הכיוון מזרח – נושאי הלפיד ופורצי הדרך |עמיר סגל

Screenshot 2016-05-30 09.31.22

הכיוון מזרח – נושאי הלפיד ופורצי הדרך |עמיר סגל

העיסוק בשירה המזרחית הוא הבון-טון החדש של השירה העברית. בין תומכים נלהבים ומתנגדים יצריים, כדאי לזכור את הדרך שעשתה שירה מזרחית בעשרות השנים האחרונות. החל מזמן בו בודדים היו המשוררים שהזדהו כמזרחים, ועד היום כשהמשוררים המזרחים הצעירים הם המוכרים יותר לציבור הישראלי.
ארבעה ספרים פורסמו עד כה על שירה מזרחית בשנים האחרונות: כאב השורשים הכפולים של רחלי אברהם איתן (עקד 2008), מה זה להיות אותנטי של יוחאי אופנהיימר (רסלינג 2012), אפשרות שלישית לשירה של קציעה עלון (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011), שושנת המרי השחורה, גם הוא של קציעה עלון (מודן הוצאה לאור והוצאת משרד הביטחון 2014). ובנוסף שני כתבי עת בולטים עסקו בשירה זו, או לכל הפחות נתנו לה במה משמעותית – האחד הוא אפיריון, השני הוא הכיוון מזרח.
הכיוון מזרח הוא כתב העת הבולט והמשמעותי יותר מבין השניים – הן מבחינת התקבלותו הציבורית, הן מבחינת התקבלותו בעולם השירה והספרות והן מבחינת רמת ההשקעה בעריכת הגיליונות ואף בעיצובם. ככתב עת שהחל לצאת בשנת אלפיים, הכיוון מזרח היה חלק מהתפרצות כתבי העת החשובים שהחלו לצאת בתחילת-אמצע העשור הקודם (שהבולטים בהם הם מעין, הו! ומטעם). אלו סימנו את ההתפרצות הגדולה שחלה בעולם השירה הישראלי וכללה גם את פעילות גרילה תרבות וצמיחת אופני שירה חדשים ומחודשים, כמו גם חדירת נושאים חברתיים ופוליטיים אל השירה העברית בצורה משמעותית ורחבה יותר מאי פעם.
הכיוון מזרח הוקם על ידי יצחק גורמזאנו גורן בשנת אלפיים, לאחר שיחה עם רוני סומק בה אמר כי יש צורך בבמה לכותבים מזרחים. באותה עת הבמה היחידה שהייתה שמורה לכותבים מזרחים הייתה כתב העת אפיריון, שהקים ארז ביטון בשנת 1982 ואותו ערך יחד עם אשתו רחל. אפיריון היה עשיה מבורכת של ביטון עד לשנת 2013 בה הפסיק לצאת, אך מעולם לא יצא מהנישה הקטנה והביתית. חשוב לציין, לא משום שהיה מדובר בכתב עת "מזרחי" או של יוצר מזרחי, אלא פשוט משום שישנם לא מעט כתבי עת שתפוצתם מועטה, עריכתם מעט רופפת ועיצובם בסיסי. יש לציין כי התקיימו משך השנים כמה כתבי עת ספרותיים שעניינם תרבות, זהות או מסורת מזרחית – אך אף אחד מהם לא האריך ימים או זכה למקום תרבותי כמו אפיריון וודאי שלא כמו הכיוון מזרח. אפשר למנות ביניהם כמה כתבי עת קהילתיים כמו כתב העת 'אפיקים' שערך יוסף דחוח-הלוי, הביטאון 'נהרדעא' שהוציא מרכז מורשת יהדות בבל, או כתבי העת המוכרים פחות 'הד המזרח' ו'מערכה'.
כך שלמעשה הכיוון מזרח יצא לאור במציאות בה לא הייתה בימה לשיח מזרחי ספרותי ער. זאת כשתפיסה של זהות מזרחית כבר הייתה חלק מהשיח הציבורי תודות לפעילות הקשת הדמוקרטית המזרחית וחבריה בהם, בין השאר, יצחק גורמזאנו גורן, סמי שלום שטרית, יצחק ספורטא, הנרייט דהאן-כלב או ויקי שירן – כולם היו שותפים, לפחות בפרסום כתביהם, בכתב העת. עמותת בימת קדם, בה פעל גורמזאנו גורן, הפכה למוציא לאור של כתב העת והשם "הכיוון מזרח" נבחר לא רק כדי להראות את היותו בימה לספרות, שירה ותרבות מזרחית – לתפיסתו של גורמזאנו גורן, מעין סוכן תרבותי של תפיסות הקשת הדמוקרטית המזרחית, אלא גם כתפיסה ישראלית של היות חלק מהמזרח התיכון.
את חמשת הגיליונות הראשונים ערכו יצחק גורמזאנו גורן ודורית מקלף, אתה עבד בתיאטרון של עמותת בימת קדם. לאחר מכן עבר גורמזאנו גורן לתפקיד העורך ההראשי ואת הגיליון השישי ערכה קציעה עלון, אליה הצטרפה דליה מרקוביץ' לחמשת הגיליונות שלאחר מכן. את גיליונות 12 עד 15 ערכה בת-שחר גורפינקל-גורמזאנו (בתו של יצחק גורמזאנו גורן) יחד עם מתי שמואלוף. בגיליון 14 של כתב העת שעסק בזהות היברידית הצטרף לעבודת העריכה עומרי הרצוג, והחל מגיליון 16 עזב מתי שמואלוף ועורכי כתב העת היו בת-שחר גופרינקל-גורמזאנו ועומרי הרצוג. מעת לעת הצטרפו עורכים אורחים אל כתב העת, כגילוי נאות משמח, הייתי ביניהם יחד עם שותפי ליצירה באותה עת, שלומי בן-עטר ויחדיו נרתמנו לעריכת גיליון 25 של כתב העת שעסק במוזיקה מזרחית. עד כה יצאו עשרים ושמונה גיליונות של כתב העת, את האחרון שבהם, על תרבות הלאדינו, ערכה ד"ר סוזי גרוס.
כל אחד מגיליונות הכיוון מזרח נגע בנושא אחד. ניתן היה לראות את ההבדל בין העורכים השונים בבחירה במיקוד בנושאים. למשל תחת שרביט העריכה של שמואלוף ובת שחר גורפינקל גורמזאנו בחרו נושאים מהתרבות הפופולרית כמו כדורגל, או יצירות קומיקס וגם נושאים שהזהות המזרחית היא חלק אינטגרלי בהם כמו גיליון על זהות היברידית בישראל (שיצאה כמעט במקביל לאסופה 'תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (הוצאת עם עובד, 2007. עריכה: נפתלי שם-טוב, ניר ברעם ומתי שמואלוף) שעסקה בדיוק בנושא זה) או גיליון שהוקדש כולו ליצירתו של ארז ביטון, כניסיון לכבד את המשורר ביטון כמו גם לרענן את נוכחותו בתודעה הציבורית הישראלית. תחת שרביט העריכה של קציעה עלון ודליה מרקוביץ' נבחר כיוון שכלל עיסוק בפמיניזם המזרחי, כמו למשל בגיליון 11 שנקרא "לקרוא כאישה מזרחית" כמו גם ניסיון להכניס את השיח האומנותי אל תוך השיח המזרחי.
במה חשיבותו של הכיוון מזרח? בכמה היבטים. ראשית, כתב העת שימש במה לשיח ספרותי סביב הזהות המזרחית. כך אפשר ליוצרים שונים לזהות עצמם כיוצרים מזרחים, או לכל הפחות להביע את היבטי זהותם המזרחית גם אם לא הגדירו עצמם כיוצרים מזרחים דווקא. אפשר למנות למשל את המשוררת נוית בראל או המשורר אלי אליהו בין אותם משוררים שאינם השמות הראשונים שעולים על הדעת כשנאמר המושג "שירה מזרחית" אך יכלו לכתוב בדיוק על זהות זו בבימה שאפשר כתב העת.
שנית, קיומה של בימת שיח ספרותי משמעותית, אפשרה את שימורו והעצמתו של שיח הזהות המזרחי כלגיטימי, רצוי אפילו.
מתוך כך, הכיוון מזרח היה נושא לפיד או פורץ דרך שקיומו המתמשך אפשר לרבים לגלות את זהותם המזרחית, לשכלל אותה אך גם לייצר זהות חדשה ובלתי קשורה ישירות אל הכיוון מזרח. כך למשל מתי שמואלוף שהיה מעורב בעריכת כתב העת הוא מהראשונים לזהות את פעילותה של עדי קיסר שהקימה את קבוצת ערספואטיקה.
מצער שדווקא בעת הזו הכיוון מזרח עבר כמה שנות דעיכה בהן כמעט ולא הופק או הופץ, זאת בשל קריסתה של עמותת 'בימת קדם' ששימשה כמו"ל כתב העת. עם זאת, מסתמן כי בעתיד הקרוב יחזור כתב העת לצאת לאור, בעיקר בשל התעקשות מייסדו – יצחק גורמזאנו גורן שממשיך לשמש כעורכו הראשי של כתב העת שעבר לפעול באמצעות עמותת "אחותי – למען נשים בישראל" בניהולה של שולה קשת.
הכיוון מזרח היה כתב עת שהייתה דרישה ליציאתו לאור – בעיקר בקרב הקהילה של קוראי כתב העת והכותבים בו. קהילת האינטלקטואלים שעסקו בנושא הזהות המזרחית. קהילה זו הייתה בדיוק הקבוצה שבמפגשים, שיחות, מאמרים, סיפורים קצרים ושירים (שרבים מהם התפרסמו בכתב העת או באו בו לידי ביטוי) ניסחה את הזהות המזרחית החדשה.
כחלק מניסוח זהות זו נכללו היבטי זהות והיבטי פעילות שהגיעו מפעילות הקשת הדמוקרטית המזרחית, דרך הקהילה האינטלקטואלית שסביב הכיוון מזרח ואל המשוררים המזרחים הצעירים. בהם הפמיניזם המזרחי, מאבק ילדי תימן החטופים, מאבק הקרקעות המשמעותי שהביא לבג"צ הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית וגם, ומעניין ביותר, נטיית המשוררים הללו אל הכיוון הפוליטי השמאלי החל מנטייה אל השמאל המתון (כמו אצל רוני סומק או ארז ביטון) ועד לשמאל רדיקלי למדי ואל תפיסות של שותפות זהות בין המזרחים לערבים והזהות היהודית-ערבית. נטייה זו של המשוררים המזרחים מעניינת בעיקר לאור האמונה העממית (שקיבלה לא מעט אשרורים בשלל סקרים לפני ואחרי מערכות בחירות כלליות) על נטייה ימינה של הציבור המזרחי בישראל, נטייה שאותה ניסה להסביר סמי שלום שטרית: "המזרחי חייב להפגין שנאה פומבית לערבי ולמזרח (נגד עצמו בעצם), ולהחצין סממנים יהודיים ומערביים (מגן דוד על הצוואר והבהרת השיער למשל) כדי לזכות בישראליות שוויונית. זו מעין הוכחת נאמנות לאומית מתמדת שהאשכנזי פטור ממנה." (סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 1948־2003 (תל אביב: עם עובד, תשס"ד 2004).
בין אם שטרית צודק או טועה בהסבר לנטייה ימינה, העובדה שהמשוררים המזרחים – הצעירים יותר ופחות, הם בעיקר אנשי שמאל נובעת לא מעט מההשפעה האדירה של אינטלקטואלים מזרחים על השירה המזרחית, אינטלקטואלים שעמדותיהם עמדות שמאל שגובשו והוגדרו דרך שלל ארגונים במהלך השנים – כשהעיקרי בהם הוא הקשת המזרחית הדמוקרטית, ומשם חלחלה אל כותבים אלו דרך המקום שהיה הבמה העיקרית, כמעט היחידה, לספרות ושירה מזרחית משך שנים ארוכות – כתב העת הכיוון מזרח.

הכיוון מזרח – נושאי הלפיד ופורצי הדרך מאת עמיר סגל, המאמר הופיע לראשונה בעיתון 77, גיליון 387, אדר תשע"ו, פברואר – מרץ, 2016

קיראו עוד

הסרט "שם.אב" משתמש בגרעין רק כמטפורה לשתיקות שמנפקת המשפחה הגרעינית

11892156_1012714648760554_3502006440057654984_n

תמי ריקליס פירסה מאמר לקראת הקרנת הסרט Father.Land שם.אב באתר העוקץ

הנה התגובה שלי

הסרט "שם.אב" משתמש בגרעין רק כמטפורה לשתיקות שמנפקת המשפחה הגרעינית. ובמקום לחשוב על הפוליטי והחברתי כמתח שמנפק לנו המתחם הדומסטי, האישי, המשפחתי, אפשר לחשוב ההפך.
רוצה לומר כיצד המתח המשפחתי הזה שנמצא בסרט, בין הבת, לבין האבא, לבין האם, כיצד היא מנסה להוציא את המשפחה ממרחב אישי לציבורי, כחלק מניפוץ היחסים שנשארים בשתיקה.

Father.Land Trailer EN from Meital Abekasis on Vimeo.


המתח הזה שהבת לוקחת את המשפחה לתוך המצלמה [ובזמנו עמרי הרצוג כתב יפה בכתב העת "הכיוון מזרח" בהקשר הקווירי שהזכיר לי גם שם את הניסיון לא להוציא את הגיבור מהארון, אלא דווקא להוציא את המשפחה למרחב הציבורי של האמנות – ראו: "יהיו כולם שומעים אותי: דיון בסרטו של דויד דרעי 'תגיד אמן'" (2007)]

המתח המטא טקסטואלי בין מיטל אבקסיס כיוצרת, לבין המשפחה המזרחית, הפריפריאלית שלה, הוא זה שמייצר את הפיצוץ הגרעיני, ומתוכו היחסים הכמעט אדיפליים האלו, אפשר אולי לחזור לשרטט מפות חברתיות ופוליטיות בישראל.

עוד על היצירה של אבקסיס:

  • הקולנוע: אתר זיכרון וכינון זהות מזרחית צעירה – מאמר על הסרט "קירות לבנים" מאת ובבימוי מיטל אבקסיס
  • קנו לעצמכן מתנה לחג

    לקראת צום יום הכיפורים המתקרב ולכבוד ימי החופשה של חול המועד סוכות, הנה שלוש המלצות על ספרים חדשים שראו אור ושווים תשומת לב מיוחדת. קריאה מהנה המשך קריאת הפוסט "קנו לעצמכן מתנה לחג"

    סקס, סמים ורוקנרול בחיי הלילה של חיפה

    ז'אקו והיצאניות
    “I don't know what you heard about me / But a bitch can't get a dollar out of me / No Cadillac, no perms, you can't see / That I'm a motherfucking P-I-M-P /” (50 Cent, P.I.M.P)

    מהו בי-מובי (B-Movie) בישראל? האם ניתן להשתמש במושג ובאיפיוניים הקולנועיים שהוא מציע לנו בהבנת סרטים ישראליים? איפה נמקם את סרטי הבורקס ביחס לבי מוביז? גל גוילי במאמרה "למוטט את הגבול: חציית־גבולות כאסטרטגיית התנגדות (על סרטו של ימין מסיקה "קרבן האהבה")" (הופיע ב"הכיוון מזרח 13", חורף, 2007) טענה כי סרטי ימין מסיקה והתסריטאי ירמי קדוש לא קיימו את כלליהם של התרבות ההגמונית גם בתוך בבחירת הז'אנרים וגם באמצעי הייצור. הם חצו את הגבולות השונים שקבעה ההגמוניה התרבותית. אטען בפארפארזה על קביעותיה של גל גוילי כי גם בי-מוביז בישראל הם אלו סרטים (יצירות קולנועיות) החוצות את גבולות ההגמוניה התרבותית בבחירה ז'אנריאלית ובאמצעי הייצור שנבחרו. המשך קריאת הפוסט "סקס, סמים ורוקנרול בחיי הלילה של חיפה"

    סיכום ופתיחת שנה: קדימה ואחורה על מכונת הזמן

    http://www.leorgrady.com

    אתם בטח שואלים/ות לאן נעלמתי.

    בזמן האחרון אני מפרסם רק דעות, שירים, הזמנות לאירועים ומאמרים אורחים בבלוג שלי וכמעט שלא כותב באופן אישי. ובכן עברתי שינוי גדול בחיי לאחרונה. לקחתי שנה חופש מהאקדמיה והתחלתי לעבוד בפעם הראשונה על ספר סיפורים. בנוסף התחלתי לעבוד על קובץ השירה הרביעי והאחרון שלי. אני מתכוון שלא לכתוב בעתיד שירה (או לנסות לפחות לעצור את השירים ולהזרים את האנרגיה לכיוון הפרוזה).

    עזבתי את המלגות שליוו אותי בשנים האחרונות ואת הפוזיציה של "הדוקטורנט" והלכתי לדרך חדשה. האקדמיה דולדלה ממשאבים תחת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית והגעתי למצב שאפילו החוג שלי לא יכול היה להעניק לי מלגת דוקטורנט. אבל כוחות גדולים התרגשו בו והם לא נומינאליים או פיזקליים. בתוך כך אני חייב תודה לצ'יקי לאקדמיה החופשית. מרגע ההיכרות שלי עימו ועד היום אני שואב ממבט (בדרכו האוטונומית) אינסוף כוחות ואנרגיות יצירתיות.

    אני ממשיך להרצות (שנה רביעית) במכללת מנשר (מבוא לתרבות המערב) וללמד כתיבה יוצרת במרכז רון ורדי. סדר היום מלא ומקשה לעיתים על מציאת זמן לכתוב ובכל זאת אני שומר על משמעת מאוד קשה של כתיבה. כרגע אני עובד על טקסט למוזיאון תל אביב שנוגע לתערוכה חדשה שתעלה במרץ.

    כתב העת של גרילה תרבות "לרוחב" (שאני בין עורכיו) קצת נתקע עם הגיליון הראשון שלו והחזון שלי לגבי הוצאה סדירה של מהדורות מקוונות התברר כמשימה קשה יותר. אני ממשיך לערוך את מדור "באסטה" באתר העוקץ שמעלה כל יום שישי שירה חברתית. גרילה תרבות ליוותה אותי גם השנה בפעילויות מגוונות. לא אוכל לשכוח כיצד נסענו לאל עראקיב, לביתו של אלי ישי, לרמלה לוד, למשרד הביטחון, לשייח ג'ארח ועוד. השנה גם הוצאנו שתי אסופות שירת גרילה מבורכות בשיתוף עם כתבי-העת "דקה" ו"מעין". כשנכנסתי לשירה לא הייתה קבוצה פואטית, פוליטית, אסרטיבית ופורה שהתחייבה לשינוי חברתי. אני מודה שהייתי קצת מבולבל כשעזבתי את עריכת "הכיוון מזרח" בשנת 2008 ולא ידעתי לאן דרכי האמנותית תיקח אותי. הייתי אז כבר חבר בגרילה תרבות, אבל לא ידעתי שהיא תתפוס מקום כל מרכזי בתרבות הצעירה (בקרוב ארצה על כך בכנס במכללת שנקר – הזמנה למטה).

    השתתפתי בעריכה של כמה מכתבי העת המרכזיים הפועלים היום בתרבות הצעירה: "MS.USE"(גיליון  2 ומאמרי האחרון), "מעין", "סדק" (מהדורה שנייה של "אל תגידו בגת" בדרך) ואני מייעץ לכתבי שונים, צעירים וותיקים כאחד. לאחרונה נוצר קשר נכון, יאה וראוי בין יצירתי לבין כתב העת "מטען". בגיליון האחרון אף פורסם הסיפור "בגדד משלי" – סיפור ראשון מתוך ספרי המתרקם (הנה פתח מהגיליון האחרון). ערכתי אסופות שונות וביניהן גם את האסופה "לא נעזוב" ביחד עם קולקטיב אקטיבסטילס וסולידריות שייח ג'ארח. והדבר הכי גדול שהתרחש מבחינתי השנה – הוצאת ספרי האחרון "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים".

    השתתפתי בפרויקט ספוקן וורד שהפיקה המשוררת אסנת סקובלינסקי "יניקת שירה" – הפרוייקט נתן לי דחיפה לחלום ישן והתחלתי לחזור לעבוד עם מוסיקאי על מופע מוסיקלי שיורכב משירים קברטיים. חלקם עיצבן מאוד את הקהל כי שברתי את הדרך ה"קלאסית" של הקראת שירה "רגילה". בפסטיבל האלטרנטיבי היהודי-ערבי בירושלים עליתי על הבמה בהופעה שהייתה צריכה להידחות בשל הטבח במשט ובכל זאת מארגניה התעקשו לקיימה. לפני הופיעו סיסטם עלי. הקהל היה משולהב. ההגברה לא הייתה משהו וכמעט לא שמעו את הגיטריסט. אבל הקהל היה כל כך נפלא ושיתף פעולה עם כל שיר ושיר. אבל זאת עבודה לא קלה – לעבור חזרות – לנסוע עם ציוד ולהופיע. מהר מאוד מצאתי את עצמי בחזרה בממדים הרגילים שלי. לבד מול המחשב. יושב וכותב. משאיר את הספוקן וורד והמוסיקה ליוצרות אחרות.

    בשנה האחרונה עברתי גם לכתיבה באנגלית. באמצעות חברים וחברות תורגמו שיריי ודעותיי. פרסמתי את הדעות בבלוג של מגזין 972 ונוצרה שם דינמיקה מאוד מעניינת ששיאה הגיע לביטויו בפולמוס עם העיתונאית ליסה גולדמן. כרגע המגזין עובר שינויים ואיני יודע אם אמשיך לכתוב שם. הבלוג באנגלית ממשיך לפעול. שיריי תורגמו לשפות חדשות השנה וביניהן גם השפה הגרמנית. אנתולוגיה יפיפייה של שירה ישראלית נפתחה עם השיר שלי והתרגשתי. השיר שנכתב בשנת 2001 הוא דוגמא לדרך בה כתיבה חוזרת אחורה בזמן ולא רק משתתפת בהבניית ההווה. שירים שכתבתי בתחילת שנות האלפיים עדיין רלבנטיים למציאות המשתנה במהירות מקצה לקצה.

    יצירה מתמוטטת

    השנה היו גם מפחי נפש לא מעטים בתחום היצירה. פרוייקטים שהם חלק מהלב שלי ובכל זאת הם לא יצאו לאור והתפרקו והתפוגגו לחלל מתוכו הם נוצרו. אני מברך על הדרך על כל פיתוליה ואיני כועס. אני  מסתכל אחורה ויודע שאין דרך לבזבז או לחסוך בזמן. כל פרוייקט שלא יוצא לאור מחדד את חושיך ושולח אותך לדרך חדשה כעפרון עם חוד חדש וחד יותר. אז הנה חלק מהפרויקטים שלא הגיעו בינתיים ליעדם:

    א. ספר המאמרים על היצירה של המשוררת, המחזאית והסופרת ברכה סרי – לפני כארבע שנים כתבתי מאמר רחב על היצירה המוקדמת של ברכה סרי. המאמר היה אמור להתפרסם בספר מאמרים אקדמיים בהוצאת מכון בן צבי ובעריכת ד"ר הנרייט דהן כלב. אך השנה הודיעני כי מכון בן צבי נסוג מהחלטתו לפרסם את הספר. אני לא יודע אם המכון פחד מהרדיקליות של היצירה של סרי או שמא היו בעיות כספיות. ברכה סרי נותרה עדיין לא הקשר ראוי ליצירתה.

    ב. תסריט "אופק חדש" – לפני מספר שנים כתבתי ביחד עם חבר שהוא תסריטאי טריטמנט ומספר תסריטים לסיטקום מקומי, פריפאלי וישראלי. למרות כל ההתכוונות של הקרנות וכל החשיבה האלק רב-תרבותית, מצאנו את עצמנו ללא בית שיעזור לנו לפתח את התסריט. הדרך בה עברנו, בין משרדי הפקות, קרנות ולקטורים פתחה בפניי עולם חדש ולא מופלא. הנה תקציר של פגישה עם מפיק מפורסם (עם סיגר):

    "על מה התסריט ?" הוא שאל ומפזר טבעות עשן אחת אחר השנייה לתוך חלל האוויר.

    "על מתנ"ס", אני עונה בקול חלוש ומשחק עם אחד הצעצועים שמונחים על השולחן.

    "את מי זה מעניין מתנ"ס?" הוא שואל ומביט לנו בעיניים בחיוך לעגני.

    "אמממ" חברי מתחיל לגמגם ואני רק רוצה שהוא יסיים את המשפט "אמממ" הוא ממשיך לגמגם. ואני צריך מסיכת

    אוויר עם כל העשן המתפרץ במשרד על הבוקר. "אמממ" חברי מנסה להעביר מילה להילוך שני ועדיין תקוע בניוטרל. המפיק נע מצד לצד

    באי נוחות, ומסתכל בשעונו כאילו גמרנו לו את כל שורות הקוק והוא עדיין לא הסתדר על חומר חדש. "אמ, אממ, אמממ

    זה מתאים בול לקרן גשר לטלוויזיה רב תרבותית" הוא מצליח להשחיל שורה של גולים לשער האוייב.

    "מתנ"ס," מגחך המפיק. "מה אני אעשה עם מתנ"ס לעזאזל?!" הוא מפיל את הסיגר מפיו על החולצה שלו ומנער את כל מנעד הכרס הגדולה שלו שנראית כאילו הוא נכנס להיריון והילד כבר עשרות שנים לא רוצה לצאת לעולם האכזר. "אני רוצה מלחמות לכו ותכתבו לי על טירונות, על החיזבאללה, על החמאס, על המטכ"ל. אנשים רוצים מלחמות, צבא, ולא מתנ"ס. המתנ"ס שלכם מתאים אולי לערוץ הילדים, אבל כאן אנחנו עוסקים בדברים רציניים".

    ג. קצרצרים בסלונה – הייתי אמור לפתוח בלוג ב"סלונה" שבו אציג את ה"קצרצרים" שלי (מזל טוב לאלכס אפשטיין – אשף הקצרצרים על ספרו החדש) – דיברתי עם רונית הבר – עורכת האתר שאהבה את הרעיון. הקצרצרים כבר דחקו בי ורצו לראות אור. אבל לא יכולתי לעשות זאת – "לא יכולתי לעשות כלום אתה שומע". האמת שאין לי את הכוח לנהל בלוג נוסף (בשביל זה סגרתי בלוגים מקבילים בקפה דה מרקר ובמחשבה שנייה) ואולי לא צעדתי קדימה, כי לא הרגשתי מוכן דיו.

    ד. נשים במדרש – לפני כארבע או שלוש שנים כתבתי טקסט על "בנות יתרו" בספר שהיה אמור לצאת בידיעות ספרים בשילוב עם בית המדרש "ממזרח שמש". כתבתי טקסט חדשני מבחינתי. עד אותו היום שנכתב הטקסט חשבתי שציפורה הייתה יד ימינו של משה כמנהיג מקראי. אבל אחרי קריאת המדרש ופרשנותו בדרך המסירה הבנתי שכל המונותיאיזם בנוי על הסוכנות של ציפורה המדיינית. אי אפשר לייצר תרבות חדשה מבלי לשלב בין תרבויות האיזור. טוב, עד כאן, לתובנות הכנעניות שלי. ובוא נעבור למציאות. עד היום הספר לא יצא. הדברים היו אמורים להתפרסם בעיתון "מקור ראשון" אך נפלו בדרך. לבסוף פרסמתי חלק ב"קולך". ורק לאחרונה שמעתי שאולי הספר בכל זאת ייצא לאור. נו שויין.

    ה."הכיוון מזרח" – עזבתי את כתב העת בשיאו. גיליון הקומיקס החברתי והפוליטי הגיע למהדורה שניה. החליף אותי העורך המוכשר עומרי הרצוג שהוביל את כתב העת לכיוונים מרתקים ויצאו גיליונות על "ארסים ופרחות" ו"קורבנות". הכיוון מזרח המשיך להיות אחד מהמקומות הכי אוונגרדים שיכלו לפרסם גיליון שלם על היצירה של ג'וזף דדון וגיליון אחר עם הסיפורים הנפלאים של שושנה שבבו. אבל משהו קרה בתרבות בישראלית ובתוך העמותה. ודווקא באותו רגע שבו קציעה עלון באה לערוך את כתב העת המסכם של העשור על התרבות המזרחית (שירה, פרוזה ומאמרים) העמותה נתקלה בקשיים גדולים. מדובר גם על חוסר הכרה וממון ראוי לתרבות המזרחית מחד גיסא ובין בעיות פנימיות מאידך גיסא. לאחרונה התבשרתי כי הגיליון המשולש ייצא לבסוף לאור, וכולנו נוכל ליהנות ממנו. אבל עתידו של "הכיוון מזרח" לוטה בלובן. לא ברור לאן הוא יגיע ואיך. תבינו, זאת המשפחה שלי, בתוך כתב העת גדלתי ונבנתה תודעתי. אני לא יכול לדמיין את עולם כתבי העת ללא "הכיוון מזרח".

    ו. שדה הביקורות הספרותיות – כתבתי בלא מעט אתרים ועיתונים. אבל משהו התרחש בעולם העיתונות. קשה לשרוד בתוכו ככותב. דווקא בעולם הדעות שרדתי. אבל בעולם הביקורת הספרותית וויתרתי. לא כותב ביקורת ספרותית חוץ מבתוך האתר או במיוחד לכתבי העת. אני אוהב לכתוב ביקורות. אבל התשלום, העריכה והחזון כבר לא קיימים לאנשים כמותי עם מחשבה פוליטית וחברתית. הדברים מתרחשים לטובה כי היד שלי עסוקה בכתיבה אחרת ואותה אנרגיה אדירה שהעברתי לעולם העיתונות מצטברת בתוכי ועוברת לפרויקטים פנימיים שייראו אור בקרוב.

    נעצור כאן. אני חוזר לשקט השקוף והנסתר. תודה על המנויים שעברו איתי מ"רשימות" ל"וורדפרס".

    במסורת של אושו חייבים לסיים בבדיחה. כי בלעדיה אי אפשר לשרוד במזה"ת (ברוך השם) .

    צילום: אדם דוברזינסקי

    אירועים קרובים

    * 2.2 עם עמיר לב ויודית שחר מתארחים ב"שירת עבדים" בהנחיית עמיר סגל ושלומי בן עטר בבית אביחי בירושלים.

    * 13-14 בחודש מרץ – אשתתף בכנס על תרבות פוליטית צעירה במכללת שנקר.


    הנה כתבה מהפגנה שהשתתפתי בה אתמול: במחאה על רצח ג'וואהר אבו רחמה ותמונות ותמונות נפלאות של אורן זין מאקטיבסטילס, שבוע טוב!!!

    מרוב כרישים לא רואים את הדולפינים

    גTender Son – The Frankenstein Project
    Tender Son – The Frankenstein Project

    עשר הערות על המצב

    1. סגרתי את הבאאז, לוקח יותר מדי זמן, חושב שהעתיד יצמח מתוך מקומות שבהם הרשתות החברתיות יהיו סגורות וא/נשים יוכלו לעבוד ללא רעש.

    2. ראיתי את הסרט החדש על להקת "הדלתות" שלא חדש מעבר למטפורה הרומנטית של סטון. חבל שאין מומחים שייתנחו מעבר ל"ביוגרפי" וייתנו הקשרים רחבים יותר של ההצלחה והתקבלות של הלהקה. בפסטיבל הסרטים בירושלים ראיתי סרט הונגרי מדהים "בן עדין – פרויקט פרנקנשטיין" של קורנל מונדרוצו. הסרט מאוד פסימי לקראת היכולת להבנות הונגריה חדשה אחרי נפילת הקומיניזם. הוא מחזיר את העבר באמצעות חזרה לחיים של ילד חורג פרנקשטייני. סרט עם צילום מדויק ותסריט מאלף. כתבתי על כך כמה מילים ל"מערבון" החדש.

    3. הייתי חולה בגרילה האחרון – שירת המינימום – ולא יכולתי להופיע עם חבריי. אבל שמחתי לגלות שהגיעו עשרות משוררים/ות ואף האירוע הוזכר בערוץ 10 (דקה 22) וספרים ואינט. מעניין כיצד בגרילה שייח' ג'ארח הייתה כמעט התעלמות מוחלטת (כי משתפים פעולה עם הפלסטינים) ואילו כשעשינו פעולות מעמדיות השירה החברתית זוכה לחשיפה גדולה יותר.

    שתי חוברות של שירי גרילה תרבות יצאו בקרוב עם כתבי העת החברתיים והבולטים בישראל. בכתב העת "דקה" גיליון 6 שאוטוטו יוצא מהדפוס – תצורף חוברת עם עטיפה של יוצר הגראפיטי "KLONE" ובו מיטב שירי גרילה תרבות שלא פורסמו ב"אדומה" וב"לצאת: אסופה נגד המלחמה בעזה" (את מלאכת העריכה ביצעו רוני הירש ונוית בראל). החוברת השניה "שירה מפרקת חומה" שמסכמת את האירוע הדו לשוני של משוררים/ות יהודים/יות ופלסטינים/יות ששיתפו פעולה באבו-דיס תפורסם בכתב-העת "מעין" הקרוב.
    בנוסף, הייתי בין העורכים חוברת חדשה של שירים ותצלומים של אקטיבסטילס בשייח' ג'ארח – בקרוב אמסור על כך פרטים נוספים.

    4. גל סוקולובסקי האדמור המזמר של הפועל ת"א הוציא דיסק חדש המוקדש להפיל את האפרטהייד בישראל. הוא בטוח לא מקדיש אותו לנתן ווולך שנבחר שוב ושוב על ידי משטר חולדאווין. כל הכבוד ליעל בן יפת חברת המועצה ומנהלת הקשת הדמוקרטית המזרחית על ההחלטה לבנות בית ספר עיוני ראשון בדרום ת"א!

    5. מדוע לא מפסיקים להשתמש באלימות הסימבולית ומחפשים "כרישים" במקום העבודה? חפשו דולפינים חכמים ואינטילגנטים ריגשית… המשך קריאת הפוסט "מרוב כרישים לא רואים את הדולפינים"

    על "הכיוון מזרח" ו"הו!": בתוך הישראליות ומחוץ לה – שיחה של אלמוג בהר עם מתי שמואלוף ודורי מנור

    שיחה עם מתי שמואלוף ועם דורי מנור

    אלמוג בהר

    פורסם במקור ב"תיאוריה וביקורת – במה ישראלית", גיליון מס' 35, סתיו 2009, מדור "בין ספרים", עמ' 264-279. פירסום ראשון באינטרנט באתר "העוקץ".

    הו!: כתב עת לספרות (עורך: דורי מנור; הוצאת אחוזת בית)

    הכיוון מזרח: כתב עת לתרבות וספרות (עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן; הוצאת בימת קדם לספרות)

    לפעמים מהלכים דומים בתרבות מתחוללים בו בזמן משני כיוונים שונים, בלי שיהיה תיאום מוקדם ביניהם. פעילותם של הו! ושל הכיוון מזרח בתוך שדה השיח הספרותי הרוחש, גם אם דל הקוראים, של כתבי העת בשנים האחרונות מדגימה זאת.  המשך קריאת הפוסט "על "הכיוון מזרח" ו"הו!": בתוך הישראליות ומחוץ לה – שיחה של אלמוג בהר עם מתי שמואלוף ודורי מנור"