נא לעלות על הטיסה עם קובי אור

מתי שמואלוף כותב על ספר חדש שמאגד ביקורות מוזיקה של עיתונאי הרוק קובי אור ומראיין את יוצריו, העורך יוסף למפל והמעצב אבי בוחבוט

המראה השחורה של בוקי נאה

לאחרונה התעוררה מחאה חדשה של פעילות פמיניסטיות כנגד סיורי הלילה של העיתונאי בוקי נאה שמציג את "הנערות העובדות" של דרום תל אביב. עיתונאי הפלילים המפורסם מציג לציבור את הנשים המוחלשות ביותר במדינה, אך לא עושה דבר מלבד להציג לנו מציאות ללא פיתרון – בדיוק כמו בסדרת המופת הבריטית

עיריית ת"א מגרשת את האוכלוסיות המוחלשות מהדרום

עיריית ת"א מגרשת את האוכלוסיות המוחלשות מהדרום, על ידי מספר כלים כמו החלשת מערכת החינוך באיזור, זאת בכדי לזכות בנדלן. לא אין פה קונספירציה. יש פה תהליכי עומק שמחברים הון ושלטון מקומי. תל אביב במקרה הזה תהיה דוגמא לצורה שבה עולם העסקים הפך להיות חשוב יותר מהאזרחים במדינת ישראל.

מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל

הקומיקס בישראל הוא דמות המראה של הפוליטיקה והרב-תרבותיות בישראל. מפתיע להיווכח כי הוא אינו צומח מתוך המעמדות הנמוכים, כפי שאירע במקומות רבים בעולם (ראו מאמרו של ד"ר דני פילק, "הפוליטיקה של תרבות עממית: הקומיקס כמשל").[2] אלא להפך – הקומיקס מחזק ומכונן את ההגמוניה האליטיסטית של אלה השייכים לתרבות העילית, שכן על צרכני הקומיקס נמנים דווקא השכבות המבוססות מבחינה כלכלית. בשל כך מייצג הקומיקס נרטיבים של זיכרון אירופוצנטרי וסדר-היום האמנותי והפוליטי שלו לרוב דוחה עיסוק נרחב בשאלות חברתיות. למשל, נוכל למצוא התייחסויות רבות לשואה בחוברות קומיקס שונות, אך כמעט ולא נמצא בהן דיון בזיכרון היהודי-ערבי (ראו את העבודה של יובל כספי על מוסא שלוש, ראש-העיר היהודי-ערבי של תל-אביב), או בצלקות היסטוריות אחרות (ראו עבודה של דולה יבנה על פרשת חטופי-תימן), או בשאלה הקולוניאלית/פוסטקולוניאלית (ראו מאמרה של דליה מרקוביץ', "קומיקס אפריקאי – אפריקה בקומיקס: רשמים מן הביאנאלה לאמנות, ונציה 2007 ").