השיר "אפרין" של המשורר הכורדי מוסא עבדולקאדיר ראה אור במדור "תרבות וספרות" – עיתון הארץ. מוסא השתתף באירוע הייחודי שערכנו בברלין: "ברלינאים מסרבים להיות אויבים: היוזמה התרבותית ששואפת לחבר מחדש את המזרח התיכון".
השיר מוקדש ליז׳ידים בצפון סוריה.

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל. איריס חפץ אמסלם בתשובה ישירה וכנה, שמחזירה את הספר להקשרים הנכונים.

מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה, ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל

איריס חפץ 17.12.17

הכנסיה הזו למשל, סנטה מריה דלה פייטה, שממוקמת ליד הגשר המוליך מהשכונה שמעבר לנהר אל הגטו, היתה חלק מהמסלול שיהודים נאלצו לעבור בו. חדי העין יכולים להגדיל את התמונה ולראות את השימוש הפרוורטי שעשו הנוצרים בדברי הנביאים: פסוק מישעיהו קורא לכל הגויים להתאחד מול אלוהים, כלומר קורא ליהודים להתנצר. הפוך על הפוך. כמו מה שראובני עושה.

מפה מפליג ראובני וממשיך לכתוב ״בניהם ונכדיהם של הנרצחים שבים אל בית הרוצח, מתבססים בו ואף טוענים כי ישיבתם היא ״תגובה הולמת״ לגירושים, להשפלות ולרצח.״ כלומר, על ישראלים שעוברים מהגטו הישראלי לגטו של ברלין לדעתו. לא ברור מי הקבוצה עליה מדבר ראובני, ולמה הוא מדמיין שיש לה קול אחד ואחיד בכלל. מתי שמואלוף בכל מקרה לא שייך לנכדיהם או בניהם של ניצולי שואה. ראובני הרי מצטט את שירו שבו הוא כותב שהוא ״פון עיראק״. אז איך קשורה ההכללה הזו של הראובני לכתיבת ביקורת על הספר האחד הזה?

הראובני כותב:

כל אחד יכול מצידי לחיות איפה שהוא רוצה, אבל קשה להבין את אלו אשר מתוך הגטו המתוק של ברלין, שיש בו אכן חיים זולים יחסית וויזת אמן לשלוש שנים בלא קשיים רבים, נוקטים סוג של התנשאות ישראלית על הגרמנים כאילו שהם הערבים שלהם…

אוסף הקלישאות הזה לא נשמע כאילו יצא ממקלדתו של מישהו שמצידו כל אחד יכול לחיות איפה שהוא רוצה וגם לא עושה רושם שהקושי שלו להבין גורם לו לנסות ולהבין. הוא כבר יודע הכול,  כולל עובדות מופרכות שהן בעיניו אמת, כך שהוא מחליף בין רצון לכורח. האם הוא ראה איזו התנשאות מהסוג שהוא תיאר בספר? בשירה של שמואלוף? אם כן, הוא לא מספר זאת לקורא. הוא מפרש את השימוש של שמואלוף בלשון רבים, כאילו הוא מדבר בשמם של ישראלים בברלין (״כי גלינו בזרות ונאמר שירה״), שזו אכן אפשרות אחת מני רבות, אבל זו האפשרות שמחזקת את הסילוף שאיתו הוא פצח בביקורת, לגבי הרצון לחיות בגטו. אפשרות אחרת יכולה להיות התייחסות ללשון הרבים של גולים אחרים בהיסטוריה היהודית (״על נהרות בבל שם ישבנו…" וכידוע לא כל גולי בבל חזרו ולשמואלוף יש היסטוריה אישית שם), אפשרות אחרת יכולה להיות ״אנחנו״ מדומיין, שהמשורר יוצר, כדי לא להיות לבד, אחרי שעזב וכל חבריו נשארו בישראל. יש עוד אפשרויות רבות, אבל אצל ראובני יש אפשרות אחת: ״הרי אלה ה'אנחנו מברלין'״. חבל. כיוון שהתהיה שהציג בהתחלה ‫- ״הקורא מתפתה לתהות מיהם ה״אנחנו״ שעליהם כותב המשורר״ ‫- היתה יכולה להיות פתיחה למחשבה חדשה. במקום זה הגיעה הסגירות של הגטו הישראלי שמתוכו כותב ראובני, וחתמה את התהיה בעודה באיבה.

אפשר כמובן ללעוג לאמנים שחיים בברלין. רבים מהם יכולים לחיות בעיר בזכות דרכון זר, מקצוע שיש בו ניידות וגיל צעיר יחסית ויכולים להעביר את מקום מגוריהם בקלות יחסית. זה גם מעורר קנאה, לראות איך כשאתה נאבק על חיים בגטו שלך, יש מי שקם ומתנייד, כאילו לא היה רצח-יהודים בעולם. מהעמדה הקנאית הזו, קשה לראות את הקשיים של לא מעט אמנים, שכוללים התדפקות בלתי פוסקת על דלתות, התמודדות עם אינסוף דחיות לקבלת מלגות מקרנות תמיכה שונות וחיים הרבה פחות נוחים כשכל זה נעשה בשפה זרה ועם צלזיוס ברלינאי. וקשה לראות שרבים מהאמנים הללו מגיעים לגרמניה ולברלין, דווקא משום שהם נכדיהם של ניצולי שואה ומחפשים קשר להיסטוריה שלהם, שחלקה הגדול סולף, הושתק ונוצל לצרכים שהם לא מצייתים להם. ומרחוק זה יכול להיראות כאילו לא רק ששירה של מזרחים תופסת תאוצה בישראל ומאיימת לנתץ את הפסלים של גדולי המשוררים במאוזיליאום הציוני. עכשיו המזרחים האלו גם עוברים מחוץ לישראל ומאיימים בכוחם הרב המדומיין על ידי קבוצת הרוב, לעשות חייל מחוץ לישראל.

המציאות לגמרי שונה מהדמיון הפרנואידי של חלק ממשוררי אשכנז

השתתפתי בערב ההשקה של ספרו הנ״ל של מתי שמואלוף בברלין. היו בקהל כשלושים איש, ישראליות, גרמנים, דוברות אנגלית, עברית, גרמנית. סופרים ישראלים גולים, דוקטורנטים, עיתונאים, נשות תרבות, גרמנים חובבי ציון ויהודים. מסתבר שהעברית לא נענית רק לתושבי המקום בישראל, ונענית ליהודים – כמו מזה אלפי שנים – מחוץ לישראל. רובם, יכלו כמו שמואלוף להזדהות עם הקושי שבהגירה, החויה של הגירה לתוך שפה אחת ומשפה אחרת והנסיון שהעברית – זו שהיתה שפה משותפת ליהודים מאז ומעולם – תהיה לבית שאפשר לקחת איתו לכל מקום, כמו את הפולחן הדתי ומה שהוא מייצג. כמו כל קהילה מהגרת, יש בברלין קבוצות רבות שבהן ישראלים לומדים תלמוד ביחד, מטגנים לביבות, קוראים פילוסופיה, מחפשות גניקולוגיות, קוראות שירה, שומעים מוזיקה, חוגגות או בוכים. ראובני לועג לבכי הזה. גם חבל. הקינה, היא מנהג יהודי עתיק וחשוב, שמאפשר את הזכרון ומזהיר מפני יהירות שמביאה להרס. אם בישראל היו יותר בוכים ומתנצלים ומרגישים אשמים, זה היה יכול להקשות על קלגסים יהודים להכות נכים יהודים או לירות למוות בנכים פלסטינים.

ראובני מניח ש״המהגרים צריכים להיבלע בשפת הארץ, אחרת יבולע להם״ ומכחיש שוב את ההיסטוריה היהודית. בערב ההשקה, בזמן שאני מחזיקה את כתבי פרויד בידי (Der Dichter und das Phantasieren ובתרגום חופשי ״המשורר ומלאכת הדמיון״) דיברנו על השפה ועל כך שלפני פרוץ הציונות – וראובני עצמו הוא עדות לכך – היו רוב היהודים פוליגלוטים ושלטו באופן מובן מאליו בשפות רבות, לא רק כי אחרת ״יבולע להם״, אלא כי כך מתקשרים בין בני אדם ומעשירים את הנפש. ב״פשר החלומות״ למשל, פרויד כותב בגרמנית, עובר לאנגלית או צרפתית או איטלקית או לטינית בלי להוסיף הערות שוליים עם תרגום, כי ברור שהקוראים יודעים את השפות הללו. ישראל מגדלת, כפי שמראים המחקרים המשווים בחינוך, דור של בורים, שיודעים עברית דלה ואנגלית בנוסף ומוחקת את שפות האם של תושביה. את העושר הזה אפשר לחיות בברלין: בכל גימנסיה בעיר לומדים לפחות שתי שפות זרות ובנוסף ילדים נשלחים לבתי ספר דו-לשוניים באופן תדיר.

בוודאי שיש בגרמניה אנשי ימין קיצוני שחרדים לגורלה של השפה והזהות הגרמנית ויש מאבק מולם. יש אבל מאבק ויש אוכלוסיה גדולה שלא נאבקת, אלא פשוט מדברת את שפת האם שלה בלי לשאול אף אחד וביטויים משפות האם הללו נכנסים לגרמנית, מכיוון שהם לא חיים בגטו. כל העושר הזה, ופי אלף, כי ישראל שלא כמו גרמניה היא מדינת מהגרים, נמצא בתהליך מחיקה של המכבש הציוני שמאוים על ידי ריבוי קולות, שפות וזהויות. חבל שראובני, כמי שרואה עצמו כאיש תרבות ומתרגם בעצמו, מוחק אחרים ולא לוקח חלק סקרן ופעיל בעושר שהם מביאים איתם. תכלס, לא חבל לנהוג כגוי חשדן ולהרוס את העושר הזה?

עוד על הספר:

• איך מילים הפכו לספר: העורך אלון בר על תהליך העריכה
• השיר "רחמים", במדור "באסטה" של אתר "העוקץ"
• שיר: דהרנו אל השקיעה, שיחה מקומית
• ראיון עם העיתונאי מיכאל מירו. פודקאסט.
• ראיון בתוכנית "מה כרוך" של מיה סלע ויובל אביבי, ערוץ כאן
• ראיון בתוכנית "ברית מילה" של שלומי חתוכה, ערוץ כאן
• אושרה אלפסי ועמיר סגל: דברים שנשאו בהשקה התל אביבית
• המשורר רוני סומק ממליץ על הספר בתוכנית הרדיו של שמעון פרנס
• עמיר לב, אמירה הס ורוני סומק כותבים על הספר
• בגרמניה, נשוי ואב לילדה, מתי שמואלוף כבר לא על הבריקדות: ״זה בסדר גם לדעת מתי לזוז הצידה״, גדי גולדברג, מגזין שפיץ
• דובר הגטו הישראלי בברלין, יותם ראובני, הארץ
• מבחר קלישאות וסילופים מהגטו ישראל, איריס חפץ אמסלם, העוקץ
• ניתוק ללא נתק, בכל סרלואי, מקור ראשון
• וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת, אביב שניר, אתר העוקץ

ביקורתו של יותם הראובני על ספרו של מתי שמואלוף, הארץ, 15.12.17

הדברים התפרסמו לראשונה באתר העוקץ.

האופוריה ממצעד הבושה, הפלת חוק ההמלצות, ההכנות ליום שבו נתניהו ייכנס לכלא מזכירים לי את מחאת 2011. בהתחלה אלפים צעדו, אחר כך מאות אלפים ובסוף קרוב לחצי מיליון איש ברחובות. הנוער זעק העם רוצה צדק חברתי. אז איך אתם מסבירים ששנה אחרי זה עלתה ממשלה עם לפיד ובנט ושוב נתניהו ושוב מלחמה ועוד משחק כיסאות הפעם עם החרדים שחזרו לשלטון ועוד אינתיפאדה ועוד זמן שעובר ולעולם לא יחזור.

ובכן המחאה היא כוח נפלא שבו העם ונציגיו עושים שימוש. אך בכדי להחליף את השיטה, צריך להחליף את הערכים, ולשנות את תפיסת העולם. גבאי שאמור להיות נציג השמאל, לא עושה רושם שהוא יכול להחליף את השיטה. הוא חלק מהשיטה. הוא לא אמיץ ואין לו באמת אלטרנטיבה לשלטון. יתרה מכך, כל אלו שיושבים היום ומגבים את השחיתות, הם אלו שיישבו איתו. לכן, בכדי לא להתאכזב עדיף לא לא לפתח ציפיות.

אני אתן עוד דוגמא, גם אם נוחי דנקנר, אליעזר פישמן ודומיו ירדו מנכסיהם וסיימו את התקופה שבה שלטו בחברה הישראלית, בואו ואשאל אתכם, האם שינינו את השיטה שבה בעלי הון חילקו ג'ובים והחזיקו את הפוליטיקאים בביצים. האם משפחות עופר או תשובה ומוזס לא ממשיכים להלך בינינו ולעשות ככל העולה על דעתם. כן. מדוע. כי השיטה לא השתנתה. אמנם נזרק איום לחלל החדר, אך בעלי ההון ממשיכים להמשיל את מקורביהם. אולי הם קצת נזהרים יותר, אך השיטה עצמה לא השתנתה.

בואו נדמיין את היום שבו נתניהו נכנס לכלא. האם גדעון סער, בוגי יעלון, משה כחלון ואבי גבאי, יכולים באמת לשנות את הדרך בה התנהג המנהיג מולו התחרו? האם הם לפתע יהיו נקיי כפיים, מחפשים לבנות מחדש את הברית היהודית-ערבית של מחנה האופוזיציה. אף אחד מהם לא הראה הבנה ביסודות הדמוקרטיה. כולם השתתפו עד כה בביזה. תקנו אותי אם אני טועה.

• חלק מהרשימה התפרסמה במכתבים למערכת, עיתון הארץ

אירוע שירה של "גרילה תרבות" ליד גדר ההפרדה באבו דיס, ב-2008. צילום: טי וייט נויין

הקבוצה, שקמה ב-2007, יזמה אירועי מחאה פוליטיים וחברתיים. בין היתר, היא שימשה גם כהוצאה לאור והוציאה את הספרים הראשונים של קבוצת ערס פואטיקה

קבוצת היוצרים והאמנים "גרילה תרבות" נסגרת, כך הודיעו אתמול מארגניה. "גרילה תרבות", שהחלה לפעול בשנת 2007, הולידה שורה של מסגרות והשפיעה על תהליכים חברתיים־תרבותיים. היא כללה ארגון מפגני מחאה, הוצאה לאור, תמיכה במאבקי עובדים ובמאבקים חברתיים וקידום פעולות משותפות על בסיס אחווה בין אמנים, בעיקר משוררים.

את "גרילה תרבות" הקימו מתי שמואלוף ורועי צ'יקי ארד כקבוצה פתוחה של יוצרים שביקשו לערב אמנות במאבקים פוליטיים וחברתיים. תחת מטריית "גרילה תרבות" שיתפו פעולה עם ארגונים חברתיים דוגמת "כוח לעובדים", "בצלם", ארגוני סיוע לעובדים זרים ועוד ועם משוררים ואמנים שפעלו בכתבי העת "מעין", "הו!", "הכיוון מזרח" ואחרים, למשל אהרון שבתאי, יודית שחר, נוית בראל, אלמוג בהר ועוד.

עוד כתבות בנושא

• שירה יכולה: ההבטחה שבגרילה תרבות, עמיר עקיבא סגל

• על הדור השלישי המזרחי, גרילה תרבות וערס פואטיקה

• המהפכה הדיגיטלית, דרור קסטל, כלכליסט

• קבוצת המגאפון הלבן, אילן ברקוביץ, משורר בשטח, הארץ

• על מקומה של הספרות בגל ההתעוררות החברתית, מיה סלע, הארץ

"ממגדל השן, אל השטח הבוער"

הקבוצה פעלה בשילוב של הפגנה, אירוע הקראת שירה המוני במגפון ופרפורמנס תיאטרלי. כך למשל הופיעו בהפגנות — כאלה שכוונו נגד גדר ההפגנה והחלטות פוליטיות־ביטחוניות, ואחרות שהיו חלק ממאבק עובדים, למשל עם עובדי מפעל פולגת בקרית גת או יחד עם עובדי האוניברסיטה הפתוחה. פרט לאירועי המחאה הללו, הם הוציאו ב–1 במאי 2007 את אסופת השירה "אדומה", ובינואר 2009 את אסופת השירה "לצאת!", שכוונה כמחאה נגד המלחמה בעזה.

"אנחנו מאמינים בהורדת השירה ממגדל השן אל השטח הבוער", נכתב באתר האינטרנט של התנועה, "בכך ייצאו נשכרות גם המשוררות וגם הנאבקים והנאבקות. אנחנו מנסים להחזיר את הרעיונות שלשירה יש אחריות ושיש קשר בין אסתטיקה ואתיקה".

אחת התופעות שראשיתה מיוחסת ל"גרילה תרבות", היא חבורת המשוררים ערס פואטיקה, ששתי האסופות הראשונות שלה יצאו לאור בהוצאת הקבוצה. גם ספרה הראשון של המשוררת עדי קיסר, "שחור על גבי שחור" יצא בהוצאת "גרילה תרבות" וכך גם ספריהם של מיטל ניסים ואייל בן משה.

עוד הישגים הרשומים על שמה של הקבוצה הם הקמת איגוד המשוררים, אף שלא האריך ימים, והמחזה "אנרגיות טובות", שהוא פרוטוקול דיוני ועדת הכלכלה בנושא תמלוגי הגז, שהפך למחזה אבסורד.

בשלוש השנים האחרונות, מאז עבר שמואלוף להתגורר בברלין, היתה אחראית על פעילות הקבוצה איילה חננאל, אבל בשל מיעוט הפעילות החליטו אנשיה להכריז סופית על פירוק.

"'גרילה תרבות' נולדה מתוך מפגש עוצמתי שהוציא את השירה לרחוב", מסר שמואלוף. "הלכנו מפריפריה לפריפריה להזדהות עם עובדים ששבתו על זכויותיהם וחזרנו להתנגד למלחמה מול מגדלי אקירוב היכן שחי שר הביטחון דאז. היינו לחלוצי המחאה החברתית, אך אחריה הכול השתנה. 'גרילה תרבות' הפכה להוצאת ספרים בסיום דרכה, ובתוכה ראו האסופות הראשונות של ערס פואטיקה, הספרים של אייל בןשה משה ועדי קיסר ועוד. 'גרילה תרבות' תישאר כאפשרות לסולידריות חסרת תקדים, ולהתנגדות דרך כתיבה".

הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"

• ידיעה על הסגירה גם בידיעות אחרונות
• 

הדברים התפרסמו לראשונה באתר "שיחה מקומית".

מי שגילה בקיץ 2011 שהמדינה לא דואגת לו לבית ולפרנסה התחיל לגלות גם את קיומו של פער מעמדי בחברה. בסרטו "להתראות אדולף" רגב קונטס, מסמלי המחאה ההיא, מתגבר על זכרון השואה ומהגר לגרמניה בעקבות זהות חדשה

בסרט החדש "להתראות אדולף," אפשר לראות אומץ לב וכנות גדולה [גילוי נאות אני מופיע לכמה דקות כאחת הדמויות שמתראיינות על רקע העיר ברלין]. רגב קונטס אחד ממנהיגי המחאה מראה, את מה שהרגשנו כולנו, אחרי כישלון מחאת 2011. כיצד התפרקנו, התייאשנו, התפוררנו, פוזרנו לכל קצוות תבל בחיפוש אחר בית ראוי. רגב קונטס לא מצליח לעמוד במחירי הדיור המאמירים, ובניגוד לחבריו הוא לא יכול לקבל עזרה מההורים. הוא מביט סביבו ורואה שכל חבריו מקבלים עזרה מההורים ורק הוא לא. כלומר הוא חלק מהמעמד המוחלש האשכנזי. ברגע של התפכחות מרה, הוא נאלץ לשבור את החיסכון האחרון שנותר לו, קרן פנסיה שהייתה אמורה לדאוג לעתיד שלו. הוא ובת זוגתו, שיר נוסיצקי מחפשים יעד להגירה ומוצאים את ברלין כעיר נוחה להגר עליה. הדבר היחיד שמפריע להם רגע לפני ההגירה הוא העבר הנאצי של גרמניה בכלל וברלין בפרט. זהירות ספוליירים. אך גם הפחד מלעבור ולחזור להיות מיעוט יהודי בתוך רוב נאצי מתפרק מכליו. אביו של רגב קונטס שכל הזמן מזהיר מחזרה לאירופה נשבר ונותן לו אישור להגר אם הוא ימצא שם עיר מקלט שבה יוכל לחיות בלי מחירי דיור מאמירים ולפרנס את עצמו בכבוד.

במילים אחרות, הסרט של קונטס מפורר את הדמיון הלאומי, של הלאומיות, שרואה את עצמו כמשפחה, כהורים מדומיינים שאמורים להאכיל אותנו, האזרחים הישראלים. בתוך ההתפוררות של הקטגוריה הלאומית, קמה הקטגוריה המעמדית שבתוכה אנו מתמודדים מדי יום עם יוקר המחיה מפרקת את הקטגוריה הלאומית. הבעיות של פחד וחרדה מציקים, עקב [הכיבוש שלא הוזכר בסרט מספיק לדעתי, וחבל, אבל זאת הערה אחרת] המלחמות והפחדים שרוה"מ נתניהו מנסה לאחד אותנו סביבם כבר לא עובדים בעידן הרשת, ואף אחד לא אוכל את הלוקשים על איראן וכד'. התודעה והאתוס שהשתנו במחאת 2011 לא יכולים לקחת צעד אחורה ולהחזיר אותנו להיות נתינים נאמנים של המשטר. רגב קונטס מתעורר ומבין שהמדינה לא דואגת לו והוא יכול בהחלט לחפש בעידן הגלובלי לחפש מדינה אחרת אליה הוא יכול להגר. הסרט כמובן הוא יצירה סימבולית והוא דיון בקטגוריות מאשר באמת התחקות אם רגב נסע או לא נסע לברלין, זאת אולי הסיבה שהוא מזמין פרשנות קטגוריאלית שכזאת.

• תחנת החלל שלי בברלין: כל הטורים, והפוסטים  במסמך פי די אף להורדה

צדיק בסדום

רגע מאוד מעניין בסרט של רגב קונטס, הוא כשלפני הסוף [אזהרה לספויילר,] רגב קונטס מנסה לברר מדוע קיבל את השם האמצעי מיכאל. נאמר לו כשגדל כי היה לו דוד בשם מיכאל. אבל החיפוש אחר הדרכון, בכדי לקבל דרכון פולני או סלובקי, מביא גם לכתיבה מחודשת [Re construction] של שורשיו. והוא מגלה שאין מיכאל במשפחה משני הצדדים חמישה דורות אחורה עד החלק הראשון של המאה התשע עשרה. לא אצל סבא ולא אצל סבתא. רגב קונטס מגלה על שם מי הוא נקרא מיכאל, השומר ההונגרי של האס-אס, שנקרא "מיכאל, גומבקוטו" שהגניב לסבתא תפוחי אדמה.

אולי הגילוי הזה לא מפותח מספיק, אך אמנות רק צריכה לתת לנו את הנקודה בכדי שנחשוב עליה לעומק. הגילוי של זהות "האויב" בתוך הזהות היהודית, היא לדעתי החלק השני של הניצחון של הזהות המעמדית על הזהות הלאומית. קונטס מגלה שהוא קרוי על שם מישהו שחצה את הנאמנות הלאומית, האירופית שלו וסייע לסבתו היהודיה. גם בתוך שומרי האס האס האכזר היה צדיק בסדום. והוא היה ראוי לשמו הרך שנולד בישראל. בתוך כך, אפשר לומר שברגע שקונטס השתחרר מהנאמנות לדמיון הלאומי הריק מתוכן, הוא יכול היה לראות גם שזהותו אינה זהות מהותנית, קבועה, סטטית, אלא משתנה ובתוכה אפשר לראות שהאחר האולטימטיבי, אותו שומר נאצי, הוא גם בנאדם, שבתוכו אפשר למצוא סולידריות בין לאומית.

הסרט של קונטס מסתיים ברצון לנסוע ולהגר, אך לא בהגירה עצמה, שעליה נכתבו כבר תילי מילים. כשאתה גדל בתוך הדמיון הלאומי שעיצב את שתים שנות הלימודים בביתספר, הקטגוריה הבין לאומית, האפשרות לראות את חיים בתוך האחר, לא הודגשה. הלאומיות כיוונה אותנו להאמין שישראל בלבד, יכולה לסמוך על עצמה. אך ברגע שהקטגוריה המעמדית באה והראתה לנו את השקר, יכולנו גם להאמין שאפשר למצוא אנושיות, סולידריות, ו"שם" אמצעי גם מחוץ לאקסקלוסיביות הבלעדית של "המשפחה" הלאומית המדומיינת.
מה היה קורה לו היינו לומדים במערכת החינוך, שישראל היא לא המקלט היחיד ליהודים? ונשק גרעיני, ביולוגי וכימי הם לא תעודת הביטוח של היהודים? מה היה קורה לתלמידים ותלמידות שיבינו שההגירה של הוריהם לארץ-ישראל, היא אופציה אחת בינות אופציות אחרות. ואנטישמיות ופאשיזם הם נחלת הכלל של העבר ואינם מהוות איום בצורה דומה כמו לפני מלחמת העולם השנייה. יתרה מזאת, אולי בדרך של הסדרת המצב היהודי, כלפי היהדות העולמית וכלפי אומות העולם, ישראל תהיה בטוחה יותר בנאמנות של אזרחיה למעמד הלאומי שלהם, ולא תזדקק להפחדות, וליצירת פוביות שמחוץ לישראל, קיימות מפלצות שאין להן שם.

הרגע שבו הקטגוריה של הגרמני הופכת למורכבת מאשר הבינאריות של אוייב וידיד, נאצי ויהודי, היא רגע מרתק שבו הלאומיות מתכוננת מסביב ערכים אחרים. רגב קונטס מביט לפתע, באובססיית השואה שלו בצורה הרבה יותר עמוקה ונח לרגע מהפוסט טראומה שסובבת סביב אותם מושגים בינאריים. לפתע התמורה האדירה של סבתו לאותו קצין אס אס שהציל אותה, נראית משמעותית יותר. אתם קולטים את זה? היא מכניסה את שם קצין האס. האס שהציל את חיה, לתוך שם המשפחה של היהדות, לתוך הזיכרון הכי אינטימי של ההמשכיות של העם היהודי. אמנם ההורים "שוכחים" והעובדות מתפוגגות, אך בגלל הנחישות של קונטס הדברים הופכים ברורים יותר, והוא מנקה את האבק מעל האמת.

ישראל קשורה בקשר עבות למשטר הגרמני, גם בצורה של ההכחדה שרבים עברו בתוך גרמניה וגרורותיה וגם באימוץ דגם הלאומיות הגרמנית הקשורה לעם אחד, שפה אחת לארץ אחת, הקטגוריה שבה מגדירים את היהודי במשרד הפנים ועוד. מציאת אנושיות קוסמופוליטית בתוך הגרמניות, דווקא בתוך הזמנים הקשים של ההיסטוריה, ואולי גם הזמנים הקשים ביותר של ישראל, שמסרבת לחיות בשלום עם העם הפלסטיני והאזרחים הערבים, והתפרקות טוטאלית ממדינת הרווחה ושקיעה בשחיתות של מדינת עולם שלישי. הזרע הזה של חיבור אדם לאדם, במשבר העמוק שעובר על קונטקס, מראה שגם המחאה המעמדית, יכולה להוביל לרגעים שהיא לא חשבה עליהם. ואני רק יכול לחשוב על הרגעים של טרום מלחמת העולם השנייה, שבה התאפשרה קוסמופוליטית שכזאת, ואולי היא גם חוזרת בדרכים חדשות למשל בחיים המשותפים של ישראלים, מהגרים ערבים, גרמנים ושאר מהגרים מכל רחבי העולם, בתוך שכונת נויקלן של ימינו.