הערבית שלי אילמת

חנוקה מן הגרון

מקללת את עצמה

בלי להוציא מילה

יֵשֵנָה באוויר המחניק של מקלטֵי נפשִי

מסתתרת

מבני-המשפחה

מאחורי תריסי העברית.

והעברית שלי גועשת

מתרוצצת בין החדרים ומרפסות השכנים

משמיעה קולה בַרבים

מנבאת בואם של אלוהים

ודחפורים

ואז מתכנסת בסלון

חושבת את עצמה

גְלוּיוֹת גלוּיוֹת על שפת עורה

כסוּיוֹת כסויות בין דפי בשרה

רגע עירומה ורגע לבושה

היא מצטמצמת בכורסא

מבקשת את סליחת לבה.

הערבית שלי פוחדת

מתחזה בשקט לעברית

ולוחשת לְחברים

עם כל דפיקה בשעריה:

"אהלן אהלן".

ומול כל שוטר עובר בַרחוב

שולפת תעודת זהות

מצביעה על הסעיף המגונן:

"אנא מִן אל-יַהוּד, אנא מִן אל-יַהוּד".

והעברית שלי חירשת

לפעמים חירשת מאוד.

ארץ-ישראל, ה'תשי"ג

ירושלים שֶל מעלה, אסוּרה בחבלי משיחַ,

בּיקשה להישפךְ מטה, ובידיה סוּכוֹת שלוֹם,

אל ערבות הַבּדוֹנִים. שם בארץ הַמעברות

בין שִינֵי הַסלעים, פִינְגַ'אן מיהר להתרתחַ,

בּלי כוונוֹת זדון, עַל ריצפת הַפחון,

וְנִשפךְ על עור ילדותִי. ואז הִתעורר בכִי

משבּר קִירוֹת, וְהִסתמנו כוויות בַזיכרון,

וִירושלים של מעלה התמלאה תשוקות גדולות

לְהישפךְ מטה בְחסד גדול, וּבידיה רטיות קרות.

אבל בְּחדר בּכִי פרוץ לכל רוח וקול,

תחת גג שֶדלף בַחורף וְהִתלהט בַחום,

עדיין דלקה אש פתיליה, וְהתנבאה בְזעם

על עתידנו, ועל הַנפילָה.

ירושלים של מעלה, אוֹר געגוּעינוּ בֵּין נהרוֹת בּבל,

לא נשפכָה משמיה, וְלא הביאה בְּידיה

מנחות בּיכורים של סוכּוֹת שלוֹם מֵצֵלוֹת

לשר השיכון ולעולים הרבים. עוֹנוֹת רבוֹת התחלפוּ

ולא היה מעבר, ותחינוֹת של דוֹרוֹת

הפכוּ מאבק תמִידִי לְאוכל, לְפרנסה, לְשִכחה.

מן הקיץ הַבוֹער לא נמצא מוצא

וְאִי-אפשר היה לִתפוס בַלילות תנומָה

בחסות קרירות הַגגות, וְאילו הַגשם לא היה הבטחָה

בְמקום בּוֹ עבודת האדמה הסתכמָה

בִּנטיעת יתדות אוֹהלים בֵּין שינֵי סלעִים.

הַילדים, בְּכיתה משוּתפת לִבני גילאים רבִים

וּבנֵי גלוּיוֹת שוֹנוֹת, למדו את שפת המקום

קודם לְהוריהם. אבל בלכתם הביתה חזרה למשפחותיהם

הזכירו להם הַקולות שֶהַעברית היא בּליל שפוֹת

ואילוּ הַערבית, הַפרסית וְהַרומנית, הַשפות הַאחיוֹת,

הן אחת. וגם המבוגרים למדו,

איש איש בדלוּת ביתוֹ, שירוּשלים של התפילוֹת לַשנה הַבאה

הפכָה בנויה שוּרוֹת שוּרוֹת שֶל בּדוֹנים ופחוֹנים וקוּביוֹת בטוֹן צָרוֹת

וּמֵצֵרוֹת.

שיר ויתור של מהגרים עייפים

רבי אֶלְעָזָר הַקַפָּר אומר

עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל

שיקבעו בארץ ישראל

דאמר רב יהודה אמר שמואל

כל ארצות עִיסָה לארץ ישראל

וארץ ישראל עיסה לבבל

רב יהודה היה אומר

כל העולה מבבל לארץ-ישראל

עובר בעשה.

(בבלי מגילה דף כ"ט עמ' א', שבת מ"א ע"א, קדושין ס"ט ע"ב)

אני מקבל על עצמי לומר שלארץ-ישראל עולים

מכל ארצות עולים

לא מהגרים לא בורחים לא נפלטים לא מרומים

לא באים כתיירים

לא יורדים

עולים

והר ציון מרום הרים

וירושלים נהרות תורה ואורה

לכל עמים.

אני מקבל על עצמי לומר שמארץ-ישראל יורדים

לכל ארצות יורדים

לא מהגרים לא בורחים לא נפלטים לא מרומים

לא נוסעים כתיירים

לא עולים

יורדים

והר ציון מרום הרים

וירושלים נהרות תורה ואורה

לכל עמים.

אני משביע את שפתִי לומר בכל שפות

כי אל העברית עולין ויורדין בו זמנין

מכל שפות עולין או יורדין

ועברית עולין בה ויורדין אליה בו זמנין

לא מהגרין לא בורחין לא נפלטין לא מרומין

לא נוסעין כתיירין

עולין ויורדין.

אני משביע את שפתִי לומר בכל שפות

עברית יורדת אל ארץ-ישראל

ועולה ממנה

ואין מדקדקין בכליה

כלי-גולה או כלי-שיבה.

שפתִי משביעה את שפתַי לומר יום אחד פעם בַשנה

לא נכון מה שכותבים בעיתונים

ובספרי ההיסטוריה השמנים

לא באנו על כנפי נשרים

לא עפנו על מרבדי קסמים

אין עליה המונית ולא היתה

אין קולטים ולא היתה קליטה

עד שלא יקבעו בתי הכנסיות ובתי המדרשות של בבל

בגופה של ארץ ישראל אנחנו נשמה חסרה

אנחנו גולה.

שפתִי משביעה את שפתַי לומר יום אחד פעם בַשנה

את כל המילים האחרות בכל השפות האחרות

שלא למדתי לדבר

ולהגר פנימה הרחק מארץ-ישראל

לא לרדת להגר

ולברוח ולהיות פליט ותייר ומרומה

ובסוף אותו היום לא לעלות להגר

להגר חוצה לארץ-ישראל

ולברוח ולהיות פליט ותייר ומרומה.

והר ציון מרום הרים

וירושלים נהרות תורה ואורה

לכל עמים.