תפקיד השירה בעולם המודרני: שאלות ותשובות

איור, רותם מקרית גת
איור, רותם מקרית גת

גיליתי שבאחת מהאוניברסיטאות המובילות בארה"ב מלמדים את יצירתי. הסטודנטים ביקשו שאענה על כמה שאלות. החלטתי לשתף אתכם/ן בשאלות והתשובות:

1. מה, לדעתך, תפקיד השירה בעולם המודרני?

תפקיד השירה להיות מהדורת חדשות של לב פועם. כלומר לפרסם את הדברים הכי אינטימיים, בתוך ההקשר החברתי שבתוכם הלב נכתב. בתוך כך, במובן הלשוני, לכל אחד מאיתנו יש שפה פרטית, ועלינו למצוא דרך להתעלם מהתקניות של המוסכמות החברתיות ולתת לה את הדרך לצאת החוצה ולגלות לנו שיש הרבה שפות, בתוך שפה אחת

2. כותרות השירים שלך חזקות כל כך – מעניין אותי מאוד לדעת מהו תהליך החשיבה שלך לגבי הבחירה בכותרות. האם זה בא אחרי שהשיר עצמו נכתב?

תודה. לעיתים אני אוסף את הכותרות מתוך שירים אחרים, שלא בוקעים החוצה. לעיתים זאת השורה הראשונה. לעיתים הכותרת נכתבת אחרת. אני משתמש בכותרת ביכולת שלה לדחוס הרבה משמעויות ולעיתים, השירים מקבלים מתוך כך, רוח גבית. לעתים, השירים הרבה יותר עדינים, ובוקעים בצורה שונה. הכותרת מאפשרת את דחיפת האדמה החוצה, בכדי לתת לזרע לנבוט.

עיצוב עטיפה קידמית: רותם מקרית מגת, "בית גידול", 2012

3. איך בחרת את הציור לכריכת הספר "האסון מתחיל בארוחת עסקים"? [אגב, הרישום עורר עניין רב בכולם! מי זאת רותם מקרית גת ?]

רותם מקרית גת, הם שם האמן רותם [נג'ר] ניר. אמן שהכרתי מקרית גת. אני עוקב במשך שנים אחרי היצירה שלו [היה מפרסם יצירה בכל כתב עת של "כביש 40]. הוא בא לבקר אותי בברלין ונשאר לשנה וחצי בעיר. בימים אלו רותם מקרית גת שוקד על ספר האמן הראשון שלו, ובתוך הספר יש גם מאמר שכתבתי ליצירתו. וגם ראיון שערכתי איתו. ראיתי לנכון לרכוש ממנו את היצירה לעטיפה, מתוך האהבה שלי לרישומים שלו. הוא הולך לכל מקום עם מחברת הרישומים שלו וקשה שלא להתאהב בהם. הנה הלינק לדף האמן שלו בפייסבוק, בקרוב הוא ייצא בהדסטארט לספר.

אגב בספר החדש, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" בחרתי עטיפה שיצר לי במיוחד הצייר: שחר סריג.

4. הפרסונה השירית שלך היא של מי שמעורב באופן עמוק במחאה החברתית. איך אתה רואה את תפקידך מבחינה פוליטית וחברתית בחיים, מחוץ לפעילותך בעולם הספרות?

הפעילות החברתית כחלק מהפעילות הספרותית שינתה את חיי. היא גרמה להביט בכל נושא באופן פוליטי, חברתי ואתני. אבל מאידך, היא דחפה אותי החוצה מהפעילות, עייף ומנוכר. אחרי כמעט עשור של פעילות נמרצת, באופן בלתי רציונאלי והצלחה לעבור עם גרילה תרבות, ממקום של שוליים, למרכז ולהיות המשוררים של המחאה תוך כעשור [אפשר לקרוא על כך, כאן, כאן וכאן]. אבל בשנה שאחרי, 2012 עם עליית ממשלת הימין, והמשך עליית המחירים, המשך הכיבוש ואי היכולת לראות את הישגי המחאה החברתית מתפוררים ומתפוגגים. האוטופיה הפכה לדיסאוטופיה. ואני יצאתי למסע בעולם, בכדי למצוא את ביתי.
לא ידעתי שאמצא בגרמניה את אשתי, וגם שתיוולד לי בת. אחרי עשור שדאגתי לחברה הישראלית, פתאום מצאתי שדווקא במקום שבו איני יכול להצביע, לשום מדינה [שהרי אי אפשר להצביע לגרמניה, עם ויזת מחותן ואי אפשר להצביע לישראל] – דווקא בו נוצר הבית. הפעילות החברתית שחקה אותי, גם ספרותית. הייתי צריך התחלה חדשה. ודווקא ההגירה הממשית [שהרי כל השנים כתבתי על הגירה של הוריי וסבי וסבתי ופתאום אני המהגר], הביאה לי דם חדש ביצירה.

כרגע אני רואה את עצמי כדואג לחברה הישראלית ומנסה לאתר את המקומות שבתוכם גדלתי, ומאידך מנסה להבין את הקהילה החדשה שבתוכה אני מתגורר. מנסה להסיר מעלי את הזרות, על ידי הכתיבה, והנה הכתיבה עצמה יוצרת לי קהילה, כמו בקורס שאת מעבירה או למשל, כשלפתע כתבתי טור בתרבות וספרות על היותי ישראלי בברלין. אני עושה השקות לספריי גם בישראל וגם בברלין.

5. תיזת המ.א. שלך עוסקת בספייק לי ובמלקולם איקס. מי היוצרים הישראלים וספציפית – היוצרים המזרחים שהשפיעו עליך?

סמי שלום שטרית השפיע עלי בחשיבה שלי כיוצר. הוא סימן את הכיוון למלקולם אקס, והתאהבתי בספייק לי. והיה לי קל מאוד לכתוב את התזה הזאת בהוראה של מיכל סובל, שנתנה לי יד חופשית להיות אינטרדיספילנארי בחוג ללימודים אמריקאיים. אני מושפע מאוד ממוזיקה אז אפשר לסמן את אלג'יר | אביב גדג' | גבריאל בלחסן , הכתיבה של רוברט ג'ונסון, הוואלין וולף, מהבלוז, הגראנג', דילן ועוד.

יוצרים מזרחים שהשפיעו עלי: ארז ביטון, משורר, אמירה הס, מירי בן שמחון, ברכה סרי, יהודה שנהב, הקשת הדמוקרטית המזרחית , שושנה שבו, בימת קדם, כתב העת הכיוון מזרח, אפיקים, סמי ברדוגו, דוד בוסי, חיים של אחרים עם ערן סבאג , שמעון אדף, יחזקאל רחמים וניר ברעם ועוד.

חזון מתתיהו

 

והיינו כלבי רוח
וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.
["והיינו כלבי רוח" מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, שייראה בקרוב]

אחר עשור של פעילות, חמישה ספרי שירה [מגמד הצלקות, שירה בין חזז לבין שמואלוף, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, האסון מתחיל בארוחת העסקים, פרידה בברלין] וספר סיפורים [מקלחת של חושך וסיפורים נוספים] מצא את עצמו מתי שמואלוף [44] משורר, סופר ועיתונאי המחבר בין כתיבה לבין פעילות לשינוי חברתי, שוב רוצה לצאת מהמקום הבטוח. יצר הנדודים פיעם בו חזק, מכדי שיוכל להתעלם ממנו. הוא מצא את עצמו בעיר אחרת וחדשה, כתב טור בעיתון "הארץ" על החיים שלו  הכיר אישה והתחתן. עכשיו הוא על הדרכים בין ברלין ובין תל אביב. תמיד על הדרך.

הדור השלישי המזרחי

הוא היה חיפאי שעבר לתל אביב ["לשבע שנים רעות"] עזב לגולן, חזר לחיפה, ואחריהן באו שבע השנים הטובות, במרוצתן הפך לעורך כתבי עת וכותב דעות ב"ישראל היום", לימד כתיבה יוצרת במכון רון ורדי בראשל"צ ובבית ספר "קדמה" בירושלים, הרצה במכללת מנשר לאמנות ועוד. הוא הקים את "גרילה תרבות" עם רועי צ'יקי ארד, הקבוצה שהכניסה לסדר היום התרובתי את השירה הפוליטית והחברתית, כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות", כהגדרתו.
אחר כך יזם עם ארד את הקמת "איגוד המשוררים" ביחד עם חברים אחרים מכתבי עת נוספים. "במקביל הייתי שייך לשירה המזרחית, דחפתי בכל הכוח את ההכרה בדור השלישי המזרחי. בכתיבה, בפרסומים ובפעילויות רדיקליות. והיום אנו רואים את הפירות של המהלך שעשינו", אומר שמואלוף, שמחבר בין רדיקליזם לבין שלום. "אני רודף שלום, קיבלתי מן אללה את החזון הזה, שיכולים להיות לנו חיים נורמאליים במזרח התיכון. עשיתי כמה שיכולתי לחיבור בין העם היהודי והעם הפלסטיני".

שלוש הצלעות המרכיבות את חייו של שמואלוף הן התחלה מפתיעה [במידה וייושם דו"ח ביטון שיר שכתב ייכנס לתוכנית הלימודים במשרד החינוך], התחלה מחודשת [צאתו של ספרו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים בהוצאת נהר ספרים במהדורה חדשה ] וסוף [סגירת גרילה תרבות] במרכזו של המשולש ספר שירה שישי, שייצא בהוצאת פרדס, בעריכת אלון בר, באמצעות הדסטארט שייחל בקיץ.

רגע השיא

השידוך עם משרד החינוך, שחיבק את שירו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", תפס אותו בהפתעה. "אני עדיין לא מאמין", הוא מתוודה. אחרי הכול, הוא ניסה לנסח מה רע במדינה ואיך אפשר לתקן אותה:

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד
וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי
כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט
אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל
לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,
עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה
וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא
אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי
מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר
עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה
וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה
לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
יִשְׂרְאֵלִיִּים

"מפתיע שדווקא ממשל ימין הוא זה שהקים את ועדת ביטון. אני מאוד שמח שהמאבק המזרחי להפוך את ישראל לרב-תרבותית, רב-אתנית – מתחיל לקרום עור ושירים. זה רגע שיא, ששיר שלי יילמד. אני מקווה שזה באמת ייקרה. חלומו של כל משורר זה לקבל הכרה, מבלי להתפשר על התכנים שלו", אומר שמואלוף, עם צאת המהדורה החדשה של הספר הנושא את אותו שם בדיוק, בהוצאת "נהר ספרים" כל הספר הוא ניסוח רצון לתיקון ישראל, לדמיין ישראל מסוג חדש. שירים שנכתבו בשנים הסוערות של 2007-2010. "נעזרתי בעריכה של סופרים, משוררים שכבר עשו דרך ארוכה בספרות ושירה בישראל: הסופר והעורך ראובן מירן וזוגתו שושי מירן – על ההתקנה וההגהה; המשוררת והמסאית שבא סלהוב והמשורר האהוב עלי, רוני סומק. הספר זכה למענק מקרן רבינוביץ' לתמיכ באמנויות בתל אביב, והושק עם שלמה בר וארז ביטון במועדון הלבונטין

אני אומר זה ספר מזרחי לעילא ולעילא. הייתי בין אלו שכתבו מאמרים שדחפו לזכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל. בזמנו ראיינתי את שלמה בר והתחברנו ועשינו בהשקה את "בלדת השלדים" – שיר של אלן גינזברג, שתירגם יפה אוהד פישוף

תקווה של דור חדש

לצד ההתחדשות הגיעה כאמור, גם סגירת "גרילה תרבות". "זה רגע מאוד עצוב וקשה. בשבילי זאת הייתה סוג של משפחה. אבל יש חשיבות לומר "זהו נגמר". הקלישאה אומרת שמסיימים דברים, כדי לפנות מקום לדרים חדשים. אבל אני המסוג שרוצה לקפוץ לתוך הָאֵבֶל, לעמוד בתוכו ולא להכחיש אותו. לא להתחמק מהכאב. "גרילה תרבות" הביאה תקווה של דור חדש, וניסחה סדר יום חברתי נוקב, שבו מתחברות כל הפריפריות במילים של משוררים ומשוררות. סיום הדרך מראה על מוגבלות היכולת לשנות. ועם זאת ברגעים האחרונים של התנועה, היא יצרה דרך לתנועות חדשות. למשל, בתוך ההוצאה לאור של "גרילה תרבות" יצאו שתי האסופות של "ערס פואטיקה", הספר הראשון של עדי קיסר, אייל בן משה ועוד.

בתוך העשייה הגדולה הזאת, מה מקום הגעגועים? ממה הם מורכבים?

"הגעגועים הם הנשק הכי חזק ביקום. הם מפוררים את הגוף. בעבר הייתי מתגעגע לעתיד שלא קיים, שבו נסגרים הפערים בין מזרחים, ערבים ואשכנזים וכולנו חיים בשלום ונגמר הכיבוש וחתמנו על הסכם עם האזרחים הפלסטינים בישראל. כיום, כשאני אחרי גיל 40, הגעגועים שלי הם לתקופה הסוערת הזאת, ליופי של הנעורים המרדניים של אותם משוררים ומשוררות. לפתע אני מביט אחורה וכותב על הגעגועים למתים, לכל מה שהשארתי מאחור, כמו משפחה, חברים ודורות של סטודנטים, ותלמידים שלימדתי, לעיר שעזבתי, למתיקות של השפה העברית, שהיא החברה הכי טובה שלי, בזמן שאני מדבר בשפות אחרות."

"ומה הלאה?"

"רק לכתוב ולכתוב, לסיים את ספר השירה שמונח על שולחני. להתפלל שספר מאמרים, שמסכם את העבודה שלי בעשור האחרון, יקבל תשובה חיובית מאחת ההוצאות. לנסות להשתמש בשקט שיש לי כיום, לקפוץ לכתוב את הרומאן הגדול שתמיד חלמתי עליו. השירה יכולה להיכנס לתוכנית הלימודים, אבל בהיעדר שלום, בהיעדר צדק, בהיעדר קבלת היתום, הגר והאלמנה, אמשיך לרדוף שלום ושוויון בכתיבה שלי."

 

הדברים התפרסמו בכתבה של כרמית ספיר ויץ בעיתון "מעריב", יום ו' כ"ב באדר תשע"ו | 20.3.17

מַחְלִים מִמַּבָּט בְּחֶשְׁבּוֹן הַבַּנְק שֶׁל שְׁקָרֶיךָ

13620921_529360917264163_6789611795766473581_n

 

מַחְלִים מִמַּבָּט בְּחֶשְׁבּוֹן הַבַּנְק שֶׁל שְׁקָרֶיךָ
 
הֲתִגָּמֵר מְסִבַּת הַסִּיּוּט?
תָּבִינוּ שֶׁלֹּא דִּבַּרְתִּי לַשָּׁוְא
תִּקְרְאוּ אֶת שִׁירַי בַּהֲבָנָה?
הַתַּנִּים לֹא כָּל כָּךְ טִפְּשִׁים בַּלַּיְלָה
בְּדִידוּת הָאוֹת, הֶפְסֵדֵי שִׁירָה, אַדְמַת שָׂפָה מִתְהַדֶּקֶת מֵעָלַי.
 

מבצע מיוחד: כל ספרי השירה שלי בעשרים ש"ח באייקאסט!

מי שרוצה לרכוש את שלושת ספרי השירה האחרונים שלי: "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010); "האסון מתחיל בארוחת העסקים" (2013) ו"פרידה בברלין" (2014) בפורמט של ספר קולי, שבו אני מקריא את השירים, מוזמן במבצע מיוחד של אייקייסט, שבו כל ספר עולה רק 20 ש"ח

קריאת שירה מזרח תיכונית בברלין

IMG-20151128-WA0001While the Middle East conflict rumbles on, ten thousand creative Israelis have moved to Berlin. Norbert Kron (titel thesen temperamente) recently launched the story book, Wir vergessen nicht, wir gehen tanzen, about the relationships of young Israelis and Germans. Now he brings two amazing Tel Aviv artists to Soho House Berlin: Tal Alon, the founder of Berlin’s Hebrew-language Spitz magazine, and Mati Shemoelof, the political poet and novelist and the writer Norbert Kron. Here two poems from a vibrant panel with poems, provocations and politics.  25.11 19-00 Berlin.

 

Berlin Lesung/Diskussion am 25. November – Tel Aviv meets Berlin

es würde mich ganz besonders freuen, wenn ihr Zeit und Lust hättet, zur ersten, höchst exklusiven Veranstaltung ins Soho House zu kommen: "Tel Aviv meets Berlin" – Gespräch und Lesung mit Tal Alon Norbert Kron und Mati Shemoelof. 25.11 19-00

In an Entire Ruined Village and at the Jaffa Expulsion

In an Entire Ruined Village and at the Jaffa Expulsion

 

Listen my mother

A satisfied white rat

Convinced the contractor

To dine with the supervisor

To feed the politician

To sleep with the judge

And to flatten the history of the people.A great rat, mom, I swear I saw

her chewing on the ruins

hungrily, and her excrement is the culture

that eats and can never be filled.And why am I telling you this, O mother,

Maybe because I feel like it can’t go on this way

We have to stand together

In front of the rat and scream the pain of the bitesYou’re right mom,

We aren’t rats

But the marks on the body

The ruin in the eyes

Have already passed to my daughter

Who asks how it is that we

Didn’t do anything.

Translated from the Hebrew by Chana Morgenstern. Translation published in Zeek magazine page 18. The poem first appeared on my fourth poetry book "Appetite for Hunger" – Nahar Books, 2013.

Why don’t I write Israeli Love Songs

To Amiri Baraka

First bring me back my history
And then my textbooks
And don’t tell me my poem is a political manifesto
When you haven’t got a clue ‘bout your wrongs. So here is a lead:
I want compensation from the National Bank of Israel
For the Palestinians, the Mizrachim, the Women, the Gays and the Lesbians
For every comment, transit-camp, closed military zone
Disappearance, disfigurement.
I want you to open the poetry safe
And give back the land to those you took from
And compensate for a horrible occupation
I will wait by the national bank of Israel,
Outside the window of the National Insurance Institute,
Under the cars of the treasury Department
Until you aptly compensate for all the distilled racism
And only then, when the children of children of the compensated ones
Will study in university, in an equal society
Only then will I be willing to write Israeli love songs.

The translation was first published on “Fusion” Magazine – Big Bridge #15, Spring, 2011 >>> and It appear on my third poetry book with the same name [Nahar Books 2010].

***

 

המשוררת עדי קיסר ממליצה על "האסון מתחיל בארוחת העסקים" כחלק מפרויקט ספרים אהובים בתל אביב של עיתון טיימאאוט

10422173_955887571122992_1840767207097393982_n

השתתפתי בפרויקט המלצות על ספרים שכותבים על תל אביב (המלצתי על דגרנט של יובל ליבליך) ומצאתי שגם המליצו עלי, בטיימאאוט.

צדקיהו ילניק, גיבור "דגנרטור" של יובל ליבליך (הוצאת כהל) נע בין חלפנים מסתוריים בקפה ה"טייסים" ברחוב אלנבי, לרחוב גרוזנברג [סופסופ גם הוא מקבל מקום ברומאן]. ליבליך תופס את ההרגשה הקשה שמבט ברחוב אלנבי מביא לך. ליברליך אוהב לתת לגיבורו לדחוף את גיבורו לאשפה, בחיפוש את היהלום שיימצא תחת הרקב, הניוון והשכחה. זהו התפקיד האמיתי של הספרות.

ברזל סר מבינתם

10448978_1394546317436939_1764543455_n