשים מעדיפים לראות את עצמם כילידים, שחזרו לארץ אבות, שבית המקדש הפך אותה להארץ. וכל מי שיוצא מגבולותיה, הוא אויב פוטנציאלי. התפיסה הזאת של הגטו, היא זאת שמפריעה לי כל כך. איפה הנורמאליות? מה אי אפשר להיות קצת פה וקצת שם? מה אי אפשר להכנס ולצאת?

אני יורד לבננה ביץ', מסתכל על הרצועה הצרה הזאת, שהולכת ונהיה צרה משנה לשנה. בים כל האנשים מתפשטים ונהיים כמעט עירומים לרגע. לים הזה שגובל באירופה יש השפעה שמכניעה את האנשים וחושפת את עור גופם. האם נוכל לתת לתרבות אחרת להישזר בתרבותינו. מדוע שתי התרבויות לא יכולות לחיות בגוף אחד.

עוד טורים של "ישראלי בברלין"

שירי משוררים עבריים בברלין

AdmielKosmanהחודש השתתפתי באירוע שירה מיוחד עם המתרגם הנודע, גדי גולדברג, המשוררים/ות מאיה קופרמן ואדמיאל קוסמן בליטרטרטורוורקשטאט בברלין. הנה שני שירים שתורגמו מתוך ספרי החמישי "פרידה בברלין". שירים מתורגמים נוספים ניתן לקרוא בבלוג המתורגם שלי. כמו כן, אפשר להוריד את כל האירוע מהדרופבוקס שלי ולהאזין אליו. תהנו. חג שמח

**
החודש גם השתתפתי בתוכנית טלביזיה שדיברה על הישראלים בברלין, עם טל אלון שעורכת את מגזין שפיץ, רועי חפץ ויוצרים מוכשרים אחרים. צפו בכתבה של RBB

IMG_2079

*
בחודש הבא אשתתף בתערוכה שעוסקת בחיי ישראלים בברלין. הנה דוגמית מהתצלומים הנפלאים של הייקה

Screenshot 2015-05-21 15.29.39.

חג שמח

נ.ב. אחתום על ספר סיפוריי הראשון: " מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בשבוע הספר הקרוב, בדוכן של ההוצאה שלי כנרת זמורה דביר. אודיע בקרוב על המועד. והפעם זה לא אחד באפריל, אז כן, אגיע לביקורון קצר… לא יכול לחכות ….

והמלצה אחרונה, קיראו את הכתבה של אורית בשקין בשיחה מקומית, על שאלת מירי רגב והשמאל המזרחי.

למה הפסקת לכתוב שירה: ראיון עם יובל גלעד בעקבות ספר השירה החדש "פרדה בברלין"

הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2Featured Image -- 78759

על ספת העורך

 מתי, ראשית, רציתי לשאול איך נפלה אצלך ההחלטה להפסיק לכתוב שירה?

זה התחיל ברומאן מהצד עם הסיפורים והמשיך אט אט לסיפור אהבה שמצריך המון תיחזוק ועבודה. והתרחקתי מתוך המילים הקצרות, לתוך המרתון של המילים. אבל המרחק הוא גם מתוך חריש עמוק שעשיתי בתוך השירה בתחומים שונים, וגרם לי לרצות לחפש ערוצים חדשים של ביטוי. הכול התחיל ברגע שבו חיים רובינשטיין, חברי הטוב, ביקש שאכתוב לו ספר סיפורים והתייחסתי להצעתו בביטול. אבל הוא ראה דברים שלא ראיתי בתוכי.

אז מאיפה הגיעו כל השירים שמתוכם ערכנו את הספר? הם נכתבו בארץ, או אחרי המעבר לברלין?

הם נכתבו כאן. ואני לא סתם אומר "כאן". כי ההנחה שעברית עובדת רק בישראל, משתנה כשאתה מתגורר בחו"ל. העברית עדיין עובדת אבל מתפרקת ממטעני הלאומיות המקיפים אותה. החלק הראשון של השירים נכתב בישראל (תחשבו פעם על הכינוי "בארץ" כאילו ישראל היא הקטגוריה של הארץ, ואין מדינות אחרות שאתה יכול להיות "בארץ"), אבל לא נכנס לספרים בשל החלטות עריכה להשאיר בחוץ חלקים ליריים של כתיבתי. והסכמתי לכך, כי הייתי גאה בהיותי משורר מזרחי, חברתי ופוליטי. אך עם ההחלטה לעבור לפרוזה, ראיתי שנשארו חלקים שלמים בתוכי שלא קיבלו ביטוי ואין להשאירם בחוץ. השירים האחרונים על ההגירה נראו לי שייכים לשאלה הרומנטית. מה עושים כשהלב חסר מנוח והרגליים זזות ממדינה של לב אחד למשנהו.

למה בחרת בי כעורך, למרות שאני ביקרתי באופן לא קל את ספרך הקודם?

דווקא בביקורת החריפה שלך ביטאת את הרצון לראות את הכתיבה שלי נקייה וגסה כמו אלבום הדמואים של פי ג'יי הארווי. אנשים לא מבינים שביקורת חריפה אינה רצון להרוג את הכותב, אלא ההפך. ראית שאהבת (כמוני) את הספר השני שלי "שירה בין חזז לבין שמואלוף".  ורציתי לחזור ולהגיע להפקה העירומה שלו, וידעתי שיש לך באהבה ללו ריד את היכולת לנקות מהשירים את הכבדות ולהפוך אותם לרעים, כאלו שבאים מאהבה לרחוב.

למה כל ספריך עד כה היו בעלי אוריינטציה פוליטית בלבד? האם ההתרחקות מהארץ איפשרה לך "לשחרר" ספר יותר לירי? האם בארץ אתה "בתפקיד"? חייל של מאבקים?

שאלה טובה. אני חושב שבהתחלה לקחתי על עצמי את המלאכה המוסרית, שהייתה קודם כל שייכת לקהילה ולרצון לשינוי כחלק מההתעוררות מזרחית בדור השלישי. אחר כך, בספרי השלישי, המחאה התרחבה למאבקים אחרים ורק בספר הרביעי היא החלה להיסדק בתוך ייאוש והתפרקות המבנים שכל כך האמנתי בהם. כן, בהחלט, המעבר הפיזי מקשר אותי גם למעבר הנפשי, ויש איזה רצון לברוא טריטוריה שהיא יותר חופשית בכתיבה על מסעות הלב, באי יכולת ליצור זוגיות ועתיד. ניסיתי הרבה פעמים למצוא את השפה שלי אך לא מצאתי ורק כשהתרחקתי מהקולוניה, מצאתי את הקול הלירי. אך בקריאה נוספת שערכתי הבוקר, אני מאמין שהוא עדיין מאוד קשור להקשר בו הוא נכתב ולא מנותק ממנו כליל. זאת אינה שירה רומנטית אוטונומית.

כן, בארץ הייתי ב"תפקיד" שדחף לשינוי. אבל לקראת השנה האחרונה הרגשתי שכל ההפגנות חשובות, אבל אני לא יכול להמשיך להוביל אותם והעברתי את תפקידי בתנועת "גרילה תרבות" לפעילה החברתית המדהימה איילה חננאל; העברתי את עריכת מדור "באסטה" בהעוקץ לידי המשוררת והעורכת עדי קיסר וגם הספקתי ברגע האחרון להעניק ליצירה המופלאה של ערס פואטיקה במה בהוצאת "גרילה תרבות" ולסייע בכל מה שיכולתי.

האם לדעתך גם שירי מחאה הם שירי אהבה שהפכו לזעם? האם אתה כתבת שירי מחאה מתוך זעם או מתוך כאב?

זעם הוא כאב וכאב הוא זעם. הלחישה שלי מלאה בזעם והזעם שלי מלא בלחישות. אין הבדל בין בחורה שנזרקה על ידי חבר שלה, לבין חברה שנזרקה על ידי הפוליטיקאים שלה. בשניהם יש את כל השלבים מאכזבה לזעם, עד להשלמה וחיפוש אחר תבנית אחרת של חיים חברתיים משותפים. מישהי אמרה לי ש"למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" הוא ספר מלא באהבה. אבל כדי למצוא את האהבה אנו נזקקים לקריאות רחבות יותר, דווקא בגלל שהמונחים שלנו מופרדים. מדורי הרכילות והתרבות מופרדים לכאורה ממדורי הממון והחדשות. אבל אין מחאה ללא אהבה, ואין אהבה ללא מחאה. יש מי שיושב ושומר על השמֵנת ומפחד מהאוהבים החדשים, והאוהבים החדשים מאמינים בשינוי, שיהדהד לאוקיינוס האינטימיות הנפתח בפניהם.

האם מעברך לברלין היה "אקט מחאה" נגד המדינה שנתת לו פומבי בראיונות בנושא, או מקלט אישי בעיר בה אתה אנונימי ולא מתבקש לעשות דבר למען החברה?

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אף הוצע לי לארגן הפגנה לאחרונה וסירבתי. אך מאידך, אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים. סופר הכותב את המיית הלב העקור מביתו, יכול לחולל מהפכות לא פחות מהאקטיביסט המרים דגל בכיכר.

הערה קטנה: מסעי הפך לשאלה ציבורית, עם הכתבה של צ'יקי ב"הארץ", כי הוא מצא שעוד מנהיגי מחאות שונות עזבו. ופתאום שאלה מאוד אינטימית הפכה לקולקטיבית.

האם אתה כותב כעת ועד כמה הזרות מפחידה/ מעוררת השראה?

כן, אני כותב בכל יום שאיני עובד, במשך שנים, גם בישראל וגם בגרמניה. דווקא היה מעניין לראות את הסיפורים שנכתבו פה עם הקור, החורף, החדות, הזרות, העקירה, ההגירה ואיך הם השתנו מאותם סיפורים שנכתבו בכדי לברוח מהשפה הפואטית שלי. הזרות מאוד מפחידה ובעיקר בודדה. אני יכול להיות מוקף חברים וחברות, אך יציאה מתוך התרבות בפרט והמוכר בכלל גורמת לחרדה עצומה. אך כל כותב זקוק למנה כזאת של פחד, בכדי להיות חד בחושי הכתיבה שלו. ההשראה מגיעה בעיקר מיציאה מהגטו של ישראל המוקפת חומות מחוצה לה ובתוכה. פתאום אתה פוגש צעירים וצעירות ממדינות שלא שמעת עליהם, שכולם בתזוזה "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד שיהיה בתנועה" (מיכה שיטרית). ויש פה תנועה אחרת שפותחת את האופקים. ואין רק מסע קדימה בזמן, אלא גם מסע אחר מתרחש. מסע שהוא אחורה בזמן, ההגירה הזמנית שלי, היא גם חזרה למחשבות על ההגירה שביצעו הוריי והוריי הוריי לפלסטינא.

האם אתה לא מרגיש טעם לפגם להמשיך לבקר את מדינת ישראל ממדינה שלא הצטיינה בעברה במוסריות עילאית? ומה דעתך על גל ההגירה הישראלי לברלין?

אני רואה מחויבות בתור אזרח ישראלי, לבקר את המדיניות של המדינה. אזרחות אינה משמעות פאסיבית. אמונה מתחדשת לפי התפילות שלנו. ובכדי לממש את הקשר, הדיאלוג עם הבורא עלינו להניח בפניו מנחות. במתח הזה שבין חיים דתיים, לבין דתיים מחולנים שם אני עומד. האם המדינה היא משפחה שדואגת לילדיה, או שהיא בגילוי עריות, ללא גבולות והורסת את עתידה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים. אך היהודים מאז ומעולם חיו בתוך מספר לשונות ובתוך קהילות בתוך קהילות זרות. המרקם הקוסמופוליטי מאפשר רב תרבותיות, רב לשוניות, ועוד. אתה יכול לדבר גרמנית עם איראני שבא מהבית שלך במשהד (צפון איראן), או לדבר ערבית עם גרמניה שיודעת ערבית. להתמקצע ביידיש, למרות שהוריך דיברו ביניהם רק עברית. המזיגה של תרבות, שפה, ערכים וסמלים חדשים לתוך היהדות הנפתחת אל גבולות אחרים של זיכרון, שפה וגלות – תורמת מעין כמותה לחזרה לנורמליות ויציאה מתוך הדלות של הדמיון הלאומי.

האם לדעתך משורר צריך לכתוב על המקום ממנו בא ומתוכו, או שמא השפה היא הבית שלו ואיתה הוא יכול ללכת לכל מקום?

הזיכרון משתנה ביחד עם השפה, והיא מבטאת אותו והוא משקף אותה וקשה להפריד בין השניים. לדעתי לו ריד שנשאר בניו יורק עשה מסעות ענקיים לזיכרון הקווירי שלו בשיר "Walk on the Wild Side". הוא זז גם בתוך ארה"ב אך גם בתוך גבולות הזהות שלו, מתוך רצון לשנות את הזהות המינית של היבשת. השפה שהוא עשה בה שימוש, היא שפת רחוב, שהיא הבית שלו, כחלק מהמהפכה הביטיניקית, השחורה שהתחילה עם הבלוז, הג'אז, הביבפופ, עד להיפהופ של ימינו. הוא יכול ללכת עם השפה שלו לכל מקום, אך הוא מאזין לרחוב המקומי, הוא תמיד מחפש את המילים החדשות שלא נאמרו בשיר. הבחירה של המילים יש בה תמיד את המקום של הזיכרון, כי בצלמו נוצרנו.

כרגע אני לגמרי בתוך השפה העברית, שנשברת לאלף חתיכות בגלות, אך בו בזמן משתחררת ממטעני התפיסה הלאומית שקושרת בין שפה ללאומיות. אני אזרח-לא-אזרח המתגורר בכתיבה בעברית, אך מדבר בבליל של אנגלית-ערבית-עברית-גרמנית עם האנשים סביבי. ברגע שארגיש שהעברית התקשתה מדי והתרחקה מהרחוב, או שאעבור אמנות או שאחזור למלא את המטענים שלה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.
גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.

לא. הספר המודפס יישאר, אך גורלו יהיה כגורל התקליטים בימינו, כלומר הדיגיטלי יהפך לחזות הכלל והמודפס לנישה.

ההחלטה להוציא ספר דיגיטלי, קשורה כמובן בעבותות למשבר העצום שאנו חווים, כמשוררים ומשוררות בתחום השירה. אך אין בה כורח. יכולתי בהחלט להמשיך להוציא את ספריי בהוצאת "נהר ספרים" שבה ראו שני ספריי האחרונים. אבל החלטתי לבוא לקראת קוראיי הנוכחים והעתידיים. הספר נמכר רק ב-7 ₪ בלבד, כי איני מחפש רווח. אני רוצה להנגיש עד המקסימום את הספר. לא רק כי המצב הכלכלי של הקוראים קשה, והמצב הכלכלי של הכותבות והכותבים בכי רע. בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה מצאתי בית וחופש יצירתי.

***

מתי שמואלוף פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה שזכו לפרסים והערכה: "מגמד הצלקות" (2001), "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006), "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010) ו"האסון מתחיל בארוחת העסקים" (2013). הוא השתתף בעריכת אסופות וכתבי עת רבים והיה חבר בקבוצת "גרילה תרבות" המחברת בין יצירה לבין מאבק חברתי. בשנת 2014 יראה ספר סיפוריו הראשון בהוצאת זמורה-ביתן.מפרסם גם בבלוג: המבוקש מס' 2. מתגורר בברלין .

פרדה בברלין הוא ספר השירה החמישי שלו.  הספר מחבר את חווית ההגירה ואת הפרדות הרבות ששמואלוף חווה בחייו לתוך פואטיקה חדשה, מפתיעה ורעננה. הספר נכתב ממבט לירי משוחרר של יהודי-סורי-עיראקי-איראני היושב על גדות נהרות ברלין ונזכר בישראל. השירים הישירים, הקצרים, בעריכת הפאנק של יובל גלעד חושפים את הלב הרגיש ביותר של שמואלוף.

יובל גלעד, משורר ומבקר שירה. מוסמך אוניברסיטת תל-אביב בספרות-כללית. ניהל שנים רבות את חנות הספרים הותיקה "לנדסברגר" בתל-אביב. ספריו:  שירי נזיר (תל אביב : חלונות, תש"ס 2000); בדידות ישראלית : שירים 2000־2004 (ירושלים : כרמל, תשס"ה 2004); בית קברות לשירים : שירים 2005־2009 (תל אביב : ספרי עתון 77, תשס"ט 2009).

לעמוד הספר "פרדה בברלין" באתר בוקסילה לחצו כאן | הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2