סנדי הוכיחה מי בעלת הבית

כמו נט טרנר, אצור ספקטקל, אמות בהתנגדות, אבל אקח איתי ארבעים שטנים

שאלת שעון הקיץ ופונדמנטליזם חילוני ואנטי-מזרחי מתייג

הקמפיין בעד הארכת שעון הקיץ מציג ניתוחים כלכליים המנמקים כיצד המהלך יסייע למשק הישראלי, אבל לא פעם נחבאים בו גם שנאת חרדים וליבוי מתח חילוני-דתי בישראל. אנו מגלים שאלות זהות עמוקות ובלתי פתורות, העולות על פני השטח ומחפשות את פתרונן, אך לא בשיסוי אוכלוסיות ובמדיניות אקסקלוסיבית אפשר לקרב לבבות. אנו זקוקים לשיח חדש, שיוציא אותנו מהמחזוריות שבה כלואים המושגים שמציבים את החילוני באור ואת הדתי בחושך.

ארוחת החג: רגע של יחד

ראש השנה מכניס אותנו לתוך תקופת זמן מחזורית. אך בתוך המחזור הבא והולך של השנים החולפות אפשר תמיד להבחין בשינויים, ואלו מחייבים אותנו לחשוב על הגבולות של החג. במרכז החג עומדת הארוחה המשפחתית. סעודת החג תשמש לנו סמל להקשרים חדשים, סוג של מראה שבתוכה אנו משתקפים. אל ארוחת החג מוזמנים קרובים ורחוקים. מסביב לשולחן אפשר להביט במבנה המשפחתי כשהוא משוכפל משנה לשנה. אך גם במבנה שהתקבע סביב החג אפשר לראות צורות חדשות שמקבלות מקום לצד אלו המסורתיות והיהודיות.

מדוע אנו צריכים איורי נשים על מוצרי אוכל

איור של אישה הוסר ממוצר המלח של חברת סלית. לטענת החברה, הוא הוסר לצורך יצירת בידול למוצרי הפסח. אך האם כלל אנו זקוקים לדמות אישה על מוצר כגון מלח ביתי? ומדוע טענה זאת לא עלתה כחלק מהשיח הציבורי שהתחולל בעקבות הפרשה?

מדוע אלביס לא מת

אלביס לא מת, זכרו חי יותר מתמיד. מאחורי התיאוריות השונות נגלה את גבולות טרגדיית תרבות הפופ שממנה אנו ניזונים ומוזנים. הדעה המלאה, שפורסמה בשינויים קלים, בדעות "ישראל היום"

לא למלחמה עם איראן, כן למלחמה בעוני

ישראל 2012. החדשות מבשרות שהמלחמה עם איראן מתקרבת לפתחינו. בו בזמן אנו לומדים כי עליית מחירי הלחם פגעה כל במשפחות קשות יום. ובתגובה, ארגוני חסד החלו במבצע איסוף מצות (שנותרו מפסח) וחלוקתן. הגזירות הכלכליות, רק יגדילו את הניכור, הפערים והאלימות ברחובות. אסון הכרמל כבר הראה את המצב החשוף של העורף הישראלי. רוה"מ ממשיך להעניק הטבות מרחיקות לכת לתאגידים, החברות הגדולות, ולמספר המועט של המשפחות המנהלות אותן. ואילו רוב הציבור נמצא במלחמת הישרדות בהיעדר שיוויון הזדמנויות. הציבור נלחם נגד העוני, אך הממשלה לא מחשיבה את העוני כאוייב הראשי של החברה הישראלית. דעה חדשה שפרסמתי בדעות – ישראל היום.

שביתת רעב: טכנולוגיה חדשה של מחאה

מאז שהחלו לשבות רעב הלל קניגסברג ותמיר חג'ג' לא זכו לתמיכה ציבורית רחבה, אך זכרו שההבדל בין שביתת רעב לעוני הוא קטן ביותר. כשאתה עני, אתה נשאר בבית לרעוב בהסתר, כשאתה מצטרף למחאה, הבעיה שלך הופכת לבעית הכלל. לכו ובקרו ושמעו את השובתים, כי בעייתם היא בעייתינו.

דווקא בקיץ: חוף הולך ונעלם

חוף הים התיכון הוא אחד התענוגות הגדולים שלנו בישראל, אבל מתברר שגם הוא מצטמצם ואיננו יכולים ליהנות ממנו כמו בעבר. חוף הים זקוק להגנה שלנו כדי שנוכל לשבת בשקט ולצפות בשמש ובגלים. איני רומז כרגע להזרמת שפכים, לזיהומים התעשייתיים המתרגשים, לקידוחי הנפט ולאיומים סביבתיים אחרים. אני מבקש שנסתכל מחדש על כל העסקים שמניחים שמשיות וכיסאות בחופים וגובים עליהם כסף. אלו הם אותם עסקים שהופכים את החופים הציבוריים לחופים פרטיים בשביל אירועים או הפקות אחרות.

יש לי ים של כוח וב.מ.ו שחורה

על הממשלה לדחות הוצאות בזבזניות, מפוארות שמוכיחות שהפער בין רמת החיים של בכירי מדינת ישראל רחוק בשנות אור מעניי העם. הכרונולוגיה של האירועים בימים האחרונים צריכה לאותת אותות אזהרה לממשלה הזחוחה: משה סילמן הצית את עצמו, אחרי שנואש ממצבו הכלכלי, ואל מול אטימות הרשויות; אזרח שומר חוק ממודיעין, פרסם סטטוס שאינו מתכוון לבצע שירות מילואים במדינה שלא יודעת להגן על אזרחיה; אדם איים להצית את עצמו בחנות של חברת אורנג' בשל חוב שהצטבר לחברה. אך מנעו ממנו את הדבר; אם חד הורית הציתה מעמד ניירות בסניף ביטוח לאומי באילת לאחר שקצבתה לא נכנסה בזמן שילדיה רעבים. עכשיו הזמן להקשיב לצעקה ולא להסתובב במכוניות מנקרות עיניים

יד אחת מפריטה ויד שנייה דורסת

מצד אחד מבטלים את הסנגוריה הציבורית ו"חוסכים" עשרה מיליון שקלים ומצד שני קונים עשרות במוו חדש לבכירי ממשלת ישראל בהרבה יותר כסף