מהדיון הער שנערך לאחרונה על ישראלים בברלין נעדר במידה מסוימת המרכיב התרבותי הדיאספורי העצמאי. דווקא בימים אלו אני מוצא שמתקיימת שיחה עמוקה, רגשית ומרתקת בין התפוצה לבין מדינת המוצא; בין זהות מדומיינת של מולדת, לבין זהות מדומיינת של תרבות זרה. בברלין צומחת תרבות עברית אלטרנטיבית, עצמאית, מגוונת, רבת קולות. למשל, בעת האחרונה יצאו לאור שני כתבי-עת עבריים בברלין: כתב-העת הדו-לשוני "אביב" בעריכת האנו האנושטיין ואיתמר גוב, וכתב-העת "מכאן ואילך" המוקדש לעברית דיאספורית בעריכת טל חבר חיבובסקי. אלו מצטרפים למגזין הוותיק יחסית "שפיץ" בעריכת טל אלון ולמוסדות המתפתחים כמו הספרייה העברית והספרייה הציבורית בברלין ועוד.

התרבות הדיאספורית מתעוררת גם בתוך ישראל, כמו למשל בספרו של איתמר אורלב "בנדיט" שנוסע לפולין או בספרו של תומר גרדי שנכתב בגרמנית שבורה וזכה לתהודה עצומה בימים האחרונים בגרמניה. השיח לא מוגדר באמצעות מיקומם הפיזי של הכותבים אלא על ידי תודעתם, המתעצבת בדיאספוריות. בעידן הגלובלי קשה להתחייב לגבולות הלאומיות, לגבולות השפה ולגבולות שמוכתבים לאזרח בתוך העם שבו הוא יושב.

על כל זה כבר כתבתי בעבר, ובכל זאת אני חש שיש צורך להתעכב על המרכיב התרבותי של הדיאספורה, שהוא רב קולי ומתרחש בו זמנית בכל כך הרבה מקומות, שהוא הרבה יותר גדול מברלין. ברלין היא עיר אסטרטגית בגלל ההיסטוריה הייחודית שלה. בנוסף, התרבות הדיאספורית מבקרת פעמים רבות את ישראל, מתוכה ומבחוצה לה. הניסיון לחסום את התרבות הזאת הוא חומה רגשית ופוליטית בפני קולות ישראלים – חומה שמצטרפת לחומות אחרות שישראל מניחה בתוך המזרח התיכון.

ישראל מלכתחילה ניסתה לסגור את עצמה בפני הגלות, ועל כן, דווקא בימים שבהם המידע לא עוצר, המרכיב התרבותי מאתגר את המושג של חיסול הגולה. המרכיב הרגשי, שמבקש להתנכר לקולות שמקוננים, מזכיר גם את הדרך שבה משתיקים מזרחים ופלסטינים בישראל ואומרים להם שהם בכיינים ונגועים בנהי ה'אכלו לי שתו לי'. במקום לדחות את הקינה, הקשיבו לבלוז, הוא לא מגיע משומקום. בנוסף, ישראל היא מדינת הגירה, שרוב אזרחיה היגרו לתוכה, בעיקר בשל בעיות של אזרחות במדינות מחוצה לה.

במשך השנים ישראלים רבים היגרו החוצה בשל בעיות פוליטיות, חברתיות, אתניות, מגדריות ומיניות, שהמדינה יצרה ולא לקחה עליהן אחריות. בין היתר מזרחים שהיגרו לארה"ב, פליטים פלסטינים שנזרקו החוצה לכל מדינות העולם, אזרחים הפלסטינים שמרגישים לעתים יותר טוב כזרים במדינות זרות, מאשר זרים במולדתם. הניסיון לדחות את ההקשבה לביקורת על ישראל, היא הצטרפות לזרם מיליטנטי, גברי, של קו ה-HASBARA הישראלית. האנטישמיות והפשיזם יצרו את ישראל, אך ללא ביקורת, אנחנו חוזרים ונופלים בדיוק לתוך המרכיבים האלו. עלינו להקשיב לקולות הדיאספוריים, ולא להציב חומה רגשית ופוליטית העשויה מפטריוטיזם, שהוא בעצם המשכו של דיכוי בדרכים אחרות.

הפרדוקס הוא שבזמן שישראל סוגרת את גבולותיה לתפוצה, היא גם מנכסת את יצירותיה. לדוגמא, במקביל לכך שגבולות פרס ספיר נסגרו בפני כותבים שחיים מחוץ לישראל (וקולות מגוונים קוראים להפניית הגב במדינה אחת, אל יצירה יהודית, עברית וישראלית במדינה אחרת), מדינת ישראל לוקחת מונופול על היצירתיות היהודית מחוצה לישראל כפי שניתן לראות בניכוס כתבי קפקא בידי הספרייה הלאומית. למעשה, אני סבור כי בעשור השני של שנות האלפיים מתרבים הקולות בישראל המבקשים לסגור את הדלת בפני יצירת עברית, יהודית וישראלית מחוץ לגבולות הפיזיים של ישראל, דווקא לנוכח השפע הדיאספורי הזה. התגובה הקיצונית הזאת מזכירה לי ניאו-שמרנות שאנו רואים בעיקר בתנועות פונדמנטליסטיות המסתגרות בתוך הלוקאלי ויוצאות נגד הגלובליזציה והתנועה של המידע, ונגד זהויות שהן קוסמופוליטיות בהכרח.

אבל את ההשפעה הגדלה של התרבות העברית הדיאספורית לא ניתן בקלות להכחיד, והדחייה הזאת דווקא מחזקת אותה. הקשחת הגבול הרעיוני בין ישראל לבין התפוצות גורמת, מצד אחד להבנה עמוקה יותר בתפוצות שישנו צורך בעצמאות ובריבונות של יצירה, ומצד שני ישנו סירוב עיקש לוותר על דיאלוג שמטרתו התגברות על הגבולות הקשיחים. האם ניתן באמת ליצור גבולות מדומיינים בין יצירה עברית, יהודית וישראלית, בעידן האינטרנט? מה שמקסים בעיניי הוא שלכל תגובה שמרנית שכזאת, יש תגובה רדיקלית יותר של אנשים, שמבינים שיצירתם הרבה יותר גדולה מהדמיון הצר של הפוליטיקאים של התרבות.

והפרדוקס מונח כך לפתחינו, ככל שינסו להקשיח את גבולות התרבות, כך התרבות תתרבה ותיעשה יצירתית יותר ותאתגר כל עמדה שמרנית שכזאת לכדי היווצרות מבנים דיאספוריים קוסמופוליטיים, עצמאיים ומורכבים יותר. במקביל, אם נפנה דווקא בכיוון השני, ונפתח את הגבולות ליצירות בשפות אחרות, ממקומות אחרים, נוכל להיות בתוך הזרם היצירתי הלא פוסק, ונוכל ללמוד פנימה והחוצה, מה קורה מחוץ לתודעת הלאום.