על ישראליות וגרמניות – שתי ישויות שלא מתגוררות בגוף אחד

סומק ואנוכי. קפה תמר.
סומק ואנוכי. קפה תמר.

ו, אז איך בברלין? טוב לך? בטח רע לך. איך אתה חי בתוך הנאצים האלו, עם הגרמנית שלך. בטח מת לחזור. אבל תישאר שם יא יורד, בשביל מה לחזור. נו מתי אתה מתכוון לחזור? אתה לשם לתמיד? אתה בחופשה או שחזרת אלינו? אתה רוצה ילדים? בגרמניה, עם השיקסע שלך? איך הגרמנית שלך? אתה לא לומד גרמנית? אני בחיים לא ילמד את הילדים שלי גרמנית. איזו שפה מגעילה. אז חזרת לתמיד? או שאתה חוזר. אל תשחק אותה תייר, כאילו סבבה לך שם, ואתה בא לעשות עלינו רושם פה. איך אתה חי בלי ים? לא מתגעגע לשמש? ללחות? לאוכל? אני לא מבין איך אתה חי שם…"

אלו מקצת מהדברים ששומעים כשחוזרים לביקור מולדת. השאלות, התגובות ותהיות כמו גם החבטות, החיבוקים, העלבונות והרמות הגבה – הכול מתערבב יחדיו. ולכל מקום אתה נע עם האות קין של ברלין על המצח. אתה לא יכול לחזור ולהיות ישראלי בכל רמ"ח איבריך. אתה מתנהל מעכשיו עם גיבנת של זרות, על כל חודש שהברזת מהקשיים המקומיים. אלו שמתגוררים בין נמלי התעופה של שוננפלד, אל תיגל ונתב"ג מחזיקים על גביהם את המשקל הכבד של האטלס של המהגרים. הם שייכים לברלין ולתל אביב ולא שייכים לשום מקום. כי הם נקרעים בין שני מקומות שלא מצליחים להתקיים ביחד.

הולך לקפה "תמר" רגע לפני שנסגר, מקבל רק אהבה מכל החבורה היפה שנפרדת משרה שטרן, הקיסרית הסגולה. פוגש את נתן זהבי שאומר לי בצחוק "מה חזרת? תחזור לשם? החיבה המחוספסת שלו, מזכירה תמיד שיש מתח. כי אתה עזבת [שם]. אנחנו נשארנו [כאן].

חוצה את שינקין לקרליבך שטוף השמש עם הזווית המיוחדת שאין למצוא אותה בגרמני.. ושאלה ששאלה אותי חברה עדיין מהדהדת בתוכי, "האם טוב לי בגרמניה?" לוקח לי זמן לענות ואני מגלה שכן. טוב לי תמיד בכמה מקומות בו בזמן. אני לא רוצה לבחור.

והנה אני מזהה גרמני עם הגרביים בסנדלים שעומד באוטובוס, ואני מאזין לדברים שהוא מדבר עם בן זוגו ומבין אותם לגמרי. ובחומוס של אכרם, אני פוגש את חברה ישראלית מברלין, וזה נראה כאילו יש לכם סוד משותף על חיים משותפים בעברית בארץ אחרת. עיר שלמה של אותיות שהשארנו מעבר לגבולות השפה. האם אנחנו מתגעגעים לברלין, כשאנו בתל אביב? האם ברלין מתגעגעת אלינו?

"די אל תגיד לאף אחד שאני מברלין, אני רוצה שלא ידעו. מרגיש שזה רק מפריע לכולם ונמאס לי." אני מבקש מחברי הטוב. הוא צוחק ומגחך, כאילו רוצה לומר, ואם אשתוק, אז לא יידעו?! והוא צודק. הרי אפשר לראות את הכניעה, העצבות בעיניי. אבל אני יודע שהבעיה היא לא בי. יש כאן משבר גדול יותר. אני מהגר, בן למהגרים, במדינת מהגרים, זאת ההגדרה של הישראליות. אבל אנשים מעדיפים לראות את עצמם כילידים, שחזרו לארץ אבות, שבית המקדש הפך אותה להארץ. וכל מי שיוצא מגבולותיה, הוא אויב פוטנציאלי. התפיסה הזאת של הגטו, היא זאת שמפריעה לי כל כך. איפה הנורמאליות? מה אי אפשר להיות קצת פה וקצת שם? מה אי אפשר להכנס ולצאת?

אני יורד לבננה ביץ', מסתכל על הרצועה הצרה הזאת, שהולכת ונהיה צרה משנה לשנה. בים כל האנשים מתפשטים ונהיים כמעט עירומים לרגע. לים הזה שגובל באירופה יש השפעה שמכניעה את האנשים וחושפת את עור גופם. האם נוכל לתת לתרבות אחרת להישזר בתרבותינו. מדוע שתי התרבויות לא יכולות לחיות בגוף אחד.

עוד טורים של "ישראלי בברלין"

ישראל האחרת: לובן ושחורות, מוזיקה וקולנוע: בניית זהות משני צדי המצלמה בסרטה התיעודי של מורן איפרגן "שחורים".

הסרט
הסרט "שחורים" של מורן איפרגן

* המאמר פורסם לראשונה בגיליונו השמיני של כתב העת לקולנוע "מערבון".

השמעת הקול השחור של להקת KMS ובניית תודעה פמיניסטית מזרחית רדיקלית ביחס לאלו היא חלק מהמאבק לדה-קולוניזציה של החברה והתרבות בישראל. מתי שמואלוף על סרטה של מורן איפרגן "שחורים" (סם שפיגל, 2010, 48 דקות). 

הסרט "שחורים" (2010) עוקב אחר שנה בחייהם של  WM – ישראל מהרט, מנהיג הלהקה, מפיק מקצבים; Diablo D – מאיר סאלו, זמר ראפ; Mister / Dr. George – דני פייפר. שלושה צעירים, חברי ילדות, אתיופים הגרים בשכונת קריית משה ברחובות, הגטו השחור של מרכז ישראל הלבנה, ארבע וחצי דקות ממכון ויצמן. הסרט מתבונן בשגרת חייהם של השלישייה – להקת הראפ KMS – ולוכד מציאות חיים של דור שחור בישראל. הסרט "שחורים" הוא סרטה השני של מורן איפרגן יוצרת קולנוע באר-שבעית שמסיימת בימים אלה את לימודיה בסם-שפיגל. "אחותי ריקי" סרטה הדוקומנטרי הראשון הוצג בפסטיבל סרטי הנשים ברחובות (2009). הסרט עסק באחותה בת ארבעים של הבמאית וביחס אינטימי וחברתי למרחב הבאר-שבעי. איפרגן כוננה מגדרית שורה של נקודות מבט פמיניסטיות באמצעות השמעת הקול של אחותה ריקי ואימה וביחס שנוצר בין השלוש. העמדת האישה המזרחית וקולה במרכז סימן את הסדר הפטריכאלי אותו היא ביקשה לפרק. בסרטה השני "שחורים" נדמה כי תהליך החניכה הנשית של איפרגן הסתיים והיא יוצאת מתוך הפריזמה החברתית לדון בשאלות של ייצוג והבניית היפ-הופ בתוך הקהילה האתיופית ברחובות. הדמויות המרכזיות בסרט אינן בנות משפחתה, אלא להקת היפ-הופ אתיופית-ישראלית. המעבר מתוך המשפחה האינטימית אל להקת ראפ רחובותית אינו מבשר על דיכוטומיה בין השניים. ההפך. איפרגן מרחיבה את משפחתה ומחויבת מתוך זהותה המזרחית לבדוק אפליות נוספות שקשורות לאתניות ולגזע אל מול הנרטיב ההגמוני הציוני. כך היא עוקבת כמו חברת משפחה אחר הלהקה – שמתפקדת – כמשפחה וכך אנו יכולים לנוע  על אותו ציר של מבט אל הפריפריה הרחבה של החברה בישראל.

אחותי ריקי
הסרט הראשון של מורן איפרגן "אחותי ריקי"

הגלובליזציה הצליחה להפיץ מודלים תרבותיים מתוך תוכה של אמריקה השחורה אל תוך קבוצות מדוכאות אחרות ברחבי העולם. ההיפ-הופ, הראפ וגם הפופ והרוק התפזרו ברחבי העולם מתחילת שנות השישים באמצעות תקשורת ההמונים והיברידים (שעטנזים, יצורי כילאיים) חדשים נוצרו. אפרת נחושתאי טוענת במאמרה ""תת הכרה נפתחת כמו מניפה": על הפרפורמטיבי (והסמוי) אצל "סאבלימינל והצל"" (תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006) כי סוגת הראפ מחדדת ביותר מכל ערוץ אמנותי אחר את המתח שבין זהות אישית לבין פרפורמטיביות מהוקצעת. ראפר נדרש להתוודות ולהיות "אמיתי" לחלוטין (המוטו הוא "keep it real", אך גם להרשים בפרפורמנס' מעולה ולשלוט בקהל שליטה מלאה. כל אמן נדרש לכך, אבל כאן גם הנאמנות ל"רחוב", לשכבה החברתית ממנה הגיע הראפר, הכרחית להצדקת קיומו ומרכזית במשיכה אליו. מצופה מאמני ראפ לייצג בדמותם ובפעילותם קבוצות חברתיות ועמדות פוליטיות ללא בעייתיות, ללא התנגדות בין הציבורי לאישי, בין החיצוני לפנימי, בין הטקסט לאמת. בפאראפרזה על נחושתאי אטען כי הראפ אם כך מעניק לנו אפשרות להציץ לתוך תוכי קרביי החברה ולהשמיע באופן דמוקרטי ורב-תרבותי את הקולות המושתקים של הקבוצות המדוכאות בחברה המקומית. יצורי הכילאיים שנוצרים מתרחקים לעיתים עד מאוד מהדגמים המסורתיים של הראפ. ראו למשל את ההיפ-הופ המזרחי שנוצר בישראל ובמקום לקבל מקום מרכזי בביקורת התרבות על חידושיו, ההתקבלות שלו הייתה קשה ומורכבת ומהדהדת לשאלה האתנית בישראל. כך כתב האמן וחוקר התרבות רונן אידלמן כי: "אני מאמין שאת הזלזול בהיפ-הופ המזרחי לא צריך לייחס לערך שמוקנה לז'אנר, אלא לזהות שמאמצים המבצעים. ההיפ-הופ אינו סגנון מוזיקלי שנבחן כשלעצמו, אלא ז'אנר שמעמיד במרכז את ההקשר של היצירה. הראפרים המזרחים ממצבים את עצמם כאחרים גם אם גדלו, כמו סאבלימינל, בצפון תל-אביב, וגם כשהם באים מן השכונות" ("אני אמיתי, לכן העם איתי", הכיוון מזרח 19, קיץ 2005).

צפו: קטע מהסרט "שחורים"

צמיחת להקות ההיפ-הופ מסמנות גם את מארג הקבוצות, אך גם היוו כר פורה לסרטים דוקומנטריים המנסים להתחקות אחר התיאולוגיה המשחררת הטמונה בהשמעת הנרטיבים האסורים. הסרטים כגון: "ערוצים של זעם" (ענת הלחמי, 2003) שהציג את הקרע שנוצר בין סאבלימינאל והצל לבין תאמר נאפר מנהיג להקת DAM. הקופורדוקציה פלסטינית-אמריקאית "Slingshot HipHop" ( שהוצג גם בפסטיבל סאנדנס (Jackie Reem Salloum, 2008) הציג את המפגש בין ערביי 48, לבין ערביי 67 באמצעות ראפ. להקות ראפ פלסטיניות: DAM מלוד, PR מעזה, ABEER  מלוד, ARAPEYAT מעכו, MAHMOUD SHALABI מעכו. הסרט "שחורים" לא נעמד בתווך של הכיבוש ושלילת מצב הכיבוש בישראל/פלסטין ולכן הוא מחדש. הוא נכנס עמוק לתוך הקטגוריה החברתית ומנסה לברר את האפשרות העתידית לכונן רב-תרבותיות באמצעות השמעת הקול של להקת KMS.

 

הכוח השחור

"ככה מתחיל הסיפור: דן הבן של יעקב, אחד משניםי עשרה השבטים, שנאבדו פתאום, נמצאו ביבשת אפריקה הרחוקה,  אתיופים יהודים תמימים שתמיד דיברו על ירושלים, על הארץ הקדושה… הגענו לארץ, התייחסו אלינו כמו קופים… בארץ חלב ודבש, הגענו למדינה מלא חרא וגזענות, הבני זונות מתייחסים אלינו כמו כושים עבדים, איך שופטים לפי הצבע, מי משתזף ומקבל סרטן?! אהה יא בני זונות, הצבע שלי יפה ואני אוהב את הצבע שלי, ביקשתם, שרמוטות, והנה אנחנו מחזירים לכם, הכוח השחור מטעם KMS" (מתוך שיר הפתיחה של הסרט המלווה בסופו בסאונד של יריות של תת מקלע).

הגיבורים המרכזיים בסרט הם:  WM – ישראל מהרט, מנהיג הלהקה, מפיק מקצבים; Diablo D – מאיר סאלו, זמר ראפ; Mister / Dr. George – דני פייפר. ישראל מהרט במהלך הסרט נכלא, מאיר סאלו חוזר בתשובה ודני פייפר גם הוא מוצא את עצמו בכלא. להקרנה של הסרט בסינימטק בת"א הגיע ישראל ונוכחותו האירה את המקום. שבב של תקווה עלה (ממשי) כשראינו שהוא כבר מחוץ לסרט (הסימבולי).

הסרט עושה שימוש בסטילס מתוך מאבקים שחורים אחרים בעולם וכך הוא יוצר הקשרים פוסטקולוניאליים נרחבים למאבק האתיופי בישראל המתפרש גם מלמעלה על ידי מנהיגות שצמחה באירגונים פוליטיים וגם בהתפתחות הפוליטית של הקהילה מלמטה (תרבות, מנהיגות דתית, מתח אתני ודיכוי יומיומי מהחברה בישראל). המושג פוסטקולוניאליזם מניח גם מציאות היסטורית של כיבוש שהסתיימה והותירה את העולם לפי הגבולות שהניחו האירופאים ברחבי העולם, ובו בזמן גם מכיל בתוכו מבט ביקורתי על יחסי גזע וכוח אי שיוויונים.

במידה מסויימת הלהקה משמשת לאיפרגן גם כמיטונימיה לזהות המזרחית שלה וכיסוד לכונן את עצמה מחדש בהבנייה מחודשת אל מול הלובן. בו בזמן הלהקה מאפשרת לאיפרגן גם לייצר ציר מטפורי של פרשנות שבו הזהות המזרחית שלה מתאחדת עם הזהות האתיופית לתוך מטפורה שראשיתה עוד במפגש הראשוני בין התנועה הציונית לבין התימנים עוד בתחילת המאה שעברה ועד תחילת המיליניום השלישי שבו הוא לובש צבעיים גזעיים חדים יותר במפגש עם יהודי אתיופיה. הסרט מרפרפר למפגש הזה באופן לא מודע כשהוא מפגיש דמויות מזרחיות מחוץ לסופרמרקט ברחובות עם מנהיגי הלהקה. רחובות היא עיר טעונה במפגש האתני בין התימנים בפרט והמזרחים בכלל לבין הממסד המדכא.

אורי בן אליעזר טוען שהעלייה בשיעורי הפשיעה בקרב בני הנוער ממוצא אתיופי יש בה מרכיב של מחאה. באמצעותה הצעירים מכוננים זהות חלופית, משמעות ותחושה של קהילתיות. כ25% מבני העדה, כפול מן השיעור בקרב כלל הנוער בישראל, התנסו בסמים, וגם שתיית אלכוהול הפכה לתופעה אופיינית לבני הנוער הללו ("כיצד יהודי הופך שחור בארץ המובטחת" בתוך "גזענות בישראל", יהודה שנהב ויוסי יונה (עורכים), הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים, 2008).  בסרט אנו עוקבים אחר מלאכת הרכבת הלהקה מבעד לתהליכי ההחלשה המופעלים על הקהילה. המשטרה האלימה, המסיונרים הדתיים/חב"ד, שירותי הרווחה החלשים, היחס הדכאני הכולל של הממשלה לפריפריה בכלל ולאתיופים בפרט – כל אלו מופיעים בסרט ומקשים בדרך על הרכבת הלהקה. חברי הלהקה מוצאים את עצמם בתוך קהילה מפורקת אשר מסומנת כאיוּם ונאבקת שלא להסחף בתהליך ההתפוררות. בתהליך הלחנת השירים, והמלחמה היומיומית על בניית עתיד כלשהו, אנו לומדים על שאלות שמעסיקות את הדור השני האתיופי. המחאה של אותו דור שני מתבטאת ביריה הברורה למוטיבציה שלהם לשרת בצה"ל וישנו דיון בסרט האם הגזענות צריכה לההפך למרכיב פוליטי של יציאתה מהנרטיב הלאומי, או שצריך להתגייס.

הסרט עוקב אחר מפגשים שונים של חברי הלהקה עם נשים מזרחיות בקניון, עם חברי להקות רוק אחרות, נערות במועדוני בילוי ועוד. המפגשים הללו חושפים את ההכחשה הליברלית להימצאות הקטגוריה הגזעית ומיד לאחר מכן לכינונה מחדש בפערים שנוצרים בין הנרטיבים. למשל בני הלהקה שואלים כמה נשים מזרחיות בקניון איפשהו ליד רחובות לאחר שקנו בקבוק פילנדיה ואבסולוט: למה אתם קוראים לנו "כושים, חוליגנים, מפגרים"? אז אחת הנשים עונה "שהילדים [האתיופים, הערה שלי מ.ש] לא מתנהגים יפה. מאיר סאלו שואל אותה איזה ילדים והיא עונה האתיופים. מאיר בעצם מנסה להבין למה נוצרה הקטגוריה של אתיופים כאותה אימרה המצוטטת במאמרו של בן אליעזר "באתיופיה היינו יהודים, כאן אנחנו שחורים". אחרי דין ודברים בין הלהקה לנשים אומרת אחת הנשים "זה לא העיקר להביא ילדים ולהגיד הופ". המרצע יצא מהשק. האתיופים מביאים הרבה ילדים לעולם ומתלוננים על כך – הבעיה היא הם – שלא לוקחים אחריות על חייהם – כך אין ממסד, מדינה, דחייה, ושאר סוכנים בלוח המשחק. אך בתוך ההקשר של הסרט בין המבט של איפרגן כבמאית של סרט דוקומנטרי שבאה מבאר שבע, לבין הלהקה, לבין הנשים יש משולש השתקפותיות מורכב. המבט המופנה לנשים בקניון לא בא לקבע אותן כאחראיות בלעדיות לדיכוי האתיופי. איפרגן מבקשת דוקא לסמן את הקושי ביומיום לאוכלוסיות מוחלשות להתמודד אחת מול השניה במצב רב-תרבותי, בהיעדר גורף של דמוקרטיה רב-תרבותיות. השאלה שמפנה הלהקה, באמצעות הבמאית לנשים המזרחיות, היא גם שאלתה של איפרגן לקהילתה. כיצד הכוח נע כל כך בתזזיות ואותו מבט גזעני שהופנה למזרחיות הופך מיד למבט של כינון "אחרות" חדשה. שהרי יכלה איפרגן להביא את הלהקה היישר לתוך גל"ץ האשכנזי בדרישה להשמיע אותם. אך היא נשארת נאמנה למעקב מדוייק אחרי תהליכי ההסללה של חברי הלהקה כמייצגים את תהליכי הניחשול הכוללים.

פראנץ פאנון
פראנץ פאנון

הסרט מעלה את הדרישה של פראנץ פאנון לברר את הרווח שבין המסיכה הלבנה לבין העור השחור. אותו רגע שפאנון מביא את הילד שאומר לאימו במרחב הציבורי "אימא הנה שחור ואני מפחד" חוזר גם בישראל. הפתולוגיה של הפחד מפני השוני הגזעי מדובבת בצורה ישירה דווקא מפי הילדים התמימים שלא מכירים עדיין את תהליכי ההכחשה, ההסתרה והצביעות הליברלית. וכך מספר לנו מאיר: "פעם אחת, לא יודע, נסעתי לראשון. פתאום אני רואה איזה ילד עולה עם אימא שלו, עושה "אימא תראי כושי, אימא תראי כושי. אני מסתכל על הילד, את יודעת, אמרתי, אם הוא לא היה ילד, מה היה קורה לו. והיא אומרת "סתום את הפה, סתום את הפה שלך." אני… את יודעת על מי התעצבנתי? – על מי? לא על הילד. התעצבנתי על האימא." מאיר מסביר נכון שהילד מחקה את הסביבה שלו והאימא היא זו שמדברת ככה בבית. הבית שזקוק לשינוי הוא לא רק אותו מרחב אישי שבו מתפקדת האם אל מול המרחב הפטריכאלי של הפוליטי. ושוב אסור לתפוס את האמירה הזו כמיזוגנית, אלא דווקא בעיסוק המורכב של תהליכי ההגזעה, שהרי ברור ששֵם וחוק האב הם אלו שמובילים את תהליכי הדיכוי. אך מה קורה דווקא לאם שמגדלת את הילד. זו שאלה פמיניסטית שעוזבת לרגע את השיח ההגמוני הגברי. המטפורה של הדיון הגזעי עוברת גם למרחב הכולל של הימצאות ישראל לצד אפריקה והמזרח התיכון. האם ישראל תמשיך לפחד מהשחורות, או שהיא תבנה מודל רב גזעי שיוכל להכיל את המגוון, השוני וההבדל.

זהו סרט נוקב, שגם מעניק זווית על המתרחש בשוליים הרחבים של ישראל האחרת, וגם מרכיב מחדש את הזהות המזרחית הפמיניסטית הרדיקלית. בסרט יש תהליך אמיתי של הכרת לבטי הדור השני ובניית זהותו. מוזיקה היא אחד האמצעים לייצר תרבות נגד צעירה. אי האפשרות של יצירה תרבותית והשתלבות במרחב החברתי הכולל מצביע על הגבולות השיח הצרים בישראל. הקולנוע מגיע מתוך תוכי הקרביים של ישראל הניאו-ליברלית הלבנה. אך בניגוד להיפ-הופ המזרחי או הפלסטיני אין נרטיב של גאולה. זהו לב המאפליה של הלובן.

* המאמר פורסם לראשונה בגיליונו השמיני של כתב העת לקולנוע "מערבון".

מה אתם חושבים על ישראל האחרת?

צועקים את שמך בהרבה לשונות: על זהות היברידית – הכיוון מזרח 14

הכיוון מזרח 14 דן בשאלת ההיברידיות בחברה בישראל

 

מתוך פתח הדבר: גיליון זה עוסק בהיברידיות, דהיינו באופן שבו שתי זהויות – או יותר – שאינן מתיישבות בדמיון התרבותי זו עם זו, דרות בכפיפה אחת בתוך גוף אחד: לאומי, חברתי, קהילתי, משפחתי או פרטי. על-אף שההיברידי הוא מושג תיאורטי, שמפרנס הגות אינטלקטואלית מפותחת (במיוחד בתחום הדעת המכונה פוסטקולוניאליזם), הרי שבמציאות היומיומית הוא גם נפרט לפרקטיקות-קיום ממשיות לחלוטין. הוא מתאר את האופן שבו בני-אדם וקהילות מתמודדים עם קונפליקטים יומיומיים; קונפליקטים הקשורים באופן שבו הם נתונים למבט התרבותי שמחייב הגדרות זהות אחידות, קשיחות וחד-משמעיות.

בעבור מי שהוא, למשל, גם מזרחי וגם אשכנזי, גם נשי וגם גברי, גם ערבי וגם יהודי, גם דתי וגם חילוני, גם הומוסקסואל וגם הטרוסקסואל, הסימנים הבינאריים שמאפיינים את כל אחת מהזהויות הללו בנפרד, הופכים את מלאכת ההגדרה העצמית לסבוכה.

קטגוריות-הזהות נתפסות כנכס צאן-ברזל של פוליטיקת הזהויות. בניגוד להנחות מהותניות (הקשורות למשל למוצא, צבע, מגדר וכו'), המחקר המתגבש סביב שאלת הקטגוריות ההיברידיות דן בהן כבקטגוריות-שיח שעוסקות בפוליטיקה של הופעה. המחקר מתאפיין בשני שלבים: השלב הראשון ניצב מול הקטגוריות הבינאריות, ומתאר אותן כשתי קטגוריות מדֻמיינות שמתפתחות זו מול זו ברמה האידיאולוגית, הפוליטית והאינטלקטואלית;

השלב השני מתמקד בקטגוריות ההיברידיות ובכפרקטיקות של הנכחה (re-presentation) במקום ייצוג (representation). השיח ההיברידי העכשווי, שמגולם בשלב השני, מבקש להנכיח מחדש את עצם אפשרות הדיון הביקורתי במצבי-הביניים; הוא מניח שדיון ביקורתי המצומצם לקטגוריות בינאריות מגביל ומרסן את מנעד האפשרויות התרבותיות.

המְשׂגתה מחדש של התשוקה ההיברידית, כאפקט של דמיון א-קטגוריאלי, פותחת אפשרויות של "יכולת פעולה", כלומר של עידוד פרקטיקות של התנגדות, קבלה או יצירה דיאלקטית מחודשת של קטגוריות-זהות. במילים אחרות, הקיום ההיברידי הוא קיום טנטטיבי – קיום על תנאי. הוא מכתיב פרקטיקות של הסתרה ושל גילוי; הוא מחייב הופעה שמדגישה בכל פעם אספקט אחר של הזהות, בהתאם לציפייה שטמונה בהקשר החברתי שלה. הקיום ההיברידי מתנגד מעצם הוויתו למושג זהות, כלומר הגדרה שזהה לעצמה, ונכפית בשלמותה על הסובייקט מבחוץ. כאשר גוף מסוים נענה לתביעות זהות סותרות, הוא מחויב למופע מתחלף, קוואנטי באופיו, שבו עליו להחצין בכל פעם אלמנט יחיד של זהותו ולהסתיר את האלמנט המנוגד לו. אין זו עמדה תיאורטית: זו פרקטיקה תיאטרלית של חיים, המתרחשת בעל-כורחה, על-מנת להשיג נִראוּת בְּמרחב ציבורי, שקושר את אופציית הנִראוּת עם הנחות-יסוד, פנטזיות ונרטיבים המקושרים לכל אחד מהיבטי הזהות הסותרים בנפרד.

התרבות מבקשת מחבריה להזדהות – ותביעה זו מופנית כלפי הסובייקט באופן גלוי או סמוי; לעתים היא ניתנת לבקרה או לשליטה, ולעתים היא כפויה ובלתי-רצונית. מסדר-הזיהוי שעורכת התרבות לפרטיה נסמך על סימנים כמו צבע עור, סימני מין, ג'סטות גופניות או רטוריות. היא מאפשרת לאדם לזהות את העומד מולו; היא מאפשרת לקהילה לסמֵן את השותפים בה, את ידידיה ואת אויביה. הקיום ההיברידי מסכן את מסגרת ההתייחסות החברתית; הוא מאלץ את הסובייקט ההיברידי להצהיר בכל פעם על מקטע של עצמיות, על חלקיותה של הביוגרפיה האישית ועל תמונה לא ממצה של הקיום הפיזי.

אולם הוא גם מאפשר משחק של נזילות ושל חוסר-עקביות, שיש בו פוטנציאל ממשי של ערעור קרנבלי על ההבחנות שמאפשרות את קיומו של מסדר-הזהות המתמשך. ההיברידיות היא בעלת פוטנציאל להגדיר מחדש את הקריטריונים שבאמצעותם נותנת התודעה התרבותית סימנים בפרטיה. את האופק ההיברידי מתאר דֶרידָה במילים אלו: "מה שנאות לתרבות הוא לא להיות זהה לעצמה.

לא להיות חסרת-זהות, אך להיות חסרת יכולת לזהות את עצמה, להיות חסרת יכולת לומר 'אני' או 'אנחנו'." שלילת היכולת לזיהוי התרבות את עצמה היא יעד טרנסגרסיבי – יעד של הפרה וחריגה; הסובייקט ההיברידי הוא זרז בפוטנציה של היעד הזה, ולפיכך הוא נתפס כמסוכן, כמערער – ולעתים גם כשערורייתי… השערורייה ההיברידית הופכת את התשוקה האנושית לכינון זהות – למטלה טנטטיבית שכלליה אינם נתונים מראש; עוד לפני שניתן יהיה לממשה יש ליצור את התנאים למימושה.

אקט הביטוי העצמי מתנער משכפולן של זהויות יחידניות (מלשון זהות יחידה, שאינה ניתנת לפירוק) וממלא תפקיד מכונן וחתרני שבונה זהות דינאמית, לא יציבה, מלאת סתירות ופֶרפוֹרמָטיבית. בשל-כך, פועלת היצירה ההיברידית בניגוד לאופן בו טקסט מבקש להתקיים כשהוא חורג אל רשות הרבים; היא כותבת את מה שהטקסט אינו תמיד יכול להכיל. הטקטיקה של הכתיבה מכוונת למנוע מעצמה תֵרפיה: פעמים רבות היא נָסה מסֶדר נשגב או מאלגנטיות של איזון, או תזמור הרמוני בין חומרי הטקסט; מערערת על אשליית הקביעות של הנרטיב או על היחסים האינטימיים שבין הנרטיב לבין היצירה עצמה. הסירוב לאפשרות של זהות עקבית, סטטית ומתמשכת מוחלפת בתשוקה: ההיברידיות עצמה הופכת יעד לתשוקה של ייצוג.

התמונה של ההיברידיות הופכת להיות מורכבת יותר, כאשר אנו מביטים בפורטרט של הזהות היחידנית. שהרי יצירת זהות – אחידה ועקבית ככל שתהיה – לעולם אינה אישור של זהות מטריאלית נתונה מראש, אלא תוצר של אימאז' זהות, וליתר דיוק של תהליכי טרנספורמציה, או משא ומתן פנימי של הסובייקט ביחס לאותו אימאז'. תביעת הזהות, שהיא "להיות עבור האחר", מניחה מראש פיצול של האחדות ההרמונית אל מול גילויי אחרוּת. האימאז' מייצג בהכרח את הנוכחות של ההיעדר (היעדרו של האחר) למולו הוא מוגדר. כל תודעה אנושית משלבת בתוכה את מה שנכלל ב"עצמי" ואת הפנטזיה המגדירה את העצמי לעומת ה"אחר", ולפיכך היא משלבת – באותו הגוף, באותה התודעה – גם את השחור וגם את הלבן, גם את הנשי וגם את הגברי, גם את הקָרבן וגם את המְקרבֵּן. התכחשות לטבעה המפוצל של תודעת הזהות מרחיקה את האפשרות לאקטיביזם של צדק חברתי, ומבטלת את האפשרות האוטופית שבה תודעת הפיצול מבטלת את הצורך בפנטזיות גזעניות, למשל. ההיברידיות הופכת, לפי ההשקפה הזו, למטלה אתית שאינה מאפשרת להבחין בבהירות בין ה"אני" ל"אחר": היא מדגישה את המודעוּת לאופיו המפוצל מלכתחילה של מה שנתפס כ"זהות". במילים אחרות, ההיברידיות היא מאפיין הכרחי של כל הגדרת זהות ושל המשטר שמפרנס אותה.

כאמור, התשוקה ההיברידית יכולה להיות קרנבָלית, כמערערת על ההבחנות המאפשרות את מסדר-הזיהוי המתמשך. איל שגיא ביזאוי, למשל, מתייחס למצריוּת של מוצא הוריו ואומר כי: "מצריותם של אבי ואמי אינה מצרית בלבד, ואיננה רק ערבית. היא יהודית, וערבית, והיא גם צרפתית ואיטלקית. היא דתית וחילונית, וגם בורגנית ועממית. והיא לא מפורקת ומקוטלגת, ואינה מחולקת למזרח ומערב, אלא היא נשיקה צרפתית אחת, ארוכה ומתמשכת. של לשון המגלגלת לשון שנייה, ומרטיבה אותה ברוק שכבר אין לדעת למי היה שייך במקור, או אם היה מקור כזה." אולם הנטייה להרבות בסימני הזהות ולטשטש את ההבדלים ביניהם, ניצבת במקביל לניסיון לאחד או לפייס בין רכיבי זהות מנוגדים לכאורה. ב"נסיעה", סיפורו של סמי ברדוגו – הגיבור שואף לאיחוד מטפורי בין נטייתו המיניות לבין המרחב של בית אחיו – קרי, מוצאו, ביתו והנטייה ההטרוסקסואלית המחברת בין דפנות תודעת משפחתו. העימות בין החבר של הגיבור לבין האח כשתי זרועות של אותה תשוקה, מתממש ובו בזמן לא מתממש כמשחק פרוזאי בין מפגש שכביכול התרחש לפני הנסיעה או אחריה. המשחק הוא הנקודה עליה נשען הסיפור בניסיונו לרפרר לאימה הטמונה באיחוד של יסודות השונים – בתשוקה ההיברידית הנאנקת תחת קטגוריות-זהות הגמוניות.

ההיברידיות יכולה להתכתב עם שינוי הגוף כמטפורה חברתית הבָּאה לערער על הבחנות מגדריות קבועות. יובל, הגיבור בסיפורו של משה סקאל "שָם", אומר שהוא "צריך לחכות בסבלנות", משום שההמתנה, ההשהיה וההשעיה עומדות בלב הניסיון לעמוד בין המינים. בסיפורה של תמר ארונסון, ההיברידיות היא מבט כפול, שמצד אחד מזהה את המתנחלים כחלק מפרויקט הכיבוש וש"רק התיישבו לחסום" את התשוקה לייצר היבריד ישראלי-פלסטיני, אולם, מן הצד האחר – ארונסון מסמנת את המתח שבין היהודי לערבי ללא-הרף, משום שהגיבורה שלה מסמנת את אחֵרוּתה ומנסה לבטל/למחוק אותה בו-זמנית; גם הערבי העומד מולה לא נח לרגע, כשמספר לה כי "בן-דוד שלי התחתן עם יהודייה". אי-הנחת מסמנת את המתח של הקונפליקט היהודי-ערבי אפילו ברגעים שבהם אמורה להתממש הפנטזיה של השמאלנית הרדיקלית שבאה לעזרת הפלסטיני הנאנק תחת עול הכיבוש. הקטגוריות הבינאריות של שמאל-ימין נושאות את העול של מורכבות תרבותית, כשהן מתמודדות עם הקשיים העומדים בהבנייתו כשמאל רב-תרבותי.

בסיפור "אורות רחוקים", ענבל מלכה מנצלת את המטפורה הפרוזאית של טיפול פסיכולוגי כדי להראות עד כמה הזהות היחידנית היא תוצר של אימאז' פנטזמטי; היא כותבת: "באשר לסיפורים המומצאים, את זה אני עושה בשביל הכיף. זה הופך את היומיום שלי לקצת יותר נסבל מבחינתי, זה השקר הקטן והלא-מזיק שביני לבין עצמי." בעבודת הדמיון/חלום של הגיבורה של הסיפור, יש תנועה מתמדת ביחס לסטריאוטיפ (הדרך בה הילדים ראו אותה, צבע שׂערה השונה מהילדים "עם השׂער הצהוב"). תנועה לא-נכונה תשחרר אגרסיות שיערערו את הבניית הסיפור של הגיבורה: "כל אות שלא במקומה תמוטט את הסיפור, תשמוט את קרקע הבטון מתחת לרגלי הילדים, מתחת לכל הבניין, העיר, אפילו להר הכרמל עצמו. עד אליי יגיע הזעזוע הזה, במרחק של כמה עשורים ועשרות קילומטרים משם."

במאמרה "הסובייקט הבינעדתי: בין סימולציה להסוואה", מבחינה מיכל פיק חמו באוכלוסייה המעורבת אתנית בישראל, ועושה פוליטיזציה לאופן שבו המשטר התרבותי מוחק את המיקום ההיברידי הזה: "הדרה של מגזר שנוכחותו בהוויה הישראלית הולכת ומתרחבת היא מעשה פוליטי שמונע את כינון הזהות של הסובייקט הבינעדתי, ובה בעת הוא 'משחרר' אותו ממחויבות פוליטית (…) החסר הזה מהווה פרדיגמה לקושי של החברה בישראל לתפוס את הגיוון והריבוי של מרכיביה; אך גם מסמן את אי-ההלימה בין השיח ההגמוני (המעודד מיזוג-גלויות) לבין הרטוריקה האידיאולוגית התופסת את המוצא המזרחי והאשכנזי כדיכוטומיים זה לזה."

ברשימתה "אל תראוני שאני היברידית (או: להפך – תראו, תראו)" תמר קפלנסקי מסרבת לאפשרות של שיוך זהות עקבית, סטטית ומתמשכת לבְנָה, דווקא בשל הקריאות הנשנות החיצוניות לגבי מוצאו/גזעו/צבעו, ואילו נעמה גרשי, ברשימתה האוטוביוגרפית "כשאבי מדבר על המושג עלבון" מצביעה כיצד ההיברידיות היא מטלה אתית שאינה מאפשרת להבחין בבהירות בין ה"אני" ל"אחר", ומדגישה את המודעוּת לאופיו המפוצל מלכתחילה של מה שנתפס כ"זהות". היא כותבת: "האם אני מזרחית? השאלה אינה חשובה בעיניי," ומוסיפה כי "איני יכולה לדבר על זהות (…) החוטים שקושרים אותי אל המזרחיוּת דקים מכדי שאוכל לאחוז בה ולומר בביטחון: זו אני."

רשימתו של עמרי הרצוג "יהיו כולם שומעים אותי" על סרטו התיעודי של דויד דרעי מספקת פרשנות חדשה של המונחים הבינאריים שבאמצעותם נקלט הטקסט. הטקסט, שנתפס כהצצה בתהליך היציאה מהארון של במאי מזרחי מעיירת-פיתוח, מאפשר פעולות מורכבות יותר של מחיקה וסימון של ייצוג המשפחה המזרחית, אשר מתלבטת בדבר האפשרות "לנִראוּת שעדשת המצלמה מציעה לה, ובו בזמן גם חרֵדה ממנה." המשׂגתה מחדש של התשוקה ההיברידית כאפקט של בחירה, חזרה והַבְניה פותחת אפשרות חדשה של האופן שבו המשפחה עומדת אל מול קטגוריות הייצוג של הבדלים אתניים ומיניים.

באמנות הפלסטית, ההיברידיות מקבלת צורה של חיבור של יסודות שונים בתוך גוף אחד, בתור הכלאה בין טבע (יסוד תשוקתי, דינמי, טנטטיבי) לבין תרבות (יסוד מלאכותי, מובנה, הפרדות שנעשות על-ידי חברה בידי בני-אדם בזמן ומקום ספציפיים). כך למשל, ביצירתה של שולה קשת נבחין באישה עם ראש של חיה, המתכתבת עם המינוטאורים היוונים. ביצירתה של ציפי זוהר, היסודות "רעלה" ו"רגלי ילדה המציצים מתחת לחצאית" יתרכבו לגוף אישה כמעשה הרכבה רווי סתירות המבקש לעצמו גוף היברידי אחד. ביצירה "איילות העראק" של נטע אלקיים, האתניות המיוצגת על-ידי בקבוק העראק (הדימוי, הסטריאוטיפ המזרחי של השתיין, הקלפן, מכה-הנשים) יוצאת מתוך הבקבוק של "האבא" וגדלה כיסוד היברידי על ראש בתו. הספירה של "הטבע" היוצאת מתוך קרני האיל של הבת, מתכתבת עם תהליכי גדילה, התבגרות והתגבשות תרבותיים ואישיים שבהם הנערה הופכת לאישה.

לעיתים היסודות השונים לא יתרכבו לגוף אחד, אלא יערערו את תפיסת המציאות. למשל, ביצירה של נעמה יוריה "חופשה בג'נין", נתקשה לקבל תפיסה מגדרית של אישה פלסטינית וישראלית מבלי להבין את יחסי הדיכוי והאדנות המתרחשים בצל הכיבוש המתמשך. היצירה של פאבל וולנברג יוצרת חיבור בין קטגוריות מיניות ואתניות שונות ומרמזת על ההקשר החברתי שאינו מאפשר תפיסה מסודרת של יצורי-הכלאים.

יצירתה של אורנה בן דוד מטילה בספק את המסמנים המגדריים המבדילים בין גבר ואישה ומערערת על ההנחה שניתן לזהות בבירור את "הגברי" או את "הנשי". יצירותיה של יונת עופר יסמנו את הדרך בה הסטריאוטיפ נבנה ומאפשר לנו להבדיל בין המינים כחלק מהתגבשות השלב הראשון בפוליטיקה של הזהויות. הצבעוניות המטונומית העצומה בציור נחמן מאומן של קרן שפילבר מאתגרת את התפיסות הגזעיות של שחור ולבן בחברה בישראל. צבע הרקע של התמונה השחור הופך את הלבן למסמן צר הדוחק את הילדים להיות "בעיה" חברתית. ואילו מאמרו של מתי שמואלוף כולל קריאה צמודה ביצירתו של יורם בלומנקרנץ "המגזר היהודי" על מנת לאבחן את רשת התעתועים שמאיימת על הגבולות המבחינים בין ישראלי לפלסטיני, נאור וכובש, טבע ולאום, יצירה ומרחב-תצוגה. שמואלוף מציע, שיצירותיו של בלומנקרנץ מאפשרות דיון ביקורתי באפשרויות המימוש האתי של מעשה היצירה האמנותית, כאשר הוא נתון במציאות של כיבוש, אפליה ואי-צדק. על רקע המרחב הפוליטי בישראל, היצירה האמנותית נדרשת לכלים ייחודיים על-מנת לבטא את האסתטיקה שלה כפעילות פוליטית, המטשטשת אבחנות קבועות של זכאות לכוח.

אין ספק, שבמציאות הישראלית נפרטת סוגיית ההיברידיות אל פרקטיקות מורכבות של סדרי-חיים, שכוללות התנגדויות, סתירות והטעיות. בתרבות שעדיין מבקשת לעצמה זהות אחידה של "כור-היתוך", ובמקביל חוזה בתוצאות האלימות של כפיית-זהות כזו על פרטיה, דיון בשונות הוא מהותי יותר מאשר הדיון באחידות. גיליון זה של "הכיוון מזרח" מבקש להשיא את תרומתו הצנועה לקידום שיח הייצוגים המתגבר והולך של הפוליטיקה ההיברידית.

מתי שמואלוף, בת־שחר גורפינקל ועמרי הרצוג

תוכן הכיוון מזרח 14 – צועקים את שמך בהרבה לשונות

3  לנפש רעבה כל מר מתוק שיר נוית בראל
5  תוכן עניינים
6  לערער על מִסדר־הזיהוי בפתח מתי שמואלוף, בת־שחר גורפינקל ועמרי הרצוג

13 אורות רחוקים סיפור ענבל מלכה
16 איגרות לארץ הישנה: גוף, זיכרון וטקסט אוטוביוגרפי – ישראל, ספטמבר/אוקטובר 2000, מסה לואיז בית־לחם
26 סובייקט בינעדתי: בין סימולציה להסוואה רשימה מיכל פיק חמו
30 כשאבי מדבר על המושגעלבון רשימה נעמה גרשי
37 אל תראוני שאני היברידית (או: להפך – תראו, תראו) רשימה תמר קפלנסקי

39 קהיר שעל הסיין רשימה איל שגיא בזאוי
44 סימפטומים של תיקון שיר בת־שחר גורפינקל
45 הזיווג השמימי־ארצי: שמש/ירח/קומיסר/יוגי מאמר עידן ירון
52 אורלנדו שיר גליהאבן־חן
53 שָם סיפור משה סקאל
59 יהיו כולם שומעים אותי – דיון בסרטו של דויד דרעי "תגיד אמן" ביקורת קולנוע עמרי הרצוג

63 נסיעה סיפור סמי ברדוגו
68 צילומי עיוורים מסה מיכל בן־נפתלי
75 מתחת לפני האדמה שיר אלי אליהו
76 אני שר באגן הים התיכון שיר יוסף עוזר
78 קטע מדו"ח חקירה שיר סמיח אל-קאסם
79 מתחת לבת־עין, שבת 24 במרץ רשימה תמר ארנסון
82 עזרא שוויקי הפך לפלסטיני שיר סיגלית בנאי
85 כתמים סיפור שרית בביאן
86 היברידיות במרחב העירוני – הקניון כמרחב כלאיים מדיר מאמר שרון מלכי
91 הבית של השמש העולה: זהות, מִגזור והפוליטי ביצירתו של יורם בלומנקרנץ ביקורת אמנות מתי שמואלוף
96 אלין אלג'ם, "רעש ורוד" ביקורת אמנות דליה מרקוביץ'
98 *** שיר אמירה הס
101 אמירה בת סלימה – פרק שלישי: לילה ראשון סיפור אלמוג בהר

האמניות/ים ויצירותיהן/ם (לפי סדר הופעתם):

דנה דרוויש, אנה עוספורה (אני ציפור) (עטיפה); שולה קשת, ללא כותרת, 1998 (4); אורנה בן־שטרית, ללא כותרת, 2006 (7); רוביליבוביץ, ללא כותרת (בן), 2006 (10); דרור אוסלנדר, בתי זיקוק, 2006 )12); נעמה יוריה,חופשה בג'נין, 2006 )17); ציפי זוהר, ללא כותרת, 2007 )20); פיליפ רנצר, במבי, 2004 )27); קרן שפילשר,נחמן מאומן, 2007 )31); פבלוולברג (36); ז'וסטין פראנק, מחלת עיניים ירחית, 1929 (רועירוזן, 2002) (47);  שרון פוליאקין, ללא שם, 2007 )53); אילי לוי וריקי אלקיים, העלמות, 2007 )57); יורםבלומנקרנץ,מושבות הים, 2007 )65); עופר נקר 2006 (69); לאה פאר, 2006 (69); שושנה צארום, 2006 (72);ריקי פרישט, 2006 (72); דוראר בכרי, דיוקן עצמי, 2006 )77); שרון פוליאקין, נעדרים )79); אמון יריב,לילה, 2007 (83); שרה אלימיהפסנתר, 2004 (84); מאיה ז"ק ורעיהברוקנטל, הברון אי.טי. פון הום (88);יורם בלומנקרנץ, המגזר היהודי, 2006 )92); אלין אלג'ם, לב זהב, 2006; אליןאלג'םללא כותרת, 2005; אלין אלג'םללא כותרת, 2005 (96);
נטע אלקיים, איילות העראק (פרט מתוך), 2007 )100); יונת עופר, ללא כותרת, 2007 )108,107)

עורךראשי יצחק גורמזאנו גורן
עורכי כתב-העת מתי שמואלוף, בת-שחר גורפינקל ועמרי הרצוג
הפקה בת-שחר גורפינקל
עיצוב שירי עצמון
דפוסהגיליון יוצא לאור גם בחסות מפעל הפיס וקבוצת "אוטו"

עיתונות, ביקורות ואיזכורים:

  1. מעורב ישראלי, מרב יודילביץ', אתר ידיעות אחרונות, 26.07.2007
  2. רוני סומק, "אלג'יר" בעקבות התערוכה של שרה אלימי "אלג'יריה, זכרונות ילדות" (גלריה קדמה).
  3. "הכיוון מזרח" 14 באתר "טקסט"
  4. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד שלי מתה, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ. 19.8.2007. (חלק א').
  5. "נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטין" , יצחק לאור, תרבות וספרות הארץ, 31.8.2007. (חלק ב').
  6. המלצות על הגיליונות החדשים של 6 כתבי העת, אורי פז, רשימות, 9.9.2007
  7. "שָׂם" של משה סקאל נבחר לסיפור השבוע בתרבות – אתר "ידיעות אחרונות", 12.9.2007.
  8. "הכיוון ההיברידי", עמוס לויתן, עיתון 77, גיליון 324, אוקטובר 2007, עמוד 30.
  9. "נוגדי צהבת", נווית בראל, טיימאאוט, 21.11.2007, עמוד 125.
  10. "המהות ההיברידית המקננת בכולנו", טלי לטוביצקי, ספרים – הארץ, 28.11.2007.
  11. עת לכתוב, מאיה סלע, ידיעות תל אביב, 28.12.2007.
  12. (ציטוט), פואטיקה תחת שליטה, חגי שגב, מארב, 17.2.2008.
  13. מחשבה על כסף מזדחלת כמו נחש בעשב, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ, 21.3.2008

כתב-העת "הכיוון מזרח"מצטרף לרבים וטובים ומזמנים אתכן/ם לרכוש את גיליונותיו במחיר של 25 ש"ח כולל דמי משלוח מגיליונות 1-13 (אזלו: 1, 9, 10)