נקרענו אליךְ : עיון בשיר של יעקב ביטון

הפנים של
הפנים של "יהלום שחור", אקריליק על בד, 2004

נקרענו אליךְ : עיון בשיר של יעקב ביטון

בספר שיריו השני יעקב ביטון יוצר מתיזציה של סמליו. זאת שפה של מיתוס, אך בכדי להבין את המרחב המיתי, עלינו לחזור שוב הן להיסטוריה הנוצרית והן ליהודית, ולמקם את הסמל בתוך הזמן. מתוך השיר המשווה בין האדם והעורב והמשפחתי, אני מבקש לצאת למסע ברחבי הזמן, בכדי לפרוץ את גבולות המיתוס ולהחזיר אותו לידינו. נגלה בשיר סמל נוצרי לדיון עם המוות, כטישטוש גבולות של מודרניות, אך בתוך מראה מורכב יותר נמצא גם התכתבות עם הקריעה היהודית המזרחית וקפיצה אל מעמקי הטראומה כשהיא בתהליך מתמיד של מיתיזציה פואטית ומבקשת לסמן שחוּרות ותהליכי הגירה מורכבים. המשך קריאת הפוסט "נקרענו אליךְ : עיון בשיר של יעקב ביטון"

גם לא בעוד אלף שנים – על ספר השירה של גלית סליקטר

גלית סליקטר חיברה בעבר סיפור קומיקס שאותו אייר אחיה הקומיקסאי גלעד סליקטר  הגרפי משק 54 (האוזן השלישית 2009 ), תורגם לאנגלית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית, והיה מועמד לפרס הרומן הגרפי הטוב ביותר בצרפת. לאחרונה היא פירסמה ספר שירה ראשון. ביקורת שירה.

 גם לא בעוד אלף שנה

גלית סליקטר, בעוד אלף ימים, הוצאת הליקון, מודן הוצאה לאור, ובסיוע קרן יצחק לייב ורחל גולדברג – קרן קימת לישראל, 2012, 72 עמודים.

בעוֹד אֶלֶף יָמִים יֻטְבְּעוּ עַל פָּנַי אַרְבָּעִים שָׁנָה כְּמַסֵּכַת מָוֶת". גלית סליקטר

"בעוד אלף ימים" של גלית סליקטר, ספר שירה (ספק ספר פרוזה) הוא דוגמא להשפעה השלילית של עולם האינטרנט על הכתיבה הפואטית. קודם כל הפונט שמזכיר את התנ"ך מתיימר לשדר עתיקות, שהטקסט לא מכיל. לספר העכשווי אין באמת הקשרים הלכתיים, אבל הוא כמו ספרים אחרים רוצה לשדר לנו סוג של פרימורדיאליות או במילים פשוטות יותר קדמוניות.

דווקא בהתחלת הספר יש איזו הבטחה למשל בשיר על מעשה יומיומי של שיחה עם מוקדנית בחברת הגז:

"בעולם יש מקום רק ליתומה אחת ולכן עלי / להדחק בין רבים ורהוטים ממני. כדי להזמין / מכל גז עלי לצלצל לפזגז ולהמתין עשר / דקות על הקו. בינתים אני ממשיכה לכתוב / בשקט הנחוץ עד שהמרכזנית עונה ומבקשת: / הגבירי את קולך:" (עמוד 8).

הגברת הקול כמעשה בנאלי, הופכת בשירה לסוג דרישה פמיניסטית.

אך לספר אין מבנה עלילתי מובהק, אלא זרם תודעה שעולה ויורד ונראה כמו סקיצות של יומן שנלקחו באקראי. מעין בולמיה של הנפש על פעולותיה, שלא תמיד הופכות באלכימיה לאמנות. סוג של כתיבה בוסרית שלא יודעת עדיין מה המטרה שאליה היא מכוונת, אך היא זורקת חצים לכל עבר.

 זוהי כתיבה אקלקטית, חסרת מיקוד, ובנאלית פשטנית  שמתהדרת ברוח הדברים של ניטשה שטען שבעתיד יבינו את מה שכתב. אך ספק רב עם גם בעתיד הרחוק תובן שירתה של גלית סליקטר.

וראו גם :

 

רחוק מהפסגה: על הספר "לוויה בצהריים של ישעיהו קורן

הספרות בישראל חגה במעגלים סביב עצמה. אך מהו העצם העומד במרכזה. יש הבדל גדול בין ההגדרה של הספרות העברית לבין הספרות הישראלית. הספרות "העברית" היא דקה וצרה והספרות הישראלית אמורה לכלול את כל מי שנמצא בטריטוריה של ישראל. בשביל לזהות את הספרות "העברית" עלינו לקרוא היטב בין השורות של אלו המגדירים אותה מחדש. כך עלינו לשאול כיצד ספרים, סופרים, עורכים, מעניקי פרסים ומבקרים מעניקים לה משמעות מחודשת. הסופר שירצה להתקבל למשפחת הספרות "העברית" יתבקש לשמור על גבולות הסיפור הלאומי. באופן פרדוכסלי שמירה על הנחות יסוד אלו תאפשר לדמויותיו מרחב אינסופי של התנגדות, מרד אדיפלי, הרג, הרס, בגידה, שבירת מוסכמות, ניתוץ פרות קדושות, וכל סוג אחר של תשוקה יצרית.

ההוצאה המחודשת של הספר "לוויה בצהריים" לוותה בשורה של ביקורות נלהבות, ריאיון מיוחצן עם עורך הסדרה, שורה של מבקרים שהכתירו אותה כפסגת הפרוזה העברית ואף זיכתה את מחברה בפרס ביאליק. אך מהי הספרות העברית, שנטען כי קורן חיבר לה נוסח מיוחד וייחודי שאין דומה לו.

ישעיהו קורן ב"לוויה בצהריים" לא הניח לסיפורו לחרוג מעבר לגבול הלאומי מסומן. וזאת למרות שדווקא הספרות היא זו אשר יכולה להעניק לנו אופקים חדשים של מחשבה, דמיון ודרכים לזהות את האחר. במשפט הפתיחה אשר מכיל את הצופן הכולל של הספר אנו מבינים כי הכפר הערבי עזוב. תושביו עזבו: "הגר ארליך ישבה במרפסת הצופה אל הכפר הערבי העזוב" (עמ' 7). לא ברור לאן הם עזבו. ומדוע הם עזבו ואיזה אלימות הושקעה בעזיבתם. ואילו הגיבורה היהודייה יושבת במרפסת חדשה, יציבה אשר מאוחר יותר נדע שהיא שייכת למושבה אי שם במרכז הארץ. ניתן לראות כי הערבי נשלל ואילו היהודי מתקיים, בהתאם לאנלוגיה שמעמידה בצד אחד את הערבי וכפרו אשר חסרים שֵם ובצד השני את היהודייה בעלת השם הפרטי ואף שם המשפחה: הגר ארליך. מאוחר יותר תספר לנו הגר כמה היא מתגעגעת לתושבי הכפר ועסקיו, אך היא לא תצייר בבירור את אלו שאחראים להרס תשוקתה לגור לצד הכפר הערבי ותושביו. ההיסטוריה תישאר חסרת תוכן רציף ומובן.

הספר נותן תחושה של הומוגניות, של אחדות. המושבה מעמידה במרכזה את הדמויות של היהודים יוצאי אירופה. אירופה היא צל שיושב על המושבה היהודית. אך איננו מבינים לגמרי את הקשר שבין אירופה לבין הלאומיות. מדי פעם יש אזכורים לעולם הממשי שמבחוץ להתנהלות המטאפיסית של יושבי המושבה. "באותם ימים היו מופיעים בבקרים כרוזי תעמולה של המפלגה הקומוניסטית על עמודי החשמל, ובמספרה של לייבוביץ' חשדו כי הדבר הוא מעשה ידיו של בולקין" (עמ' 80). המחשבה הקומוניסטית מופיעה אך מתפוגגת מיד כשליבוביץ' מטיח בבולקין חברו: "שטח פרטי יש לך. וגם לול שלם של תרנגולות. וזה מה שיש לך לעשות בבוקר? להדביק כרוזים על עמודי חשמל?" (עמ' 81). הציונות אשר קירבה לליבה את המחשבה הסוציאליסטית ועיקרה אותה מתפקידה האוניברסאלי, מביטה בנו לרגע לא מספק. אך המתח הלא הגיוני בין המעמד לבין הלאום, אשר יכול להוות מטפורה מרכזית בסיפור, מתעמעם ומתפוגג לאוויר.  

המרחב הערבי בעכו נשלל ביחס למושבה שהופעתה מיתולוגית וחסרת זמן, מקום ושֵם. "ריח מוזר של ים, פירות באושים, וניירות מתגוללים על אבני הדרך הצרה. אונקלים של בשר. מדרגות.ילדים רצים בהן, נעלמים בפתחים האפלים הכרויים בחומה, בקירות הארוכים האטומים" (עמ' 105). האם הקירות אטומים למבט היהודי על האחר. האם כך היה כותב על הקיר סופר שנולד בעכו. או שמא הקיר האטום, הלכלוך הוא חלק מההגדרה של ה"פתוח", "המתקדם", וה"ליברלי" היהודי שהביא את ה"קידמה" לפלסטינה.

השימוש באחרות כדי לחזק את המעמד השליט, הגבוה ובו בזמן השקוף של חלק מהדמויות הופך לקרקס לא ברור של דמויות שוליים שהופעתן שרירותית. בטיול של יפתח לעיר עכו ביחד עם בולקין (היצרי) וחלמי (הערבי של בולקין) הם חוזים באדם שאיבד את אנושיותו וכמעט הפך לאשפה: "לא רחוק ממוכר-הגרעינים, ליד פירצה שהיתה בחומת-האבנים, שכב זקן, מכוסה בשקים. על זקנו האפור רחשו זבובים ויתושים, ורוק ניקווה בקצה שפתיו. בולקין התקרב אליו והשליך קומץ של בוטנים על הריצפה. הבוטנים נפלו ליד ראשו של הזקן, אשר לא התעורר עדיין משנתו. "תראה סמרטוט," אמר ליפתח" (עמ' 105). דמויות השוליים הנלעגות מתקיימות גם בתוך המושבה המיתולוגית, למשל הילד שנולד לשרה שכנתה של הגר, שמשום מה היא עקרה. "מכווץ, כמו קיפוד חסר קוצים, שכב על הרצפה, שעוּן על הדלת" (עמ' 18). ואף נדמה כי הסופר והן הדמות של שרה חסרי אונים כלפי התינוק, "אולם ככל שגדל גופו של התינוק, וככל שהפכו תגובותיו יותר ויותר חסרות-פשר, הותירה שרה את החריצים שחרצו ציפורניו בקירות, וגם בגינה חדלה לטפל" (עמ' 41). ולבסוף, לאחר היעלמות יפתח, שרה השאירה אותו במוסד מיוחד לא נסעה לבקר אותו.

            אי אפשר לדעת לאן הולכת הגר ארליך כשהיא עוזבת את המושבה, איפה בדיוק ממוקם הכפר הערבי, מדוע אנו שוב דנים בבת של משפחה יהודית אירופית עשירה. ברור לנו, שהמושבה לא תיעלם, הכפר הערבי לא יחזור לקדמותו, ושאין באמת מבט אוניברסלי של קורן בסביבתו, ואפילו רק על עצמו הוא לא סיפר. נדמה כי קורן אף "חטא" בניסיון לתאר את האחר ובבד בבד כלא אותו בגבולות מבטו. לכן לא תעזור לנו הקריאה הליברלית של חלמי: "אני לא ערבי, ואני לא מלוכלך יותר ממך. בטח שלא מלוכלך. כן ערבי. אבל לא כמו שאתה אומר." (עמ' 106) כשבפועל הכפר הערבי ריק מתושביו ורק קבוצת חיילים (שאחד מהם זוכה למערכת יחסים עם הגר מהמושבה) מתאמנת בתוכו. האלימות שהשתמשו בה כדי להשתלט על הטריטוריה, הופכת לאלימות של שתיקה של הספרות העברית. קריאתו של חלמי שהוא לא ערבי ולא מלוכלך יכולה לחזור להיזרק לחלל האטום של הספר, משום אי היכולת לערער את הגבולות הלאומיים של הספרות העברית. וכך מתקבל מחדש קורן לתוכה ואנו מתבקשים לשכוח מה שמאיים, ומפחיד – היסודות האלימים של החברה בישראל.

יהלום לא מלוטש: על ספרו של דרור בורשטיין


חייהן של ארבע משפחות (לוין, רובינזון, קירש, מישורי) מתכנסים אל תוך הרומאן החדש של דרור בורשטייין. גיבורי הספר נעים בין תל אביב, לבין ירושלים, איטליה ומלבורן, ויסודותיו הרעיוניים ממוקמים בין הספֵירה המשפטית לבין הספֵירה הספרותית. הסופר/המשורר יוצר מצד אחד את התרבות, הערכים, ומחזיק בהון תרבותי סימבולי גבוה "אלה שמתרגמים אותם עוד לפני שהם יוצאים כאן לאור, שיש להם חוזים לכל החיים עם האנגלים, הצרפתים, הסינים, האמריקאים!" (עמ' 81). מצד שני, בורשטיין מציב את גיבוריו בעולם ספרותי רווי קינאות, שינאות, סיכסוכים, אובססיביות יתר, אופרטוניזם, נפוטיזם ועוד "החברים של אבא שלך, שהיו אידיאליסטים, בחרו לשקוע, מי לעוני ומי לטירוף ומי למגלומניה ומי לתשישות ומי לגרפומניה ומי לדכאונות פתולוגיים" (עמ' 479). עורך הדין מצד אחד יוצר את החוק, הסדר, מגן על החלש, מסדיר סכסוכים וגם הוא מחזיק בסטטוס חברתי גבוה. "פירמה זה משפחה, השם שלך מתחבר לשמות האחרים וכבר אתה מרגיש נהדר, יש לך לאן ללכת" (עמ' 628). מצד שני עורכי הדין, נלחמים אחד בשני בשיניים חשופות, מנצלים את המתמחים, שוקעים בהיבט המשפטי של המילים, מאבדים צלם אנוש והופכים לטכנוקרטים: "לרוע מזלו נפל על חבורה שאי אפשר לרמות בקלות, עורכי דין שראו הרבה, הולכים כאן למזג בעדינות של מנתח בנק וחברה להשקעות, תאגידי בנק הנסחרים ונסחרים בבורסות הגדולות, איחוי כזה של רקמות הקפיטל לכדי ישות שלישית וחדשה, לא מין נוכל מזיע ומדובלל ומעשן כמו זה יחטוף להם את כסף העמל" (עמ' 325). הספירה המשפטית והספירה הספרותית הופכות להיות כלי בידי המדינה, השוק, ההיסטוריה של המנצחים, התרבות, הקפיטליזם ויחסי הכוח העולמיים. בכל משפחה יש לפחות משורר/סופר ועו"ד המנסים לשרוד, לנצח ולמנוע מאחרים את הדומיננטיות.
המשך קריאת הפוסט "יהלום לא מלוטש: על ספרו של דרור בורשטיין"