סובחאן אללה, כשתיפול החומה בין ישראל ופלסטין

התעוררתי לערפל. התגלגלתי להקשיב לדיויד שיין עיתונאי קנדי שעבר לישראל, שנאלץ לעזוב את התיאטרון של פולקסבינה (Volksbuehne) שם הוא הוזמן לדבר בביקורתיות על "צוק איתן". מצאתי את עצמי קופץ לבר אנרכיסטי, לא רחוק מהתיאטרון, בשכונת מיטה ושם הקשבתי לדבריו. הוא עבר מהגזענות נגד הערבים לדבר על הגזענות נגד הפליטים האפריקאים. שמועות אומרות שמנהיג מפלגת "דה לינקה" השמאלנית היה מעורב בהזזת הפאנל מהמרכזיות של התיאטרון שבו גם הוצגו לא פעם גם מחזותיו של ברכט. משום מה שיין לא הזכיר את בג"ץ חולות. אך הסביר למאזינים, חלקם פלסטינים, חלקם גרמנים, על הפחד של ישראלים לאבד את תודעת הרוב שלהם ולהפך למיעוט. אכלתי בוטנים מלוחים במיוחד, שתיתי תה חם, ומיהרתי החוצה אל תוך ענן מעורפל לפגוש מתרגם נפלא מגרמנית לעברית.

בין פשיזם לקוסמופוליטיות: קריאה בעבריות-גרמניות של ימינו

10350625_10152852191872138_1994305517165639736_nחדש בבלוג שלי ב"הארץ" : היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי, פרי מערכת החינוך היהודית של מדינת ישראל 2014 והיכן ממוקמת העברית בתוך הגרמניות. אני עצוב ושמח להביא בפניכן שתי אפשרויות ופרשנויות שנפגשות רק בתוך הפוסט הזה בינתיים. אזהרה: פוסט ללא צנזורה.