חללית 2666 שוברת את גבולות היקום

image

הרומאן 2666 של רוברטו בולניו (הוצאת עם עובד) הוא כמו חללית שנשלחת אל מעבר למערכת הכוכבים, אל ירכתי החלל הלא נודע של המילים.

בולניו מנצל עד תום את האפשרות הגלומה בכתיבת פרוזה. הוא כתב חמישה ספרים בכדי לדאוג לעתיד משפחתו, אך הספרים אוחדו לספר אחד ובצדק. הספר מביא לפנינו את הכישרון הייחודי של בולניו בבריאת עולמות נפרדים ושליטה מסחררת בפרטים. הוא לועג לאקדמיה, מזועזע מהשחיתות במקסיקו, ומסביר כיצד צומח סופר. ובתוך כך נפרד מאיתנו בחיוך, כי הוא המאסטר של האירוניה שלא נמצאת בכתיבה בעברית.

באופן אישי אספר שלא רציתי שהספר ייגמר במהלך הקריאה. ולא רציתי לצאת מהבית. ומיד קניתי עוד ספר שלו בכדי שלא ייגמר לי לעולם.

רשעות קלילה ומינורית: אפר, מחט, עיפרון וגפרור לרוברט ואלזר

cc: ויקיפדיה
רוברט ואלזר, 1890 בערך

רוברט ואלזר, "אפר, מחט, עיפרון וגפרור", תרגמה טלי קונס, בחרה וערכה: אילנה המרמן, הוצאת עם-עובד, 2013, 192 עמודים.

מה קושר את הזמר האמריקאי דניאל ג'ונסטון שהופיע לאחרונה בבארבי, ליוצרים שהוצגו בתערוכה "במעגלים אחרים: אמנים אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים" שאצרה רותי דירקטור במוזיאון חיפה, אל ספרו של רוברט ואלזר שמתפרסם בהוצאת עם-עובד? אתם בטח כבר מנחשים. כל השלושה הם יוצרי שוליים, שהתרבות המרכזית דחתה. לפעמים כמו ג'ונסטון הם זכו להכרה עוד בימי חייהם, אבל גם הם ייצגו את הדחוי (ג'ונסטון התפרסם בין השאר בשל האהדה של קורט קוביין המנוח שלבש את חולצת אלבומו של ג'ונסטון).

התרבות אוהבת יותר לאשר את ההעתקים של מה שעומד במרכזה, מאשר להכנס לדו-שיח עם השוליים שלה. כך היה במודרניזם. אך בעידן החדש של המאה עשרים ואחת, דברים השתנו. מרכזי תרבות, כמו גם תת-תרבויות יוצאים אל שולי החברה, אל המזבלה של התת מודע בכדי לחפש את הדבר הבא. והספרות של רוברט ואלזר היא בדיוק כזאת.

ואלזר היה "איש אומלל ורדוף פחדים. הוא התקשה להאריך לשבת במקום מגורים קבוע, וגם במשרותיו השונות לא הצליח להחזיק מעמד לאורך ימים […] רוב ימיו חי ואלזר בבדידות גדולה, ערירי וכמעט בלי ידידים. בפעילות הספרותית של ימיו לא השתלב כלל, וכל עצמו היה איש שוליים ב-1929 התאשפז במוסד לחולי נפש, שנהיה לו לבית, ועשה בו את 27 שנים הבאות  עד מותו בהתקף לב בשדה מושלג בשעת טיול ביחידות, ב-25 בדצמבר 1956" (כריכה פנימית).

רשעות קלילה

נהניתי לקרוא את הספר שיש בו מין קלילות, רישעות, הומור. מעניין לראות קשרים כל כך הדוקים לספרות שנכתבת בימינו. למשל השורות שחותמות את הסיפור "רודיה" הזכיר לי את "להטוט כובע" הסיפור של אתגר קרת מתוך " געגועי לקיסינג'ר" (1994):

"הוא ראה ציפור מנתרת אליו, קטנה-קטנה, ולכד אותה בכף יד, הוא רצה להסתכל בה מקרוב. כששב והניח אותה, היא פרשה את כנפיה הקטנות, פערה את מקורה הקטן, פרפרה ושבקה חיים. הרוצח עמד לו נבוך ואז פנה והלך משם בחיוך כנער גמלוני שלא הצליח לגעת בֶּעדין בְּעדינות." (עמוד 93).

הסיפור שנכתב 1924-1925 מלמד אותנו על ההתפכחות מהקידמה ומתחילת המאה העשרים, כסוג של התבוננות מפוכחת באלימות הטבועה באדם.