סובחאן אללה, כשתיפול החומה בין ישראל ופלסטין

 IMG_0959

(טור שלא פורסם, במיוחד לחברי וחברות הבלוג. תודה על המעקב. שבוע טוב!)

התעוררתי לערפל. התגלגלתי להקשיב לדיויד שיין עיתונאי קנדי שעבר לישראל, שנאלץ לעזוב את התיאטרון של פולקסבינה (Volksbuehne) שם הוא הוזמן לדבר בביקורתיות על "צוק איתן". מצאתי את עצמי קופץ לבר אנרכיסטי, לא רחוק מהתיאטרון, בשכונת מיטה ושם הקשבתי לדבריו. הוא עבר מהגזענות נגד הערבים לדבר על הגזענות נגד הפליטים האפריקאים. שמועות אומרות שמנהיג מפלגת "דה לינקה" השמאלנית היה מעורב בהזזת הפאנל מהמרכזיות של התיאטרון שבו גם הוצגו לא פעם גם מחזותיו של ברכט. משום מה שיין לא הזכיר את בג"ץ חולות. אך הסביר למאזינים, חלקם פלסטינים, חלקם גרמנים, על הפחד של ישראלים לאבד את תודעת הרוב שלהם ולהפך למיעוט. אכלתי בוטנים מלוחים במיוחד, שתיתי תה חם, ומיהרתי החוצה אל תוך ענן מעורפל לפגוש מתרגם נפלא מגרמנית לעברית.


בנויקלן, גדי גולדברג, הסביר לי את כל הגילגולים של התאריך המיוחד הזה בהיסטוריה הגרמנית: הבריחה של הקייזר וההכרזה על הרפובליקה ב-1918, הפוטש שהיטלר ניסה לעשות למשטר חמש שנים אחר כך ב-1923. ההתכנסות של כל ראשי הנאצים לזכר אותו ניסיון פוטש כושל ב-1938, דבר שאפשר את הוצאתו המהירה לפועל של ליל הבדולח. גולדברג פירסם בבלוג שלו "העולם כמקור וכתרגום" הצהרה מרגשת של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית שפורסמה כמה ימים אחרי הפוגרום, בכדי להשמיע אולי דבר ביקורת על הווה, דרך שימוש בעבר.

IMG_0059
מיהרתי לגשר שבין נויקלן לקרויצברג, לפגוש את השחקן שי אביבי, שביקר בעיר. לא פעם אמרו לי שאני דומה לי. הסתכלנו אחד על השני. והאמת, שהוא הזכיר לי את אבי רגע לפני שהוא מת. לקחתי אותו לקפה קוטי, וישבנו בחוץ. הבטנו על העיר הקפואה, ודיברנו על אמנות. עצרתי את עצמי מלהזכיר את המערכונים שאני אוהב מהחמישייה הקאמרית. אבל כשהלכנו לאכול קינוחים טורקיים, אורז מתוק, וצלחת של חומוס וחיטה מתוקה, הכול השתחרר: והתברר שהוא זה שהביא את הרעיון למערכון על המרחק בין עכו, עיר הולדתו, לתל אביב. מערכון שהגיע איתי גם לברלין.


לא הספקנו לסיים את הקינוח ופגשנו חברות שלקחו אותנו לראות את הפרחת הבלונים מעל תוואי החומה שנפלה בפוסטדאם פלאטז. אלפי סמאטרפונים מקליטים את האנשים שעומדים מחכים שמספר בלונים לבנים יעלו לשמיים הקודרים (מתוואי החומה שנפלה) וייבלעו בערפל הגדול. אין בדיחה יותר גדולה מזו, לחגוג את נפילת החומה באקט כל כך שבלוני. אך החומה שנפלה היא מכונת זמן לישראלים. הם יכולים לבקר במה שיום אחד יקרה במדינה שלהם, אולי אחרי שכבר ימותו.
הפלסטינים בישראל מרגישים נרדפים, אל מול המשטר, כמו היהודים בגרמניה עם בתקופה שלפני הפתרון הסופי. ובכל העולם מסתכלים על תמונות שבו הם פורצים את גדר ההפרדה באופן סימבולי. החומה מפרידה בין שני חלקים מחוברים. היא מציינת דווקא את החיבור הכל כך טבעי, ולא את ההפרדה. ואין אדם שיודע איך היא תיפול בין ישראל לפלסטין. האירופאים חיכו אלף שנה עד שנגמרו כל מלחמות הדת, אבל לישראלים יש סבלנות לעוד תשע מאת שנים.


לפני 25 שנה, החומה במזרח גרמניה נפלה בגלל שהמשטר היה קפוא, אבל העם המזרח-גרמני עבר שינוי. המנהיגים המזרח גרמנים ראו את הטבח של המשטר הסיני בככר טאינימן ולא רצו לעמוד מול העם השתנה. כייף לשמוע את המזרח גרמנים שהביאו את השינוי, שהרי הם אור כוכב נוצץ בתוך הערפל הקפיטליסטי שלתוכו הם נבלעו.


חומות קמות וחומות נופלות, והשלג שיקבור אותנו בקרוב, הוא זה שילעג לאלו שמפילים את החומה, ולאלו שמרימים אותה.

*

נקרא לו מוחמד. הוא ברח מאיראן. מהעיר משהד. הוא לא יכול יותר לסבול את המשטר והיה בין מתנגדיו. וכשברח, הם נקמו ורצחו את אחיו. הוא הגיע לברלין, אבל הגרמנים לא אהבו אותו. כלומר, הוא די בטוח שהם לא אוהבים איראנים. אחמד הוא החבר הכי טוב של מוחמד, והם נפגשו קודם במשהד, אבל אחמד לא אמר למוחמד שהוא בורח לברלין. הוא לא אמר לאף אחד, בשביל מה לומר. מי בכלל שומע אותו, כשהוא מדבר לחבריו. חבריו כולם עסוקים בהישרדות ובבגידות אחר בשני, זאת הסיבה שהמהפכה האיראנית לא הצליחה. הוא אוהב את משהד, אבל שונא אותה

מוחמד יושב בקפה קוטי, מעשן כבד, מתגורר בין דירות של חברים, מחפש את דרכו, לעיתים מנגן את אותו אקורד כל הלילה ושר שירים שהוא זוכר מאיראן. דמות אחיו עולה בחצות מולו והוא רוצה לדבר איתו, אך אחיו תמיד עם הגב אליו, מביט אל איראן, והוא בגרמניה, בברלין לא יכול לסובב את בובת חלון הראווה של אחיו. הוא רוצה לחזור, אבל הם מחכים לו בגבול, והם הבטיחו לו שהוא ישלם על כל ההפגנות שהוא אירגן. הוא כותב בבלוג שלו, בטוויטר, בפייסבוק כשיש לו חיבור חינם בקוטי, אבל המחשב הנייד שלו נגנב, והוא כבר מוצא את עצמו לפחות מספר פעמים עושה עצמו פסל אנושי בגשר שווארנזה שטראסה, ומלקט פרוטות מהפרצופים הקפואים הגרמנים. כולם בהירים והוא כהה. כולם קרים והוא חם. כולם אוהבים והוא שונא. לא מאמין לכל אלו שרוצות לקחת אותו בלילה לביתן ובבוקר לזרוק אותו בחזרה לקור של פברואר. הוא מתכנן להרוג את עצמו אם לא יקרה נס בקיץ. עוד חורף אחד וגמרנו.

כבר לפני שאחמד הגיע לברלין, הוא למד על העיר ונפלאותיה, הוא קרא איך אפשר לקבל ויזה, איפה לומדים גרמנית, איך עושים ביטוח רפואי. הוא הביט אחורה על משהד, אותה העיר שסילקה את החברים היהודים של סבו, היא זאת שמסלקת אותה מתוכה, כי אין עתיד, כי אין עבודה, כי נמאס לו לפחד מהמשטר. הוא נשבע שיצליח ויתעשר ויגיע רחוק, ואז יחזור למשהד, ויממן את הצעירים החדשים והם יעשו את המהפכה הרצוייה. הוא למד את השפה, עבר מהקורס של A1  בשולה (בית ספר) ברחוב קרל מרקס שטראסה ועבר מיד לa2 , A2.2, B1, B2 והתקבל לאוניברסיטה. תמיד ידע להתעלם מהפרצופים ששלחו בו קרח וניסו לעצור אותו מלהתקדם. תוך חמש שנים הוא ידע לדבר גרמנית בלי שגיאות וסיים את התואר הראשון בהצטיינות. עם הזמן הוא שם לב שהגרמנית שלו מתחילה לפגוע בפרסית, ושהוא לא יכול להפריד בין השניים. וכשהוא דיבר מול גרמנים, הוא שבר את השיניים לא לגלות את מוצאו, או את המבטא שלו. וכשהוא דיבר עם ההורים שלו, הוא חזר למבטא, אבל חשב בגרמנית. וכשהוא גילה שהוא חושב בשפה הגרמנית, הוא בכה משמחה. כל כך רצה להיות חלק מהחברה הגרמנית והנה היא כבר בתוכו. הוא הרגיש שתמיד יתנשאו מעליו, אך התעלם מאלו, שלא רצו לראות אותו כחלק מגרמניה, וראה בהם שטות קטנה, זרעים שוטים.

אחמד ביקש מאימו ומאביו שיגייסו כסף שהוא יוכל לעזור למוחמד. אבל אימו אמרה שהיא לא תעזור, כי מוחמד ישתמש בכסף רק לסמים והיא לא תממן לו את ההתמכרות. אחמד החליט לעבוד קשה יותר, להשיג כסף ולהכניס את מוחמד לדירה, למצוא לו עבודה. אך באותו לילה רצה האל את נשמתו של מוחמד. והוא מת ממנת יתר.

*

אלוהים בירך אותי בברלין, והביא לי לשנה אחת את קובי לברלין, לעשות את הפוסט דוקטורט שלו. הכרנו כשהייתי באקדמיה, אבל עזבתי אותה לטובת כתיבת ספר הסיפורים הראשון שלי שממנו גם לקחתי את שם הבלוג החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים". 

והנה קובי חוזר לישראל ואין לו תחליף. ואולי גם לי אין תחליף מולו. הוא קצת פוחד לחזור לישראל. הוא התרגל לחיים הקוסמופוליטיים, לשבת עם גולי המזרח התיכון, כשילדיו מתחנכים איתם וההפך. והנה הוא חוזר למציאות של הפרדה. אבל הוא חייב, ואין ברירה. ואני מנחם אותו, שתהיה לו אנרגיה טובה, עם חברים משותפים אחרים שלנו בישראל.

קובי השאיר אותי מחובר לאקדמיה, לתיאוריה, לחוקרים אחרים, ולמחקר הספרותי. ואילו אני נתתי לו הצצה במסלול שלי: "דפוק, וזרוק בברלין." ואט אט התחלפו התפקידים. כי העיר הזאת סוחפת כל אחד להרפתקה חדשה, ולכל אחד יש את המסע שלו.

ועכשיו קובי עזב ואני סיימתי את ספר הסיפורים שלי. אך למי אספר על הסיפורים החדשים, ומי מכיר אותי יותר טוב ממנו. דחפנו אחד את השני ופירגנו. והרוח הזאת של החום המזרח התיכוני חסרה. היא מזכירה לשנינו את הבית. כי הגענו דווקא לבירת הקור בכדי לחפש פשוט את אימא שלנו. ואי אפשר למצוא אותה, אלא רק למצוא לה תחליף. קובי הוא בשבילי תחליף למשפחה, לבית, לדמות הורי, לזהותי. ואני חושב שבדרך הזאת, הזכרנו אחד לשני את המקום ממנו באנו.

קובי לימד אותי איך באחד משיאי השירה הישראלית, המשורר העיוור ארז ביטון פונה לגדול פייטני מרוקו (שגם הוא עיוור) רבי דויד בוזגלו ומזמינו: "בוא מן הַפִנָה / אל במת הבמות / ר' דוד בוזגלו / משהו בי נתר אל הד צלילֶיךָ / כי בלכתי אחרי הגעתי אחרֶיך / ר' דוד בוזגלו". ואכן, רק כשנפרדים מגלים את עוצמות הזולתיות, ההדדיות, של החברות. ואכן כשאני מתחקה אחר הפרידה הנוגסת בליבי, אני מגלה את את הרבי דויד בוזגלו שלי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר את הקריאה של ביטון, לבוזגלו, כחלק מהעיוורון. כי הגלות כולה עיוורון. אנו עיוורים לחברה בה אנו מתגוררים, והיא עיוורת אלינו. ואנו פונים, עיוור אל עיוור, ורק הצלילים מנתרים כשאנו מתחקים אחר השירה, שהיא תמצית החיים שלנו.

אנחנו הולכים בקרויצברג, לבר ברחוב אוריינן שטראסה, מתלבטים האם לשבת בפנים או בחוץ, אי אפשר לדעת באירופה מתי יתחיל לרדת גשם. אודי אלוני מגיע עם חברתו שרה. אנחנו שותים לפרידה מקובי, ומקשיבים לאודי שמדקלם את "לוטה" של יונה וולך: " ועכשיו היא מבינה רק מילים." ואנו נותרים חסרי מילים, מגששים באפילת הפרידה.

*

תודה לאלוהים, זה היה רק סיוט: מעלילות ישראלי בברלין

מתי שמואלוף | 23.10.2014 | 14:34

 

 

קוטבוסר טור, התחנה של מרכז קוטי, הלב הפועם של המרכז הפוליטי של שכונת קרויצברג בברלין – שם נפגשים, פעילים / גולים / פליטים תורכים, כורדים, סורים, איראנים, לבנונים, מצרים, יהודים, עם המקומיים. מתחת לרכבות הצהובות, שנראות כאילו יצאו מאיזה לגו, יש מועדון/בר – שנקרא "סודבלוק". ב"נורוז" – ראש השנה הפרסי חגגנו שם בחאפלה עם הכורדים הגולים. ול"סודבלוק" (הבלוק הדרומי) אנחנו הולכים לפחות פעם בשבוע, לפגוש, להתעדכן ולהתחמם יחדיו, תחת הרכבות החולפות הלוך ושוב. ושם אני פוגש את איסלאם ואכד, עורך ספרותי מביירות, בחור אסרטיבי, עם חולצה אדומה, מכנסי ג'ינס. הוא מוציא מתוך התיק שלו, מכונה שחורה, שנראית כמו מנחת לחלליות ננסיות, עם כפתור אדום במרכזה.

"מה זה הכפתור הזה?" אני שואל ושותה את משקה האניס, "הפרנו" הראשון שלי.

"זאת מכונת זמן."

"באמת?"

"כן. לאן תרצה לנסוע?"

"האמת, שהכי בא לי לנסוע לעתיד. לראות מה יקרה למזרח התיכון בעוד כמה עשרות שנים."

"אין בעיה."

אנחנו מתעוררים, באזור טרשים, שנראה כשיירים של שכונה. יריות בכל מקום.
"אל תדאג, הם לא יכולים לירות בך." איסלאם צוחק עם בירה ביד. חבל שלא לקחתי את הבירה שלי. אני מבקש ממנו שלוק (כמה יהודים יודעים שזאת מילה גם בגרמנית). הוא נותן לי.

ילדים כרותי ראש, בתים שרוסקו לאבק, טרשים אחר טרשים מזוהמים בפסולת גרעינית. צעקות בעברית, בערבית. אנחנו נוסעים ללבנון, לעיראק, לסוריה, לירדן, למצרים, ואירן. אין שוטרים בגבולות, ולא צריך פספורטים. הסכם סייקס פיקו נראה כמו הזיה של היסטוריה אבודה.

"מי נלחם במי?" אני שואל.

"אף אחד כבר לא זוכר."

"ואיך כל זה התחיל?"

"אני חושב שאתה זוכר את אייסיס."

 

"איסלאם מזמין אותי לעוד משקה של פרנו." |
Pernod p 006CC BY-SA 3.0 Peng (talk) 13:47, 17 June 2008 (UTC) – Own work

אנחנו חוזרים לבר, ואני, מיואש עד כדי מריטת השערות האחרונות שנותרו לי. איסלאם מזמין אותי לעוד משקה של פרנו. ואני רב להזמין אותו, חס ושלום שלא יתעסק עכשיו עם הכבוד המזרחי שלי. הוא מכניס בחזרה את מכונת הזמן לתיק הגב. אני מביט בממי שלי, שהייתה עסוקה בשיחה עם מיטל (כן, היא יודעת עברית, למרות שהיא גרמניה). הממי שלי מביטה ותוהה מדוע נופלים פניי.

"אנחנו חייבים להתחתן, ראיתי את העתיד, הוא יהיה כולו חורבן והרס ולא יישאר כלום מישראל, וכל המדינות המקיפות אותה."

"עוד פעם אתה רוצה לנצל אותי בשביל הניירות שלך."

"נשבע לך, שהמצב הולך להיות גרוע יותר, תשאלי את איסלאם."

"איזה איסלאם?"

"הוא היה פה אני נשבע לך." אני מחפש אותו לשווא.

אני מתעורר מהחלום לצד הממי שלי מאחורי הכנסיה של סקליצר שטראסה בקרויצברג. מזיעים מהחדר הסגור. כל הלילה הייתה מסיבה בחוץ וסגרנו את החלונות שהרעש לא ייכנס. אני פותח את החלון, כולי דומע ומודה לאלוהים שזה היה רק סיוט. הממי שלי מתעוררת. החלום היה אמיתי, עד כי החיים נדמו לשקר וכזב, ולא ההפך. אני מחפש להאשים את המשקאות ששתינו; את החרדות המתעצמות שלי עם התקרבות היציאה לאור של ספר הסיפורים הראשון שלי. זאת פעם ראשונה שאני עובר משירה לפרוזה, ועבדתי עליו חמש שנים שלמות.

"מה קרה, מתוק שלי?" היא שואלת.

"אל תשאלי איזה סיוט."

"אז אתה רוצה להתחתן איתי רק בגלל הניירות?" היא מחזירה לי בחצי חיוך לאור ירח.

"לא בדיוק."

"זאת לא הפעם הראשונה שאתה לא מצליח לישון, לאחרונה."

אני שותק.

"אני מוכנה להתחתן, אם זה יעצור את הסיוטים שלך."

"את בטוחה?"

"לא. האם אתה בטוח?"

"מפחד פחד מוות."

"ממני?"
"לא. מהעתיד לבוא."

היא מחבקת אותי ובזרועותיה אני מרגיש מוגן עד אין קץ.

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה

בין פשיזם לקוסמופוליטיות: קריאה בעבריות-גרמניות של ימינו

10350625_10152852191872138_1994305517165639736_nחדש בבלוג שלי ב"הארץ" : היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי, פרי מערכת החינוך היהודית של מדינת ישראל 2014 והיכן ממוקמת העברית בתוך הגרמניות. אני עצוב ושמח להביא בפניכן שתי אפשרויות ופרשנויות שנפגשות רק בתוך הפוסט הזה בינתיים. אזהרה: פוסט ללא צנזורה.

פאשיזם מול קוסמופוליטיות במחשבה העברית-גרמנית

הפגנת פעילי ימים קיצוני מול בית הנסן. ירושלים. 10.10.2014

היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי, פרי מערכת החינוך היהודית של מדינת ישראל 2014 והיכן ממוקמת העברית בתוך הגרמניות. אני עצוב ושמח להביא בפניכן שתי אפשרויות ופרשנויות שנפגשות רק בתוך הפוסט הזה בינתיים. אזהרה: פוסט ללא צנזורה (נשען על תימלול הקלטות שהתקבלו, בהנחה שאין בהם שום פיברוק).

"בן של דוד המלך.. מה ששמואל הנביא עשה לכם, יבוא יום.. דוד מלך ישראל חי וקייים.. אנחנו נשחט את כל הנאצים. כל מי שהזדיינה עם נאצים ויצא לה ילד נאצי קאפואיסט, קאפואיסט, אפשר לקרוא לילד בשמו. ככה נראה קאפו. אהה, ככה? ניסו לשמור על עצמם, תסתכל עליהם בעיניים.. תסתכל טוב על העיניים שלהם, גרמנים, אתה רואה? אין פה מקום של יהודים, תסתכל, גרמנים, אתה רואה את הגרמני עליו? סתכל על זה, גרמני, אתה רואה? לגמרי גרמני, זה בכלל הנכד של היטלר, תראה אותו, שתי טיפות מים, אותו שפם גם. אותו עמידה, כן, תראה.. ואני מצדיע להיטלר, עשה עבודה טובה, אמנם לא סיים ת'עבודה כמו ש'צריך אבל ת'שמע, הקטע עם הרכבות בן-זונה. יבוא יום אנחנו גם נאמץ"

"שימות הבן שלך ע"י ערבים אמן.. החוצה! כמו שעשו לכם בגזים.. זרע עמלק"

"(אבותיכם) קילפו להם את העור (הנאצים) ועשו מהם סבונים! וגם אנחנו נעשה מכם סבונים!"

הדברים הוקלטו מהפגנת ימין קיצוני ואלים אל מול האירוע שקיים המגזין העצמאי לאמנות, תרבות וחברה "ערב רב" אירוע בבית הנסן בירושלים לכבוד ספרה של ד״ר רותי גינזבורג ״והייתם לנו לעיניים״ (הוצאת רסלינג, 2014) על ההיבטים החזותיים בעבודתם של ארגוני זכויות אדם ישראלים בשטחים הכבושים, ובהשתתפות הכוריאוגרף והרקדן ארקדי זיידס, שסיפר על עבודת המחול שיצר ״ארכיון״ בה הוא משתמש בחומרים מפרוייקט 'חמושים במצלמות' של בצלם. 

ולמה הדברים חשובים, כי בפוסט שלי, אני עומד לדבר על גרמנים דוברי עברית. אבל אני מרגיש שהקפיצה כל כך גדולה מהמציאות. הקפיצה שבין הסרטונים שראיתם, למה שתקראו בחלק השני של הפוסט. המציאות של הימין הרדיקלי, של הקיצוניות האלימה, היא זאת שבתוכה הגרמנים הם רק אפשריים אם הם הצורר הנאצי. ולכן גרמני הוא קללה. ורגע אחד הימין הקיצוני מקלל את פעילי זכויות האדם ככאלו שמשתפים פעולה עם הנאצים. הנאצים במשוואה הזאת הם הערבים, הפלסטינים. אבל מדוע היהודים הקיצוניים עושים השלכה מהנאצים אל הערבים. מדוע המשוואה עומדת על כך שבצד אחד עומדים היהודים ובצד השני עומדים הנאצים וכל מחליפיהם המודרניים.. ומדוע כל מי שמתנגד אליהם הם קפואאים משתפי פעולה ומגיני זכויות אדם של הפלסטינים. וזאת היסטוריה שהולכת עד התנ"ך (משתפי הפעולה הם הבן של דויד שבגד והפלסטינים הם עמלק). והנה אני בכל זאת קופץ לעתיד עם מכונת הזמן שלי, ומדבר בחלק השני של הפוסט על מקום קוסמופוליטי שבו יש מעבר בין התרבויות ויש עוד הרבה אפשרויות בין היהודים לבין הגרמנים.

חשוב תמיד להקשיב לקולות הלא ליברליים הללו, גם אם הם פשיסטיים, בכדי להבין את הרקע שבתוכו מתנהלים המחשבות, והמעשים שלנו. בדרך חזרה מההפגנה של בית הנסן ובהפגנה עצמה הדברים הללו שימשו הצדקה לאלימות סימבולית וממשית. ואני בטוח שהפוסט הזה יקרב אליו גם אלימות. אבל שני החלקים של הפוסט זה שהקשבתם אליו וזה שעוד תקראו בהמשך, הם המאפליה והדרך החוצה ממנה. התרבות שמשכפלת את התשוקה והחטא האריים (היטלר לא סיים את העבודה וצריך גם להשמיד את הקאפו, אך בו בזמן צריך גם להשמיד את הנאצים) אל מול הדרך החוצה, שקשור בהכרה שהתרבות העברית יכולה להיות שייכת לעוד עמים ותרבויות אחרות שייכות לנו ושיש דרך יציאה וכניסה מתוכן ושהדת היהודית לא תישען על ביולוגיה וגזע אלא על תרבות וערכים.

הפחד הגדול של הפאשיזם מאז ומעולם היה מיצורי הכילאיים, אלו שאי אפשר לזהות אותם ולנכס אותם למחנה שלך. כל עוד לא נאמץ את היהדות הלאומנית, ונשמור על היהדות הקוסמופוליטית שהיא חיה בנוח ונמזגת בתוך תרבויות מסביבה, בין אם זה במזרח התיכון או באירופה, נוכל להישמר מפני מהמחשבה שאפשר לטהר את היהדות ולהפוך אותה לפשיסטית.

 גרמנים יפים דוברי עברית יפה

"מה אתה עושה שם? בוא כבר לישון." חברתי הגרמנית קוראת לי מהמיטה בביתי שבברלין..

"אני כותב עוד פוסט לבלוג שלי, תכף בא." אני מחזיר ורוצה כבר להיות איתה.

עכשיו אתם מדמיינים אותה מדברת בגרמנית או אנגלית. אבל לא. היא מדברת איתי בעברית, והגרמנית שלי אילמת. תינוקות גרמנים מדברים יותר טוב ממני, וכבר עברה שנה לבואי לעיר המאוחדת, שנפלה חומותיה לקול צהלולים. לא מעט מחבריי הגרמנים מדברים עברית. ואין דבר יותר יפה מהשפה שלהם. אלו שמדברים פחות טוב, הם חמודים יותר. ואלו שמדברים ממש טוב, מפחידים אותי. מזכירים לי שכל השפה שלי היא מבנה שאפשר לקחת, ולחקות את כל הישראליות שלי ולרוקן אותי ממשמעות. כמו רובוט שאפשר להטעין בו זיכרונות והוא מקבל נשמה משלו. הגרמנים דוברי העברית, מבשרים חלק ישראלי חשוב ביותר, שלא מקבל תשומת לב בתרבות היהודית המתחדשת ברחבי העולם, והם צנועים ובטח שלא יכתבו על כך מניפסט. בשקט בשקט הם מלמדים אותנו גרמנית, ואנו מחזירים ומלמדים אותם בסלנג מעודכן.

איכשהו אף פעם לא שאלתי עצמי את השאלה פשוטה מדוע הגרמנים לומדים עברית. אלו שאני מכיר עשו זאת בין השאר בגלל המחקרים שלהם באקדמיה. אך זה יותר מהמחקר. כי הם כבר חיים עם ישראלים וחושבים בעברית. משהו קורה במנהרות בין ברלין ותל אביב ומתפתחת פה תרבות חדשה שמתחמקת מהזרקורים של התקשורת והתרבות בישראל.

שאלתי את חברתי מדוע היא למדה עברית ועדיין משפרת את השפה בקורסים מתקדמים. היא אמרה לי שחשוב לה להתמקצע בעוד שפה, ושהיא גם קשורה למחקר שלה, אך גם מעבר לכך, בקשר שלה עם ישראלים בישראל ובגרמניה. מעניין לראות את הקשר המתפתח בין השפות, כיצד נוצר סלנג בעברית מגורמנת כמו תודנקה, שזה גם תודה וגם דנקה. אך מצד שני איך העברית נכנסת לתוך החיים של אותם גרמנים שהתמקצעו בעברית. כיצד הם יכולים לעבור בין שפה ושפה וליצור משפט שכולל גם גרמנית וגם עברית בדיוק כמו שאנו עושים מהצד האחר.

במאמר המעניין של נעמן הירשפלד בבלוג של "ארץ האמורי" נדמה כי התרבות העברית החדשה בברלין הינה נגטיב של התרבות הישראלית על כל תחלואיה. אך אני רוצה לטעון אחרת, שדווקא התרבות היהודית המתפתחת בברלין יוצרת מבנים שלא הכרנו בעבר ואין להם יסוד בציונות. איך אפשר לקרוא את הגרמנים דוברי העברית המדברים עם העברים דוברי הגרמנית. ובכן, אחת התשובות לכך יהיו בהקשר של תרבות גלובלית, אך שהיא בו בזמן מקומית. מה שנקרא גלוקאלי. אנו גם זזים במנהרות שבין ברלין ותל אביב וגם קשורים מאוד למקום. זהו אינו קשר שנמצא בואקום. זה קשר אמיתי לרחובות, לאקלים, לנפש ולנשמה היהודית והגרמנית המתאחדות ביחד מעבר לדמיון ההיסטורי והפוליטי כחלק מהתרבות החדשה שכרגע היא בשוליים שהם רחבים ומתרחבים.

אי אפשר לקרוא את התופעה של הגרמנים דוברי העברית מבלי להבין בשואה, אבל אני מרגיש שאין לי מספיק כלים פרשניים שיאפשרו לי להציע תשובות מורכבת לשאלה זאת. שנינו נולדנו בשנות השבעים, ובכל זאת אנחנו מערבבים ביחד את העברית עם הגרמנית.

"אולי פעם טור בגרמנית ויהיו לך יותר קוראים" אומרת לי חברה שלי ועיני כמעט נעצמות.

"הלוואי" אני עונה וממשיך להקליד באלימות על המקלדת המתפוררת.

"אם תרצה אין זאת אגדה" חברה שלי מצטטת את הרצל, שהיה בטח גומר מלדבר איתה עברית וגרמנית בו זמנית.

"כן, אגדה שלי, אני בא" המחשב נסגר והלילה נפתח לחלומות הברלינאים+תלאביביים שלי ושלה.

עוד טורים:

סיפורים

דף הספר בפייסבוק | לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: