על ישראליות וגרמניות – שתי ישויות שלא מתגוררות בגוף אחד

סומק ואנוכי. קפה תמר.
סומק ואנוכי. קפה תמר.

ו, אז איך בברלין? טוב לך? בטח רע לך. איך אתה חי בתוך הנאצים האלו, עם הגרמנית שלך. בטח מת לחזור. אבל תישאר שם יא יורד, בשביל מה לחזור. נו מתי אתה מתכוון לחזור? אתה לשם לתמיד? אתה בחופשה או שחזרת אלינו? אתה רוצה ילדים? בגרמניה, עם השיקסע שלך? איך הגרמנית שלך? אתה לא לומד גרמנית? אני בחיים לא ילמד את הילדים שלי גרמנית. איזו שפה מגעילה. אז חזרת לתמיד? או שאתה חוזר. אל תשחק אותה תייר, כאילו סבבה לך שם, ואתה בא לעשות עלינו רושם פה. איך אתה חי בלי ים? לא מתגעגע לשמש? ללחות? לאוכל? אני לא מבין איך אתה חי שם…"

אלו מקצת מהדברים ששומעים כשחוזרים לביקור מולדת. השאלות, התגובות ותהיות כמו גם החבטות, החיבוקים, העלבונות והרמות הגבה – הכול מתערבב יחדיו. ולכל מקום אתה נע עם האות קין של ברלין על המצח. אתה לא יכול לחזור ולהיות ישראלי בכל רמ"ח איבריך. אתה מתנהל מעכשיו עם גיבנת של זרות, על כל חודש שהברזת מהקשיים המקומיים. אלו שמתגוררים בין נמלי התעופה של שוננפלד, אל תיגל ונתב"ג מחזיקים על גביהם את המשקל הכבד של האטלס של המהגרים. הם שייכים לברלין ולתל אביב ולא שייכים לשום מקום. כי הם נקרעים בין שני מקומות שלא מצליחים להתקיים ביחד.

הולך לקפה "תמר" רגע לפני שנסגר, מקבל רק אהבה מכל החבורה היפה שנפרדת משרה שטרן, הקיסרית הסגולה. פוגש את נתן זהבי שאומר לי בצחוק "מה חזרת? תחזור לשם? החיבה המחוספסת שלו, מזכירה תמיד שיש מתח. כי אתה עזבת [שם]. אנחנו נשארנו [כאן].

חוצה את שינקין לקרליבך שטוף השמש עם הזווית המיוחדת שאין למצוא אותה בגרמני.. ושאלה ששאלה אותי חברה עדיין מהדהדת בתוכי, "האם טוב לי בגרמניה?" לוקח לי זמן לענות ואני מגלה שכן. טוב לי תמיד בכמה מקומות בו בזמן. אני לא רוצה לבחור.

והנה אני מזהה גרמני עם הגרביים בסנדלים שעומד באוטובוס, ואני מאזין לדברים שהוא מדבר עם בן זוגו ומבין אותם לגמרי. ובחומוס של אכרם, אני פוגש את חברה ישראלית מברלין, וזה נראה כאילו יש לכם סוד משותף על חיים משותפים בעברית בארץ אחרת. עיר שלמה של אותיות שהשארנו מעבר לגבולות השפה. האם אנחנו מתגעגעים לברלין, כשאנו בתל אביב? האם ברלין מתגעגעת אלינו?

"די אל תגיד לאף אחד שאני מברלין, אני רוצה שלא ידעו. מרגיש שזה רק מפריע לכולם ונמאס לי." אני מבקש מחברי הטוב. הוא צוחק ומגחך, כאילו רוצה לומר, ואם אשתוק, אז לא יידעו?! והוא צודק. הרי אפשר לראות את הכניעה, העצבות בעיניי. אבל אני יודע שהבעיה היא לא בי. יש כאן משבר גדול יותר. אני מהגר, בן למהגרים, במדינת מהגרים, זאת ההגדרה של הישראליות. אבל אנשים מעדיפים לראות את עצמם כילידים, שחזרו לארץ אבות, שבית המקדש הפך אותה להארץ. וכל מי שיוצא מגבולותיה, הוא אויב פוטנציאלי. התפיסה הזאת של הגטו, היא זאת שמפריעה לי כל כך. איפה הנורמאליות? מה אי אפשר להיות קצת פה וקצת שם? מה אי אפשר להכנס ולצאת?

אני יורד לבננה ביץ', מסתכל על הרצועה הצרה הזאת, שהולכת ונהיה צרה משנה לשנה. בים כל האנשים מתפשטים ונהיים כמעט עירומים לרגע. לים הזה שגובל באירופה יש השפעה שמכניעה את האנשים וחושפת את עור גופם. האם נוכל לתת לתרבות אחרת להישזר בתרבותינו. מדוע שתי התרבויות לא יכולות לחיות בגוף אחד.

עוד טורים של "ישראלי בברלין"

ופתאום הבנתי שאני, השחור, רוצה להיות לבן. שייסה

2014-08-12 10.59.00כנסו לטור החדש שלי במדור תרבות וספרות "הארץ

"אתה מבין, הם ירו עלי טילים בזמן אני, השמאלני, הלכתי לראיין את אתגר קרת", סיפר לי העיתונאי הגרמני־יהודי, שחזר מביקור קצר בישראל.

"ואיך הרגשת?", שאלתי ומזגתי לשנינו בירה מתוך השישייה שעמדה להתפוגג לאשפה.

"מוזר, ברגע אחד בכיתי על גורלם וברגע אחר פשוט כעסתי, רציתי שיפסיקו עם הטילים וייתנו לנו לחיות, רוב החברים שלי ואני לא נגדם", הוא שתה בלגימה את הכוס שמזגתי לו ומזג לעצמו עוד בירה, ואני כבר ראיתי שלא יישאר לנו הרבה בזמן הקרוב והתחלתי לחשוב על האלטרנטיבות.

"זוכר את הפעם שנפגשנו בשינקין בשתיים בלילה, והלכנו ביחד ל'מנזר'?", חברי העיתונאי הגרמני שתק. המשכתי: "אז באותו זמן שאנחנו מבלים בתל אביב, העזתים ישבו תחת מצור ולא יכלו לקיים שגרת חיים. אבל אף אחד לא דיווח לך על זה, כי זה לא עניין אף אחד בישראל. עזה לא קיימת אם היא לא יורה טילים", התחלתי במונולוג והתעייפתי מיד.

גשם כבד החל לרדת למרות שכל היום היה כל כך קייצי, שהסתובבנו עם סנדלים בעיר ומכנסיים קצרים. וההיפסטרים הסתובבו עם זקנים ארוכים, מכנסים שלושת־רבעי, נעלי ספורט וגרביים דקים. הבטתי בגשם ונזכרתי בסצינה של אחד הסרטים היפנים, כי המרפסת איפשרה לנו להיות תחת המבול ולא להירטב.

"הלוואי והייתי כמוך גרמני", זרקתי נושא חדש והוא לא הרגיש נוח ופיצח במהירות שלא תיאמן את גרעיני עפולה, שקיבלתי במתנה מחבר ישראלי־אמריקאי, שבא לביקור אחרי שהיה בישראל וקנה לי את השקית הזאת ליום ההולדת.

"מה?", הוא הגביר את מהירות הפיצוחים.

"מה ששמעת", החזרתי לו והתחלתי לפצח בעצמי.

"למה?", הוא ממש ירק גרעינים, כמו מכונת ירייה.

"כי אז היה לי דרכון גרמני, ויכולתי כמוך להיכנס לסכסוכים, קונפליקטים, רצח וטבח עם, ולצאת בלי שהדם ידבק לי לנעליים".

"זאת תמצית הגרמניות בעיניך?", הוא הביא לעצמו ערק עם קרח ומים.

"אני לא יודע", קמתי והלכתי להביא לעצמי עוד מהאוזו המשובח שקניתי בשוק הטורקי.

"אנחנו עשינו דברים איומים ועדיין עושים", הוא פיצח ביד אחת וגמר את שלו והתחיל לשתות משלי.

"אבל בעשרות השנים האחרונות כבר יצאתם ממעגל הלחימה", אני מתחיל להרגיש מסוחרר.

"אני רוצה את השלווה שלכם, את עונות השנה המתחלפות, בלי שתשתתפו במלחמות, מבצעים, חטיפות, חיסולים, פיתוח כלי נשק חדשים. אני רוצה לזכות במונדיאל. אני רוצה את העולם שבו הסופרים יכולים לחיות מהספרות שלהם. אני רוצה את הפארקים, את המים, את הגבולות הפתוחים, את אינסוף המהגרים. אני רוצה את ברלין, שתיתן דוגמה לתל אביב, ובעיקר את הנורמליות".

"אתה הרי יודע כמה אנשים שילמו בעד ה'שקט' הזה".

"אני יודע", אמרתי וחשבתי על כל אלו שאיחלו לי למות בגלל הטור הקודם נגד המכתב המשיחי של מח"ט גבעתי.

"אתה לא יכול להיות גרמני, גם אם תתחתן עם חברתך הגרמנייה", הוא ביסס את המשפט המנצח, כשהוא גומר את כל האלכוהול, ונעמד כדי לקחת אותנו במונית לבר.

"למה? למה?".

"כי אז תהיה אשכנזי".

"שייסֶה".

"וייקחו ממך את התואר של 'יהודי־ערבי', ולא תוכל להיכנס ולצאת לפרלמנט המזרח־תיכוני שהקמת, ויעיפו אותך מנבחרת הכדורגל היהודית־ערבית שמשחקת כל ראשון נגד המאנשפט של גרמניה".

"אוי לא", קמתי גם אני. איבדתי את עצמי בשיחה ופתאום הבנתי שאני, השחור, רוצה להיות לבן. שייסה.

חברי צחק ונעל את נעליו בכניסה לבית ואני לקחתי את מעיל הגשם הקיצי.

"אני לא רוצה להיות גרמני, תעשה לי טובה, תשמור את השיחה הזאת בינינו", התחננתי. הוא שתק וחייך כשירדנו במעלית, שיכורים, והגשם פסק.

עוד טורים:
* המשורר מתי שמואלוף בהפגנה נגד המשורר מתי שמואלוף

* איך הפכתי אנטישמי בעל כורחי

* מדוע המכתב של מח"ט גבעתי לא עוזב אותי
הבליץ-קריג הספרותי מברלין יגיע בקרוב לפתח דלתכם
טילים לא נופלים על ברלין
מה זה להיות סופר ישראלי בברלין
* הנה אני יושב עם שני פליטים ממשהד, העוקץ
* מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי
* מברלין באהבת מלאך: רשימה ראשונה של בן מהגרות
* ישראלי בברלין ליאיר לפיד: "יש שואה כלכלית"
* סוכות, גלות וברלין
* כואב לנסוע, כואב יותר להישאר