הפוליטיקה שמאחורי יום הסטודנט

ביום חמישי, ה 18.9, נערך יום הסטודנט בפעם השניה לשנת 2003. נדמה היה לי שאגודת הסטודנטים יצרה את האירוע, כדי למלא את הקופה שלה. הייתה לי תחושה קשה שהאירוע לא יזכיר באופן מרכזי את כוונת האוצר, להעלות את שכר הלימוד לתואר ראשון ושני. אני יודע איך פועל העולם הקפיטליסטי, שבו נולדתי. ידעתי שאותו העולם ידאג להזכיר כמה מילים על המתרחש, אבל לא ייתן את חסותו לאירועים פוליטיים.

החברה הישראלית חייבת להביט במראה ולהסיר את האיפור מעל גזענותה

החברה הישראלית איננה מסוגלת להסתכל על עצמה בראי ולהתמודד עם ערכיה המדולדלים. כמוה כאדם עשיר המבקש למתוח את קמטיו ולהסתיר את עקבות הזמן. במאמר דעה זה אסיר את המסכה מעל פרצופה הגזעני של המדינה ואשתמש בדיון על הפיגוע בשפרעם ובאירועי ההתנתקות כדי להצביע על היחס "האחר" לאזרחים הפלסטינים במדינת ישראל. מדינת ישראל נולדה בחטא הנכבההמשך לקרוא "החברה הישראלית חייבת להביט במראה ולהסיר את האיפור מעל גזענותה"

ההצבעה על התקציב

הימנעותן של סיעות חד"ש ובל"ד בכנסת והצבעתן בעד מדיניות ההתנתקות מעלה שאלות רבות על מחויבותן לאזרחים הערבים בפרט ולחברה הישראלית בכלל. נדמה כי הקריאה לסיום הכיבוש הוחלפה בקבלת הנוסחה הכוחנית של ממשלת שרון, הכוללת פינוי מספר קטן של התנחלויות וחומה ארוכה מול מדינת פלסטין והמזרח התיכון. השאלה הגדולה שעולה מצעדיהם התמוהים של מנהיגי חד"ש[1] ובל"ד היא אם יתמכו גם בהצעת התקציב, שממשיכה את חיסול מדינת הרווחה.

בחזרה לדמוקרטיה הומניסטית

בנאומו במחנות הפליטים של סברה ושתילה הבטיח ח"כ עזמי בשארה לפליטים שהוא תומך בזכותם לשוב למולדתם, פלסטין. הפוליטיקאים הישראלים בקואליציה הימנית החד-מפלגתית (הליכוד והעבודה הפכו כבר מזמן לשתי מפלגות שהן אחת, מעין גירסה פוסט-מודרנית של מפא"י ההיסטורית) והפוליטיקאים הפלסטינים בפלסטין הכבושה מפזרים הבטחות שהנה עלינו על דרך לסיום הסכסוך. הנשיאים מובארכ, חוסיין, בוש ובלייר מפרסמים גם הם את התקווה שהם תולים בתהליך השלום שהחל בין ישראל לפלסטינים, ומקווים לסחוף איתם את שאר המעגלים. בתוך כל האופטימיות הקוסמית האוחזת את שכירי העט בימים האחרונים אני רוצה להזכיר שאין פתרון לבעיית הגזענות, הכיבוש והקולוניאליזם של ישראל נגד העם הפלסטיני בלי פתרון אמיתי לבעיית הפליטים ויישום זכות השיבה.

מבט אל הלא מוכר: על מחאת הכפרים הלא מוכרים בנגב

כיצד ייתכן שכ-45 כפרים ברחבי הארץ עדיין אינם מוכרים ע"י המדינה ? כיצד ייתכן שמדינת ישראל מכנה את הבדווים שפעם שלטו בנגב "פולשים", ורואה בהם עניין לטיפול המשטרה ? כיצד ייתכן ששיעור תמותת התינוקות בקרב הבדווים גבוה בהרבה מזה שבכלל המדינה ? כיצד ייתכן שמדינת ישראל אינה מספקת חשמל לתושבים הבדווים, בעוד שקווי חשמל שנועדו לאחרים עוברים מעל כפריהם, כמסמנים אוטופיה שאינה בהישג ידם ?! כיצד ייתכן שכל הפסולת והזיהום הם מנת חלקם של תושבי הארץ המקוריים, ובינתיים באזור המרכז חוגגת הבורגנות הלבנה את העברת בסיסי הצבא והמתנחלים אל אדמות הבדווים ?! מי הוא זה שאינו מספק לבדווים בית ספר מעבר לכיתה ח' ושומר על עיוורונם ובערותם ?! מדוע מדינת ישראל מתאכזרת לשלושים אלף פלסטינים שנולדו בישראל ולא מעניקה להם אזרחות ?!

החסמים של המאבק המזרחי

הטענה שלי פשוטה: המאבק המזרחי, שאינו מסוגל להשמיע את קולו, מתועל לשדות זרים. כשאני מדבר על המאבק המזרחי אני מתכוון לדיכוי הכלכלי, התרבותי והפוליטי של המזרחים בישראל.

לא, הצבא בשום צד לא ינצח

ישראל בוקר טוב. המון הרוגים בשני הצדדים (תמיד יותר הרוגים בצד השני, למשל מעל חמישים הרוגים בלבנון, מעל ששים-שמונים הרוגים בעזה מאז החטיפה). הצבא לא ינצח. אפשר להרוס את תחנת השידור של חיזבאללה. אפשר לחטוף את הממשלה הפלסטינית. אפשר לגדל עוד ועוד כרמים מצליחים על הגולן, לדכא את הציבור המזרחי בישראל, אפשר להמשיך להשאיר הכפרים של הבדואים כ"לא מוכרים", אפשר להמשיך לדרוס את זכויות הפליטים הפלסטינים ולספר לכל המדינות בעולם על הדמוקרטיה היהודית הייחודית בישראל.המון קטיושות על כל הצפון, האם זה ביטחון, איזה ביטחון זה, מדוע אסור לשחרר את סמיר קונטאר, מדוע אין מו"מ, מדוע שלחו את הצבא ללבנון מבלי לחשוב על הידברות, מה יש פה, מה זה המערב הפרוע, או המזרח התיכון.

פתאום כולם נהיו חברתיים

בימים האחרונים מתגברים הקולות מימין ומשמאל המבקרים את מדיניותו של בנימין נתניהו. העם החליט לבחור בגמלאים, בעבודה המתחדשת, בש"ס ובקדימה, והוריד את כוחו של הליכוד. בתוך כך, נתניהו צויר כמי שגרם למפלה של הליכוד ולכשלון הגישה הניאו-ליברלית שהוא ייבא מארה"ב. הקושי של המחנה הפוליטי בישראל להתדיין על ערכים כלכלים, חברתיים ופוליטיים, הביא לידי שינאה לדמותו של נתניהו ושכחה אדירה לגבי כל שותפיו למעשה.

אין זכרון מחוץ לזכרון הלאומי

חיים רמון לפני מספר ימים הכריז ללא בושה כי מפלגת "קדימה" הינההממשיכה של מפלגת מפא"י ההיסטורית. מלבד הפערים האדירים שמצויים ביני לבין מפלגת "קדימה" הן בערכים והןבחזון, הן בתרבות הפוליטית והן בהתנהלות היומיומית. אני מוצא לנכון להראות שגם בחשיבה ההיסטורית אין לנו דבר משותף. מפלגת מפא"י ההיסטורית הינה מפלגת של "חטאים", היא בודדה את הפלסטינים-הישראלים במשטר של דיכוי וממשל צבאי עד 1966. כבשה את השטחים ויישבה אותם בהתנחלויות תחת הכותרת של "שמאל" ובכך איינה מבנית והיסטורית את הרעיון של "שמאל" מדיני וחברתי בישראל.

זכויות אדם והבעת דעה או "אמנות": על הצתת שוורים כהתנגדות להשתלטות ההון על המרחב הציבורי

המשטרה בישראל מדכאת את חופש הביטוי והיצירה ואת הזכות להביע דעה. לפני שבוע הוצת אחד השוורים בתערוכה שהבורסה של תל אביב ארגנה. התערוכה עלתה בדיוק בתקופה שבה מדינת ישראל עומדת על שברים קיומים. העוני והדיכוי החברתי מגיעים לשיאים חדשים. השופטים של בית המשפט העליון מרוקנים את המאבק החברתי ותומכים בבעלי ההון ובמדיניות הדכאנית של המדינה. בהיעדר מרחב ציבורי לדון בבעיות שצומחות אל מול עינינו, מבקשים בעלי ההון לקבוע את דעתם ללא התחשבות ב"אחרים".