מי קובע מהו מזרחי: מחשיבה על היחיד, לחשיבה על הקולקטיב

 

"כבר מאה שנה "מיוצר" הגבר המזרחי בתרבות הישראלית כתוקפן, גס בור ועילג" (עמ' 207).

           החוקר, דן אוריין, בספרו דרמה טלווזיונית דן בהתקבלות דמותו של אלי מנשה בסדרת הטלוויזיה בנות בראון. את הסידרה כתבה הסופרת והתסריטאית עירית לינור. דן אוריין טוען כי, דמותו של אלי מנשה משמרת חלק מהמאפיינים הסטריאוטיפיים של היהודי המזרחי, אך דמותו גם מלמדת גם על שינוי משמעותי במקומו של המזרחי בחברה הישראלית. ראשית הוא מביא את הטענות של סמי סמוחה ושל קציעה אלון לגבי הסטריאוטיפיות של הדמות. לאחר מכן הוא מציע אפשרויות פרשניות אחרות:

  1. רדיפת-בצע  – לינור מאפיינת את אלי מנשה כרודף בצע ערמומי, אבל בתסריט נמצא כי הרצון להתעשרות  מהירה משותף לכל תושבי הכפר (עמ' 208).
  2. קסם – אחד הטכניקות לאפיונה של דמות היא על ידי השוואה בינה ובין דמויות שיש ביניהן מהמשותף. לינור מציבה לצדו של אלי מנשה שלושה צעירים אחרים (עמ' 208). בעולמה של הסדרה בולט אפוא אלי מנשה ביכולתו ובקסמו (עמ' 209).
  3. טיפוס – בתחילה נזקקת עירית לינור לסטריאוטיפ, אבל ככל שהעלילה מתקדמת הדמות "מתעגלת" וגם משתנה איפיונה (עמ' 210). אלי מנשה הוא נציג של המעמד הבינוני המזרחי החדש שמאפיינת אותה הטרוגניות, שמעבר להשתייכות העדתית (שם). אין בו את אותה אלימות פיסית המיוחדת לקזבלן. הוא בעל טעם שונה מזה של תושבי הכפר בריהוט ובלבוש. המסורתיות שלו, אינה מוצגת כנלעגת, אלא כמתאימה לנסיבות לפחות כמו "רומן רוסי" – חומר הקריאה של חלי (חברתו) (עמ' 210).
  4. משחק – גולן אזואלי, כותב כי הוא בתחילה נרתע לשחק דמות מזרחי מושחת, אבל ככל שהוא קרא את התסריט, הוא הבין כי הדמות התאהבה במקום ובאנשים. והוא מציין גם את אהבתה של עירית לינור לדמות הזו. והוא מציין שרק ככוחנית,  יכול להציל, דמותו של אלי מנשה, להציל את המושבניקים מחורבן כלכלי וכך הוא הופך לחלק ממשפחת בראון (עמ' 211).
  5. פלילים – אלי מנשה מואשם בפלילים, אך לבסוף הוא יוצא מתוכה ללא נזק. ההסתבכת חושפת אצל אלי מנשה חשדנות ותודעת אפליה, שיש לה על מה לסמוך. אך הוא אינו בעמדת חולשה. (עמודים 211-212).
  6. התקבלות – הסדרה התקבלה בצורה נלהבת אצל הצופים. רובם לא עסקו במזרחיות של אלי מנשה, אלא בנושאים אחרים (עמ' 212). בין הכותבים בתגובות באתר של הסדרה, היו רבים שערערו על כך שהסדרה הציגה את אלי מנשה בצורה סטריאוטיפית (שם).
  7. אינטרטקסטואליות – אלי מנשה רחוק מדמות של קזבלן או סאלח שבתי. הוא קרוב יותר ללופאחין במקומו העלילתי, בעיצובו ובמצבו החברתי. הוא, מצדו, משנה אך במעט ממנהגיו כדי להיקלט בכפר האשכנזי, ונדמה שהכפר הוא זה שמסתגל אליו (עמ' 213). סיפור האהבה הטלווזיוני מסתיים בסוף טוב המתאים לסיפורי אהבה טלווזיונים הפונים לקהלים רחבים, והוא מבשר על השינוי החברתי, שאלי מנשה, נציג הבורגנות הישראלית החדשה, הוא נציגו (שם).

מיהו מזרחי: דיון במסקנות של דן אוריין

       אני רוצה לדון במסקנות של דן אוריין, על מנת לבדוק את מסקנות הבחינה שלו את דמותו של אלי מנשה.  במהלך הדיון על המזרחיות של אלי מנשה, דן אוריין מנסח את הקביעה הראשונית כי דמות זו היא דמות העונה לסטריאוטיפ המזרחי. אך, אנו חיים במדינה ליברלית, אשר לא מוכנה להתייחס לקטגוריה המזרחית, כקטגוריה קולקטיבית. גם כשהמדינה ביקשה להביא יוצרים מזרחים, לתוך עולם היצירות הספרותיות הנלמדות בבית ספר, היא אינה הכירה באופן רשמי בקטגוריה המזרחית. קטגוריה זאת הייתה מאלצת אותה לשנות לא רק את זהותה, אלא גם את הדרך בה היא מחלקת את המשאבים ואת הסטטוס החברתי בישראל. כך, שכל הדיון של דן אוריין בדמות המזרחית שייצג אלי מנשה, נעשית בתחומי החברה האזרחית, התרבות והאוניברסיטה. והיא לא מקבלת גושפנקא מהמדינה, ככזאת אשר יכלה לשנות שינויים משמעותיים בחברה. מתוך מסקנה זו, נגזרות השלכות רבות על רבות ממסקנותיו. ועם זאת, אני מסכים עם חלק מקביעותיו.

         האם אנו יכולים לדון בדמויות בסדרות טלוויזיה, מבלי לדון במקומה של המדינה ביצירת הסטריאוטיפים. האם הדיון שלנו, ביחיד, מבלי לדבר על מי יוצר את היחיד, הוא דיון לגיטימי. שאלות אלו, איפיינו את המעבר מהחשיבה המודרניסטית לחשיבה הפוסטמודרנית. שכן החשיבה המודרנית התייחסה אל היחיד כאל יחידה אונטית, שאותה ניתן לבודד ולהתחקות אחרי מחשבה. החשיבה הפוסטמודרנית אינה מוכנה להתייחס ליחיד, מבלי להכיר בהיררכיות הגזעיות, אתניות, מגדריות, מעמדיות, לאומיות, המיניות ואחרות המייצרות אותו. על הדיון בסדרת הטלוויזיה, לדון במיקום של עירית לינור. וגם לדון בדרך שבה "נוצרו" הצופים בסדרה, בתוך חברה שבה עדיין מתרחש דיכוי פוליטי, תרבותי וכלכלי למזרחים.

       האם עירית לינור, כמייצגת של עולם הדיעות האשכנזי, יכולה לדון במזרחים, בסדרת טלוויזיה, כשהטלוויזיה עצמה, עדיין חלק מהדיכוי של המזרחים בישראל. ישנן למשל, תוכניות טלוויזיה בפריים-טיים, שעדיין לא מחזיקות בכותבים מזרחים בצוות הכותבים שלה. ישנו עדיין תהליך של הדרה של דוברי "חית" ו"עין" מהגשת מהדורות חדשות ועוד. ניתן אף לראות דיון שונה בין עיתונאים אשכנזים המראיינים מזרחים, לבין אלו המזרחים המראיינים מזרחים.

     בנוגע לאפיון הטיפוס, אני חושב ש"רומאן רוסי" של מאיר שלו, עדיין מקבל עדיפות על כל מנהג דתי בחברה. ובשכל כך, אלי מנשה מוצג כבעל מאפיינים סטריאוטיפיים דתיים גרועים יותר מה"אמונה" של חברתו ב"חילוניות". ראינו שעד מערכת הבחירות האחרונות, הייתה מפלגה שחרטה על דגלה את שינאת ש"ס. יתרה מכך, החברה בישראל עדיין אירופוצנטרית בתפיסותיה וקשה עדיין לומר שמקום הדת, מקבלת מקום שווה לתרבות המוצא האירופית ומושאיה.

     הניסיון לאפיין את המזרחי ככוחני ולהראות שרק הוא יכול להציל את המושבניקים, אותה "קריאה" שהוצבה על ידי גולן אזולאי, השחקן המוכשר, ששיחק בתפקידו של "אלי משנה, לא עובד. משום, שאנו עדים עדיין, למאפיינים של פחד עצום מדמויות מזרחיות, בין אם מבקשות להיות ראש ממשלה (כמו עמיר פרץ במערכת הבחירות של 2006), או אם חוצות את הגבול ונפגשות עם זביידי (כמו טלי פחימה). הקריאות הכוחניות הפוחדות מדמות המזרחי עדיין מקננות בציבור (באופן כפול גם אצל המדכאים וגם אצל המדוכאים) וזאת משום שהחברה מעולם לא פנתה וניסתה לייתר תוכניות לימוד מתאימות להלחם בגזענות. בניגוד, למדינת ארה"ב שבה ישנן תוכניות לימוד המבקשות להלחם בגזענות האנטי-שחורה ומכירה במצב הגזעי, בישראל אנו רחוקים שנות אור מהכרה בקולקטיבים האתניים השונים.

     בנוגע להסתבכות בפלילים, אנו עדים עדיין לתופעה שמתרחשת מחוץ לטלווזיה של מערכת צדק מושחתת ומפלה. הדוקטורט של ויקי שירן, שאותו היא כתבה בארה"ב הצביעה שישנה אפלייה עמוקה במערכת הצדק בישראל כלפי המזרחים. כך שאם דמות מזרחית, מואשמת בפלילים בסדרה טלווזיונית, היא מסתירה הבנייה חברתית שמכניסה את המזרחי לתפקיד הפושע, הסורר.

      בנוגע להתקבלות הסדרה, ובכן אין שום דרך לבדוק התקבלות על פי תגובות באינטרנט ובפורומים שונים. וזאת, לא משום שאין אנו מאמינים לדברי המגיבים. אלא כי, אלו נמצאים בחברה, מדינה, וספירה ציבורית המכירה רשמית במושג מזרחים. ובשל כל, ישנה הכחשה עמוקה לגבי הקטגוריה המזרחית ומקורותיה ומיקומה אל מול ערכי צדק, מוסר ושוויון חברתי.

         בשנת 2004, היינו עדים למדיניות כלכלית וחברתית ניאו-ליברלית, שדרדרה את מצב מעמד הביניים והנמוך המזרחי. יתרה מכך, ישראל לא באמת יצאה מהמיתון, אליו היא נכנסה בשנות השבעים. במצב שכזה, הצבעה על מעמד בינוני מזרחי, כאל בורגנות ישראלית, היא השוואה שגוייה. לא רק שההתעשרות של הקיבוצים והמושבים לא נעצרה, במובן מסויים, אחרי ייעוד הקרקעות (הרבה מהקיבוצים התעשרו). גזל הקרקעות והפיכתן לקרקע מסחרית נעצרה, אך ורק בגלל בג"ץ הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית. אך עד היום מחזיקים המושבים והקיבוצים בהון ובאדמה כמשאב, ואף אושרו להם לא פעם טובות הנאה, בדמות מחיקת חובות. ילדיהם מקבלים נחלות, על פי העקרון המריטוקרטי המפלה את המזרחים. אלו החיים בשכונות עוני ובעיירות פיתוח לא מקבלים משאבים דומים, לאלו החיים בקיבוצים ובמושבים. על פי בסיס זה, אני מערער על ההנחה כי אלי מנשה הוא דמותה של הבורגנות המזרחית החדשה. שכן, אין הוא יכול (מבחוץ למדינה) לסמן שינוי אמיתי בחברה בישראל.

המאמר נכתב לקראת סוף שנת 2005, וגירסא שלו אמורה להופיע בכתב-העת "מאזניים" – חשוב לי לציין כי כיום אני לא ממש מסכים עם חלק מהמסקנות שלו.

 

הבעיה האשכנזית: על הספר "הבעיה העדתית בתיאטרון הישראלי"

הספר הבעיה העדתית בתאטרון הישראלי הוא ספר מחקר חשוב, דווקא משום שהוא חושף כיצד נוצרים סטריאוטיפים באופן כרונולוגי על במות התיאטרון ובאותו הזמן הוא גם מבקר ומסביר כיצד אותם סטריאוטיפים משמשים את ההגמוניה בהגדרתה את ה"אחר" ואיך מנגנוני הדיכוי ממשיכים.

אנקדוטה אישית 

פרופ' דן אוריין מהחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, לימד אותי לפני שנים כשלמדתי, לתעודת הוראה בחוג. באותם ימים של התואר הראשון שלי, עמדתי עם עצמי בויכוח תמידי על תפקידי בחברה כאמן. מצד אחד חשבתי שהאומנים צריכים לפעול מחוץ לאקדמיה המסואבת, מצד שני נמשכתי מאוד לשיח האינטלקטואלי, אך קשה לי היה לראות את עצמי כחלק ממנו. אני זוכר שאוריין, כבר באחד השיעורים הראשונים, ניגש אלי אחרי השיעור ושאל אותי מדוע אני לומד לתעודת הוראה. אני זוכר שמאוד נפגעתי ממנו, בשל כך. חשתי זלזול בדבריו אלי, ובאותו זמן לא היה לי עמוד שידרה חזק, כי הייתי באמצעו של תהליך ניסיון ההיטמעות שלי כמזרחי באוניברסיטה הצפון תל אביבית. ובמהרה אף עזבתי את לימודי התעודה וגם את האוניברסיטה והתחלתי בתהליך של יצירה מחוץ לאקדמיה, וחדשתי את כוחותיי וחזרתי אל לימודיי התואר הראשון וסיימתי אותו בהצלחה.

כרונולוגיה של מחקר בייצוג המזרחים בתיאטרון
המחקר של דן אוריין דן בבעיית הזהות המזרחית, דרך היווצרות הדימויים בתיאטרון. הספר שיצא השנה (בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004) הוא המשכה של מגמה פוסט-מודרנית שמנסה לחלץ את ייצוג הסובייקט המזרחי, כנפרד מהתודעה הישראלית. הספר נפתח בהנחת היסוד ש:

התיאטרון אינו משקף מציאות כנתינה, אלא הוא מעצב אותה במענה לצרכים מסוימים של קבוצות בחברה. למרות זאת ואלי דווקא בשל כך, הזיקות של התיאטרון למציאות החברתית מאפשרות חשיפה של קונפליקטים מוצנעים והמחשה של שסעים (אוריין, 2004: 9).

הנחת יסוד זו חשובה מאוד בהבנתו את שיח התרבות בכלל ואת הייצוג של המזרחים בפרט, שכן אין התיאטרון או כל מנגנון אומנותי, אמורים לייצג את המציאות אלא הם אמורים ליצור מציאות, שהיא חלק מיחסי כוח. אריסטו, בספרו 'על הפואטיקה' כתב שההבדל בין ההיסטוריון למשורר שהראשון מתאר מה שקרה והאחרון מתאר מה שיכול היה לקרות. היום ההיסטוריוגרפיה אף מטילה ספק ביכולתו של ההיסטוריון לתאר את העובדות כפי שהן. שכן ההיסטוריון יכול לברור את העובדות הרצויות לו ולאידיאולוגיה או לזהות שאותה הוא מיצג. כלומר ההיסטוריון  צריך להתמודד עם הבנייה חברתית של התת המודע הפוליטי שאליו הוא נולד, למרות הניסיון הפוזיטיביסטי של התכוונותו. אחד הדברים להתמודדות עם בעיה זו למשל היא על ידי הרפלקסיביות של הדוברים אל המיצוב והמיקום שלהם בשיח (positioning) .

המתודולוגיה שפרופ' דן אוריין נוקט הינה של בחינה כרונולוגית של ייצוג המזרחים בתיאטרון הישראלי על פי מספר תקופות :
א.      עלייה הראשונה – "אנשי בראשית" – בפרק זה הוא בוחן את תימנים בתאטרון העברי.
ב.       שנות החמישים – בפרק זה הוא בוחן מספר טקסטים ובמיוחד את "קזבלן". הטקסט שקיבע יותר מכל את תיוגו השלילי של היהודי המרוקני.
ב.       שנות השישים – בפרק זה הוא מתאר את הדימוי של נחיתות והתבטלות שדבק במזרחים. בשנות השישים הבעיה העדתית היא משנית ומודחקת, למרות הגילויים בחוץ על נפיצותה שהגיעו לשיא באירועי מרד ואדי סאליב.
ג.        שנות השבעים –פצצת זמן. בפרק זה הפער העדתי הופך לתמה חשובה בתיאטרון הישראלי שם נולה צ'לטון מטביעה את חותמה על הדיון התיאטרוני. היא יוצרת ז'אנר דוקומנטרי הבא לתווך בין בעיה חברתית מודחקת לקהלים אשכנזים.
ד.       שנות השמונים: צ'חצ'ח ופרחה. בפרק זה ניכרת עדיין השפעת צ'לטון אבל גם ובעיקר השפעת הסטריאוטיפים של מזרחים בני הדור השני, שנוצרו לפני כן בקולנוע הישראלי. המזרחים מגולמים (גברים ונשים) כדמויות אנומליות החיות על גבול הפשע או כפושעים.
ה.      שנות השמונים: סְפָרו ובגדאד– בפרק זה הוא מציג שני מחזאים ממוצא מזרחי, המתייחסים אל הבעיה העדתית בדרכים שונות – גבריאל בן שמחון מתרפק על העבר התרבותי העשיר של קהילות ספרו ממרוקו ויוצר אנטי-סטריאוטיפ מזרחי.  לעומתו סמי מיכאל מעדיף לחשוף את יהודי בגדאד ואת המהגרים מעיראק לישראל בתיאור ריאליסטי ומדוקדק, תיאור מפוכח לטוב ולרע.
ו.        שנות התשעים: חרדים-מזרחים . הפרק השמיני, נדמה כי הבעיה העדתית נוטה ל"קצה הרדום" שלה. אולם בעקבות המציאות החברתית-פוליטית מציב  התיאטרון של סוף המאה דמות חדשה את המזרחי-חרדי, נציג ש"ס בתאטרון, והוא ביטוי לתסכולי הצופים החילוניים מול עליית כוחה של תנועה דתית-מזרחית.
ז.        בפרק זה שהוא מחוץ לכרונולוגיה בודק פרופ' דן אוריין את יחסי מזרחים-אשכנזים דרך סיפורי אהבה תיאטרוניים. בפרק זה ישנו היבט נוסף על היצג הבעיה העדתית בתיאטרון מהבחינה הנרטיבית והתמטית – נלמדים בו סיפורי אהבה בין אשכנזים ומזרחים. החושפים את הקשיים בעבר ובהווה. כמו בסיפורי האהבה התיאטרוניים שבין ערבים ליהודים, רוב סיפורי האהבה האשכנזים מזרחים אינם מסתיימים ב"סוף טוב" והם מעידים בכך על קיומה של בעיה חברתית שלא מצאה את פתרונה במשך עשרות שנים.

המתודולוגיה :
המתודולוגיה של הספר בדקה את הכרונולוגיה של האירועים לפי מספר קריטריונים, ביניהם: קונטקסטואליות, רפרטואר, "שדה", התכוונות היוצר, האינטר-טקסטואליות, הנרטיב, סוציו-סמיוטיקה והתקבלות היצירה.
אחד האלמנטים המעניינים במתודולוגיה הינה הבחינה של ההצגה כמהלכים עלילתיים שעשויים להיות ביטויים של ה"לא מודע הפוליטי". פרופ' דן אוריין מחבר בין תורתו של אומברטו אקו למודל הנרטיב של צווטאן טודורוב שהדגיש את ההיבטים החברתיים ביצירה שמתחילה בסדר הרמוני חברתי שמופר ומתערער. ואשר גורם בסוף העלילה להימצא בשיווי משקל חדש, שדרכו אפשר לחקור על מי מהכוחות הם הרוצים בשימורו של המצב הקיים ומי הם אלו הכוחות שערערו אותו (המחבר נשנן גם על פי המודל של ויקטור טרנר).
עוד אלמנט חשוב במתודולוגיה הינו אלמנט ההתקבלות, שגורס כי הקהל מקבל ומפרש באופן שונה את אותה היצירה. הקהל מסוגל בדרכו לקחת חלקים ביצירה ולטשטש חלקים אחרים.

הביקורת
השם של הספר הבעיה העדתית בתאטרון הישראלי הוא שם לא קל לעיכול. כיום אני חושב שהבעיה העדתית לא באמת מעבירה את גודל בעיית הזהות ואת הפוליטיקה של הזהויות בתרבות הישראלית. לדעתי השם ממשיך את המגמה של המבט ההגמוני שכינה את ה"אחרים" ממנו כבעיות למשל הבעיה הפלסטינית ובעיית ערביי ישראל. נסו לחשוב למשל איך הייתם מרגישים לו הייתי מכנה את הספר "הבעיה האשכנזית בתיאטרון הישראלי" ושאלו את עצמכם כמה פעמים קראתם ספרים על "הבעיה האשכנזית", ועם זאת "הבעיה העדתית", ממשיכה את המבט ההגמוני של ראשי המדינה שהסתכלו על המזרחים בישראל כעדות המזרח על מנת להפריד ולבודד את האיום הלבנטיני.
פרופ' דן אוריין משתמש לאורך הספר במודע במושג יהודים מזרחים (כדי להכיל גם את המבט של מערב יהודי אירופה אל מזרח יהודי אירופה), אבל לדעתי יהודי המזרח כמושג משמר את המגמה הלאומית של ניכוס היסטוריית המזרחים להיסטורית האשכנזים והקישור גם של הציונות עם ניכוס הדת על מנת ל"העלות" אל תוכה את יהודי ערב המסורתיים. מה גם שהדיכוי הציוני-אשכנזי הצליח לגרום לקבוצה הטרוגנית (היהודים-הערבים) להיכנס אל תוך קטגוריה אחת קרי המזרחים.  באחת מהפסקאות מתפלא פרופ' דן אוריין:

אפשר ש"צל" הערביות המרחף מעל היהודי המזרחי הוא חלק מההסבר לדמיון שיש בתיאטרון הישראלי בין סיפורי האהבה של אשכנזים ומזרחים ושל יהודים וערבים שנידונו לכישלון בשני המקרים (שם, 28)

ואילו פרופ' אלה שוחט שהייתה הראשונה לכתוב כרונולוגיה ביקורתית על הקולנוע הישראלי  (שהתבסס על עבודת הדוקטורט שלה): הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידיאולוגיה הציעה מערכת דיון ביקורתי שנוסחה היטב להבניית הקשר הדיכוי הפלסטיני והמזרחי דרך הייצוג הקולנועי:

הסרטים בהמשך לשיח הליבראלי הכללי, עושים כעת צעד לקראת ההכרה בישות הפלסטינית, אך למעשה מתמקדים באמביוולנטיות הצברית ביחס לשאלה זו, ובה בשעה תוחמים באופן הרמטי את הנושא המזרחי "כבעיה חברתית פנימית" שיש לפתור אותה לאחר שיושג השלום. הקשרים הפנימיים בין שאלת הפלסטינים ושאלת המזרחים יוצרים בסרטי "הגל הפלסטיני" "היעדרות מבנה" (Structuring  Absence) בדיוק כמו שהשיח ההגמוני מתעלם מהמקורות ההיסטוריים של המאבק הפלסטיני וכך מסתכל אחורה בנוסטלגיה אל עבר גן עדני שלפני החטא הקדמון, כך הוא מתעלם מהמקורות ההיסטוריים של העמדה המזרחית כלפי הפלסטינים ויוצר לפיכך את המיתוס כאילו הם "ריאקציונרים". שיח המסווג את הבעיה האחת "כפוליטית" וכ"זרה" ואת האחרת כ"חברתית" וכ"פנימית"; בעובדה ששני הנושאים מסובכים זה בזה מכירים אך לעיתים נדירות מאחר שהנחה והדעה הרווחת היא שהיהודים המזרחים הם "שונאי ערבים" (שוחט, 2001: 142-142)
ההשקפה ההגמונית אותו שיח מיתי המסווה את מקורותיו שלו, מסרבת לראות אותו תהליך היסטורי שנישל את הפלסטינים מנכסיהם, מאדמותיהם ומזכויותיהם הלאומיות-פוליטיות הוא התהליך שנישל את המזרחים מנכסיהם, מאדמותיהם ומשורשיותם בארצות הערביות (ובישראל עצמה – מההיסטוריה ומהתרבות שלהם) (שם, 264-265)

באחרית הדבר טוען שסטריאוטיפים של מזרחים עדיין שכיחים בתיאטרון והם שבים ומוצגים על בימותיו ותיוגו השלילי של המזרחי חודר גם לדרמת הטלוויזיה ולא פוסח גם על מזרחים ששפר גורלם מאז. עם זאת הוא טוען שרוב ההצגות המציבות במרכזן דמויות מזרחיות ושנכתבות על ידי יוצרים מזרחים, כבר לא עוסקים יותר במשבר הקליטה ובפער העדתי אלא באיחוי הקרע עם הוריהם ששילמו מחיר כבר עם הגירתם ארצה. הנחה זו מסיטה את המבט מהמצב, משום שהיא מניחה שהפערים הצטמצמו מצד אחד והיא מניח מצד שניה את היחיד במרכז המבט ולא את ההגמוניה שיצרה את הסטריאוטיפים ואת הדיכוי. בורדייה ששאל את השאלה "מי יצר את היוצרים" הניח שישנו מרחב שבו נוצרים היוצרים. אני רוצה להניח שאם המרחב היצירה המזרחית-ישראלית לא יהיה בעל תודעת דיכוי, אזי הדיכוי לא ייראה ביצירותיו. ולצערי רוב היוצרים לרוב לא יודעים את גודל הפער ולדעתי התפייסותם עם הוריהם היא לעיתים ניסיון להיטמע בהגמוניה ולא ייצוג נכון של הזהות המזרחית והאוכלוסייה המזרחית אותה הם מייצגים.

בבליוגרפיה:

  • אוריין דן, הבעיה העדתית בתיאטרון הישראלי, ת"א: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004.
  • שוחט אלה,  הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידיאולוגיה, ת"א: הוצאת ברירות, 1991.

קיראו עוד: