מי שעושה תרבות בחיפה, הוא גיבור תרבות

המאמר המלא על ספרה של לילך ובר, עלה באתר "סלונט". הוספתי גם ראיון עימה בכדי לחדד נקודות. באהבת חיפה מחיפאי בלב לחיפאית בפועל.

הספר "בסדר אחר" של לילך בר [הוצאת פרדס, בעריכת מיטל ניסים, 2017] שובר סדרים בחברה בישראל. הגבולות הלאומיים, המיניים נשברים בזה אחר זה. הספר מתחיל בשיחה עם השכנה. השכנה – לא ברור אם היא יציבה או לא. אך מה שברור הוא תפקידה של השירה: לצאת החוצה לרחוב, לשבת ולייצר דיאלוג, גם עם הדמויות הכי תלושות. בשיר "אין על מה": "אַתְּ יוֹשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט בִּקְצֵה הַסַּפְסָל / הִגּעְַתְּ לְכָאן בְּמִקְרֶה /  וְאַתְּ תַּמְתִּינִי עַד שֶׁמַּחְשְׁבוֹתַי יֻפְנוּ אֵלַיִךְ / אַתְּ תְּסַפְּרִי לִי מַעֲשִׂיָּה עַל יַלְדָּה עִם חָלָל / בֵּין עֶצֶם הַבְּרִיחַ לְעֶצֶם הָאַגָּן / וַאֲנִי אֶחְלֹק אִתָּךְ אֶת הַסּוֹדוֹת הֲכִי פָּחוֹת חֲשׁוּבִים / כִּי הֵם מְמַלְּאִים יוֹתֵר זְמַן פִּטְפּוּט / וְאֵין שׁוּם קְדִימוּת / בּמֶַּרְחָב המְַּשֻׁתָּף שֶׁנִּמִתָּח / מִכָּאן וְעַד לָעֲננָיִם" [עמוד 5] ציטטתי רק חלק מהשיר, אך אפשר לשמוע בשיר הפותח [שלא מתמיין בתוך השערים] את הירידה של השירה לרחוב [לשכונת הדר?], בניגוד לנטייה ההגמונית לשים אותה במגדלי השן, של אוניברסיטת חיפה.

בסדר אחר. שובר סדרים

חשוב להבין את הטופוגרפיה של חיפה בכדי להבין את השירה פורצת הגבולות של ובר. הרחוב של מסדה בחיפה, היכן שנפגשתי לא פעם עם לילך ובר, הוא מרחב אלטרנטיבי, שאין לו קיום דומה בת"א. יש בו מפגש יהודי-ערבי, תרבות פלסטינית עצמאית, מרחב פמיניסטי וקהילה מאוד הדוקה, שכל החברות וחברים מכירים אחד את השני. המעמד הבינוני השבע שהלך לקניונים, לכרמל וזנח והפנה את הגב להדר, הפך אותה, למקום שולי, אך דווקא בתוך אתר השוליים הרחבים, מתקיימת השירה של לילך ובר. והיא האוונגרד, שהולך לפני המחנה ומגלה רעיונות נפלאים. ישנו קאדר רענן של שירה חיפאית וצפונית שעולה מתוך רחוב מסדה והקריות. בין השמות אזכיר את המשוררים והמשוררות: ג'וני ספקטור, לילא נאטור, הילה זאנה, סמיר זועבי, נועם לוי, גרא דוידי, כרמית רוזן, הסופר אבי מוטהדה, הפעילות נעמה לזימי, ליהי יונה, גילה אביאני , חוקרת השירה רביד רובנר. בעבר, באותו רחוב, היה גם קפה של הוצאת הספרים הפלסטינית "ראייה" [Raya] והעורך שלה, המשורר והמוציא לאור הפורה בשיר סלאס [Bashir Shalash], שחזר מברלין להוציא עשרות ספרים. באותו רחוב אפשר לפגוש את הכותב והעורך הישאם נפאע, כחלק מהעיתון החיפאי אל-איתיחאד (בערבית: الاتحاد), השחקן סאלח בכרי ועוד. כמה רחובות למטה בעיר התחתית ישנה הוצאת "פרדס" שהפכה לבין ההוצאות המובילות בתחום השירה בישראל. לא במקרה, לילך ובר עורכת את כתב העת "אלת המסטיק" שמתקיים ויוצא רחוק מהזרקורים של המרכז השבע של השירה. אני מחזיק בגיליון השישי, מינואר 2015, שבו יש ניסויים פואטיים ממש מרתקים.

את הספר של ובר עורכת המשוררת מיטל ניסים. צריך להכיר את המנעד המאוד אינטימי של עריכה וכתיבה בין לילך ובר לבין המשוררת מיטל ניסים שעל ספרה "מורה. עובדת קבלן." כתבתי במאמר קודם  (ואת הספר ערכה לילך ובר, 2007). לילך בעבר סיפרה לי שהשיר, שמיטל ניסים כתבה עליה, גרם לה לשיתוק כתיבה. לכתוב ולערוך, הם כוחות אדירים של הנפש, והיכולת של שתיהן להיכנס אחת לתוך הפרדס של השנייה ולהישאר בחיים, הוא מעשה שדורש מחקר.

הזכות לתשוקה

אנחנו נכנסים לתוך שער הפואטי הראשון שנקרא "הזכות לתשוקה." בשיר "צפירה: "בָּאַסְפַלְט שֶׁנִּקְרַשׁ מִתַּחַת לַסּוּלְיוֹת /  נִבְלְעוּ מִדּוֹתַי הַקְּטַנּוֹת / נִשְׁאֲרוּ לְהָעִיד / עַל הַלֵּילוֹת / מֵאֲחוֹרֵי הַבִּנְיָן עִם סִיוַן / לְיַד הַמְּכוֹנִית עִם שׁוּנִית /  מֵעַל הַכְּרַךְ עִם יפְִתָּח  / בְּעֶרֶב יוֹם הַזִּכָּרוֹן  /  ואְָז בָּרַכּבֶֶת /  ואְָז בַּמִּטְבָּח." [עמוד 9]. אין כזאת זכות לתשוקה בחיים שלנו. נדמה שהתשוקה קשה יותר לביטוי בעולם שנמכר לקפיטל, והופך לפרסומת לא מושגת. אולי בגלל זה האספלט שנקרש מתחת לסוליות ובלע את מידותיה הקטנות, הוא סימן לבדידות האורבנית של העיר, והתשוקה מנסה לפורר אותה, ביום הזיכרון, לפורר את הלאומי, המוסכם, הקונבנציונאלי. מדוע שיר כזה נקרא צפירה. מה יש בצפירה שמפריע ללילך ובר. ובכן, הצפירה היא עצירה של הזמן לסמן את הלאומני, הדריכה על האחר, אי קבלתו ואי הקשבה לנרטיב המקביל להקמת המדינה. בצפירה, כמו רבים ורבות, ובר עושה אהבה. האהבה היא הסימן שבו עוצרים את הקיים, ולא המוות. זאת שירת הלל להנאה המינית, התשוקתית, הבי-סקסואלית, בלי אפשרויות לזיהוי מיני, פעם עם אישה, פעם עם גבר. נדמה כי השירה מגיעה למקום הזה, אחרי שהרוק כבר כתב את השיר הזה, אך ההוספה של הפוליטי היא הערך המוסף. בשיר של ענבל פרלומטר, "אם זה נגמר זה חבל," [מתוך "הקלטות אחרונות", 1998] היא גם מתעתעת באפשרויות המיניות שלנו לקיטלוג, ובמקום זה אנו נותרים לאהוב גם בנים וגם בנות כמו גם בשיר "Girls And Boys" של להקת בלייר משנת 1994 שגם שם "הבנים עושים בנות, שעושות בנים, כמו שבנים עושים" בתרגום חופשי. הרוח של הניינטיז נמזגת לתוך פוסט שנות האלפיים, בתוך הטופוגרפיה של חיפה.

אז שוברים את הצפירה, ועושות עושים אהבה, מאחורי הבניין, במטבח, ואם רצינו לדעת מה החזון המסתתר מאחורי יום הזיכרון לתשוקה של לילך ובר, אנו מעבירים דף, ומקבלים את השיר "בין ביירות לאל קודס": "אֲנִי רוֹצָה לְקוֹדֵד אוֹתָךְ / מִמִילִים שֶׁאַתְּ מְבִינָה / כְּדֵי שֶׁתִּהְיִי אִשָּׁה שֶׁאֵינִי מַכִּירָה / מִגְּבוּלוֹת עַצְמִי הַמְּצֻמְצָמִים / לֹא אֶרֶץ קְטַנָּה מֻקֶּפֶת אוֹיְבִים / בְּלִי צָבָא קָטָן וְחָכָם / נֵצֵא לְרוֹד טְרִיפּ / אֶל בֵּירוּת, רָמָאלְלָה, עַמָּאן / לֹא אֶפְצֶה פֶּה / כְּשֶׁנַהָג הַמּוֹנִית יִשְׁאַל מִן וֵין / תֹּאמְרִי פָלַסְטִין וַאֲנִי אֲהַנְהֵן / הַמַּסָּע הוּא לַהֲפֹךְ כָּל לֹא לְכֵן. /" [עמוד 10]. הקידוד הוא האמצעי הראשון שמראה לנו, שאנו כבר לא במציאות אלא בתוך מציאות מקודדת של מתכנתי מחשב. ובכל זאת, אנחנו נוסעים באהבת אישה לעצמה, לאחרת, לגוף שני, בגוף שני, שיוצאת מתוך הקידוד ועדיין כלואה בו, אבל רוצה בתקווה להפוך לאחרת; לצאת מהתסריט שכול ישראלי, ופלסטיני, ומזרח תיכוני, מכיר מאז התמוטטות האימפריה העות'מאנית. העצמי של לילך ובר הוא מפת ארץ ישראל, והיא רוצה להפוך אותו למפה חדשה, משוחררת מפטריכאליות, לצאת לרוד טריפ למזרח תיכון, פלסטיני, להפוך כל 'לא' ל'כן'. כמובן שאפשר לשמוע את רוחות הסיקסטיז, כמו שלנון שר, שהתשובה שלנו צריכה להיות 'כן', בשירו "משחקי מוח". לנון כותב, "Yes is the answer and you know that for sure / Yes is surrender you got to let it go" מתוך האלבום עם אותו שם [1973]. באמצע המסע מתברר שהגוף הישראלי, יהודי, עברי של לילך ובר, עובר שינוי: או שהיא עם פלסטינית, או שהיא פלסטינית בעצמה. אגב מצחיק שכאן לילך ובר עושה שימוש במילים 'רוד טריפ', כשבשיר אחר היא יוצאת נגד השימוש בלעז, מתוך כנעניות מזרח תיכוניות, עבריות, חיפאיות שכזאת. כנראה שאין דרך לברוח מלדבר בשפה האנגלית. השיר האופטימי הזה, הוא בעצם מעבר לתוך מחשב, לתוך קוד, ואולי בתוך כך, היא לועגת לבלתי אפשרויות שלו. ואולי בגלל זה הוא אפשרי רק בחלום של שלום, כלוא בתוכנת מחשב.

בשיר "רצועת חיפא" הופכת את חיפה לחיפא, עם א' בסוף, ורצועת עזה, בעצם משתנה לרצועת חיפה. "הֲלֹא אִם הָיוּ מַפְצִיצִים אוֹתָךְ / כְּמוֹ שֶׁמַּפְצִיצִים אֶת עַזָּה / לוּ בִּמְקוֹם רְצוּעַת עַזָּה / הָיְתָה רְצוּעַת חַיְפַא / בִּצְפוֹנָהּ אִלְבָּצָּה לְצַד אִל זִּיבּ מַחֲנֵה פְּלִיטִים אִלְחְ'דֵֿירָה / וּבִדְרוֹמָהּ טַנְטוּרָה /  אָז הָיִיתִי קוֹרֵאת לָךְ חַיְפַא חַבִּיבְּתִּי /  אָז לִבִּי הָיָה כֻּלּוֹ שֶׁלָּךְ." סימון הטריטוריה של ובר, הוא הפיכת המפרץ מטנטורה, שהיה היכן שהוקמה מדינת אכזיב, לחדרה, היכן ששכנה אלח'דירה. כך אנו מקבלים אהבה, רק אם שם האויב היה מונח על שמה של חיפה. מצחיק כי חיפה כשלעצמה הייתה עיר פלסטינית גאה, מודרנית ועצמאית לפני מלחמת 48, כך שנמתח קו בין 48, לימינו. המצור על עזה, הוא המצור על חיפה. הגטואיזציה של עזה, היא הגטואיזציה של עזה. הלב של המשוררת היה שייך לעיר, רק אם היו מפציצים את חיפה. כמובן שזאת מחשבה בלתי אפשרית, אך בתוך השירה מצבים כאלו מתקיימים, בכדי להגיד, האהבה יכולה להתקיים רק כשהאויבת המופצצת הופכת לידידה מופצצת. רק כשמתבטל ההבדל בין אויב לידיד. רק כשהתנאים משתווים החמלה פורחת.

בשיר "מרצפות" [עמ' 13] התופת מתרחבת. אם עד כה שברנו גבולות מיניים, מגדריים, מזרח תיכוניים, חיפאיים, עכשיו הגענו לגבולות מעמדיים. המרצפות עליהן אנו עומדות, הן אלו שמזכירות לנו, שקיים תחתן סיפור של דיכוי מעמדי. הרעב הזה הוא חלק מרצפת ביתינו, והולך בתוך המחשבה לתוך ההווה והעתיד. נקרא את השיר "מרצפות": "מִי הִנִּיחַ אֶת הַמִּרְצָפוֹת הָאֵלֶּה / מִי יִצֵּר אֶת הַמִּרְצָפוֹת הָאֵלֶּה /  כָּךְ שֶׁיַּחְזִיקוּ מַעֲמָד עֶשְׂרוֹת שָׁנִים /  בָּהֶן תְּנָאֵי הָעֲבוֹדָה הִדַּרְדְּרוּ /  בַּמִּדְרוֹן בּוֹ מִתְגּוֹלְלִים / עוֹבְדִים לֹא מְאֻגָּדִים / בֵּין הַכַּפְתּוֹרִים בְּקֻפְסַת פַּח / לְצַד אֹסֶף מַחְזִיקֵי מַפְתְּחוֹת / מֻנָּח פִּנְקַס חַבְרַת הַהִסְתַּדְּרוּת שֶׁל סָבָתִי / וְעִם כָּל נְשִימָה / הַפֶּנְסְיָה הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת / וּמִי בִּכְלָל מְדַבֶּרֶת עַל תְּנָאִים סוֹצְיָאלִיִּים" .

המבט למרצפות, לתחתית, לאדמה, לסוף, הוא גם המבט לתנאי העבודה, להיעדר זכויות עובדים [האם זכויות הן חלק מהזכות לתשוקה?] ולפתע המבט אל העבר מוליד מבט אל כפתורים בקופסת פח, אוסף מחזיקי מפתחות מן העבר, שמזכיר את הפריווילגיה, פנקס חברת ההסתדרות של סבתה של ובר. במציאות הישראלית היו כאלו שהיה להם את פנקס הסתדרות ואלו שלא היה להם. שווים ושווים פחות. אך בו בזמן התקיימה חברה מאוגדת, שהופרטה בימינו, והרי בה עוסק גם הספר של מיטל ניסים, "מורה. עובדת קבלן." ובר משווה את עצמה לסבתה, שהפנסיה מתרחקת ממנה. המעמד הבינוני האשכנזי שפעם היה פריווילגי, מגלה את עצמו לפתע כסוג קרוב למפתן המעמד הנמוך המוחלש. בתוך כך, חשוב לציין את הפוליטיזציה שערכה תנועת גרילה תרבות לשירה ונתנה פה לדיבור על הפוליטי והחברתי בתוך השירה, בניגוד לשתיקה של שנות השמונים והתשעים בנושאים כלכליים כאלו.

שיר הנושא של השער הזה, "הזכות לתשוקה", גם מכיל בתוכו את הכותרת של הספר "סדר אחר" רק בלי הב' שהופכת אותנו לקוראים שירה בסדר אחר. השיר הפרוזאי מגלה בתוכו תובנה נסתרת, "…אֵיכְשֶׁהוּ גַּם פַּעַם אַחַת וּשְׁלוֹשָׁה כִּמְעַטִּים מַסְפִּיקִים כְּדֵי לְהָפִיק אֶת כָּל הָאֵימָה שֶׁאֲנָשִׁים מֻכָּרִים מְזַמְּנִים./ כְּמוֹ שֶׁתַּיָּרִים חַיָּבִים לִהְיוֹת נֶחְמָדִים כְּדֵי לְהַסְתִּיר אֶת הַחַטְטָנוּת שֶׁלָּהֶם בַּחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים…" (עמוד 14). לפתע אנו מבינים מה עומד בפני לילך ובר. היא מפחדת מיחסים זמניים, שלא באמת משרישים את עצמם לאדמה. החיים האלו שלכאורה קלים על פני האדמה, הם כבדים. החטטנות בחיי המשוררת, מצד השירה, החטטנות בחיי המדינה, בחיי השכנה, הכול נהיה קל, וחולף, והיא לא מרגישה אחיזה בתוכה. זה לא רק העבודה או הפוליטיקה, זה הניהול של האהבה. איך מגיעים לזכות בתשוקה, שיש בה עומק, אבל אין בה גבולות מגדריים. זאת שאלה שדור שלם שואל.  אנו למדים שכל התשוקות הפוליטיות מסתירות מתחתן מבנה של אימה, שנוצר במפגש הזה מול השכנה, מול העצמי, מול האחר, האחרת, מתוך אי יכולת להרגיש בתוכו משמעות עמוקה. האם זה מבנה בורגני של מחשבה שרוצה התמסדות, למרות הרדיקליות? האם אפשר להעמיד אותם במבנים, ולומר שהמבנה הבורגני הוא מתחת לפוליטי? ואולי בתוך כך, כדאי לעצור את קריאת השירים, ולתת לכם להמשיך לקפוץ לקסם של הספר הזה.

נעים להכיר, לילך ובר | מראיין: מתי שמואלוף 

היי לילך, איפה אני תופס אותך עכשיו בכתיבת התשובות לראיון?

היי מתי, אני מאד שמחה על השיחה הזאת. אני יושבת עכשיו בדירה שלי בחיפה. אני גרה בדירה של סבתא נלי, שהייתה האדם הכי קרוב אלי.

מזל טוב על הספר. מדוע רק עכשיו הוא יוצא לאור, אני מכיר את שירתך כבר זמן רב. 

תודה רבה 🙂

לקח לי זמן להתייחס ברצינות לשירה שלי. תמיד הרגשתי שהפרויקט שלי הוא בפרוזה. בלימודי כתיבה יוצרת לקחתי סדנת שירה אצל מאיר ויזלטיר ושם אחרי הרבה שנים שהפניתי עורף לשירה, הצלחתי למצוא בזה טעם. חבר אמר לי אז שהפרוזה שלי פיוטית והשירה שלי פרוזאית ומשהו באמירה הזו עזר לי לא להיכנע לדיכוטומיה הזו ולמצוא את הסיפור שלי.

חוץ מהמהמורה הז׳אנרית גם לקח לי זמן להבין מה התדר שאני פועלת בו ואני חושבת שקיבצתי את השירים שנתנו לי הכי הרבה בתקווה שהם יבואו טוב ולו לעוד מישהי.

באחד הראיונות כתבת שהתאהבת ממש במיטל ניסים, העורכת של הספר, ומשוררת בפני עצמה. התוכלי לספר על תהליך ההתאהבות ובתוך זה גם על תהליך העבודה על הספר?

הפגישה עם מיטל נסים שינתה את האופן בו תפשתי שירה. אחרי החיבור הילדי והאינטואיטיבי הרבה שנים לא הצלחתי למצוא עניין בקריאת שירה. מיטל הקריאה לי שירה, שלה ושל אחרות, על הדשא באוניברסיטת חיפה שם נפגשנו ודרך הקול שלה והעבודה המשותפת על "אלת המסטיק" חשבנו ביחד הרבה על מה זו שירה ומה ראוי לפרסם ואיך ליצור אירועי שירה עם עוצמה ואיכות טרספורמטיבית.

החסד הזה של שיחה מתמשכת על שירה חולל איזה ליבידו פואטי שעזר לי למצוא משמעות ויופי באמנות הזו ובתנודות התרבותיות שהיא מזהה הרבה לפני אמנויות אחרות. מיטל ואני כרתנו ברית שאני אערוך את הספר הראשון שלה והיא תערוך את הספר הראשון שלי. זה פרויקט שלקח זמן. עברו חמש שנים בין הספרים וחגגנו עכשיו עשר שנים להיכרות בינינו. תענוג גדול לעקוב מקרוב אחרי מיטל שהשכילה להיות קול מרכזי בשירה בת הזמן מבלי לעזוב את הקריות. כמעט כל יום שורה משיר שלה מלווה אותי ברגע שדורש שאר-רוח.

את גם עורכת את כתב העת "אלת המסטיק" בהוצאת "הכרמלית הדוכסית", איך עריכת כתב העת השפיעה על הספר? 

בגיליונות הראשונים של "אלת המסטיק" פרסמתי פרוזה ובהמשך עברתי לפרסם שירה. קו פרשת המים הפואטי שלי היה ״החורף של השריפה״, שהוא השיר הכי קרוב לליבי בספר. שלחתי אותו לתחרות הסיפור הקצר של הארץ וזכיתי להתעלמות, אז החלטתי שזו שירה.

"אלת המסטיק" עזרה לי להבין מה קורה למילים בדפוס. את הכוח שבחיבור בין שירה לדימוי, את המחשבה על מה מונח ליד מה ואת הרצון לייצר חוויה בקריאה רצופה מכריכה לכריכה.

אני חושבת שבשבילי "אלת המסטיק" היא הדרך להכיר בכך שחיפה היא מרחב שמאפשר מחשבה אחרת על תרבות. מצד אחד הפריפריאליות ומצד שני הלוקאל פטריוטיות. כאן אם את לא עושה משהו אז אין אותו. במובנים רבים מי שעושה תרבות בחיפה הוא גיבור תרבות.

בקריאה של הספר מצאתי את הנופים של חיפה מאוגדים בתוכו. יש לך מעין מהלך של אהבה למקום שלך, שהוא רחוק מתל אביב. האם זאת החלטה מודעת להניח את חיפה בתוך השיר? או יותר נכון את רחוב מסדה וסביבותיו?

אני חושבת שהיכרות מייצרת אהבה. גדלתי על הכרמל ועברתי להדר לגור בדירה של סבתא שלי. חשבתי שהגעתי למדבר ולקח לי זמן לגלות את העירוניות של חיפה והוקסמתי מאד וזה העסיק אותי. דווקא יצירה בעיר שהיא פחות ממופה מהפרספקטיבה ההגמונית אפשר לנסח שפה גלוקאלית שלא מנסה להידמות אבל כן שואבת כל מיני השפעות ומשהו ברחוב נכנס פנימה. אני מרגישה שזה במידה רבה מה שעורר את הליבידו הפואטי שלי. לחיות סיפור שאני לא מכירה מהספרות.

מסדה זה מרחב מאד פוליטי. פעם אהבתי להגיד שזו הייתה הפעם הראשונה שסומנתי כיהודייה.  וזה גרם לי לחשוב מחדש על העיר ועל הטראומה של הנכבה שחיפה עדיין לא התאוששה ממנה. לחשוב שחצי מתושבי העיר הוגלו רק לפני שבעים שנים. לדבר על חיפה כעל מקום מנומנם זה להתעסק בסימפטומים ולהפנות עורף לנרטיב של המקום הזה.

הייתם חדד הפליא לאייר לעטיפת הספר מגדל נביאים מרחף. כשראיתי את זה מיד חשבתי שזה סוג של פתרון תרבותי. שאפשר לתת למגדל הנביאים לרחף ולארמון חורי, שעל חורבותיו נבנה המרכז המסחרי הכושל, להתקיים ולו בזיכרון.

הרגשתי שאת משחקת מאוד עם הזהות המינית בשירים ומורדת באפשרות של זהות יציבה ואחידה. היחס שלך לתשוקה אחר ממה שקראתי בספרים אחרים.

"בָּאַסְפַלְט שֶׁנִּקְרַשׁ מִתַּחַת לַסּוּלְיוֹת /  נִבְלְעוּ מִדּוֹתַי הַקְּטַנּוֹת / נִשְׁאֲרוּ לְהָעִיד / עַל הַלֵּילוֹת / מֵאֲחוֹרֵי הַבִּנְיָן עִם סִיוַן / לְיַד הַמְּכוֹנִית עִם שׁוּנִית /  מֵעַל הַכְּרַךְ עִם יפְִתָּח  / בְּעֶרֶב יוֹם הַזִּכָּרוֹן  /  ואְָז בָּרַכּבֶֶת /  ואְָז בַּמִּטְבָּח." 

האם זה חלק ממרד שלך?

אני מתייחסת למין ולמיניות מאד ברצינות. אני חושבת שזהות מינית היא לא יציבה ואחידה כי זהות בכלל זה דבר דינמי. יותר ממה שאני מתעניינת במיניות אני עסוקה בליבידו. בכוח החיים שלא מוכן לקבל שום דבר נתון. איזו התפתחות מתמדת. לקחת כל פעם קצת יותר אחריות על מה שקורה סביבי. במובן הזה אולי קצת התרחקתי מהשירים ואולי בגלל זה הצלחתי להוציא את הספר רק עכשיו.

שאלה שאני תמיד שואל את עצמי, ולכן גם אותך, איך הוריך קיבלו את הספר?

ההורים שלי קיבלו את הספר בהרבה שמחה והתרגשות. הם חברים טובים והתמיכה שלהם בתהליך נתנה לי הרבה כוח. קשה לומר שהתמודדנו באיזשהו אופן עם התכנים אבל לפעמים אני מרגישה שזה האתוס המשפחתי שלנו – הדחקה.

ובכלל איך את מוצאת את ההתקבלות של הספר עד כה?

הכי התרגשתי מחברות שמצאו את עצמן בשירים. כמה חברות אפילו הלחינו שירים מהספר. עכשיו התוכנית היא להוציא אלבום של ״בסדר אחר״. במובנים רבים אני מרגישה יותר קרובה לליריקס מאשר לשירה ויש למילים יחד עם מוזיקה עוצמה כל כך גדולה ברמת החוויה.

עכשיו אחרי שהספר יצא, מה התוכניות הפואטיות שלך? האם את נושמת?

אני לא כל כך נושמת ועדיין לא ממש החלטתי מה הלאה. אני נורא רוצה לערוך שירה ואני חושבת שלמדתי המון על מה זה אומר ספר ומה כדאי שהוא יהיה ונורא בא לי להפיק ספרים. אני כותבת פואמת אבל וחושבת ברצינות על מה אני יכולה לעשות בפרוזה. מותר לבחורה לחלום.

 

לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון: על ספרה החדש של לילך ובר


"העצמי של הכותבת הוא מפת ארץ ישראל והיא רוצה לייצר מפה חדשה וחומלת, משוחררת מפטריארכליות, ללא דיכוי מעמדי, לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון, הפלסטיני, להפוך כל לא לכן" מאמר חדש שלי על ספר השירה של לילך ובר עלה באתר העוקץ.

המשך קריאת הפוסט "לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון: על ספרה החדש של לילך ובר"

אושרה אלפסי ועמיר סגל על ספר השירה "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

הנה הדברים המתוקים שנשאו ד"ר אושרה אלפסי ועמיר סגל בהשקה התל אביבית של ספר השירה השישי שלי "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", בקפה שפירא.

אושרה אלפסי. צילום: יאיר בן חיים

מאהב של שתי יבשות | אושרה אלפסי

אפתח בציטוט מעבודת הדוקטוראט שלי על הקול המזרחי בשירה העברית עבודה בה לקח מתי חלק פעיל לא רק כנחקר וכמשורר שסימל עבורי את "האפשרות השלישית לשירה" אלא גם כחבר, מבקר, מפרגן ומעורר השראה.: "התהליך שעבר שמואלוף משקף את התמורות שעבר הקול המזרחי בשירה העברית בעשור האחרון. נדמה שהקול המזרחי נעשה חד יותר וברור יותר ככל שזהותו המזרחית של היוצר נעשית בהירה, וזיקתו אליה היא יסוד מכונן בכתיבתו. אפשר לומר שהקול המזרחי עובר תהליך של פוליטיזציה חברתית, המורכב מעיצוב זהות מתוך עיסוק בפעילות חברתית ופוליטית בתחום המזרחיות."

לאורך התהליך התעסקנו שוב ושוב עם הגדרות ועם הגדרות, והקשר בין דורנו לשירה, איך היטבת לומר מתי : "הָאִמָּא הוֹפֶכֶת לְסַבְתָּא, שֶהוֹפֶכֶת לִנְשָמָה, שֶהוֹפֶכֶת לִמְשוֹרֶרֶת, שֶהוֹפֶכֶת לְ/ כָל מַה שֶּלֹא נִתָּן אַף פַּעַם בַּשִירָה" השיר נולד כתינוק, המקשר בין הדורות, אך לא בסדר כרונולוגי אלא בסדר מהופך, הילד חוזר אל שורשיו באמצעות אמו שהופכת לדור הקודם שהופך לנשמה, לרוח לשיר. בחיבור לעבר נגלה מקור היצירה, כזה שלא ניתן מעולם בשירה. כבר ב"מגמד הצלקות" ראינו ש: "אֶת שַׂק הַזִּכְרוֹנוֹת אֲנִי לֹא בּוֹחֵר לִסְחֹב עַל גַּבִּי בְּרֶגַע זֶה אוֹ אַחֵר,/ וּבִמְקוֹם זֶה הַזִּכְרוֹנוֹת רוֹכְבִים עָלַי…" ושוב נדדנו להגדרות ושוב הסחרור בין מה אני בוחר ומה בוחר אותי.
זה מצחיק מתי ואני בני אותו שנתון והוא לימד אותי כל כך הרבה ופתח לי דלתות למקומות ששינו את כיוון עבודתי חידדו אותו והעשירו אותה.

ובאמת שהיה ניסיון אמיתי לייצר אסטטיקה מזרחית, ובאמת בשלב מסויים שאלתי את עצמי:

"מַדּוּעַ בְּרָכָה סֶרִי וַחֲבִיבָה פְּדָיָה לֹא נִפְגָּשוֹת
בְּעֶדְנָה אֶל מוּל תֵּבָה סְתוּמָה
מַדּוּעַ שֶנְהָב-שִטְרִית-שוֹחַט לֹא נִכְנָסִים לְחֻפַּת
שִירַת הַמִזְרָחִיוּת הַפְּזוּרָה עַל
רִצְפַּת הַדִּכּוּי כְּמוֹ כּוֹס שְבוּרָה
שֶכָּל חֲלָקֶיהָ נוֹצְצִים…"

ואכן, כל חלקיה של השירה הזו נוצצים הם, ואכן, אתה מתי ובזכותך גם רבים מאיתנו לא נגלגל

"אֶת רִקְמַת גַּעְגּוּעַינו הַקְּרוּעָה
ולא נקפל בְּאִי סֵדֶר – חֲזָרָה לַאֲרוֹנוֹת
הַזְּמַן."

כפי שהאב עושה עם השטיח שלו בשירך. אנחנו במקום אחר "אֲנַחְנוּ הָעֶבֶד וְהַשִפְחָה שֶל הוֹמֵרוּס וּבְיָאלִיק/ קוֹרְאִים מִזְרָחִית, כְּנֶגֶד וּמֵעֶבֶר, סוּג שֶל/ אֶפְשָרוּת שְלִישִית לְשִירָה" ואנחנו נמשיך לשאול לשאול בעברית מה עושות האיילות כשהן מדוכאות.

המשחק של מתי עם השפה תמיד מרגש אותי. הוא וירטואוז בלולינות המילים, הוא רב עם השםה, הוא כועס עליה, הוא עושה איתה אהבה ולפעמים מזיין אותה, יחסי האהבה שנאה שלו עם העברית מגדירה מחדש את המושג ריאליזציה של מטאפורה.

 תמיד חשתי שהצלקות של התרבות האירופוצנטירית שנכנסו לדמנו כדור שני אכן גומדו במגמד הצלקות, אך הפכו לאות צורב על צווארנו, במהלך החיפוש בין שמואלוף לבין חזז , ושם כבר ניתן למצוא ניצנים לתשובה לשאלה למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים. מבחינתי היה זה ברור שהעומק הבא יהיה צלילה לתוך איבריה הפנימיים של השירה והעברית שהרי לא ניתן לחיות מחוצה לה ואכן איש יקר הפכת למאהב של שתי יבשות ולכאורה נפרדת מכל האותיות אך הן נותרו על פינו בתפילה.

בהצלחה מתי. אוהבת אותך.

ד"ר אושרה אלפסי היא מנהלת בית ספר, וחברה בוועדת ביטון

 

עמיר סגל. צילום: יאיר בן חיים

 

מתוך הייאוש צומחת שירה | עמיר סגל

בדרך כלל כשאני מדבר אני מכין נקודות ולא נאום מוכן מראש, כך נהגתי גם בהשקת הספר 'עברית מחוץ לאיבריה המתוקים' של מתי שמואלוף, וכאן אני עושה ניסיון לשחזר את הדברים שאמרתי בערב ההשקה בקפה שפירא בתל אביב.

שלום לכולם וכולן, שמח להיות כאן הערב, ללוות את השקת ספר השירים החדש של מתי. לאחר ספר השירים הקודם, מתי אמר כי זה ספר השירים האחרון שלו. בביקורת שכתבתי אז על הספר כתבתי כי לא ייתכן שזה יהיה ספר השירים האחרון – ואני שמח לראות את הספר הנוכחי.

לפני איזה זמן שוחחתי עם מתי, על פרויקט עליו חשבתי מספר שנים – לכתוב על שירת המחאה בישראל [כאן, כאן, כאן וכאן]. ספרים ומאמרים שקראתי באותו הזמן הראו לי את הקושי, אבל בעיקר, היובש, שבלכתוב ספר אקדמי. אבל מתי אמר לי "פשוט תכתוב" האקדמיה תבוא אחריך – ונתן לי דוגמאות לעבודות שלו משך השנים, שאכן גררו את התודעה האקדמית, אך גם הציבורית, אחרי עשייתו.

בתוך הפרויקט הזה, שכמה מפרקיו כבר פורסמו בכמה במות, ראיתי מהלך בתוך השירה העברית של השנים האחרונות, שהשירה של מתי מייצגת היטב – כולל הספר הנוכחי. מחיפוש זהות אישי, אל מחאה והצגת אלטרנטיבה פוליטית ואפילו אפיסטמית לקיים ואל אכזבה שמגיעה בעת הזו להיות ייאוש. לא סתם מתי היה אחד הפעילים המרכזיים באקטיביזם של השירה בעשור וחצי האחרונים, ולכן יש משמעות פואטית, חברתית ותרבותית לספר הזה ובאופן סמלי משהו, גם לבחירות האישיות של מתי בחייו.

האווירה כאן נעימה, ולכן צר לי שאני הולך לדבר על הייאוש. אבל זה בדיוק מה שאעשה, כי זו תמה כל כך נוכחת בספר. הייאוש קיים בספרו של מתי בשירים מסוימים. יותר מכך ייאוש המתבטא בטון הכללי של הספר ועומד בניגוד למחאתיות המתפרצת של ספריו הקודמים. בין השאר הייאוש מתבטא בהרבה שירים שנכתבו בזמן עבר, על דברים שהיו וחבל שנעלמו, על דברים שהיו וחבל שהיו ובעיקר על הווה הנמצא בצלו של עבר שנגמר.

הייאוש הוא פוליטי ואישי ובמובן הזה הספר הזה תופס בצורה טובה מאד את רוח הזמן – רוח של ייאוש גדול. ייאוש שמתבטא בכך שהיום בישראל קשה עד בלתי אפשרי לדמיין את תמונת העתיד. זו רוח הזמן בישראל, גם רוח הזמן בעולם בכלל, אבל בישראל יש לה מובן חד, ברור וממשי מאד. פוליטי כהוויה ופוליטי באופן מעשי. הייאוש הוא של ימין ושמאל, אבל גדול יותר בשמאל. הקושי לייצר תקווה שמעוגנת בתמונה שאפשר לדמיין של עתיד מועדף. אפילו וויכוח עמוק וסוער על העתיד ולא מתקיים. הנה, בדרך לכאן עברתי על הדברים שאומר כאן ושמעתי ברדיו על אבי גבאי, שכיו"ר מפלגת העבודה מכריז שלא יפנה התנחלויות.

את הייאוש הזה הצליח מתי לתאר דווקא מברלין. גם משום שהבחירה לעזוב את ישראל היא חלק ממציאות הייאוש. לא שלעזוב את ישראל הוא בהכרח תוצר של אכזבה מישראל – אבל במקרה של משורר ואקטיביסט שנאבק על הדרך שבה המדינה הזו והחברה הזו מתנהלת ונראית, קשה שלא לתת משמעות לבחירה לצאת מישראל וגם  לכתוב על כך. העזיבה את ישראל, כמו הבחירה לכתוב שלל שירים בספר הזה בזמן עבר, היא סעיף של הייאוש – הוויתור הסמלי על המאבק לשינוי.

מלבד הייאוש הפוליטי ישנו סוג ייאוש נוסף, הייאוש האישי, הייאוש הקיומי מול החיים המתמשכים  והגיל המתקדם. הייאוש שמגיע בסוף שנות השלושים של החיים ושנות הארבעים. ההבנה הקשה, האיומה שזה כל מה שזה, זה כל מה שיש. אלו החיים עצמם. זה עדין לא הייאוש שעל סף המוות, אבל זו כן ההבנה כי האפשרויות הולכות ונסגרות. כי יש אפשרויות שכבר נסגרו – שאת חלקן רצינו מאד. פתאום אנחנו רואים בצורה ברורה את הדברים שלא היו, ולא יהיו יותר. אפשר לראות זאת בצורה טובה בשיר "והיינו כלבי רוח" המספר על עבר של משוררים המצפים לדברים שחלקם לא התגשמו לבסוף. זה תיאור קולע של מבט אל העבר שהוא שנות העשרים או תחילת שנות השלושים הסוערות.

והיינו כלבי רוח

וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.

 

הייאוש האישי קשור גם הוא לתמונת עתיד שכבר לא מתקיימת – אלא שהתמונה הזו שהייתה פעם גם מתבררת עם תהליך ההתבגרות כשגויה, לא מדויקת, לפעמים שקרית. ובתוך החיים המתמשכים ותהליך ההתבגרות, כולל חוסר השינה של ההורות – ייאוש הולך ומתגבר.

אחד השירים המוצלחים יותר בספר הוא השיר בעל הכותרת הארוכה: "הטסה המוזהבת של ג'יפ המרצדס לא תפגוש לעולם את הרצפה החלודה של קרון מזיע וחורק ב-2 גריבני". השיר בעל מתחיל במילים:

"אֲשֵׁמִים הָיִינוּ

כְּשֶׁגָּנַבְנוּ אֶת הֶעָתִיד,

כְּשֶׁרוֹקַנּוּ אֶת הַתִּקְווֹת,

כְּשֶׁשָּׂרַפְנוּ אֶת הַמִּשְׁאָלוֹת,

כְּשֶׁבָּרַחְנוּ וּמָעַכְנוּ אֶת הַחַלָּשִׁים,

כְּשֶׁאָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ אֶת הָרְוָחִים,

שֶׁבִּלִּינוּ בְּוִילוֹת שֶׁנָּצְצוּ מִזֵּעַת עֲמַלְכֶם,

אוּלַי הָיִינוּ צְרִיכִים לִנְהֹג יוֹתֵר בִּצְנִיעוּת,

אֲבָל דָּהַרְנוּ אֶל עֵבֶר הַשְּׁקִיעָה"

 

בשיר הזה, בשורות האלו ובהמשכו, הכול מתואר בזמן עבר. אבל חשוב לשים לב כי בנוסף יש כאן לקיחת אחריות על חטאים קולקטיביים. מתי, כמו רבים אחרים, לא גר בווילות, לא "אכל ושתה את הרווחים" אבל המעבר הזה ממורד העומד מול ממסד או חברה מושחתת אל מי שלוקח על עצמו את חטאי החברה שהוא חלק ממנה (גם מברלין) הוא מעבר שמעיד על משורר שהתבגר, שבחר לקחת אחריות על המעשים שעושה החברה כולה. איזו הפנמה של הדואליות של היות בחברה החוטאת יחד עם ניסיון מרד, שנידון לכישלון, כפי שעולה בבירור מסופו של השיר. זו לקיחת אחריות שלא יכולה לשנות את מעשיה הרעים של החברה – אלו כבר התרחשו, אלו מתרחשים ולא משנה אם המשורר מורד מול החברה, לוקח אחריות על המעשים או אפילו אם היה בורח ממנה – החטאים ממשיכים.

את השיר הזה אפשר להשוות לשיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים" בו המשורר עומד מול החברה הישראלית ודורש ממנה שתהפוך מוסרית יותר. עד אז ההוא עומד במריו, במחדל כתיבת שירי האהבה – כאילו החובה שיש למשורר- לשורר את האהבה, דבר שהוא לא מוכן לעשות. לעומת זאת כאן ועכשיו המשורר, מתי, כבר לא מצפה – החטאים התקיימו ומתקיימים והמחאה כבר לא עובדת. בסוף השיר נכתב:

"וְעָזַבְנוּ אֶת הָעוֹלָם בְּכֶרֶס מְלֵאָה

וְאֵין שׁוֹפֵט וְאֵין בַּיִת לַמִּשְׁפָּט

וְגַם בָּעוֹלָם הַבָּא לֹא נִשְׁפַּטְנוּ,

כִּי לְאַף אֶחָד אֵין עוֹרֵךְ דִּין טוֹב

כְּמוֹ עוֹרֵךְ הַדִּין שֶׁלָּנוּ."

בעוד שירים זמן העבר נוכח ורק לעיתים הוא נוסטלגי – אבל תמיד מלא עצב. בשיר "חלב" שמואלוף מבכה את אבדן שכונות העיר חלב הנחרבת בימים אלו דווקא כמי שהוא צאצא לתושבי העיר; בשיר "בזמן בו הבטנו בכם דרך כוונות הרובה" שוב לוקח המשורר אחריות על מעדי החברה הישראלית שבגיוס לצבא הופכת את בניה לאטומים ואלימים – ושוב בזמן עבר; בשיר "לא היה מעולם" המבט אל העבר טוען כי הנוסטלגיה אל עבר יפה יותר היא שקר, לא הייתה מעולם; גם השיר "משבר" מתחיל במילים "אחרי התרסקות מדינות הלאום" ומשם זה לא הופך אופטימי יותר או נוסטלגי באיזו צורה.

הייתה לי תקווה לסיים בטון חיובי את הדיבור הזה על הייאוש, וכשעברתי על הספר קיוויתי שהשיר האחרון יהיה אופטימי ואוכל לסיים אתו. אבל השיר המסיים הוא "הנה הם באים", ממש לא שיר אופטימי. אגב, מעניין שהשורה "הנה הם באים" היא הפותחת את השיר "ימים של שקט" השמאלצי של ירדן בר-כוכבה ואבי גרייניק שמתחיל במילים: "הנה הם באים ימים של שקט / אחרי הרעש הגדול והנורא / אפשר לנוח קצת על המרפסת / ולאסוף את שברי הסערה".

כך שאפילו חשבתי לסיים בפסקת התודות שנמצאת עמוד אחרי השיר האחרון, והיא באמת משמחת ואופטימית. כפי שלהיות כאן ולהחזיק את הספר הזה משמח. ורק עוד מילה קצרה לסיום – זה ספר קצר, תמציתי – כפי שראוי שספר שירה יהיה. וזה דבר חשוב לזכותו.

ולסיום, השיר "הנה הם באים":

 

"לא יִתְגַּדַּל וְלֹא יִתְקַדַּשׁ שֵׁם מְדִינָתִי, יִשְׂרָאֵל

לֹא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְלֹא יַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ

לֹא יַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וְלֹא יְקָרֵב מְשִׁיחֵהּ

בֶּטַח לֹא בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וְכַנִּרְאֶה שֶׁלֹּא בְּחַיַּי

אוּלַי יְהֵא שֵׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָם

וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. אַךְ לֹא בְּיָמֵינוּ.

לֹא יִתְבָּרַךְ וְלֹא יִשְׁתַּבַּח וְלֹא יִתְפָּאֵר וְלֹא יִתְרוֹמֵם

וְלֹא יִתְנַשֵּׂא וְלֹא יִתְהַדֵּר וְלֹא יִתְעַלֶּה וְלֹא יִתְהַלָּל שֵׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל

לֹא בְּיָמֵינוּ."

תודה רבה.

 

עמיר סגל הינו משורר וסופר המתגורר בירושלים.

 

עוד על הספר:

האמן ומעצב הספר שחר סריג ואנוכי. צילום: יאיר בן חיים

עברית מחוץ לאיבריה המתוקים

"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", ספר השירה השישי שלי עכשיו במכירה מוקדמת, באתר הוצאת פרדס.

עורך: אלון בר | עורכת סדרת שירה: לי ממן. | עיצוב עטיפה: שחר סריג.

על הספר:

השקה ברלינאית – נערכה ב-29.11.17 בקפה "קפטיש" עם המשורר הגרמני מקס צ'ולק, העיתונאי והעורך האנו האנושטיין והפסיכואנליטיקאית איריס חפץ אמסלם ולירן לוי. לאירוע הפייסבוק. בסרטון תוכלו לראות קולות נבחרים מתוך ההשקה, רגע שבו הפסיכואנליטיקאית איריס חפץ אמסלם מדברת על השבר ששולח אותי לכתוב את השיר "בצד האחר של השירה", המשורר היהודי מקס צ'ולק קורא מהשיר "חלב" ולבסוף לירן לוי שהלחין שלושה מהשירים של הספר, מבצע.

השקה תל אביבית – השקת הספר נערכה ב-16.10, יום שני, בקפה שפירא, רחוב רלב"ג 15, תל אביב, בשעה 20:00 בהשתתפות: ד"ר אושרה אלפסי, עמיר סגל, אלון בר וגונן ויזל וגלעד רוט בחאפלה מוזיקאלית. לאירוע הפייסבוקאושרה אלפסי ועמיר סגל: דברים שנשאו בהשקה. אלבום נפלא של יאיר בן חיים מהאירוע.

השקה חיפאית – ההשקה נערכה  בתאריך ה-20.10 בבר/קפה "הטיפול", בשעה 12:00. אירוע פייסבוק. השתתפו: אבי מוטהדה, – סופר;  ג'והני ספקטור – משורר;  גליה אביאני – פעילה פוליטית; ליהי יונה – משפטנית ופעילה חברתית; לילא נאטור – פעילה חברתית; לילך ובר – משוררת ועורכת "אלת מסטיק"; נועם לוי – משורר; נעמה לזימי – הפעילה החברתית; מיטל ניסים – משוררת ורביד רובנר – חוקרת שירה.

 

ההשקה הברלינאית של המשוררת החיפאית מיטל ניסים עם הוצאת ספרה השני "עובדת קבלן"

ביום שלישי [4.4] הנחיתי את השקת ספר השירה השני של המשוררת החיפאית מיטל ניסים. נולדתי בחיפה, ואני מכיר פינות רבות בשירתה של מיטל ניסים, עוד כשערכה את כתב העת מאגמה בתחילת שנות האלפיים ומתרגש מאוד. כך כתבתי בהעוקץ על שירתה:

המורה עובדת קבלן, וגם המשוררת

כותרת הספר החדש של מיטל נסים, "מורה עובדת קבלן", הוא מראה לאובדן דרך. לא במקרה אשה כותבת אותו: ההידרדרות שמתוארת בספר שייכת לנשים – גם בתוך המקצוע של ההוראה, שהייתה פעם מקצוע גברי יוקרתי אך לאחר שהם עזבו השכר ירד והיוקרה התמעטה; אולם התהליך הרחב יותר, הוא ההשתלטות הטוטאלית של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, שבה אין הבדל בין הוראה לבין מקצועות אחרים. ואם אפשר להפוך עובד ניקיון לעובד קבלן חסר זכויות, שמחדשים מדי שנה את החוזה שלו ומתעמרים בו בדרכים מגוונות, הרי שאפשר גם להפוך מורים לעובדי קבלן. גם אני הייתי מורה עובד קבלן, ואני מכיר טוב מאוד את היעדר הזכויות של עובדי קבלן, מה שהסופר דאגלאס קופלנד קרא פעם ״מקג'ובים״ – עבודות שאי אפשר להתפרנס מהן ואין בהן עתיד תעסוקתי.

אך הדיון של מיטל ניסים אינו רק בדיני עבודה החשובים להישרדות של משפחה. היא מדברת על השירה כמטאפורה למקום שמחנך את העם ושמאבד את מקומו, דווקא בשל היעדר המשמעות של הוראה בימינו.

 

הבטחה

אִם תִּהְיִי יַלְדָּה טוֹבָה

עוֹד וָעוֹד וָעוֹד

וְתַעֲשִׂי כְּאִלּוּ אַתְּ אוֹהֶבֶת סְטִירוֹת

הזַּמְַן יעַבֲ ֹר

וְאָז יַעֲבִירוּ אוֹתָךְ לְמִשְׂרַד הַחִנּוּךְ

וְהַשָּׂכָר יעֲַלֶה יפֶָה

האשה מתעדת את התהליכים של ההתרוששות בשל הביזה, כי אם מישהו הופך אותך לעובד קבלן הוא מרוויח מתוך הגניבה משכר העבודה שלך. מיטל נסים קושרת את התהליכים החברתיים הללו גם לפריפריה החיפאית שבתוכה היא מתגוררת: 

 

מורה עובדת קבלן עטיפה
כריכת הספר. הוצאת גרילה תרבות / פרדס

 

צומת וולקן

הַמַּשָּׂאִיּוֹת יָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת שְׁרִירִים

וְהַיְּרֻקִּים יְצַקְצְקוּ בִּלְשׁוֹנָם

וּפְעִילִים פּוֹלִיטִיִּים מִמַּחֲנוֹת שׁוֹנִים יִתְאַחֲדוּ רִגְעִית

וְיַגִּידוּ מְכַל הָאָמוֹנְיָה

וְיַגִּידוּ הַפֶּטְרוֹכִימִיִּים

וְיַגִּידוּ בַּזָ"ן זֶה עֵסֶק מְסֻכָּן

אֲפִלּוּ יוֹתֵר מֵהַפְּצָצָה הַגַּרְעִינִית שֶׁל אִירָאן

הֵם נִרְאִים יָפֶה בְּצִיּוּר שֶׁל אַמְנוֹן יוֹהַס

הַמִּפְעָלִים הָאֵלֶּה

גַּם בִּהְיוֹתָם לֹא טוֹבִים

אֵיךְ הַנּוֹף בִּלְעֲדֵיהֶם יִהְיֶה שֶׁלִּי

 

חיים בצל זיהום. הזיהום אינו רק פיזי, מתוך המפעלים של המפרץ והמאבק שתכליתו לנקות את האזור ולהוריד את שיעור הילדים החולים באסטמה שרק חיפה מולידה. הזיהום הוא גם סימבולי, זה שמוריד אותך למטה בשל היותך רחוק מהמרכז, רחוק מסדר היום, כלוא בתוך חוויה שולית.

 

למשוררת עם זכרון קצר

אֲבָל הֲרֵי כְּבָר כָּתַבְתְּ שֶׁהִנָּךְ הַשִּׁיטָה

שֶׁרַגְלַיִךְ הֵן רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן –

מַזְכִּירָה נִצְחִית –

זוֹ הַחֶמְלָה עַל הַבַּת שֶׁלָּךְ, הַתַּלְמִידָה

שֶׁבִּלְבְּלָה אוֹתָךְ.

קִרְאִי שׁוּב אֶת שִׁירַיִךְ

עַל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁלֹּא שֻׁלְּמוּ

עלַ הבִלִתְִּי אֶפשְׁרִָי

עַל הַמְּצִיאוּת הַמְּחֻרְבֶּנֶת

ואְָז תִּכתְְּבִי מחדָָשׁ

הרְבּה שִׁירָה

פְּתָקִים קְטַנִּים לַמּוֹרָה

שֶׁאֵינֵךְ מַכִּירָה

שָׁלָב בְּסֻלַּם הַהִירַרְכְיה

כֻּלּוֹ כֵּן וְנֻסָּחִים קְבוּעִים

שֶׁחַיָּבִים.

אַתְּ מְבִינָה?

 

אפילו הזיכרון החברתי נעלם, המשוררת כבר כתבה על הדיכוי, אבל חלק מהחזרה הסטיכית שלו על פעולותיו האכזריות מלווה בשכחה שלנו. בהיעדר הוראה של שירה, בזמן שבו אנו עסוקים בלשרוד, אנו שוכחים. המורה עובדת קבלן, המשוררת עובדת קבלן, השירה עובדת קבלן ולכן התהליכים חוזרים על עצמם.

תקראו את הספר הזה, הוא זועק ודורש עתיד אחר.


הנה תמונות מההשקה

 

חזון מתתיהו

 

והיינו כלבי רוח
וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.
["והיינו כלבי רוח" מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, שייראה בקרוב]

אחר עשור של פעילות, חמישה ספרי שירה [מגמד הצלקות, שירה בין חזז לבין שמואלוף, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, האסון מתחיל בארוחת העסקים, פרידה בברלין] וספר סיפורים [מקלחת של חושך וסיפורים נוספים] מצא את עצמו מתי שמואלוף [44] משורר, סופר ועיתונאי המחבר בין כתיבה לבין פעילות לשינוי חברתי, שוב רוצה לצאת מהמקום הבטוח. יצר הנדודים פיעם בו חזק, מכדי שיוכל להתעלם ממנו. הוא מצא את עצמו בעיר אחרת וחדשה, כתב טור בעיתון "הארץ" על החיים שלו  הכיר אישה והתחתן. עכשיו הוא על הדרכים בין ברלין ובין תל אביב. תמיד על הדרך.

הדור השלישי המזרחי

הוא היה חיפאי שעבר לתל אביב ["לשבע שנים רעות"] עזב לגולן, חזר לחיפה, ואחריהן באו שבע השנים הטובות, במרוצתן הפך לעורך כתבי עת וכותב דעות ב"ישראל היום", לימד כתיבה יוצרת במכון רון ורדי בראשל"צ ובבית ספר "קדמה" בירושלים, הרצה במכללת מנשר לאמנות ועוד. הוא הקים את "גרילה תרבות" עם רועי צ'יקי ארד, הקבוצה שהכניסה לסדר היום התרובתי את השירה הפוליטית והחברתית, כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות", כהגדרתו.
אחר כך יזם עם ארד את הקמת "איגוד המשוררים" ביחד עם חברים אחרים מכתבי עת נוספים. "במקביל הייתי שייך לשירה המזרחית, דחפתי בכל הכוח את ההכרה בדור השלישי המזרחי. בכתיבה, בפרסומים ובפעילויות רדיקליות. והיום אנו רואים את הפירות של המהלך שעשינו", אומר שמואלוף, שמחבר בין רדיקליזם לבין שלום. "אני רודף שלום, קיבלתי מן אללה את החזון הזה, שיכולים להיות לנו חיים נורמאליים במזרח התיכון. עשיתי כמה שיכולתי לחיבור בין העם היהודי והעם הפלסטיני".

שלוש הצלעות המרכיבות את חייו של שמואלוף הן התחלה מפתיעה [במידה וייושם דו"ח ביטון שיר שכתב ייכנס לתוכנית הלימודים במשרד החינוך], התחלה מחודשת [צאתו של ספרו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים בהוצאת נהר ספרים במהדורה חדשה ] וסוף [סגירת גרילה תרבות] במרכזו של המשולש ספר שירה שישי, שייצא בהוצאת פרדס, בעריכת אלון בר, באמצעות הדסטארט שייחל בקיץ.

רגע השיא

השידוך עם משרד החינוך, שחיבק את שירו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", תפס אותו בהפתעה. "אני עדיין לא מאמין", הוא מתוודה. אחרי הכול, הוא ניסה לנסח מה רע במדינה ואיך אפשר לתקן אותה:

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד
וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי
כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט
אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל
לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,
עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה
וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא
אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי
מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר
עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה
וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה
לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
יִשְׂרְאֵלִיִּים

"מפתיע שדווקא ממשל ימין הוא זה שהקים את ועדת ביטון. אני מאוד שמח שהמאבק המזרחי להפוך את ישראל לרב-תרבותית, רב-אתנית – מתחיל לקרום עור ושירים. זה רגע שיא, ששיר שלי יילמד. אני מקווה שזה באמת ייקרה. חלומו של כל משורר זה לקבל הכרה, מבלי להתפשר על התכנים שלו", אומר שמואלוף, עם צאת המהדורה החדשה של הספר הנושא את אותו שם בדיוק, בהוצאת "נהר ספרים" כל הספר הוא ניסוח רצון לתיקון ישראל, לדמיין ישראל מסוג חדש. שירים שנכתבו בשנים הסוערות של 2007-2010. "נעזרתי בעריכה של סופרים, משוררים שכבר עשו דרך ארוכה בספרות ושירה בישראל: הסופר והעורך ראובן מירן וזוגתו שושי מירן – על ההתקנה וההגהה; המשוררת והמסאית שבא סלהוב והמשורר האהוב עלי, רוני סומק. הספר זכה למענק מקרן רבינוביץ' לתמיכ באמנויות בתל אביב, והושק עם שלמה בר וארז ביטון במועדון הלבונטין

אני אומר זה ספר מזרחי לעילא ולעילא. הייתי בין אלו שכתבו מאמרים שדחפו לזכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל. בזמנו ראיינתי את שלמה בר והתחברנו ועשינו בהשקה את "בלדת השלדים" – שיר של אלן גינזברג, שתירגם יפה אוהד פישוף

תקווה של דור חדש

לצד ההתחדשות הגיעה כאמור, גם סגירת "גרילה תרבות". "זה רגע מאוד עצוב וקשה. בשבילי זאת הייתה סוג של משפחה. אבל יש חשיבות לומר "זהו נגמר". הקלישאה אומרת שמסיימים דברים, כדי לפנות מקום לדרים חדשים. אבל אני המסוג שרוצה לקפוץ לתוך הָאֵבֶל, לעמוד בתוכו ולא להכחיש אותו. לא להתחמק מהכאב. "גרילה תרבות" הביאה תקווה של דור חדש, וניסחה סדר יום חברתי נוקב, שבו מתחברות כל הפריפריות במילים של משוררים ומשוררות. סיום הדרך מראה על מוגבלות היכולת לשנות. ועם זאת ברגעים האחרונים של התנועה, היא יצרה דרך לתנועות חדשות. למשל, בתוך ההוצאה לאור של "גרילה תרבות" יצאו שתי האסופות של "ערס פואטיקה", הספר הראשון של עדי קיסר, אייל בן משה ועוד.

בתוך העשייה הגדולה הזאת, מה מקום הגעגועים? ממה הם מורכבים?

"הגעגועים הם הנשק הכי חזק ביקום. הם מפוררים את הגוף. בעבר הייתי מתגעגע לעתיד שלא קיים, שבו נסגרים הפערים בין מזרחים, ערבים ואשכנזים וכולנו חיים בשלום ונגמר הכיבוש וחתמנו על הסכם עם האזרחים הפלסטינים בישראל. כיום, כשאני אחרי גיל 40, הגעגועים שלי הם לתקופה הסוערת הזאת, ליופי של הנעורים המרדניים של אותם משוררים ומשוררות. לפתע אני מביט אחורה וכותב על הגעגועים למתים, לכל מה שהשארתי מאחור, כמו משפחה, חברים ודורות של סטודנטים, ותלמידים שלימדתי, לעיר שעזבתי, למתיקות של השפה העברית, שהיא החברה הכי טובה שלי, בזמן שאני מדבר בשפות אחרות."

"ומה הלאה?"

"רק לכתוב ולכתוב, לסיים את ספר השירה שמונח על שולחני. להתפלל שספר מאמרים, שמסכם את העבודה שלי בעשור האחרון, יקבל תשובה חיובית מאחת ההוצאות. לנסות להשתמש בשקט שיש לי כיום, לקפוץ לכתוב את הרומאן הגדול שתמיד חלמתי עליו. השירה יכולה להיכנס לתוכנית הלימודים, אבל בהיעדר שלום, בהיעדר צדק, בהיעדר קבלת היתום, הגר והאלמנה, אמשיך לרדוף שלום ושוויון בכתיבה שלי."

 

הדברים התפרסמו בכתבה של כרמית ספיר ויץ בעיתון "מעריב", יום ו' כ"ב באדר תשע"ו | 20.3.17

אל תספרו לי על בן גוריון: שתי קריאות שונות ב"עוודה"

יום אחד, בהיר או כהה, מלא שמש או קריר וקפוא, תומר גרדי, עורך "סדק" ביקש ממני לכתוב סיפור קצר שיתרחש במציאות שאחרי שיבת הפליטים. עד אז ניסיתי בכל הכוח שלא לכתוב סיפורים על המציאות היומיומית ועל האמונות הפוליטיות והחברתיות שלי. רציתי לברוח הכי רחוק מהזמן והמרחב הנוכחי. אך הבקשה שלי הצליחה לחדור את החומה של הסירוב שלי. ונוצר סיפור שקושר את חזרת היהודים-הערבים למדינות ערב ובו זמן את חזרת הפליטים הפלסטינים לפלסטינים בתוך סיפור שבתוך סיפור.

הפלסטינים. עַודָה היא בעברית שיבה. عودة. שבות. האסופה שבה השתתפתי מאגדת בתוכה התחלה של דמיון קולקטיבי משותף של אותה מציאות (הוצאת זוכרות ופרדס). שתיםעשרה עדויות עתידיות. דמיוניות. אפשריות. עד שישובו.

לצערי, בשל שהותי הזמנית בברלין, עדיין לא קראתי את הספר, שמחכה לי, עם עוד אסופות, כתבי עת וספרים שבהם השתתפתי ככותב. אך אולי זה לטובה, והסיבה תתגלה לי במהרה.

שתי קריאות שונות בעוודה

שתי קריאות שונות הביאו הקשרים אחרים לסיפור. קודם כל הפרשנות הערבסקית היפה, מקורית, יצירתית של מסע במרחב, כמסע בקריאה של זהייה קונדיס "זכות שיבה לוקחים, לא מקבלים" (מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013 – התפרסם ב"ערב רב") וכך היא כתבה על הסיפור שלי:

בגלל הסיפור של מתי שמואלוף פיספסתי את התחנה לאוניברסיטה וירדתי בבני-ברק. כשהנהג, במקום לנסוע, ירד לשתות קפה בתחנת האוטובוסים, אחד הממתינים רטן כלפיו, "מה זה? איזו חוצפה!". ואני, ללא שום כוונה שלא להגיב, הפצרתי בו להירגע, "ככה זה במזרח, כלום לא קורה בזמן". 

איש דתי שעמד על המדרכה ניסה לשבש את הביטחון המופרז בקביעה שלי ואמר, "אם את הצעירה אומרת ככה, אם את לא נותנת תקווה לשינוי, כלום לא יתפתח כאן". הינהנתי, חושבת, איזה כיף שאיש דתי יהודי מדבר אלי, הרי הוא אינו יודע שהוא מדבר אל אשה לא רק ערבייה, אלא גם דתייה. מעניין מה יחשוב אם יידע, על מה ידבר קודם, על זה שאני יותר מדי ערבייה או על זה שאני לא מספיק דתייה?

משמחת המפגש בינינו רציתי להעניק לו מתנה, לתת לו להרגיש שהוא צודק, הרי הוא צודק באיזשהו אופן. אתה יודע, אמרתי לו מתחכמת, כל עוד הנהג היה בתוך האוטובוס היתה לנו תקווה שהוא ייסע בזמן, ברגע שהוא יצא ממנו מותר לנו להתלונן, לא? מהשתיקה שלו הרגשתי שזכיתי בטיעון, אבל בו בזמן, ובגלל התעוזה שלי לדבר יותר ממשפט יחיד, הסגרתי את זהותי והוא גילה אותי. אבל הגילוי שלו לא הדאיג אותי. הרגיעה אותי המחשבה כשנזכרתי במשפט שאבא תמיד אומר לנו, "אם אתם נראים יפה, או עושים דברים טובים, תראו שאתם ערבים, שיידעו".

הקריאה השנייה של עדנה שמש ב"ספרים"  – הארץ מנקודת מבט יותר שמרנית. היא חיפשה את הנחמה, אך לא מצאה אותה. לפני שאביא את הקריאה בסיפור שלי, הנה דברים שתומר גרדי כתב בפייסבוק שלו

זו ביקורת משעממת שטוחה ומשטיחה, על ספר מגוון ומעניין. עזבו, לא צריך. אל תקראו בה. אבל אם בכל זאת תחליט או יחליט מישהי כן, תוכלו לראות איך משמשת ביקורת-ספרות עוד צורה של חומה-ומגדל. (הקרשים לחוֹמה מוכנים וחתוכים מראש, שקי החול מלאים, החצץ, התייל גזור כבר לפי המידה, ועל המגדל עומדת כבר הבוקרת-ספרות. רד-נק ישראלי. זרק-חושך ביד).

 

הנה הדברים של עדנה שמש:

בנִית מדמיין תיקון – נסלל כביש לטהרן, נפתחים בתי ספר דו־לשוניים ובתי חולים משותפים – אך אין הוא דן במצבם הפוליטי של הישראלים שלאחר מימוש האוטופיה הפלסטינית. בסיפורו "נצטרך מכונות אחרות בשביל לעצור את הזמן" מתי שמואלוף "לא מצליח לדמיין" את העתיד עד הסוף. הוא שולח את הדמות הראשית שלו לבגדאד ומתאר את סאלם, בריטי־פלסטיני, פסימי לגבי החזרה של "היהודים־הערבים למשרק ולמגרב". "סאלם הוא כמוני", מציין הדובר, "דור רביעי של גלות". הדובר מתייסר עד סוף הסיפור על קיומו כגולֶה ב"גלות בתוך גלות… בתוך אותו פצע שהוליד אותי לחיים חסרי מולדת".

שוב התהפכו היוצרות. הפלסטיני שב לפלסטין לפחות כדי להתחתן סימבולית מעל הבית שהיה של הוריו ברחוב יפת 232 ואילו היהודי שב לנדוד, גולה בגופו ובנפשו. כה קשות גלותו ותחושת האי־שייכות שלו שאין הוא יכול אפילו להגות את שמו של בן־גוריון: "במטוס הראשון שיצא מנמל התעופה על שם, נו ההוא. את יודעת שאני שונא את ההוא. אז בואי לא נאמר את שמו עוד פעם, שלא תדבק אלינו הקללה".

אם עדיין לא רכשתם את האסופה, אני מציע לכם לרכוש, ולנסות לפני שתחשבו על הקטגוריות הפוליטיות והחברתיות והלאומיות, לדמיין מרחב שווה שבו גם הערבים יכולים לקבל זכות שיבה, כמו שהיהודים מחזיקים.

שבת שלום מברלין

מתתיהו