לחכות לסיים סיפור בתוך גופה לא מזוהה [סיפור]

השבב בראשו של קית מעלה מולו את נציג תאגיד מיקמיק, שמדווח בלקוניות שמהנדסי התאגיד פיצחו את "חיים ארוכים" ועומדים לשווק אותה מחדש לשוק. "חיים ארוכים", פיתוח של ריצ'רדס, עבדה נפלא, אך חברות אחרות רצו גם להאריך את חיי הזמרים, הזמרות, הלהקות, המגישים ושאר הטאלנטים שלהם. כולם רצו את "חיים ארוכים", וכולם בקולוניה של פולאריס עמדו לקבל אותה. קית מנסה להבין מדוע מיקמיק מדווחת לו על עבירה על חוקי התאגיד הבין־גלקטיים. ביאנקה, הרובוט שלו, שבדיוק מבצע את מטלות הבית, שומע את השיחה אך מחליט שלא להקליט אותה, ולהמשיך לעבוד ולערוך את הסיפור הקצר בתוך תוכנת העריכה של גופו.

"נצטרך מכונות אחרות, בכדי לעצור את הזמן" [סיפור]

זה אימייל ראשון ואחרון שאני כותב לך מבגדד. את מאמינה? אני לא מאמין. אימייל ראשון מבגדד. עיר הולדת אמי, סבתי, סבי. והאמת, היתה לי נסיעה די מחורבנת. הייתי תקוע בעמאן במשך חצי יום. חשבתי אם לספר לך או לא, אבל אני חייב: אז תדעי שחזרתי לעשן. מה לעשות?! נראה אותך תקועה בנמל תעופה, שעות על גבי שעות. אני בטוח שאת מבינה שאנחנו צריכים להיפרד. אבל קודם אני רוצה לספר לך על סאלם. הוא הפושע שנתן לי את הסיגריה. את תפגשי אותו בטח בתל־אביב. נתתי לו את הטלפון שלך. הוא עובר לבית שהוריו הבריטים קנו לו ביפו. כנראה לא במקרה, הוא חוזר לשם ואני חוזר לפה. כלומר, אני לא יודע כמה זמן אשאר כאן. אבל נראה. אני רוצה להמשיך אחר כך למַשהַד, באיראן, או קודם לחאלֶבּ ומשם למשהד. תלוי כמה כסף יישאר לי. סאלם הוא חצי בריטי חצי פלסטיני. אמרתי כבר שהוא מלונדון. מצחיק, הוא גם כותב כמוני, רגע לפני פרסום רומן ראשון. הוא פסימי לגבי החזרה שלנו, היהודים־הערבים, למשרק ולמגרב. אבל הוא חושב שכדאי לנסות. אולי בצדק הוא טוען שאי־אפשר להאמין שבזמן הקרוב נראה את השינוי המיוחל. אני אופטימי יותר, כי כל זרע שנזרע בתוך האדמה יכול להוביל אותנו לתרבות אחרת. והכול, כמו שאני תמיד אומר לך, מתחיל בתרבות. אנחנו צריכים להיפרד. את כבר יודעת את זה. זה מה שאת אמרת לאורך כל הדרך. ועכשיו אני מבין את זה. אני לא מתגעגע אלייך. כלומר אני כן מתגעגע אלייך, אבל לא במובן של אהבה, אלא מתוך הרגל וחיבה לעצות שלך. אין מישהי שהכירה אותי יותר טוב ממך. אני מסכים עם הפרידה ומצטער שהטרדתי אותךְ כל כך הרבה. בשביל זה כתבתי שזה אימייל אחרון, כי את ביקשת שלא אצור איתך קשר בשום צורה. אני גם מצטער, כשאני חושב על זה, שנתתי את הטלפון שלך לסאלם. אבל הוא בטוח לא יטריד אותך. רק ירצה שאולי תראי לו קצת את התרבות הצעירה, את יודעת. קחי אותו לסיבוב ברים בקסבה, הודנא ובחפלה. האמת, אולי הוא סתם היה מנומס. את יודעת איך זה אנשים בשדה תעופה, ועוד במטוסים. מדברים יותר מדי ואין להם כלום מאחורי הדיבורים. פשוט מדברים, אולי כדי להסיר את החרדה, ואולי משהו נפתח כשהחיה האנושית עוזבת את האדמה ומתקרבת לשמים.

קטע הסיפור "נצטרך מכונות אחרות, בכדי לעצור את הזמן" התפרסם לראשונה בספר הסיפורים הראשון שלי, מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בהוצאת Kinneret Zmora-Bitan Dvir. הסיפור ראה אור באסופת הסיפורים על זכות השיבה, בהוצאת Zochrot / זוכרות / ذاكرات 
dfedb8bcaa34de2bf87d888bfb793da4

הפרעת אכילה שהכרתי פעם [סיפור]

הפרעת אכילה שהכרתי פעם [סיפור]

הפעם הראשונה שגיליתי שלשונרא יש הפרעת אכילה היתה כשהיא לא הפסיקה לבכות, בחודש אוגוסט, כשהיא עברה לגור איתי ולא רצתה לומר לי, כבכל יום, איך היה בעבודה. היא לא נתנה לי לגעת בה. ורק אחרי נדנודים רבים הצלחתי להוציא ממנה את האמת: היא לא אכלה היום אפילו דבר קטן. מיד יצאנו ברגל לכיוון המסעדה האשכנזית הזאת שהיא אהבה. ואיך שאנחנו הולכים וחוצים את המדרכות האפלות של דיזנגוף, שאור שמש לא פוגע בהן, סיפרתי לה איך רֵעִי ואני היינו מתודלקים. ואיך עברנו את גבולות המציאות. אך לא חצינו רק גבול אחד או שניים. מצאנו את עצמנו עוברים על האטלס כולו, במהירות האל־אס־די.

"'רעי עיוני, יאללה, בוא נחתוך הביתה,' אני מציע ומחבק אותו מתוך מסיבת טראנס בחוף הבונים, דרומה מחיפה, כדי שנמצא את האוטו שלנו. זאת שעת זריחה שכבר העלתה שמש במרכבה של הרמס. אנו מבוססים בתוך הבוץ של בריכת דגים, אליה נופלים רבים מהרוקדים, שגם מתמלאים בבוץ, אבל לאף אחד לא אכפת.
"'אני… בסדר… באמת.' רעי עונה, ואני נשבע שאישוניו מתגלגלים.
"'אתה חייב לחזור איתי חזרה לחיפה,' אני קובע.
"'אני נשאר פה.'
"'אני לא משאיר אותך.'
"'אתה לא ההורים שלי.'
"'אתה מסטול אש, אהה.'
"'עזוב'תי באימשךָ.'
"'חאלס, בוא נלך לעשן.'
"'יש לך פה משהו?'
"'בבית, ג'ארס מָלָאנָה אורגינל.' רואה איך מבטו משתנה. הוא כמוני, אהב לעשן ג'ארס. ולא כל יום מקבלים את הסם המשובח הזה, שמגיע הרבה פעמים מוחבא בתוך איברי המין של אלו החוזרים מהודו. טולה של ג'ארס היא מוצר יקר ונדיר. ההַיי מאוד נקי ומרוכז ומטיס אותך לניצוצות של זוהר."
שונרא היתה עצבנית קצת, ולא הסכימה שנעצור אפילו לקנות בוטנים בפיצוצייה בדיזנגוף 200. היא הביטה בי, ולפתע צחקה. שאלתי אותה למה היא צוחקת. אבל היא התעלמה והמשיכה לצחוק. נשבע שלא הבנתי אותה. איכשהו תמיד צחקה במקומות הלא נכונים, וזה מה זה עיצבן אותי. אבל היינו חייבים להגיע למסעדה.
"דווקא נראה שנהניתם." שונרא לקחה את ידי מלאת חתכי־החתולים בידה הקשוחה (עבדה כאינסטלטורית מקצועית).
"הוא עשה לי את המוות, חשבתי שהוא עוד רגע יידלק ויהפוך לאבק."
"אני לא מבינה."
"אז תקשיבי עד הסוף."
"טוב, מה אתה כועס?"
"אני כועס?"
"כן."
"אני לא מאמין," עשיתי לה כדי להפיג לעצמי את המתח.
היה זה בדיזנגוף 185 ששונרא עצרה את המסע כדי לגלגל ולהדליק סיגריה על גבי ספסל ציבורי. היא הניחה מתחת לישבנה איזו ממחטה, ברח לה פלוץ ואני מצאתי את עצמי מעוצבן, מסרב לשבת ומנסה למצוא אוויר נקי. לא הבנתי מדוע כשאני רציתי לעצור זה לא היה בסדר. אבל הבלגתי. שמחתי שהסיפור שהמצאתי הביא לה מרגוע.
"את שומעת, שונרא, איך שהתחלנו ללכת ממסיבת האסיד, רעי התחיל לקלל אותי. הוא לא האמין לי שיש לי ג'ארס בבית. אני לא זוכר מה עשיתי לו, אבל הוא הבין שאני מנסה לכבות את הדלֵקה שלו. עשה לי, שאני זה שמחריב לו את המסיבות, ושנמאס לו מהכול, מהחיים, ושלא בא לו לחזור לעבודה (עבדנו ביחד — וככה הכרנו — באיזה מחסן אופיס־דיפו בקריית חיים), ובטח שלא לבית של ההורים שלי בקריית ים ד'. עשיתי לו, שילך לחפש. אבל ידעתי שזה לא אחראי. אל תשאלי אותי איך ידעתי. פשוט הרגשתי שזה לא אחראי. לא רציתי להשאיר אותו עצבני במסיבה. על החומר הזה אסור לכעוס כל כך הרבה, זה יכול להותיר לך צלקת רצינית בנפש. אז הצבעתי על הים החמים והשטוח ולא היה צורך לומר כלום, מבט אחד ורצנו עירומים לים, כמו זוג תינוקות שברחו מהלול חזרה לתוך הרחם. נכנסו ושחינו עמוק לתוך המים. ושמה צעקתי עליו, שהוא דפוק, ושיתחיל להבין שאין דרך חזרה, זה החיים, החרא שלהם, הסירחון, שמגיע עד הצוואר. אין לאן ללכת. היום אני מבין את זה שרק ילדים עשירים כמוהו יכלו להודות לי על השטיפה הזאת. את מבינה, הוא גדל בכלל על ההר בשכונה העשירה של דֶניָה. וכשהוא מרד, אז זה לא המרד שלנו. אצלם ההתנגדות מנוהלת מהקומה העליונה של הווילה, כשלאבא יש כמה אלפים שיכולים לקנות ולהשתיק כל תשוקה חתרנית. הכוח מושל שמה, ולא העובדות המרות של החיים, שמותירות אותי'ותָך בצד האפל."
(אבל למי אני אומר את זה? אני אומר את הדברים לשונרא, שבאה ממעמד בינוני, שמתכחש למעמדו, אבל שיהיה.)
"בכל מקרה, רעי התחיל לצחוק. והשתולל בטרֵפה ולא יכול היה להפסיק, יעני הפך מָטְרוּף לגמרי. נשבע לךְ שלקחתי אותו בידיים מהחול ושמתי אותו ככה באוטו. ובדרך חזרה לבית שלי הוא שינה את פניו ושקע בעצבות גדולה, כאילו כל הדיכאון של העולם ישב לו במוח. אני נשבע לך, לא יכולתי להאמין שאדם יכול לשקוע ככה. המצבי רוח הקפריזיים האלו (אגב, בגלל זה אני הפסקתי עם האקסטה). בכל מקרה, אני עוד הייתי יותר מסטול ממנו, כי נדלקו לי שניים וחצי טריפים ואיזה ספיד שקניתי על הדרך. כשעצרנו בכביש הישן על כפר פראדיס, לאכול משהו, הוא בכה ואני רק גילגלתי עיניים ודחסתי כמה שיותר חומוס או קובות או מקלובה או מג'דרה אל תוככי הקיבה המסכנה שלי, ותאמיני או לא, אבל הוא נהג בדרך לבית שלי, ואני לא מבין בכלל איך הגענו הביתה בשלום."

 

[קטע מסיפור קצר ”הפרעת אכילה שהכרתי פעם“, מופיע בספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בהוצאת Kinneret Zmora-Bitan Dvir, 2014]

לדובב מתים-חיים

maariv2-10-2014המשורר מתי שמואלוף (42), שהוציא חמישה ספרי שירה ונודע כאקטיביסט חברתי רדיקלי – בין מקימי "ערס פואטיקה", איגוד המשוררים, גרילה תרבות ויוזמות אחרות – עשה קפיצת מדרגה והוציא את ספר סיפוריו הראשון, "מקלחת של חושך וסיפורים אחרים", בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת העורך הידוע פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק. ספר מסקרן, גדוש סיפורי אימה מצמררים. ראיון עם דודי אור, התפרסם לראשונה בעיתון מעריב, 2.10.2014

מדוע החברה הישראלית צריכה ספר של סיפורי אימה?
"לא יודע בדיוק מהי הסיבה. היד שלי הניעה אותי לחפש רוחות, ערפדים, מלאכים, זומבים, מתים-חיים, ולדובב אותם. לפעמים הם כועסים בגלל אהבה נכזבת, לפעמים בגלל בעיות משפחתיות, ולפעמים זה גם מתרחב לשאלות חברתיות".

היית פעיל מאוד, ארגנת הפגנות ופתאום עשית אקזיט והתמקמת בברלין לכתוב את החלק השלישי של הספר. איך ומה פתאום השתנית לנו?
"הגעתי לשלב שבו הרגשתי מרוקן, שחוק, מיואש ואבוד, בעולם שהיה כה ברור, בהיר ונהיר לי רגע לפני. לא יכולתי יותר להקריא שירה מזרחית, חברתית ופוליטית. חיפשתי את הקול שלי, ומצאתי אותו באמנות חדשה: כתיבת סיפורים. לשמחתי, מצאתי גם הוצאה גדולה ועורכים מעולים שהאמינו בי".

אתה מצטער על כל הפעילות התרבותית-חברתית החתרנית שלקחת בה חלק במשך עשור?
"אף שאני גאה בעשייה, כן, יש בתוכי מקום שהיה רוצה לוותר על הכל, ולהישאר מאז ומעולם בתוך הסיפורים, כי פרוזה הפכה לאהבת חיי".

איך זה לשבת בברלין ולכתוב בעברית? למי אתה כותב? האם יש משמעות של כתיבה בעברית מחוץ לישראל?
"חייתי 42 שנים בישראל, ורק בשנה האחרונה לקחתי שנת חופש להתגורר בברלין ולכתוב שם את הפרק האחרון של הספר. זה מוזר, פתאום אני מסתכל על ההורים שלי, שהיגרו עם ההורים שלהם ממדינות כמו סוריה, איראן ועיראק לישראל, ואני מבין ותם טוב יותר. כי ישראל היא חברת מהגרים; וההגירה, הפליטות, התלישות, המעבר בין תרבויות והזרות – מוכּרות ומובנות לי יותר".

"זאת כי גם אני יושב כל כך רחוק, ומרגיש זר בחברה הגרמנית. יש משמעות לכתיבה בעברית בכל מקום בעולם, כי זאת המציאות היהודית, שאיננה שייכת רק לטריטוריה. אך ברור שאני כותב קודם כל לחברה הישראלית. באופן בסיסי, החלק האחרון של הספר שייך גם לכל קהילת המהגרים של ברלין".

אז זהו, רע לך, ועזבת את ישראל? אני לא מבין. חזרת להשיק את הספר בישראל וחזרת לגרמניה?
"לא. נסעתי הרבה בשביל להתפתח אמנותית, ספרותית ותרבותית, בדיוק כמו ששחקני כדורגל ישראלים נוסעים לשחק באירופה. כן, באתי כדי לחגוג עם הספר,שהוא שייך לכל בני המשפחה שלי, כפרה עליהם, ועם החבר'ה והקוראים. אני נשאר כאן חודש, וחוזר כדי להמשיך ולכתוב ספר נוסף. אבל יש לי רק אזרחות ישראלית, וזאת שהות זמנית".

איך הרגשת במלחמה האחרונה?
"פחדתי בעיקר על כל קרובַי ויקירַי. רציתי שהמלחמה תיגמר, אני רוצה, כמו כל אזרחי ישראל, לחיות חיים נורמליים. אך דווקא המרחק נתן לי שקט ליצירה".

הדברים התפרסמו לראשונה במעריב, 2.10.2014 ונכתבו על ידי דודי אור.

***

עוד על הספר

* הספר למכירה בצומת ספרים

* ניתן להזמין מחו"ל

* קיראו: מאמר קצר שבו אני מספר (מתארח ב"קורא בספרים") על הסיבות שהניעו אותי להשתמש בז'אנר האימה במסגרת ספר הביכורים שלו "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים"

* הקשיבו: ראיון נפלא של רונה גרשון-תלמי ברשת א' בתוכנית "המוסף לספרות"

* קיראו: ראיון נפלא של לי פלר בטיימאאוט על הספר המחדש "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת כנרת זמורה דביר. אפשר לקרוא אותו ברשת

* צפו: מדבר על התהליך של כתיבת החלק השלישי של הספר בברלין, בתוכנית של אורלי וגיא, ערוץ 10

* קטע מהסיפור "צריך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן" התפרסם בבלוג של "שיחה מקומית"

* טל גולדשטיין בטור 'הצעה לספר' – בחיה רעה-מדור הספרות של מגפון ממליצה על הספר

* הדור החדש של הספרות הישראלית … בימים אלו הוציא שמואלוף לאור ספר חדש, "מקלחת של חושך וסיפורים אחרים". מדובר בניצחון משמעותי" : שלמה בן דוד על הספר "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בעיתון "מעריב" 

* הספר נבחר לחמשת הספרים המעניינים שייצאו בקיץ, טיימאאוט

* הדף של הספר בפייסבוק

* עוד על הספר

שמח ומתרגש לקראת הספר החדש שלי בהוצאת זמורה ביתן, שהולך וקרב לחנויות הספרים

צילום: תומר חרבי. לא ניתן לשימוש מסחרי.
צילום: תומר חרבי.

שמח ומתרגש לקראת הספר החדש שלי בהוצאת זמורה ביתן, שהולך וקרב לחנויות הספרים


על "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים":

דמות בדיונית שרוצה לנקום בסופר שהכניס אותה להיריון והדביק אותה באיידס; יוצר שנפטר מניתוח פשוט מספר את סיפור חייו ואהבתו לרקדנית שרצתה להיות משוררת; פילוסוף יווני מצייץ בטוויטר; כותב ישראלי מתוסכל בברלין שלאחר האפוקליפסה מגלה את גיבור ספרו הקודם יושב לידו בבר; סופר מזדקן מוכר את נשמתו לשטן…
דמויות אלו ועוד רבות אחרות ממלאות את דפי קובץ הסיפורים הראשון של המשורר מתי שמואלוף. כולן מכרסמות בשוליו של עולם הספרות, מתדפקות על דלתו ומבקשות במפגיע להתקבל, להיאהב, להיראות, על אף ועל כל פגמיהן. קולותיהן מתנגשים אלה באלה, נשברים ומשתקפים זה בזה עד אין קץ, מתכנסים זה בתוך זה רק על מנת להתנפץ שוב לרסיסים.
אהבה ומוות, זהות ואלימות, גלות ושיבה מתערבלים ללא הרף בסיפוריו של שמואלוף, המאוכלסים ביצורי בעתה, כפילים, תאומים, חילופי זהויות ומִגדרים ומצבי תודעה משתנים. שמואלוף מציף את הקורא בפרוזה חסרת רחמים, שאינה מנסה לחבב עצמה, תובענית ועריצה, אך גם כזו שקשה להתנגד לה ולהישאר אדישים לקסמיה הפרועים.
בלשון היברידית, יצור כלאיים של פרוזה משולחת רסן ופיוט מלוטש, הוא כולא את נמעניו במבוך מראות תודעתי של גותיקה פוסט מודרנית, ארס־פואטיקה מסויטת ורומנטיקה רדופה.
(תמר ביאליק)