ההכנות ליום שבו נתניהו ייכנס לכלא

האופוריה ממצעד הבושה, הפלת חוק ההמלצות, ההכנות ליום שבו נתניהו ייכנס לכלא מזכירים לי את מחאת 2011. בהתחלה אלפים צעדו, אחר כך מאות אלפים ובסוף קרוב לחצי מיליון איש ברחובות. הנוער זעק העם רוצה צדק חברתי. אז איך אתם מסבירים ששנה אחרי זה עלתה ממשלה עם לפיד ובנט ושוב נתניהו ושוב מלחמה ועוד משחק כיסאות הפעם עם החרדים שחזרו לשלטון ועוד אינתיפאדה ועוד זמן שעובר ולעולם לא יחזור.

ובכן המחאה היא כוח נפלא שבו העם ונציגיו עושים שימוש. אך בכדי להחליף את השיטה, צריך להחליף את הערכים, ולשנות את תפיסת העולם. גבאי שאמור להיות נציג השמאל, לא עושה רושם שהוא יכול להחליף את השיטה. הוא חלק מהשיטה. הוא לא אמיץ ואין לו באמת אלטרנטיבה לשלטון. יתרה מכך, כל אלו שיושבים היום ומגבים את השחיתות, הם אלו שיישבו איתו. לכן, בכדי לא להתאכזב עדיף לא לא לפתח ציפיות.

אני אתן עוד דוגמא, גם אם נוחי דנקנר, אליעזר פישמן ודומיו ירדו מנכסיהם וסיימו את התקופה שבה שלטו בחברה הישראלית, בואו ואשאל אתכם, האם שינינו את השיטה שבה בעלי הון חילקו ג'ובים והחזיקו את הפוליטיקאים בביצים. האם משפחות עופר או תשובה ומוזס לא ממשיכים להלך בינינו ולעשות ככל העולה על דעתם. כן. מדוע. כי השיטה לא השתנתה. אמנם נזרק איום לחלל החדר, אך בעלי ההון ממשיכים להמשיל את מקורביהם. אולי הם קצת נזהרים יותר, אך השיטה עצמה לא השתנתה.

בואו נדמיין את היום שבו נתניהו נכנס לכלא. האם גדעון סער, בוגי יעלון, משה כחלון ואבי גבאי, יכולים באמת לשנות את הדרך בה התנהג המנהיג מולו התחרו? האם הם לפתע יהיו נקיי כפיים, מחפשים לבנות מחדש את הברית היהודית-ערבית של מחנה האופוזיציה. אף אחד מהם לא הראה הבנה ביסודות הדמוקרטיה. כולם השתתפו עד כה בביזה. תקנו אותי אם אני טועה.

 

ההתנגדות הפלסטינית רק תגבר עם האונס של האסירים

בתמונה: כסא־ריסון להזנה בכפייה
בתמונה: כסא־ריסון להזנה בכפייה
לא השחיתות הדהימה אותי בריצה לנשיאות. אלא הנכונות של הרצים לנשיאות לסכן את השחיתות שלהם. בין אם זו הטרדה מינית, או הון-שלטון. חשוב להבין את השחיתות בישראל, כחלק מתהליכים רחבים יותר, את הנישול של הבדואים בדרום, ויישום חוק פראוור בפועל, למשל עם ההרס של הכפר הבדואי של אל עראקיב, או עם הרצח לאור יום של הנער, שרק רצה להפגין את יום הנכבה בביתוניא.

השחיתות מכסה על המצפון, על האשמה, על המוסר, על החזון של חיים משותפים של יהודים וערבים. השחיתות בישראל, היא זאת שמציבה מנהיגים שביד אחת מייהדים את ישראל/פלסטין וביד השניה גורפים לעצמם את הכסף. המחיר של הכסף יורד, המשכורות נמוכות והמחירים בסופרמקטים חוזרים לימים שלפני המחאה, ולימין אין באמת אופוזיציה אמיתית כי אין באמת דמוקרטיה בריאה, אלא חזות עין.

האופוזיציה היחידה שקיימת בישראל/פלסטין היא של הפלסטינים הנאבקים על חייהם, כנגד הפרקטיקה של המעצר המנהלי, ללא יכולת לעמוד עם עורך דין ולהתמודד בעוולות הכיבוש. וגם אותם ישראל מבקש להזין באופן דיקטטורי בכוח. ומהם אני שואב עוצמה, כוח וחזון. האמיצים שמקריבים את גופם כנגד הדיקטטורה, בצורה לא אלימה.

והבשורה הטובה היא שהמושחתים כבר כל כך מאמינים בכוחם החסר תקדים, שהם חושבים שאם יאנסו את האסירים לאכול, הם יבטלו את ההתנגדות שלהם לחיות תחת כיבוש. זאת הרי בדיחה רעה. ההתנגדות הפלסטינית רק תגבר עם האונס של האסירים.
הלוואי ונראה את האוכלוסיות החיות בישראל כשהן מתנגדות בצורה לא אלימה. כך למשטר שמרעיב אותם


ארגון רופאים למען זכויות האדם כותב על הרצון להזין בכוח את השובתים:

היום ה-50 לשביתת הרעב. בבתי החולים מנועים רופאים שמגיעים מטעם רופאים לזכויות אדם להגיע לשובתי הרעב. בינתיים, יצאה גם ההסתדרות הרפואית הישראלית (הר"י) נגד רופאים שיזינו בכפייה וקבעה כי על הרופאים לסרב "גם אם יחוייבו בחוק". נכון להיום, אין אף גורם מקצועי פרט למשרד המשפטים ומשרד הבריאות שתומך בחוק האכזרי.

נכון להיום מאושפזים 80 אסירים שובתי רעב בשמונה בתי חולים ברחבי הארץ. ביום שני השבוע עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק המסמיכה את המדינה להזין בכפייה אסירים פלסטינים.

ארגון רופאים לזכויות אדם קורא לשחרר את כל העצורים המנהליים. אנו קוראים לקהילה הרפואית הישראלית להיאבק בחוק המרושע, ולסרב לקחת חלק בעינויים.

https://www.facebook.com/pages/Physicians-for-Human-Rights-Israel-רופאים-לזכויות-אדם-ישראל/164306561501

המשך קריאת הפוסט "ההתנגדות הפלסטינית רק תגבר עם האונס של האסירים"

הביטוי המקוון לאהבה לספרים הוא רק קצה הקרחון

cc: wikiipedia

(דעה ישנה אבל חשובה, שכמעט ונשכחה)

לאחרונה פשט הטרנד לכתוב את עשרת הספרים הכי אהובים / משפיעים בפייסבוק. לכאורה זוהי רק אופנה חולפת, אך יש לכך משמעויות נוספות. אי אפשר לקחת את הספר מתוך הדרך בה הוא משפיע על חיינו. אנו זקוקים לסיפור, לגיבור או גיבורה, לעלילה, לתהליך שייקח אותנו מחושך לאור או ההפך. הספר עדיין מעצב את חיינו בכל רגע, מספר הילדים, לספרי הנוער, לספרי המבוגרים.

לכל אדם יש את עשרת הספרים האהובים שהוא לוקח איתו לכל מקום, גם בהיעדר ספריה על גבו. הוא נושא את הספרים הללו, והם לא עוזבים את זכרונו. לספרים יש זהות, צורה וחותמת. הסיפורים הללו מעצבים את החיים שלנו. לספרים יש כוח אדיר בצורה בה אנו חושבים ומדמיינים. אחרת היינו קוראים ספר אחר ספר ושוכחים אותם. אבל לספרים משובחים יש סימן היכר, הם לא עוזבים אותנו. ההפך הם רואים אותנו מתבגרים, מזדקנים ומתים. הם אלו שנשארים צעירים והזמן לא משפיע עליהם. חישבו על יצירות המופת של המערב ושל המזרח. עד היום אתה יכול להכנס אליהם ולראות עד כמה הם עמדו לפני הזמן שלהם. הטרגדיות היווניות, סיפורי אלף ולילה, הטיפוסים של מולייר, המסורת מול המודרנה אצל נגיב מחפוז, השאלה הגזעית אצל טוני מוריסון ועוד.

הקריאה משתנה בעידן האינטרנט, אך הכוח המאגי של הספרים לא עובר מן העולם. ההפך. הקולנוע, הטלוויזיה, המחשב – כולם ניזונים מסופרים וסופרות שכותבים את העלילות, או את העיבודים לסיפורים הגדולים בשפה העכשווית. הכוח של העיבודים הופך סיפורים גדולים למשמעותיים לחיינו, גם אם לא היה מחשב בעבר, או אינטרנט. אפשר עדיין להבין את היצרים האנושיים של שייקספיר או צ'כוב בתוך ההקשר של רוח הזמן של התקופה שלנו.

דווקא בתוך הרצף של הסטטוסים בפייסבוק, זה משמח מאוד לראות עד כמה הספרים עדיין אהובים כל כך על הקוראים שלהם. האינטימיות שנוצרת בין קורא לבין הרומאן שקרא, אינה מובנת מאליה. היא סוג של מערכת יחסים אבל אחרת מזו עם בן אדם. אילו ספרים נשארים במרכז התודעה שלנו? מדוע? אילו קשרים נוצרים בין העלילות של הגיבורים שלנו לבין החיים שלנו? האם אנחנו שואפים להיות כמו הגיבורים בספרים? או שאנו לוקחים את מעשה החיים שלהם כדוגמא שעלינו להיזהר ממנה? התשובות משתנות בין קורא אחד למשנהו. אבל השאלות לא מפסיקות להדהד, ביצירה האנושית המדהימה, שנקראת ספר. בחברות עתיקות יותר הסיפורים היו בעל פה, אבל בתקופה שלנו החשיבות של הארכיונים (וכיום אלו הדיגיטליים) הופכת אקוטית יותר.

אחרי פקיעת זכויות היוצרים סיפורים רבים עולים לרשת וניתן לקרוא אותם ונוצר קשר אפילו יותר הדוק בין היצירה ובין הקורא. שהרי פעם היינו צריכים לטרוח בכדי להשיג ספר כזה או אחר. אבל היום הספר הזה הופך יותר זמין מבעבר.
הספרים לא נעלמו מעולמנו, ולא ייעלמו. הביטוי המקוון לאהבה לספרים הוא רק קצה הקרחון.

מפלגת העבודה לא שייכת לשמאל

[הבהרה: הטקסט נכתב לפני הבחירות]

מה קרה למפלגת העבודה היושבת באופוזיציה לממשלה, אך תומכת בראשי העיר השמרנים בשלושת הערים הגדולות. איפה הרוח של המחאה שאפפה את פעיליה. איך יכול להיות שמפלגת העבודה תומכת הן בריצה לראשות העיר של יונה יהב בחיפה, רון חולדאי בתל אביב-יפו ובזו של ניר ברקת בירושלים.

שלוש ראשי הערים הגדולות, יהב, חולדאי וברקת מסמלים את השיטה. הם אלו שמחברים בין הון ושלטון ושוכחים את האחריות לגבי התושבים המוחלשים בתחומם. הם אלו שמחזקים את החזקים. שלוש ראשי העיר כבר צברו ותק בהפיכת מרכזי הערים שלהם ליקרים ואינם מביטים לתושבים החיים בפריפריה של העיר.

אין מה להתפלא במקרה של חולדאי בתל אביב, המזוהה יותר מכל עם הון-שלטון. הוא זה שאחראי על הפיכת תל אביב לעיר מגדלים, וצעירים לא יכולים להתגורר בקרבה בשל המחיר הגבוה של דירותיה. הוא זה שסימן את העתיד הטייקוני המגולם במדיניות שלו בעיר החזקה בישראל. וזאת הסיבה שהמחאה החברתית פרצה דווקא בתל אביב (2011). אך יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' כבר מלכתחילה החליטה להישען על מאגר הכוח שלו ושל עופר עיני (שעושה הכול חוץ מלייצג את העובדים, ראו למשל את התנהלותו עם עובדי חברת "טבע"). יחימוביץ' סימנה את העתיד לבוא במדיניות של מפלגת העבודה: סוג של מדיניות ליברלית עם כסות סוציאל דמוקרטית רכה, שנשענת על אותם האנשים שאחראים על הדיכוי של אוכלוסיות רחבות. אי אפשר להאשים את יחימוביץ' משום שהיא בנתה לעצמה מאגרי כוח, בתוך סביבה מאוד מוגבלת. יחימוביץ' יכלה להשתנות עם הזמן בתוך המפלגה, אך נשארה עם חולדאי ואף בחרה ללכת על יהב וברקת.

אמנם בחיפה בחרה מפלגת העבודה במועמדים חדשים למועצת העיר כגיא פדה, במקום ישראל סביון וכך הכניסה בדמוקרטיות את רוח המחאה של פדה במקום הרוח העסקנית של סביון. אך מה יעשה פדה בתוך השלטון של יהב. פדה בעמוד הפייסבוק הסתייג מהבחירה ביהב ואמר שהיה קשה לו לקבל את הבחירה של המפלגה בריצה של יהב לראשות העיר. פדה יודע על מה הוא מדבר, כפעיל חברתי שנאבק בהתמדה בשנים האחרונות למען שינוי אמיתי בעיר.

קשה להבין את הצהרות יחימוביץ' כי ברקת הוא מועמד השמאל. ברקת כזכור הוא זה שגורם לקרע גדול עם תושבי מזרח ירושלים ומשתף פעולה בפומבי עם עמותת המתנחלים אלע"ד. איך אדם כמוהו יכול להיות נציג של שמאל, ואם כן, איזה מן שמאל אנו מדברים. האם יש מקום לנץ כמוהו בתוך המפה השמאלית. אופוזיציה לא קונים בשמירה על כוח מפלגתי, אלא באומץ לב וחתירה מעבר למשחקי הכוח של הפוליטיקה המקומית. אך יחימוביץ' עיקבית בשמירה על מאגרי הכוח שלה, ומותרת על פוליטיקה שיכלה להעמיד אותה כמנהיגה אמיצה של השמאל.

מפלגת העבודה לא צריכה להתפלא שרוב העם נמצא בימין, כשהיא עצמה בפוליטיקה המקומית כמעט ולא מציעה אלטרנטיבה אמיתית לקיים. ח"כ יחימוביץ' אינה מבינה את הרעיון של אופוזיציה ומאיינת אותו לגמרי.

השואה החברתית: תגובת מהגר ליאיר לפיד

יאיר לפיד לא שואל את עצמו מדוע ישראל הפכה להיות מדינה יקרה
יאיר לפיד לא שואל את עצמו מדוע ישראל הפכה להיות מדינה יקרה

יאיר לפיד מנצל בציניות את השואה כדי לתקוף ישראלים כמוני שעזבו לאירופה, במקום להודות שישראל היא הורה ששונא את ילדיו. במקום להכניס את הילד הביתה ולדאוג לו, הוא מזהיר אותו – יהיה לך רע בחוץ. שר האוצר, הסתכל בראי האמיתי, ולא זה שבביתך ברמת אביב. מכתב מישראלי בברלין המשך קריאת הפוסט "השואה החברתית: תגובת מהגר ליאיר לפיד"

למה חשוב שלא תהיה אליטה | מתי שמואלוף

20130724-134128.jpg

למה חשוב שלא תהיה
אליטה | מתי שמואלוף

אורי הולנדר כותב במאמרו "למה חשוב שתהיה אליטה" כיוצר זקן, אך הוא בעצם יוצר צעיר, שזכה לכיבודים ולכן עיוור לפריבלגיה שלו. הוא לא שואל את עצמו איך קיבל את ניהול פסטיבל מטולה, האם הוא עבר תהליך דמוקרטי ושקוף? או שהוא קיבל את הניהול של פסטיבל מטולה כי במקרה הוא היוצר האהוב (והממשיך הנצחי) של רפי וייכרט (ולכן הוא גם נמצא בצוות העריכה של ההוצאה של וייכרט "קשב לשירה"). ולא במקרה וייכרט הוא זה ניהל גם הוא את פסטיבל מטולה וכך קשר מוביל לקשר. מדוע אני מתאר את התהליך הזה ושואל שאלות.

ובכן, כי אליטה בדרך כלל לא שמה לב למי היא מדירה ואיך היא מחזיקה בזכויות יתר. כך היא נעה בטוחה בעצמה ורוצה רק לחזק את מעמדה ולסגור את חומותיה לחדשים, שיביאו איכויות אחרות, שפות מוזרות ותרבויות לא מקובלות ואיתם יבואו הערכים הברברים שיזהמו את המחנה הטהור.

אישית, אני לא אוהב כל כך פולמוסים ובטח שלא הייתי רוצה לנהל את פסטיבל מטולה לשירה (שהרי לא יהיה לי זמן לכתוב ואיננני עסקן). אבל אני כן מאמין בשקיפות ובעם. איני מאמין באליטה. אני מאמין במערכת של הזדמונויות שוות לכל, מתוך אמונה בצדק חברתי וביכולת של שכבות לא אליטסטיות בלתרום רעיונות חדשים בצורות רעננות לחברה בישראל.

אבל אורי הולנדר, איכשהו מתנהג כאילו לא התהפך העולם על ראשו, מאז המהפכה האמריקאית, הצרפתית, מלחמות העולם, הדה-קולוניזציה, הסיקסטיז והמחאות החברתיות החובקות עולם. הוא עדיין מאמין בלי לדעת שזה כך בקפיטליזם (כי איך נוצרו מעמדות חדשים מבלי המבנה הכלכלי המרובד של ההון) ובהובלה שלו את התרבות. זה מסתדר, כשננסה להבין את המבנה החברתי החוץ תרבותי. שהרי אנו חיים בתקופה שבנט, לפיד משלימים כל כך את נתניהו ושכבות שלמות עומדות מאחריהן ומאחורי ההתעלמות הכוללת מרוב הצרכים של רוב האוכלוסיה בישראל.

יש לשבור את האליטיזם ולהביא כמה שיותר קולות מודרים לתוך התרבות הישראלית, רק כך נוכל להיות אחראים על מרב הרעיונות שהמוח והלב האנושי מציעים לנו.

הכותב הוא משורר, שהוציא לאחרונה את ספר השירה הרביעי שלו, "האסון התחיל בארוחת עסקים" בהוצאת נהר ספרים.

הפוסט התפרסם לראשונה ביקום תרבות

"זה ספר השירה האחרון שלי" | האסון מתחיל בארוחת עסקים

IMG_1630התפרסם לראשונה ברפובליקה הספרותית

"זה ספר השירה האחרון שלי", אני מתאבל במטבח. את מקשיבה ומחייכת בסלון, כי זה יומולדת שלךְ, אפילו שחבר שלךְ תופס את שירתו ברצינות יתרה. "אתה תכתוב עוד", את ממשיכה לגלגל את הסיגריה. ואני מקנא באהבה שאת משקיעה בתהליך, כאילו הניקוטין הוא שטן שמתחרה בי. "אני לא יכול לכתוב יותר שירים, וגם סיפורים, זה בלתי אפשרי, אני לא מבין איך אחרים עושים את זה".

אבל את לא עונה הפעם, אולי מבינה שהשיחה לא באמת מתבצעת בינינו. את מרימה את הספר השירה האחרון שאכתוב וקוראת מתוכו ואני חרד לתגובתך, איך תגיבי להקדשה. בכל זאת אני לא רוצה להחריב לך את היומולדת והשירה, היא אסון מתמשך בתוכי שרוצה להתפרץ כהר געש על כל האכזבה מהעולם הזה.

אני נזכר כיצד לפני יותר מעשור פרסמתי את ספר השירה הראשון שלי, "מגמד הצלקות", כאותו תכשיר קוסמטי שמבטיח את מה שלא ניתן להבטיח. המילים אז התפרצו כמו מים מתוך צינור, שילד פותח ועובר זמן עד שהוא מאזן את זרימתם. כן, האותיות גאו, התגעגעו, לחצו ופרצו ונשפכו לאדמה, מבלי שיצליחו לגעת בעדינות של טל בעלעלים התלתלניים. לא סיפרתי לךְ שהוריי לא אהבו את השירים, ורק אוהב השירה הגדול בישראל, שאת שמו לא הכרתי, התקשר לומר שקרא ואהב שני שירים. אני זוכר את פריחת תיבת המכתבים בדרך יפו פינת אלנבי, במקום הכי נמוך בתל אביב, עם כותרת מכתב שהפתיע אותי בצורת מענק מקרן רבינוביץ לאומנויות בתל אביב. היו זרים שקראו את הספר ואהבו אותו. אבל כבר אז הייתי צריך להבין את העיוות שבתוכו נכלאתי. שירה הנה אמנות נתמכת, אבל אף פעם לא מספיק מדי. אות של גיהינום של אות. נבחרתי להתעסק באמנות לא מסחרית, שולית ומייאשת, ולמי אני כותב, ונכתב?

"אני לא יכול יותר להיות הכותב, המפיק, המנחה, המפיץ, היחצן והמשורר. למה אי אפשר לכתוב שירה. ושההוצאה תדאג לכל השאר, כמו אצל הסופרים", אני ממשיך לעמוד במטבח ולהכין לנו ארוחת ערב חגיגית, בזמן שהסיגריה שלךְ מנשקת את שפתייךְ ומחביאה אותן תחת מעטה כבד של עשן. "אתה מופיע עם השירים שלך כמעט כל שבוע, זאת הקהילה שלך ואתה אוהב אותה, כמו שהיא אוהבת אותך", את אומרת וממשיכה לקרוא. אני אוהב שאת לא מתרגשת, מהקינה שלי. OMG, כמה שאת צודקת, אז למה אני פתאום מחליט לכתוב את ספר השירה האחרון וללכת הצדה? ואיך תגיב הקהילה שאעזוב? והאם הגעגועים יאכלו אותי? האם המילים ייתנו לי ללכת? והאם אצליח לעשות את המעבר? ומדוע אני צריך לזוז כל הזמן? אולי בקבר המילים פחות מבעבעות ויותר נרדמות תחת מעטה האדמה.

אני נזכר בספר השני, "שירה בין חזז ובין שמואלוף", שבו גליתי עד חיפה, ודווקא שם כשגרתי אצל אימי, בתחילת שנות השלושים לחיי, בתוך הדיכאון הגדול שבכדי להביסו לקחתי כדורים, גיליתי את עצמי מחדש. את לא מבינה איך פתאום הבנתי שהמשפחה שלי צריכה להיכנס לתוך השירה, והשירה שלי מצאה דרך חדשה לבטא את עצמה. ודווקא החזרה לחיפה, אחרי גלות של חצי שנה בשטחים הכבושים בגולן, הביאה לקריאה בספרות ביקורתית, חברתית ומזרחית. התוצאה הייתה זכייה בפרס השלישי בתחרות של קרן תרבות חיפה. מי שמע על התחרות? מה זה משנה. זה משנה, כי השירה תמיד שולית כמו בדמינגטון. ופרס ספיר לשירה עדיין לא קיים. והכסף היה נדוניה לכלה שאף אחד לא רצה להינשא לה. כן, הוצאות גדולות ששלחתי אליהן את כתב היד, כמו גם עורכים מרכזיים, חשבו שאני זקוק לסדנת שירה. אבל בכל זאת ניגנתי פאנק שירה והוצאתי את הספר בשיטת "עשה זאת בעצמך", שזכה להוביל עשור אחרי זה, בשורה מתוכו, את "אפשרות שלישית לשירה", ספר המתודולוגיה הראשון שדן בזהות מזרחית ושאותו כתבה ד"ר קציעה עלון.

אני חותך את עצמי בטעות עם העגבניות והסכין שיצא מתוך הקת שלו. "למה אתה לא זורק את הסכין, אתה מפחיד אותי", את כועסת לרגע מהסלון למטבח. אני שותק ויודע שאת צודקת, אני אזרוק את הסכין. אך בינתיים אני שם פלסטר, ולא מבין מדוע הוצאת ספר מרוקנת אותי כל כך. מדוע אני כל עצוב, בזמן שאני אמור לחגוג? האם זה בגלל מדפי השירה הנדחקים לשולי החנות? האם זה מיעוט הקוראים? האם המלחמה על כל במה? האם זה המעמד של המשורר בתוך המדינה כולה? האם זה העובדה שלרובנו יש עוד עבודה ולא נקבל מענק התפנות רחב לכתיבה רחבה? האם משוררות תמיד יכאבו? או שזה רק הסיפור הפרטי שלי. אבל את הרי יודעת שזה סיפור רחב יותר, שהרי באת איתי לפגישות של מאבק המשוררים.

אני נזכר בספר השלישי, "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". איזה כוחות הובילו אותי מהוצאה להוצאה, מדחייה לדחייה, ובכל זאת המשכתי לנוע. הרבה בגלל העזרה של אותו משורר דגול, שהאמין בשירתי ולא נתן לה ליפול לתוך החשכה. הוא מצא לי הוצאה ושידך בינינו והיא אהבה את הספר. אז כבר ידעתי מה אני רוצה לכתוב ואביא להם את זה בשאלה. והנה בספר הרביעי יש כבר תשובה, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, כי האסון מתחיל בארוחת עסקים.

"איך התרוקנתי?", אני שואל את עצמי. את מכינה עוד סיגריה, והפעם מניחה בתוכה פירורי חמצן שישכיחו את הרעל שנוטף מהתקרה שלנו על כוך העכברים הפלורנטיני, שבתוכו נכלאנו כעכברי מעבדה של תקופה מצמיתה. אני מתיישב לידך והמגע בך מרגיע אותי. את מניחה את הספר ופונה אליי: "אתה חצית נהרות והשארת את הסירות בגדה. אחרים יחצו איתן את הנהר בחזרה לצד השני". אני מחייך לראשונה. אני מאוד אוהב את הבודהיוּת הפרברית שלךְ. אבל לא לוקח אותה לגמרי לתוך הריאות. כשאני מרגיש כבר שיר אחד בקבר הכתיבה, את שוב פותחת את מתנת הספר החדש שלי ומנשקת אותי. "יפה לך להתחיל ספר שירה עם הפניה ללהקת 'אליס אין צ'יינס'. בתור הפניה אני יכולה לשמוע אותם, אבל כשאתה כותב ושומע אותם אני לא יכולה. זה מדכא מדי". אני מחבק אותך בחזרה. אנחנו מעשנים והשירים יוצאים מהספר ומביטים בי מהצד, כמו יתומים. "אני לא אעזוב אתכם לעולם, אני אדאג לכם, מבטיח בדיוק כמו שהבטחתי לאהובתי".

התפרסם לראשונה ברפובליקה הספרותית | לרכישת הספר החדש פנו לאינדיבוק, המחיר הזול בעיר, וכל הרווחים עוברים אלי