בטרור של זהויות עם שולר [סיפור]

2016-04-06 00.33.48

אני ושולר יושבים בבר מואר באור זהוב בקרויצברג. הבר מלא צעירים. על הקיר גבוה מימין לנו, ציור מעוות של נערה עם דובי, שאולי מרמז לאליס בארץ הפלאות. אני מזמין פרנו, שיזכיר לי בבלנד החום שלו את הערק. שולר מזמין לימונדה, כי תכף הוא הולך לכנס של העבודה. הכרתי את שולר כשהלכתי לקנות מעיל לחורף, ולא סמכתי על המוכר בחנות. שאלתי את שולר, שגם הגיע לקנות מעיל, אם הוא בטוח שהמעיל יחזיק אותי בשעות הקפואות של מינוס עשרים וחמש מעלות, והוא הבטיח שכן. התברר לי ששולר עצמו חיפש במשך שבועות אחרי מעיל, אך לא ידע מה לקנות. זאת אחרי שבאמצע החורף האחרון הוא נשבע לעצמו שלא יקמץ עוד בקניית מעיל. בחורף האחרון הוא השתמש בטכניקת לבוש של קליפות בצל. ונמאס לו מכל השכבות. הוא קנה מעיל בצבע צבאי שהגעיל אותי, ואני קניתי את אותו מעיל בצבע חמים יותר. אחר כך הלכנו לקפה ובירה, והיה יום נפלא. זה המעיל הכי יקר שקניתי בחיי. כבר בפגישה חשבתי ששולר מתחיל איתי, כי הוא גיי. אבל איך מזהים גיי? הרי זה לגמרי לא אני, להיות כל כך מזהה אחרים, בדיוק כמו שלא הייתי רוצה לזהות את עצמי. זאת הרי הדעה הליברלית. ואין מה להסתיר שכך חשבתי, והייתי בעייתי, בדיוק כמו שאלו האחרים שבעייתיים כלפַּי. העובדה שהיה נחמד כגבר, מסורק, מגולח, עם שיער בלונדיני מעוצב וחיוך מפליא, ההבנה שלו במעילים — הכול התחבר לי.
שולר לא הפסיק לחזר אחרַי אחרֵי הפגישה הזאתי. ואני, שפוחד מחברים חדשים, לא באמת נעניתי. מה שהפך אותי לבחור עסוק בעיניו. אבל בכל זאת שמחתי לראותו. בחור בלונדיני, יפהפה, עם גלח בצדדים, מעיל אפור (עדיין לא עברנו ממעילי סתיו לחורף), סוודר בהיר, מכנסיים עוד יותר בהירים ונעליים עוד יותר בהירות. עיניים צרות וחיוך שחושף שיניים לבנות ואף קטנטון כבוטן.
"על מה אתה כותב עכשיו?" שאל אותי שולר.
"אני כותב ממואר על הסיפורים שמתגלגלים אלי בברלין. זה מעין זיכרונות שלי מהחודשיים האחרונים."
"אין לי הרבה סיפורים מעניינים, אבל יש לי אחד שאולי יתאים לך."
"לך על זה," אני אומר, ושם לב שבחורה עם שיער שחור על הבר מחייכת אלי. אחר כך התברר לי שהיא אנגלייה, שבאה במיוחד למסיבת יומולדת של חברים בברלין.
"כשהייתי בן עשרים ואחת הייתי משועמם מהחיים בברלין והחלטתי לנסוע למקום אקזוטי, אז קניתי כרטיס ליפן. גרתי בטוקיו בתוך הוסטל של גאיג'ין, שזה זר ביפנית, עם עוד שני בחורים. הם היו טיפוסים. אני אומר לך. האחד היה אמריקאי, חבר בבונים החופשיים, שידע להתחיל עם כל בחורה מערבית שהוא רצה. הייתי די מופתע כשהוא הראה לי את הטכניקה שלו, אבל אט־אט הבנתי שהבנאדם רציני. ועוד בחור אוסטרלי שהראה לי תמונות איך פעם היה לו שיער אדום וזקן, והיום הוא היה לגמרי שונה, עם שיער שחור ובלי זקן ובייבי פייס. אחרי כמה זמן נסעתי לקיוטו לטיול קצר והתקשרתי לשאול את החבר האמריקאי מה קורה. הוא אמר לי שדברים מוזרים קרו עם הבחור האוסטרלי. שאלתי מה בדיוק, והוא אמר לי שהוא השאיר את הדברים שלו ונעלם. אמרתי, בטח נסע לטיול, כמוני. האמריקאי ביטל את דברי והוסיף שהגיעו חוקרים אמריקאים ויפנים לחפש אחריו. כשחזרתי, לאמריקאי היה מידע נוסף שהאיר את כל הפרשה בצורה מפחידה ביותר. מתברר שבאותו זמן היה פיגוע בשגרירות האמריקאית ביפן. הבחור האמריקאי השתמש בקשרים שלו בבונים החופשיים, שכללו גם סוכני סי־איי־אֵי. אחד מהם גילה לו שהבחור האוסטרלי נחשד במעורבות בפיגוע. מתברר שחייתי לצד טרוריסט ושתיתי איתו בירות, וזאת הסיבה שהוא החליף זהויות."
"אז הוא בטח בך," אמרתי לשולר, מנסה למצוא את הצד הטוב בסיפור, "הרי הוא הראה לך את כל התמונות שלו."
"כן, ואני חשבתי שזה סתם כי שתינו בירות ביחד, ואנשים אוהבים להראות לך תמונות כשהם שיכורים."
שולר המשיך לדבר, ואני חשבתי אם הוא יודע מה דעתי על טרור וטרוריסטים, ומה היה קורה אם הוא היה קורא את השיר "מחבל בשירה" שכתבתי במיוחד לקטלוג של האמנית אניסה אשכר.
2016-04-04 20.08.03
אני חושב מה היה קורה לו הייתי מספר לשולר על אהבתי לטרור, ללחימה על החופש, לניצחון של הגוף למען אחרים, אך לא באמצעי אלימות כי אם בטרור סימבולי של כתיבה, יצירה, דמיון וחזון, של התמוטטות גופֵי מחשבה בתוך תרבות ההתנגדות, וההתנגדות בתרבות, יעני כל מה שעשינו בשנים האחרונות לפני עזיבתי לברלין. אבל הוא היה כל כך מבוהל מהסיפור שסיפר לי. ודווקא בגלל הזרות בינינו יכולתי לא להיות לרגע השחור, הזר והערבי המחבל שאני כל כך אוהב ומתמרד בשיר נגד האמריקאים.
אני מנסה להעביר נושא בשיחה ולשאול מדוע חבר שלו לא בא איתו לשתות איתי, כי ראיתי בפייסבוק שהוא נשוי לבחור, וציפיתי שבחור יפה כמוהו יהיה גיי. אבל הוא מבין את הרמז וצוחק ואומר לי שהוא לא גיי וזה רק בדיחה. ואני נופל חזק ומספר לו על היחסים שהיו לי עם גברים. והוא נבהל קצת אבל בולע את הגלולה המרה, ואני לפתע מבין כמה דפוק הייתי. כי כל פעם שהוא דיבר איתי על נשים, חשבתי לעצמי שהוא פשוט מדבר על גברים ומתחפש לסטרייט. ועכשיו אני מבין שהוא דיבר ברצינות, ואילו רק אני הייתי כלוא במחשבה שהוא הומו. אז אני חושב שהוא הומו, והוא חושב שאני פוחד כמוהו ממחבלים, ושנינו דפוקים באותה המידה.

זונה, הם עושים לךְ [סיפור]

2016-03-29 21.12.34

זונה, הם עושים לךְ [סיפור]

אני הולכת ברחוב בתל־אביב, אחרי שחזרתי מחו"ל ואף אחד לא יודע מי אני. אף אחד לא יודע או זוכר את העבר שלי. אני לגמרי רגילה. כמו כולן. הולכת צעד אחר צעד. ובכל זאת אני מה זה פוחדת. מתה מפחד שיֵדעו. שפתאום אני אלך ומישהו יזכור את האף שלי, למרות שעברתי ניתוח. או שמישהו יזכור את הגבות שלי, למרות שאני דואגת למרוט אותן לגמרי אחרת. שמישהו יעבור לידי ויריח את הריח שלי מבעד לכל חומות הבושם. הכול יכול לקרות. אני הולכת ולא מצליחה לעצור את הכעס שלי על כל השנים שביזבזתי. אני זאת שהרוויחה את הקופה הגדולה והצליחה לצאת מתוך התעשייה. אבל עדיין כואב לי על הנערה הזאת, שבפעם הראשונה החליטה לתת בכסף את בתוליה לאבא של החברה הכי טובה שלה. הוא לא הציע כסף בהתחלה. אמר שהוא אוהב וכל הבולשיט הזה. אבל כבר אז היא ידעה שהוא משקר עליה. מה גם שלא היתה בדיוק בתולה. אלא רק הביאה סכין גילוח קטנטן בכדי שיהיה דם והוא יסופק וגנחה כמו שגנחה. והוא אכל את כל העסק והשאיר לה מאתיים וחמישים ש"ח. היא מיהרה לחברה הכי טובה שלה. ואני נשארתי עם הזיכרון של הכאב. זה לא כאב לי פיזית. למרות שהיו פעמים שחזרתי צולעת ולא יכולתי לשבת, מסוממת לגמרי, מטושטשת לחלוטין. אבל הצלחתי לצאת. זה מה שחשוב, ואני צריכה לשכוח. אני כבר שוכחת. בעצם כבר מחקתי את כל זה. אני הולכת ברחוב אלנבי בתל־אביב ואף אחד לא מכיר אותי. רק ג'וי, בת אחותי, באה לבקר אותי בסנטר. אנחנו הולכות לפדיקור, מסאז' ומניקור. היא מלווה אותי, ואני מבטיחה לה יום כיף והיא אוהבת את המתנות שלי. במיוחד כי אמא שלה מסכנה כל כך ואין לה כסף לתת לה. אני מסתכלת עליה ורואה אותי. אבל אצלי זה השתלם, ואצל האחרות לא נותר דבר. אני זוכרת כל כך הרבה מוצלחות ממני שגמרו בהתמכרות, שהתאבדו, שהשתגעו, שנרצחו, שנאסרו, שנעלמו, ופתאום בלעה אותן האדמה. ולא ראיתי אותן עד היום. ויש לי חשד סביר להניח שהם קברו אותן. אבל מה אני חופרת לעצמי במוח כשג'וי כזאת חמודה.

"אני הולך בין הקברים ומחפש את המצבה של אבא בבית העלמין סגולה בפתח תקווה" [סיפור]

אני הולך בין הקברים ומחפש את המצבה של אבא בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. ואני לא מצליח לזכור, קל וחומר שאין לי אמצעים אלקטרוניים, כמו ג'י־פי־אס או ווייז או אייפון. אני מחפש אחריו, אתם אומרים שנים, ימים, שעות, דקות, שניות, רגעים, ואילו אצלי החיפוש הוא החיים. אני מחפש אחר הרוח של אבא ומשום מה פוחד לראות את קברי. אני שם לב שמביטים בי מתים אחרים ולא תמיד יודעים שאני כמוהם. אני מרחם עליהם, אבל לא מתפקידי להודיע להם על פטירתם. ניסיתי כמה פעמים לדבר עם כמה ילדים, ובהם יהודה, שהזכיר לי את עצמי, מתולתל, צבע חום, גבות מחוברות ולא מסודרות, שפם מתפקע, לחיים שאובות, ראש מרובע ופה עם שפתיים עבות. בטן שטוחה, ידיים ארוכות, רגליים קצרות. הוא התרוצץ בשיגעון ממקום למקום וחיפש אצבעות של שוקולד. עצרתי אותו בכוח. הושבתי אותו על ברכי והבטתי ישר בעיניו. אבל הוא לא הפסיק לבכות. משום מה הוא לא התנגד. בכיתי וחשבתי שהדמעות שלי יאמרו לו הכול. אבל הוא קם ועזב אותי. אני בטוח שהיה בו משהו שֹטני. אולי כישוף שנתקע בו. אולי אני מדמיין את הדברים. ולמי אני בכלל מספר את כל זה ומדוע? מישהו מקשיב לקול שלי שעולה או יורד בינות הקברים?

קטע מתוך הסיפור "לחפש ללא הצלחה, אחרי אב מת" המופיע בספרי הראשון מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בהוצאת כנרת זמורה ביתן

"הוא דחף את אצבעותיו לתוך הנרתיק היבש שלי, שלחתי את ידי אל הביצים שלו" [סיפור]

 CC0 Public Domain
CC0 Public Domain

חורבנה של המציאות: הפרק השלישי [סיפור]

הוא דחף את אצבעותיו לתוך הנרתיק היבש שלי, שלחתי את ידי אל הביצים שלו, אהבתי את האיטיות, הוא לא ייתן לי חדירה מהירה, אלא אם כן אצווה עליו, וחוץ מזה לאחרונה תקפה אותי איזו פטרייה שגרמה לי להימשח בנוזל הסיכה הטבעי הזה באיטיות רבה. ולכן הדרכתי אותו והוא היה באמת תלמיד טוב ולא במקרה הגענו לסיבוב השלישי. לפעמים אני חושבת שאני רוצה תלמידים חדשים, ודי מובן לי שהוא גם חושב על אחרות, גם כשאנחנו ביחד. בזמן שהוא התפשט, קפצתי ופתחתי את מפזר החום, ושמעתי מלמולים מחוץ לדלת. חייתי בדירת חדר ברחוב גורדון, פינת דיזנגוף. הדירה היתה מחולקת, ויכולתי לשמוע את המסדרון שהפריד בין הדירה שלי לדירה של הזוג הצעיר האחר. הוא הזיז את הפטמות שלי מצד לצד, הפעיל אותי כמו מכונת פינבול, ובינתיים ירד לי ולא הביט מעלה לבדוק אם אני גונחת באמת, וסימנתי לעצמי להעיר לו על כך. ובחוץ הרעשים התגברו, היה ברור שמישהי שאינה מוכרת לנו בּוֹכָה. מישהי ישבה מחוץ לדלת וייבבה בקול.

הוא הבין שמשהו קורה אבל לא הפסיק, עד שדחפתי אותו ממני. הבכי הפך לדפיקות מונוטוניות ומפחידות על הדלת שלנו. היא לא אמרה משהו ספציפי. אבל היה ברור שזאת הדלת שלנו ושהבכי קשור אלינו. השעה היתה קצת אחרי שלוש בלילה, ולא ידעתי מיהי ומה היא רוצה. לא היתה לי עֵינית בדלת וקיוויתי מאוד שהזוג שגר ממול יתעוררו ויבדקו מי זאת המשוגעת הזאת. הוא לא יצא מהמיטה, ושאלתי אותו שוב בקול הכי עדין, אם יש לו מושג מה קורה, ומי זאת המשוגעת שצורחת וצועקת שנפתח ובוכה ודופקת ללא הפסקה על הדלת. הוא מילמל משהו על כך שאין לו מושג מי זאת, אבל מעצם ההכחשה שלו הבנתי שיש לו קשר לכך.
מתוך הסיפור "חורבנה של המציאות: הפרק השלישי" המופיע בספר הסיפורים הראשון שלי "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת כנרת זמורה דביר.

*

אם אתם בברלין, מוזמנים לדיון על הסרט "מפריח היונים".

Yonim_Pos_Eng_330

 

"פחדתי שמא הוא חולה איידס" [סיפור]

"אסור לךָ לדבר איתי," הוא אמר באופן ברור, אסרטיבי, בהיר, כאילו אדם אחר לגמרי נולד ממנו. קולו היה שנוק וחנוק. מיתרי הגרון שלו נשמעו כמו של מעשן כבד. אך למרבה הפלא ציפורניו לא היו צהובות. "אסור לךָ לדבר איתי," הוא חזר בקצב הולך וגובר וללא הפסקה. קולו הסתלסל לתוך מערבולת מפותלת, מתארכת, מתאבכת ומשתוללת של טירוף מילולי: התקף אמוק שלא פגשתי.
אני לא זוכר באיזו נקודה הוא הפסיק ושתק, אבל המאבק היה קשה ומפחיד. מחיר הדממה הרקיע שחקים לאחר הצגת האֵימים שלו. מרוב שקט היה אפשר לשמוע אותנו נושמים בצורה שונה: אני בכבדות — שוקל להשתמש במשאף האסתמה הכחלחל שלי, והוא בקלילות — מחריש בכוח לא אנושי את חותם לבו וריאותיו. גופו, שהיה רך וקל להנעה, נענה לי. רק שפתיו התמלאו ריר לבן, לא נשלט. רוק שהצטבר כאזהרה דחופה בזוויות הפה. פחדתי שמא הוא חולה איידס, זאבת, או כלבת והשד יודע מה. כמה פעמים התרעתי בפני האחמ"ש שלי, שנזדקק לכפפות מנתחים כדי לשמור על כפות ידינו מזיהומים. כעסתי על עצמי שלא השקעתי סכום כסף קטן בכדי להגן על עצמי. אזקתי אותו בכוח. הבטתי סביב בכל השטח. לשמחתי, אף אחד לא הביט אלינו. אוטובוס של פנסיונרים ממועדון הבינגו המשותף של היישובים להבים ואל־עראקיב היה אמור להגיע, אך כנראה איחר.

"המוות הולך אחרייךְ" [סיפור]

"אסור לך להישאר כאן."
"למה?"
"כי המוות הולך אחרייךְ."
"אני לא רוצה למות."
"אף אחד לא רוצה."
"למה לא הוצאת אותי מהקבר?"
אמא נחנקה ולא הצליחה לומר דבר.
"הלכתי לבקר גם את יהלי."
"לא." ויקי תלשה את שערותיה וזעקה לשמים.
"הם פחדו ממני"
"את הרגת אותם?"
שתקתי.
"ילדה שלי, מה קרה לךְ?"
"אני לא ילדה שלךְ."
"השם ישמור, מה עשית?"
לא עניתי.
"ילדה שלי, מה עשית?"
"הלכתי לבקר אותם."
"אלוהים, מה עשיתָ לי?"
לא היה טעם לענות.

מתוך סיפור הנושא בספר הסיפורים מקלחת של חושך וסיפורים נוספיםבהוצאת כנרת זמורה דביר

" ואני אפתח לך את התחת שלי" [סיפור]

אלוהים, תן לי יום אחד, שעה אחת, דקה אחת, שנייה אחת, רגע אחד עם אמא שלי. אני מתחנן, משתחווה, מתפלל, ואני אפתח לך את התחת שלי, ואני אתן לך את מיתרי הקול שלי, ואת כל מה שנשאר לי. קח הכול. אבא שבמרומים, קח הכול, תן לי את אמא שלי. תן לי עוד רגע איתה. אני משתרלל, מתרקד, מתנגן, מתפשט, משתגע כאן. לא יכול יותר. חייב לשמוע את הקול שלה. להביט עוד רגע בפנים שלה. אלוהים, אתה בכלל זוכר אותי? אני הילד שרצחו בשכונה.

אני זה שכולם שנאו אותי. אני זה שלא הספקתי להכיר ילדה אחרת. אלוהים, אתה בכלל קיים? אתה מקשיב לי? אם אתה שומע, אז תן לי סימן. ואם אתה לא יכול לתת לי את אמא, אז לפחות תדאג שיזרקו איזה בטון על אבא, שימחצו לו את הראש הגדול הזה והגוף הגוצי. הגמד הזה שנתן לי להיות הילד הכי נמוך בכיתה. קח ממנו את הכול. כל מה שהוא רצה וירצה. את האישה שאיתה הוא החליף את אמא. את המכונית שקנה בכסף שנתנו לו בצבא, אחרי שחתם קבע. קח ממנו את הכסף ששם במשכנתא ותמחק לו אותו בהימורים. מצדי שיתמכר לווינר וישכח מכל המשפחה שלנו. שלאמא לא יהיה כסף והיא תחזור לגור אצל השכנה, כמו אז לפני שהם הכירו.

אלוהים, תעשה משהו קטן בשבילי. אני הילד שרצחו בשכונה. זה אני שהדם שלו מדבר אליך מתוך הפרח המגעיל שבחצר, אני זה שמתחבא בין הבטון. אני הילד המסכן שכולם דרכו לו על הפרצוף, ומישהו אפילו שילשל על הגופה שלו. ולאף אחד לא היה אכפת כי נשיא ארצות הברית בדיוק באותו זמן הגיע לארץ.

קטע מהסיפור "נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן", בספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, Kinneret Zmora-Bitan Dvir.