הכיוון מזרח: קומיקס חברתי ופוליטי

 

 

הכיוון מזרח גיליון 15 דן בפאן החברתי והפוליטי של הקומיקס בישראל.

מדוע אין קומיקס מזרחי? ומהו קומיקס פלסטיני ושאלות חברתיות אחרות הקשורות להיווצרות הז'אנר. הכיוון מזרח גיליון 15 דן בפאן החברתי והפוליטי של הקומיקס בישראל. מדוע אין קומיקס מזרחי? ומהו קומיקס פלסטיני ושאלות חברתיות אחרות הקשורות להיווצרות הז'אנר.

המשך קריאת הפוסט "הכיוון מזרח: קומיקס חברתי ופוליטי"

צועקים את שמך בהרבה לשונות: על זהות היברידית – הכיוון מזרח 14

הכיוון מזרח 14 דן בשאלת ההיברידיות בחברה בישראל

 

מתוך פתח הדבר: גיליון זה עוסק בהיברידיות, דהיינו באופן שבו שתי זהויות – או יותר – שאינן מתיישבות בדמיון התרבותי זו עם זו, דרות בכפיפה אחת בתוך גוף אחד: לאומי, חברתי, קהילתי, משפחתי או פרטי. על-אף שההיברידי הוא מושג תיאורטי, שמפרנס הגות אינטלקטואלית מפותחת (במיוחד בתחום הדעת המכונה פוסטקולוניאליזם), הרי שבמציאות היומיומית הוא גם נפרט לפרקטיקות-קיום ממשיות לחלוטין. הוא מתאר את האופן שבו בני-אדם וקהילות מתמודדים עם קונפליקטים יומיומיים; קונפליקטים הקשורים באופן שבו הם נתונים למבט התרבותי שמחייב הגדרות זהות אחידות, קשיחות וחד-משמעיות.

בעבור מי שהוא, למשל, גם מזרחי וגם אשכנזי, גם נשי וגם גברי, גם ערבי וגם יהודי, גם דתי וגם חילוני, גם הומוסקסואל וגם הטרוסקסואל, הסימנים הבינאריים שמאפיינים את כל אחת מהזהויות הללו בנפרד, הופכים את מלאכת ההגדרה העצמית לסבוכה.

קטגוריות-הזהות נתפסות כנכס צאן-ברזל של פוליטיקת הזהויות. בניגוד להנחות מהותניות (הקשורות למשל למוצא, צבע, מגדר וכו'), המחקר המתגבש סביב שאלת הקטגוריות ההיברידיות דן בהן כבקטגוריות-שיח שעוסקות בפוליטיקה של הופעה. המחקר מתאפיין בשני שלבים: השלב הראשון ניצב מול הקטגוריות הבינאריות, ומתאר אותן כשתי קטגוריות מדֻמיינות שמתפתחות זו מול זו ברמה האידיאולוגית, הפוליטית והאינטלקטואלית;

השלב השני מתמקד בקטגוריות ההיברידיות ובכפרקטיקות של הנכחה (re-presentation) במקום ייצוג (representation). השיח ההיברידי העכשווי, שמגולם בשלב השני, מבקש להנכיח מחדש את עצם אפשרות הדיון הביקורתי במצבי-הביניים; הוא מניח שדיון ביקורתי המצומצם לקטגוריות בינאריות מגביל ומרסן את מנעד האפשרויות התרבותיות.

המְשׂגתה מחדש של התשוקה ההיברידית, כאפקט של דמיון א-קטגוריאלי, פותחת אפשרויות של "יכולת פעולה", כלומר של עידוד פרקטיקות של התנגדות, קבלה או יצירה דיאלקטית מחודשת של קטגוריות-זהות. במילים אחרות, הקיום ההיברידי הוא קיום טנטטיבי – קיום על תנאי. הוא מכתיב פרקטיקות של הסתרה ושל גילוי; הוא מחייב הופעה שמדגישה בכל פעם אספקט אחר של הזהות, בהתאם לציפייה שטמונה בהקשר החברתי שלה. הקיום ההיברידי מתנגד מעצם הוויתו למושג זהות, כלומר הגדרה שזהה לעצמה, ונכפית בשלמותה על הסובייקט מבחוץ. כאשר גוף מסוים נענה לתביעות זהות סותרות, הוא מחויב למופע מתחלף, קוואנטי באופיו, שבו עליו להחצין בכל פעם אלמנט יחיד של זהותו ולהסתיר את האלמנט המנוגד לו. אין זו עמדה תיאורטית: זו פרקטיקה תיאטרלית של חיים, המתרחשת בעל-כורחה, על-מנת להשיג נִראוּת בְּמרחב ציבורי, שקושר את אופציית הנִראוּת עם הנחות-יסוד, פנטזיות ונרטיבים המקושרים לכל אחד מהיבטי הזהות הסותרים בנפרד.

התרבות מבקשת מחבריה להזדהות – ותביעה זו מופנית כלפי הסובייקט באופן גלוי או סמוי; לעתים היא ניתנת לבקרה או לשליטה, ולעתים היא כפויה ובלתי-רצונית. מסדר-הזיהוי שעורכת התרבות לפרטיה נסמך על סימנים כמו צבע עור, סימני מין, ג'סטות גופניות או רטוריות. היא מאפשרת לאדם לזהות את העומד מולו; היא מאפשרת לקהילה לסמֵן את השותפים בה, את ידידיה ואת אויביה. הקיום ההיברידי מסכן את מסגרת ההתייחסות החברתית; הוא מאלץ את הסובייקט ההיברידי להצהיר בכל פעם על מקטע של עצמיות, על חלקיותה של הביוגרפיה האישית ועל תמונה לא ממצה של הקיום הפיזי.

אולם הוא גם מאפשר משחק של נזילות ושל חוסר-עקביות, שיש בו פוטנציאל ממשי של ערעור קרנבלי על ההבחנות שמאפשרות את קיומו של מסדר-הזהות המתמשך. ההיברידיות היא בעלת פוטנציאל להגדיר מחדש את הקריטריונים שבאמצעותם נותנת התודעה התרבותית סימנים בפרטיה. את האופק ההיברידי מתאר דֶרידָה במילים אלו: "מה שנאות לתרבות הוא לא להיות זהה לעצמה.

לא להיות חסרת-זהות, אך להיות חסרת יכולת לזהות את עצמה, להיות חסרת יכולת לומר 'אני' או 'אנחנו'." שלילת היכולת לזיהוי התרבות את עצמה היא יעד טרנסגרסיבי – יעד של הפרה וחריגה; הסובייקט ההיברידי הוא זרז בפוטנציה של היעד הזה, ולפיכך הוא נתפס כמסוכן, כמערער – ולעתים גם כשערורייתי… השערורייה ההיברידית הופכת את התשוקה האנושית לכינון זהות – למטלה טנטטיבית שכלליה אינם נתונים מראש; עוד לפני שניתן יהיה לממשה יש ליצור את התנאים למימושה.

אקט הביטוי העצמי מתנער משכפולן של זהויות יחידניות (מלשון זהות יחידה, שאינה ניתנת לפירוק) וממלא תפקיד מכונן וחתרני שבונה זהות דינאמית, לא יציבה, מלאת סתירות ופֶרפוֹרמָטיבית. בשל-כך, פועלת היצירה ההיברידית בניגוד לאופן בו טקסט מבקש להתקיים כשהוא חורג אל רשות הרבים; היא כותבת את מה שהטקסט אינו תמיד יכול להכיל. הטקטיקה של הכתיבה מכוונת למנוע מעצמה תֵרפיה: פעמים רבות היא נָסה מסֶדר נשגב או מאלגנטיות של איזון, או תזמור הרמוני בין חומרי הטקסט; מערערת על אשליית הקביעות של הנרטיב או על היחסים האינטימיים שבין הנרטיב לבין היצירה עצמה. הסירוב לאפשרות של זהות עקבית, סטטית ומתמשכת מוחלפת בתשוקה: ההיברידיות עצמה הופכת יעד לתשוקה של ייצוג.

התמונה של ההיברידיות הופכת להיות מורכבת יותר, כאשר אנו מביטים בפורטרט של הזהות היחידנית. שהרי יצירת זהות – אחידה ועקבית ככל שתהיה – לעולם אינה אישור של זהות מטריאלית נתונה מראש, אלא תוצר של אימאז' זהות, וליתר דיוק של תהליכי טרנספורמציה, או משא ומתן פנימי של הסובייקט ביחס לאותו אימאז'. תביעת הזהות, שהיא "להיות עבור האחר", מניחה מראש פיצול של האחדות ההרמונית אל מול גילויי אחרוּת. האימאז' מייצג בהכרח את הנוכחות של ההיעדר (היעדרו של האחר) למולו הוא מוגדר. כל תודעה אנושית משלבת בתוכה את מה שנכלל ב"עצמי" ואת הפנטזיה המגדירה את העצמי לעומת ה"אחר", ולפיכך היא משלבת – באותו הגוף, באותה התודעה – גם את השחור וגם את הלבן, גם את הנשי וגם את הגברי, גם את הקָרבן וגם את המְקרבֵּן. התכחשות לטבעה המפוצל של תודעת הזהות מרחיקה את האפשרות לאקטיביזם של צדק חברתי, ומבטלת את האפשרות האוטופית שבה תודעת הפיצול מבטלת את הצורך בפנטזיות גזעניות, למשל. ההיברידיות הופכת, לפי ההשקפה הזו, למטלה אתית שאינה מאפשרת להבחין בבהירות בין ה"אני" ל"אחר": היא מדגישה את המודעוּת לאופיו המפוצל מלכתחילה של מה שנתפס כ"זהות". במילים אחרות, ההיברידיות היא מאפיין הכרחי של כל הגדרת זהות ושל המשטר שמפרנס אותה.

כאמור, התשוקה ההיברידית יכולה להיות קרנבָלית, כמערערת על ההבחנות המאפשרות את מסדר-הזיהוי המתמשך. איל שגיא ביזאוי, למשל, מתייחס למצריוּת של מוצא הוריו ואומר כי: "מצריותם של אבי ואמי אינה מצרית בלבד, ואיננה רק ערבית. היא יהודית, וערבית, והיא גם צרפתית ואיטלקית. היא דתית וחילונית, וגם בורגנית ועממית. והיא לא מפורקת ומקוטלגת, ואינה מחולקת למזרח ומערב, אלא היא נשיקה צרפתית אחת, ארוכה ומתמשכת. של לשון המגלגלת לשון שנייה, ומרטיבה אותה ברוק שכבר אין לדעת למי היה שייך במקור, או אם היה מקור כזה." אולם הנטייה להרבות בסימני הזהות ולטשטש את ההבדלים ביניהם, ניצבת במקביל לניסיון לאחד או לפייס בין רכיבי זהות מנוגדים לכאורה. ב"נסיעה", סיפורו של סמי ברדוגו – הגיבור שואף לאיחוד מטפורי בין נטייתו המיניות לבין המרחב של בית אחיו – קרי, מוצאו, ביתו והנטייה ההטרוסקסואלית המחברת בין דפנות תודעת משפחתו. העימות בין החבר של הגיבור לבין האח כשתי זרועות של אותה תשוקה, מתממש ובו בזמן לא מתממש כמשחק פרוזאי בין מפגש שכביכול התרחש לפני הנסיעה או אחריה. המשחק הוא הנקודה עליה נשען הסיפור בניסיונו לרפרר לאימה הטמונה באיחוד של יסודות השונים – בתשוקה ההיברידית הנאנקת תחת קטגוריות-זהות הגמוניות.

ההיברידיות יכולה להתכתב עם שינוי הגוף כמטפורה חברתית הבָּאה לערער על הבחנות מגדריות קבועות. יובל, הגיבור בסיפורו של משה סקאל "שָם", אומר שהוא "צריך לחכות בסבלנות", משום שההמתנה, ההשהיה וההשעיה עומדות בלב הניסיון לעמוד בין המינים. בסיפורה של תמר ארונסון, ההיברידיות היא מבט כפול, שמצד אחד מזהה את המתנחלים כחלק מפרויקט הכיבוש וש"רק התיישבו לחסום" את התשוקה לייצר היבריד ישראלי-פלסטיני, אולם, מן הצד האחר – ארונסון מסמנת את המתח שבין היהודי לערבי ללא-הרף, משום שהגיבורה שלה מסמנת את אחֵרוּתה ומנסה לבטל/למחוק אותה בו-זמנית; גם הערבי העומד מולה לא נח לרגע, כשמספר לה כי "בן-דוד שלי התחתן עם יהודייה". אי-הנחת מסמנת את המתח של הקונפליקט היהודי-ערבי אפילו ברגעים שבהם אמורה להתממש הפנטזיה של השמאלנית הרדיקלית שבאה לעזרת הפלסטיני הנאנק תחת עול הכיבוש. הקטגוריות הבינאריות של שמאל-ימין נושאות את העול של מורכבות תרבותית, כשהן מתמודדות עם הקשיים העומדים בהבנייתו כשמאל רב-תרבותי.

בסיפור "אורות רחוקים", ענבל מלכה מנצלת את המטפורה הפרוזאית של טיפול פסיכולוגי כדי להראות עד כמה הזהות היחידנית היא תוצר של אימאז' פנטזמטי; היא כותבת: "באשר לסיפורים המומצאים, את זה אני עושה בשביל הכיף. זה הופך את היומיום שלי לקצת יותר נסבל מבחינתי, זה השקר הקטן והלא-מזיק שביני לבין עצמי." בעבודת הדמיון/חלום של הגיבורה של הסיפור, יש תנועה מתמדת ביחס לסטריאוטיפ (הדרך בה הילדים ראו אותה, צבע שׂערה השונה מהילדים "עם השׂער הצהוב"). תנועה לא-נכונה תשחרר אגרסיות שיערערו את הבניית הסיפור של הגיבורה: "כל אות שלא במקומה תמוטט את הסיפור, תשמוט את קרקע הבטון מתחת לרגלי הילדים, מתחת לכל הבניין, העיר, אפילו להר הכרמל עצמו. עד אליי יגיע הזעזוע הזה, במרחק של כמה עשורים ועשרות קילומטרים משם."

במאמרה "הסובייקט הבינעדתי: בין סימולציה להסוואה", מבחינה מיכל פיק חמו באוכלוסייה המעורבת אתנית בישראל, ועושה פוליטיזציה לאופן שבו המשטר התרבותי מוחק את המיקום ההיברידי הזה: "הדרה של מגזר שנוכחותו בהוויה הישראלית הולכת ומתרחבת היא מעשה פוליטי שמונע את כינון הזהות של הסובייקט הבינעדתי, ובה בעת הוא 'משחרר' אותו ממחויבות פוליטית (…) החסר הזה מהווה פרדיגמה לקושי של החברה בישראל לתפוס את הגיוון והריבוי של מרכיביה; אך גם מסמן את אי-ההלימה בין השיח ההגמוני (המעודד מיזוג-גלויות) לבין הרטוריקה האידיאולוגית התופסת את המוצא המזרחי והאשכנזי כדיכוטומיים זה לזה."

ברשימתה "אל תראוני שאני היברידית (או: להפך – תראו, תראו)" תמר קפלנסקי מסרבת לאפשרות של שיוך זהות עקבית, סטטית ומתמשכת לבְנָה, דווקא בשל הקריאות הנשנות החיצוניות לגבי מוצאו/גזעו/צבעו, ואילו נעמה גרשי, ברשימתה האוטוביוגרפית "כשאבי מדבר על המושג עלבון" מצביעה כיצד ההיברידיות היא מטלה אתית שאינה מאפשרת להבחין בבהירות בין ה"אני" ל"אחר", ומדגישה את המודעוּת לאופיו המפוצל מלכתחילה של מה שנתפס כ"זהות". היא כותבת: "האם אני מזרחית? השאלה אינה חשובה בעיניי," ומוסיפה כי "איני יכולה לדבר על זהות (…) החוטים שקושרים אותי אל המזרחיוּת דקים מכדי שאוכל לאחוז בה ולומר בביטחון: זו אני."

רשימתו של עמרי הרצוג "יהיו כולם שומעים אותי" על סרטו התיעודי של דויד דרעי מספקת פרשנות חדשה של המונחים הבינאריים שבאמצעותם נקלט הטקסט. הטקסט, שנתפס כהצצה בתהליך היציאה מהארון של במאי מזרחי מעיירת-פיתוח, מאפשר פעולות מורכבות יותר של מחיקה וסימון של ייצוג המשפחה המזרחית, אשר מתלבטת בדבר האפשרות "לנִראוּת שעדשת המצלמה מציעה לה, ובו בזמן גם חרֵדה ממנה." המשׂגתה מחדש של התשוקה ההיברידית כאפקט של בחירה, חזרה והַבְניה פותחת אפשרות חדשה של האופן שבו המשפחה עומדת אל מול קטגוריות הייצוג של הבדלים אתניים ומיניים.

באמנות הפלסטית, ההיברידיות מקבלת צורה של חיבור של יסודות שונים בתוך גוף אחד, בתור הכלאה בין טבע (יסוד תשוקתי, דינמי, טנטטיבי) לבין תרבות (יסוד מלאכותי, מובנה, הפרדות שנעשות על-ידי חברה בידי בני-אדם בזמן ומקום ספציפיים). כך למשל, ביצירתה של שולה קשת נבחין באישה עם ראש של חיה, המתכתבת עם המינוטאורים היוונים. ביצירתה של ציפי זוהר, היסודות "רעלה" ו"רגלי ילדה המציצים מתחת לחצאית" יתרכבו לגוף אישה כמעשה הרכבה רווי סתירות המבקש לעצמו גוף היברידי אחד. ביצירה "איילות העראק" של נטע אלקיים, האתניות המיוצגת על-ידי בקבוק העראק (הדימוי, הסטריאוטיפ המזרחי של השתיין, הקלפן, מכה-הנשים) יוצאת מתוך הבקבוק של "האבא" וגדלה כיסוד היברידי על ראש בתו. הספירה של "הטבע" היוצאת מתוך קרני האיל של הבת, מתכתבת עם תהליכי גדילה, התבגרות והתגבשות תרבותיים ואישיים שבהם הנערה הופכת לאישה.

לעיתים היסודות השונים לא יתרכבו לגוף אחד, אלא יערערו את תפיסת המציאות. למשל, ביצירה של נעמה יוריה "חופשה בג'נין", נתקשה לקבל תפיסה מגדרית של אישה פלסטינית וישראלית מבלי להבין את יחסי הדיכוי והאדנות המתרחשים בצל הכיבוש המתמשך. היצירה של פאבל וולנברג יוצרת חיבור בין קטגוריות מיניות ואתניות שונות ומרמזת על ההקשר החברתי שאינו מאפשר תפיסה מסודרת של יצורי-הכלאים.

יצירתה של אורנה בן דוד מטילה בספק את המסמנים המגדריים המבדילים בין גבר ואישה ומערערת על ההנחה שניתן לזהות בבירור את "הגברי" או את "הנשי". יצירותיה של יונת עופר יסמנו את הדרך בה הסטריאוטיפ נבנה ומאפשר לנו להבדיל בין המינים כחלק מהתגבשות השלב הראשון בפוליטיקה של הזהויות. הצבעוניות המטונומית העצומה בציור נחמן מאומן של קרן שפילבר מאתגרת את התפיסות הגזעיות של שחור ולבן בחברה בישראל. צבע הרקע של התמונה השחור הופך את הלבן למסמן צר הדוחק את הילדים להיות "בעיה" חברתית. ואילו מאמרו של מתי שמואלוף כולל קריאה צמודה ביצירתו של יורם בלומנקרנץ "המגזר היהודי" על מנת לאבחן את רשת התעתועים שמאיימת על הגבולות המבחינים בין ישראלי לפלסטיני, נאור וכובש, טבע ולאום, יצירה ומרחב-תצוגה. שמואלוף מציע, שיצירותיו של בלומנקרנץ מאפשרות דיון ביקורתי באפשרויות המימוש האתי של מעשה היצירה האמנותית, כאשר הוא נתון במציאות של כיבוש, אפליה ואי-צדק. על רקע המרחב הפוליטי בישראל, היצירה האמנותית נדרשת לכלים ייחודיים על-מנת לבטא את האסתטיקה שלה כפעילות פוליטית, המטשטשת אבחנות קבועות של זכאות לכוח.

אין ספק, שבמציאות הישראלית נפרטת סוגיית ההיברידיות אל פרקטיקות מורכבות של סדרי-חיים, שכוללות התנגדויות, סתירות והטעיות. בתרבות שעדיין מבקשת לעצמה זהות אחידה של "כור-היתוך", ובמקביל חוזה בתוצאות האלימות של כפיית-זהות כזו על פרטיה, דיון בשונות הוא מהותי יותר מאשר הדיון באחידות. גיליון זה של "הכיוון מזרח" מבקש להשיא את תרומתו הצנועה לקידום שיח הייצוגים המתגבר והולך של הפוליטיקה ההיברידית.

מתי שמואלוף, בת־שחר גורפינקל ועמרי הרצוג

תוכן הכיוון מזרח 14 – צועקים את שמך בהרבה לשונות

3  לנפש רעבה כל מר מתוק שיר נוית בראל
5  תוכן עניינים
6  לערער על מִסדר־הזיהוי בפתח מתי שמואלוף, בת־שחר גורפינקל ועמרי הרצוג

13 אורות רחוקים סיפור ענבל מלכה
16 איגרות לארץ הישנה: גוף, זיכרון וטקסט אוטוביוגרפי – ישראל, ספטמבר/אוקטובר 2000, מסה לואיז בית־לחם
26 סובייקט בינעדתי: בין סימולציה להסוואה רשימה מיכל פיק חמו
30 כשאבי מדבר על המושגעלבון רשימה נעמה גרשי
37 אל תראוני שאני היברידית (או: להפך – תראו, תראו) רשימה תמר קפלנסקי

39 קהיר שעל הסיין רשימה איל שגיא בזאוי
44 סימפטומים של תיקון שיר בת־שחר גורפינקל
45 הזיווג השמימי־ארצי: שמש/ירח/קומיסר/יוגי מאמר עידן ירון
52 אורלנדו שיר גליהאבן־חן
53 שָם סיפור משה סקאל
59 יהיו כולם שומעים אותי – דיון בסרטו של דויד דרעי "תגיד אמן" ביקורת קולנוע עמרי הרצוג

63 נסיעה סיפור סמי ברדוגו
68 צילומי עיוורים מסה מיכל בן־נפתלי
75 מתחת לפני האדמה שיר אלי אליהו
76 אני שר באגן הים התיכון שיר יוסף עוזר
78 קטע מדו"ח חקירה שיר סמיח אל-קאסם
79 מתחת לבת־עין, שבת 24 במרץ רשימה תמר ארנסון
82 עזרא שוויקי הפך לפלסטיני שיר סיגלית בנאי
85 כתמים סיפור שרית בביאן
86 היברידיות במרחב העירוני – הקניון כמרחב כלאיים מדיר מאמר שרון מלכי
91 הבית של השמש העולה: זהות, מִגזור והפוליטי ביצירתו של יורם בלומנקרנץ ביקורת אמנות מתי שמואלוף
96 אלין אלג'ם, "רעש ורוד" ביקורת אמנות דליה מרקוביץ'
98 *** שיר אמירה הס
101 אמירה בת סלימה – פרק שלישי: לילה ראשון סיפור אלמוג בהר

האמניות/ים ויצירותיהן/ם (לפי סדר הופעתם):

דנה דרוויש, אנה עוספורה (אני ציפור) (עטיפה); שולה קשת, ללא כותרת, 1998 (4); אורנה בן־שטרית, ללא כותרת, 2006 (7); רוביליבוביץ, ללא כותרת (בן), 2006 (10); דרור אוסלנדר, בתי זיקוק, 2006 )12); נעמה יוריה,חופשה בג'נין, 2006 )17); ציפי זוהר, ללא כותרת, 2007 )20); פיליפ רנצר, במבי, 2004 )27); קרן שפילשר,נחמן מאומן, 2007 )31); פבלוולברג (36); ז'וסטין פראנק, מחלת עיניים ירחית, 1929 (רועירוזן, 2002) (47);  שרון פוליאקין, ללא שם, 2007 )53); אילי לוי וריקי אלקיים, העלמות, 2007 )57); יורםבלומנקרנץ,מושבות הים, 2007 )65); עופר נקר 2006 (69); לאה פאר, 2006 (69); שושנה צארום, 2006 (72);ריקי פרישט, 2006 (72); דוראר בכרי, דיוקן עצמי, 2006 )77); שרון פוליאקין, נעדרים )79); אמון יריב,לילה, 2007 (83); שרה אלימיהפסנתר, 2004 (84); מאיה ז"ק ורעיהברוקנטל, הברון אי.טי. פון הום (88);יורם בלומנקרנץ, המגזר היהודי, 2006 )92); אלין אלג'ם, לב זהב, 2006; אליןאלג'םללא כותרת, 2005; אלין אלג'םללא כותרת, 2005 (96);
נטע אלקיים, איילות העראק (פרט מתוך), 2007 )100); יונת עופר, ללא כותרת, 2007 )108,107)

עורךראשי יצחק גורמזאנו גורן
עורכי כתב-העת מתי שמואלוף, בת-שחר גורפינקל ועמרי הרצוג
הפקה בת-שחר גורפינקל
עיצוב שירי עצמון
דפוסהגיליון יוצא לאור גם בחסות מפעל הפיס וקבוצת "אוטו"

עיתונות, ביקורות ואיזכורים:

  1. מעורב ישראלי, מרב יודילביץ', אתר ידיעות אחרונות, 26.07.2007
  2. רוני סומק, "אלג'יר" בעקבות התערוכה של שרה אלימי "אלג'יריה, זכרונות ילדות" (גלריה קדמה).
  3. "הכיוון מזרח" 14 באתר "טקסט"
  4. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד שלי מתה, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ. 19.8.2007. (חלק א').
  5. "נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטין" , יצחק לאור, תרבות וספרות הארץ, 31.8.2007. (חלק ב').
  6. המלצות על הגיליונות החדשים של 6 כתבי העת, אורי פז, רשימות, 9.9.2007
  7. "שָׂם" של משה סקאל נבחר לסיפור השבוע בתרבות – אתר "ידיעות אחרונות", 12.9.2007.
  8. "הכיוון ההיברידי", עמוס לויתן, עיתון 77, גיליון 324, אוקטובר 2007, עמוד 30.
  9. "נוגדי צהבת", נווית בראל, טיימאאוט, 21.11.2007, עמוד 125.
  10. "המהות ההיברידית המקננת בכולנו", טלי לטוביצקי, ספרים – הארץ, 28.11.2007.
  11. עת לכתוב, מאיה סלע, ידיעות תל אביב, 28.12.2007.
  12. (ציטוט), פואטיקה תחת שליטה, חגי שגב, מארב, 17.2.2008.
  13. מחשבה על כסף מזדחלת כמו נחש בעשב, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ, 21.3.2008

כתב-העת "הכיוון מזרח"מצטרף לרבים וטובים ומזמנים אתכן/ם לרכוש את גיליונותיו במחיר של 25 ש"ח כולל דמי משלוח מגיליונות 1-13 (אזלו: 1, 9, 10)

אדומה – אסופת שירה מעמדית

 

בעקבות ה-1 במאי 2007 התארגנו ביחד לפירסום "אדומה" אסופת שירה מעמדית בהוצאה משותפת של ‘אתגר – מגזין פוליטי תרבותי’, ‘מעין – כתב עת לשירה’ ו‘הכיוון מזרח’ המשך קריאת הפוסט "אדומה – אסופת שירה מעמדית"

לחוש התחלות אפשריות של כאב: על יצירתה של קארה ווקר

A cartoon threatening the KKK will lynch carpetbaggers, in the Independent Monitor, Tuscaloosa, Alabama, 1868
A cartoon threatening the KKK will lynch carpetbaggers, in the Independent Monitor, Tuscaloosa, Alabama, 1868 | cc: wikipedia

"Southern trees bear strange fruit,

Blood on the leaves and blood at the root,
Black bodies swinging in the southern breeze,
Strange fruit hanging from the poplar trees"
(Lyrics by Abel Meeropol also known by the name: Lewis Allan, singer: Billie Holiday 1939)

בתערוכה "היסטוריות מונפשות" (אוצרת: עדנה מושנזון, גלריה נגא, 2007) הוצגו מבחר עבודות של אמנים עכשוויים שנעזרו בשיטות ובטכניקות שונות של אנימציה כהרחבה של יצירתם ברישום, בציור ובמיצב. רבים מהאמנים עשו שימוש חתרני במדיום. בהסתמכות שלהם על התכונות שאנו נוטים לייחס לאנימציה – קסם, שעשוע, פיתוי, משחקיות, הומור ופיוטיות – הם הפכו אותה לאמצעי להצגת ביקורת חברתית ופוליטית מגוונת. אחת מהאמניות שהשתתפו בתערוכה היא האמנית הידועה קארה ווקר (Kara Walker), שהציגה בעבר גם במוזיאון וויטני בניו-יורק ובביאנלה בונציה. עבודותיה של ווקר עוסקות בהיסטוריה של הדרום האמריקאי בתקופה שקדמה למלחמת האזרחים ולשחרור העבדים. בקטלוג ניתן היה לראות כי בתחילת עבודתה יצרה ווקר ציורים של הדימויים, ורק מאוחר יותר הכניסה אותם לסרטים.

תרומתה האפשרית של ווקר לדיון הגזעי בישראל גדולה, לא בגלל שהיא נוגעת באופן ישיר בצורה בה תהליכי הגזעה מתרחשים בישראל, אלא כי היא מאפשרת דיון גזעי בארה"ב, אותה מדינה שנראית לרבים בישראל כארץ התגשמות החלומות וכאתר חיקוי על מנת שניתן יהיה לכונן "מערביות" מולבנת.

קארה ווקר, 8 התחלות אפשריות: בריאתה של אפרו-אמריקה, מתוך התערוכה "היסטוריות מונפשות", גלריה נגה, אוצרת: עדנה מושנזון. באדיבות Sikkema Jenkins & Co. NY

התבוננות בשני סרטי האנימציה של האמנית האפרו-אמריקאית קארה ווקר  "8 התחלות אפשריות: בריאתה של אפרו-אמריקה" (15:57 דקות, 2005) ו"… קוראים לי מפניו הזועפים של ים אפור ומאיים", יאפשרו דיון במתח שבין אנימציה ובין הקולנוע במפגש עם הפריזמה הגזעית והפמיניסטית. האמנות של ווקר היא עבודה שיטתית שעושה קריסטליזציה לאלמנטים של השפה הויזואלית. ווקר מפעילה סוג של מניפולציה לקודים ולטבואים כהומור ומיניות. היא מעוררת ספק בדרך הייצוג ומתעלת את אי שביעות רצונה וכעסה על החוזה החברתי הריק (1).  ווקר הואשמה לא פעם ע"י הקהילה השחורה וגם הלבנה ביצירת "פורנוגרפיה" אלימה ומבזה. היא לא האמנית השחורה היחידה שמתויגת בצורה כזו (2).  התיוג וההתנערות מהתבוננות ישירה באמנות של ווקר מצביעים על בורות ויזואלית בהבנת ההבדל בין גזענות מקורית לבין פרודיה אנטי-גזענית, שמסמנת  בצורה פוסט-מודרנית את ז'אנר היצירה שלה (3).  רועי רוזן הוא אחד האמנים הישראליים שציוריו מפעילים טכניקות ויז'ואלית דומות לאלו של ווקר, ואף דנים בשאלות תמטיות דומות המחברות בין מיניות, גזע וצבע. בשל כך הואשם רוזן לא פעם בשימוש ב"פורנוגרפיה" אלימה (4). רוזן התייחס בהומור לטענות אלו באמצעות "יוהנה פורר-הספרי", דמות החוקרת האקדמית (בגילומו של רוזן עצמו), העוסקת ברטרוספקטיבה של הדמות הפיקטיבית זוסטין פראנק בסרט "שתי נשים וגבר" (2005 16:15 דקות).

שני סרטי האנימציה של ווקר עוסקים בשחזור חברתי והיסטורי ובו בזמן בכינון זהות חדשה של יוצרת שחורה. לכאורה הסרטים כוללים סצנות מתוך ההיסטוריה של הדרום הלבן לפני ביטול העבדות. אך באמצעות המבט העכשווי הקומי של היוצרת אשר מופיעה בתוך הסרט כמפעילה של בובות מגזרות הנייר שלו, אנו למדים שבעצם הסרטים מתחוללים בזמן הווה פוסט-קולוניאלי מתמשך. ובכך הם מאפשרים דיון ביקורתי שפניו פני יאנוס – הם מביטים אחורה ומפרקים את הדימויים הגזעניים, ובו בזמן מביטים בחשש על האופן שבו הדימויים נוכחים בתרבות האמריקאית העכשווית.

קארה ווקר, 8 התחלות אפשריות: בריאתה של אפרו-אמריקה, מתוך התערוכה "היסטוריות מונפשות", גלריה נגה, אוצרת: עדנה מושנזון. באדיבות Sikkema Jenkins & Co. NY

הסרט "8 התחלות אפשריות: בריאתה של אפרו-אמריקה" מראה לנו שמונה סצינות מתוך זמן העבדות כחלק מההיסטוריה האירופאית/אמריקאית. הסרט מתחיל בסצינה הראשונה של מוות – שבה אוניה זורקת גופות שחורים.  כמעט לכל גופת אדם שחור בבטן האנייה יש קטגוריה "שחורה" של תיוג בצורת שם ליטרלי כגון: "אותנטיות", "שחור", "אפריקאי", "ניגר", "ניגרוס אחד מזוייף ואחד שרוצה להיות". בסצינה השניה המילים נשארות גם לאחר המוות של השחורים כאות קין על גופם. ורואות כיצד הם היבשת השחורה של המוות בולעת אותם לתוך פיה. לאחר מכן אותה יבשה גם מולידה עוד אדם שחור מתוכה. בסצינה השלישית הדמויות מוצאות את עצמם בשדה כותנה ואנו צופים ביחסים הומוסקסואליים מלאי תשוקה וקיטשיים בין האדון הלבן לבין העבד השחור (במעשה המין אנו צופים בריקוד של מלאכים קטנטנים לבנים שגופם מעוטר בקו שחור עבה). באופן פילאי הגבר השחור נכנס להיריון ובסצינה הרביעית מגיעה מיילדת ובסצינה החמישית היא עוזרת לו ליילד זין גדול וארוך שבסופו  הילד המת מיד נזרק לשדה. בסצינה השישית אנו שומעים דיאלוג בין אישה לבין ילדה שחוזרות אחת על הדברים של השניה בדיליי. הדיאלוג ביניהן מתרכז באי אפשרות לדבר (את הדיכוי) ועל הרצון להיות לבנה. מצד אחד הן רוצות להתרחק מהמחשבה הגיזעית ופשוט להשתלב ומצד שני חוזרת האֵימה מפגיעה עתידית הצפוייה להן. וברקע של הדיאלוג רואים את האדון הלבן החושק בילדה השחורה. בסצינה השישית רואים את אחד העבדים כשהוא משקה את הילד המת ומנסה להחיותו ובסצינה השביעית סיפור ילדים (על השפן והשועל) שמספר אב/עבד שחור לילד לבן הופך לתיאור של קורבנות לינצ'ים הניתלים הפוכים על עץ באמצעות דמויות השועל והשפן – ישנה התייחסות ברורה של ווקר למה שהזמרת בילי הולידיי כינתה באחד משיריה כ"פרי מוזר" (Strange Fruit).

הסרט "8 התחלות אפשריות: בריאתה של אפרו-אמריקה" משתמש באמצעות מגזרות נייר שחור המוצגות על רקע קירות לבנים. האמנית מופיעה לא פעם ברקע הבד עליה נעות הדמויות. ישנו שימוש במוזיקה שחורה מתקופות שונות של ההיסטוריה האמריקאית (למשל מתקופת שנות העשרים ה"עליזות" של המאה העשרים – אותה תקופה שבה היו לינצ'ים). ווקר לא מסתירה את החוטים שבה היא מזיזה את הדמויות כחלק מהמארג הקומי של עבודתה. היא רוצה לחשוף את הדרך בה מתהווה הגזענות ועושה זאת באמצעות דיון שחור במין ויחסי דיכוי. העובדה שהיא אישה שחורה ויוצרת משעה את היווצרות העמדה הגברית השחורה אל מול האלימות הגברית הלבנה. היא משאירה אף מקום לביקורת פנימית על האופן שבו יחסי דיכוי פולשים למבנה המשפחתי, למיניות, לפנטזיה על התשוקה ולא משאירים דרך חזרה, מאשר פירוק פרודי של השפה. הדמויות הן לא לא לגמרי אנושיות, אלא מתכתבות עם האופן שבו נבנים הסטריאוטיפים בתרבות. הדמויות השחורות הן עגלגלות ואולי מרמזות בכך על האפשרות להתגמש לתוך יחסי הדיכוי. ואילו הדמויות הלבנות בעלות פינות חדות (ואלימות) בסוף הכובע והנעלים שלהן.

The Clansman

"8 התחלות אפשריות: בריאתה של אפרו-אמריקה" מתכתב עם הסרט האילם הקאנוני "הולדת האומה" (" The Birth of a Nation") של ד.וו גריפית' (D.W. Griffith) מ 1915 – סרט ידוע הנחשב לאבי הקולנוע האפי, שיצר דימוי סטריאוטיפי לשחורים והאשים אותם בחרחור מלחמת "אחים" בין הצפון לדרום. הסרט הציג קבוצת עבדים שחורה ש"נהנית" ו"מוקירה תודה" לאדם הלבן, מול עבדים "משוחררים" שחורים המטילים את אימתם על נשות הדרום. הסרט מתרחש לפני ואחרי מלחמת האזרחים. לאחר הפסד הדרום לצפון, לידת הקו.קלאס.קלאן מתוארת באמצעות חבורת ילדים לבנים דרומיים עניים שהתחפשו לרוחות רפאים לבנות כדי להפחיד את הילדים השחורים. הניסיון של השחורים לנצל את השחרור מעבדות ולהתחתן עם הנשים הלבנות מאיים על טוהר הגזע הלבן, מה שנראה בתיאורו של מנהיג אחת ממדינות הצפון המושפע לרעה מיחסיו המיניים עם שפחתו המולאטית.

קארה ווקר, קוראים אליי מפניו הזועפים של יום אפור ומאיים, 2007. מתוך התערוכה "היסטוריות מונפשות", גלריה נגה, אוצרת: עדנה מושנזון, באדיבות Sikkema Jenkins & Co. NY

הסרט "… קוראים לי מפניו הזועפים של ים אפור ומאיים" מתחיל גם הוא במוות. שפחה שחורה נושאת ארון קבורה בדמות מגזרת נייר חתוכה מבפנים המשאירה חור בצורת גופה. היא זורקת אל הארון גופה שחורה המתלבשת אל תוך מגזרת הנייר השחורה. בתהליך של התחדשות פגאנית אפריקאית האדמה מולידה מתוכה אישה חשופת חזה (כסוג של דחיית הנרטיב של תחייה מחדש של ישו הנוצרי). האישה נולדת ישר אל תוך עבדות. האדון הלבן מבחין בה ואונס אותה ואז מגיע ילד עם רגל חתוכה. לקראת סוף הסרט מבינים שהילד ספק הציץ ספק הפריע למעשה האינוס של אימו, ובשל כך נענש ע"י האדון הלבן שהתעלל בו באלימות רבה ואף ניסר את רגלו. הילד גדל על רקע תשוקה אלימה אל אימו, ולקראת סוף הסרט רואים כיצד הוא מכה בה באמצעות הקביים שלו, הורג אותה ולאחר מכן אף שוכב מעליה. גם האמנית צופה ומפעילה בגלוי את המעשה ובכך מנתקת ממנו את הריאליה שאנו מייחסים למקרי אלימות. ההתקה של הסצנה הופכת אותה לדיון ביחסי דיכוי ובאופן בו חודרת האלימות הגזעית לתוך המבנה המשפחתי ויוצרת דיכוי כפול ומכופל של האישה השחורה, המדוכאת גם על ידי האדון הלבן וגם על ידי בנה השחור. ובסוף הסרט הילד השחור נותר יתום, נכה.
בסרט מופיעים לא פעם מסכים צבעוניים משתנים. האישה והילד מקבלים רקע צבעוני במיוחד של אדום וירוק, בעוד האדון הלבן מקבל רקע הכחול. השימוש ברקע צבעוני מחדיר סוג של אקספרסיביות למטען הרגשי המתחולל בין הדמויות החד-ממדיות, ונדמה כי ווקר מנסה לפרק את המטען האקזוטי והאוריינטליסטי באמצעותו.

ספייק לי (Spike Lee)

אחד הבמאים השחורים שהצליח להתנגד לרעיון של אינטגרציה ו"היטמעות" הוא ספייק לי. הוא עשה זאת, למשל, בסרטו "קדחת הג'ונגל" (1991), הדוחה אפשרות של קשר חברתי בין גבר שחור לאישה איטלקייה, ובסרטו "מלקולם איקס" (1992) הדוחה את האפשרות לקשר רומנטי בין גבר שחור לאישה לבנה. גם במיני סידרה תיעודית שביים לטלוויזיה על אסון הוריקן "קתרינה" – "כשהסכרים נפלו: רקוויאם בארבעה חלקים" (2006), הוא כונן מחדש היסטוריה רציפה לבנה של התעלמות הומנית ומוסרית מדאגה לאוכלוסיה השחורה בניו-אורלינס. נדמה כי גם סרטי האנימציה של ווקר מאפשרים לנו הימצאות רצופה בתוך היסטוריה אלטרנטיבית שאינה מציעה "פיוס", "פתרון" ו"אינטגרציה". השימוש באנימציה ומגזרות הנייר מאפשר לווקר להתנגד לדרך שבה ההיסטוריה הקולנועית ההוליוודית הלבנה מספרת את הנרטיב השחור. ווקר נוגעת באומץ בשורשי תהליכי ההגזעה הקשורים לתפיסות הפוסט-קולוניאליות של התכונות המזוהות עם לבן ושחור. השימוש בקולנוע ואנימציה מעלה שאלות נוקבות בנוגע למדיומים אלו, על האנימציה "התמימה" שמוכרת לנו מסרטי וולט דיסני ועל הקולנוע ההוליוודי הקונסרבטיבי האמריקאי. דווקא בתוך המדיום האמנותי נוצר היבריד המשלב את המדיומים הללו, ומייצר דגם אחר של שחורות, המאתגר את ההיסטוריה האמריקאית הרשמית – זו הקשורה לדרך בה ארה"ב רואה את עברה ובאופן חריף יותר לאופן שבו היא רואה את ההווה שלה – וחותר תחתיה.

הערות:

1: Philippe Vergne, “The Black Saint Is the Sinner Lady” in Kara Walker: My Complement, My Enemy, My Oppressor, My Love (Minneapolis Minnesota: Walker Art Center 2007), p.8.
2:  Sander L. Gliman, “Confessions of an Academic Pornographer” in Kara Walker: My Complement, My Enemy, My Oppressor, My Love (Minneapolis Minnesota: Walker Art Center 2007, p. 29.
3:  Gliman, ibid. p. 30

4:  עוד על הפולמוס שעוררה תערוכתו "חיה ומות כאווה בראון"  (רועי רוזן, מוזיאון ישראל 1997)

אריאלה אזולאי, "מי היה מאמין, אתה קורא גרמנית!", תיאוריה וביקורת, 15 (חורף 1999), עמוד 59.

תודה לעדנה מושנזון וליעל ברגשטיין.

המאמר התפרסם לראשונה באתר "מארב", 19-12-2008

יו"ר ועדת פרס נובל, הוראס אנגדל: "הספרות האמריקאית יותר מדי מנותקת ובורה ואינה משתתפת בדיאלוג הספרותי העולמי"

יו"ר ועדת פרס נובל, שהוא גם המזכיר הקבוע של האקדמיה השבדית, הוראס אנגדל, אמר כי "הספרות האמריקאית יותר מדי מנותקת ובורה ואינה משתתפת בדיאלוג הספרותי העולמי. בנוסף, היא אינה יכולה להתחרות בכתיבה האירופית". אנגדל עומד בראש הוועדה שתבחר בשבועות הקרובים את זוכה פרס נובל לספרות.

הטענות שהפנה אנגדל כלפי הספרות האמריקאית, ספרות עם עבר כל כך עשיר, הן קשות וכנראה תוצר של עידן בו השנאה לארצות הברית גדלה, ולא רק מהכיוון הלא-מערבי. דומה שהפוליטיקה מתערבת בספרות ומטילה צל קודר על האחרונה.

"הנטייה האירופאית לראות את ארצות הברית כמקור הבלעדי של חרושת התרבות הפופולרית, מקום של שטחיות נוצצת וחסרת עומק, היא עמדה פוליטית מוטה, ובדרך כלל היסטרית. כאילו העולם החדש מבקש לשדוד את העולם הישן מנכסיו התרבותיים. בארצות הברית קיימת סצנה ספרותית מרכזית ומשפיעה על העולם כולו", כך אומר עמרי הרצוג, דוקטורנט במחלקה ללימודים השוואתיים של ספרות ותרבות באוניברסיטה העברית, עורך לסירוגין את כתב העת "הכיוון מזרח" וגם מבקר ספרים ותיק.

האם לדעתך הספרות האמריקאית מנותקת ובורה?

"אני חושב שהכללות כאלו הן מנותקות ובורות בעצמן; סופרים אמריקאים ניצבים בשורה הראשונה של הכתיבה הספרותית בימינו: טוני מוריסון, ג'ונתן פרנזן, פול אוסטר, ג'מייקה קינקייד, פיליפ רות', מייקל שייבון ורבים אחרים, שממשיכים מסורת ספרותית מרכזית בתרבות המודרנית, מסורת של פוקנר, המינגווי, פלאת, ווייט, קארבר, ייטס. ואלו רק שמות ספורים. הספרות האמריקאית משחקת תפקיד משמעותי בתרבות המודרנית".

אוסטר. מנותק? (צילום: AP)

האם הספרות האמריקאית באמת יכולה להיות מנותקת מהדיאלוג הספרותי העולמי?

"השאלה קצת משונה, בהתחשב בכך שארצות הברית היא מעצמה תרבותית. ארה"ב היא היצואנית הגדולה ביותר בעולם של תרבות פופולרית וגבוהה, של ספרים, מחזות, אמנות, מוסיקה, טלוויזיה וקולנוע. ארצות הברית היא מרכז תרבותי גלובלי, ולפיכך השאלה האם היא "מנותקת" מהדיאלוג הספרותי העולמי היא מנותקת בעצמה. הספרות הזו מכוונת ומשפיעה ביותר על הדיאלוג הזה".

"ספרות פוסט-קולוניאלית, ספרות פמיניסטית, ספרות פרוורים חתרנית, כל אלו התפתחו במסורות הכתיבה האמריקאיות, והם מזינים ומוזנים מספרויות של מהגרים בארופה ושל בורגנים אירופאים על סף התמוטטות עצבים (כמו וולבק, קתרין הריסון ומארי דריאסק). צריך לקחת בחשבון שארה"ב היא גם שוק ספרותי משגשג בעל השפעה כלכלית גדולה".

אז למה אתה חושב שהתכוון הוראס אנגדל?

"שוב, לדעתי זו הכללה גסה ושטחית של אבירי הטעם האירופאי הגבוה, חיילי הקרב המאסף להגנת ההגמוניה של העולם הישן. ישנה נטייה אירופאית – שקיימת גם כאן – להתנשא על התרבות האמריקאית, ולראות בה רק זבל תרבותי. זה נכון שאנחנו נחשפים להרבה מוצרים תרבותיים נמוכים שמיוצרים בארצות הברית, אולם צריך לזכור שאנחנו נחשפים אליהם משום שהם הולמים את הרגלי הפנאי שלנו, משום שיש להם קהל גם פה וגם באירופה. לספרות טובה, מאתגרת ומשמעותית שנכתבת בארצות הברית יש פחות קהל, כמו בכל העולם, אבל אין זה אומר שהיא לא קיימת".

"צריך להיזהר מלראות בארצות הברית מדמנה של זבל תרבותי, כאסון תרבותי אקולוגי שמשתלט על העולם, ובתוך כך לפסול את היצירות החשובות שנוצרות שם בשפע. אדרבא, הספרות האמריקאית

חושבת מחדש על התרבות הפופולרית ועל השפעתה, על מוסדות גלובליים כמו משפחה, קהילות מהגרים, תרבות הפרוורים ותרבות ה"עיר הגדולה"; ישנם סופרים אמריקאיים שבוחנים אותם בדיוק ובמורכבות פואטית ופוליטית מרשימה, משום שאלו נושאים שמעסיקים את הדמיון האמריקאי, כמו את הדמיון של העולם המערבי כולו".

האם יש עדיין סיכוי לסופר אמריקאי לזכות בנובל לאחר דברים אלו?

"אם אנגדל עומד בראש חבר השופטים, הסיכויים קלושים, מן הסתם. אבל בשנה הבאה יעמוד מישהו אחר".

הרשימה התפרסמה לראשונה בתאריך 1.10.2008 ב"ספרים" YNET

הדיכוי לא הסתיים: ראיון של שושנה ויג עם מתי שמואלוף

צילום: גוני ריסקין
צילום: גוני ריסקין

בימים אלה בין מאבק חברתי אחד למאבק חברתי אחר, בין תביעות הקיפוח של הנכים לבין זעקתם של העולים מאתיופיה, ניתן לזהות בין כותבי השירה קול המבטא מחאה חברתית באשר לקיפוח המתמשך של חלק מאזרחי הארץ. מתי שמואלוף הוא משורר צעיר שכותב כאן ועכשיו על עוולות שנגרמות לחלקים שונים של האוכלוסייה. רבים הם המשוררים החוששים לבטא קול מחאה ולרוב הם עוטפים את המחאה בקודים שלא תמיד נהירים לציבור הרחב. שירתו של שמואלוף בהירה וחדה. הוא משתמש בשירתו כמו קן ציור ושולח אל האטמוספרה הציבורית את קולותיו.הוא משמש כפה לרבים שנמנעים לזעוק, ורבים שואבים משירתו כוח וגם נשענים עליה. המשורר אינו המשורר הראשון שכותב על קיפוח חברתי באופן בהיר ונקי. ניתן לראות בשירתו של מתי שמואלוף המשכיות לשירת המחאה שצמחה כאן בארץ בדורו של ארז ביטון. שירת המחאה של שנות השבעים בה התמקד ארז ביטון בביטויי מחאה שאינו לוחמני ובוטה אלא ביטוי למצב קיומי של עולי המזרח, המנסים להשתלב בארץ והם נדחים על ידי החברה המבוססת. מתי שמואלוף כמו ארז ביטון כותב על השונות של האוכלוסייה יוצאת המזרח, כמו עולי עיראק בספרו בין שמואלוף לבי חזז (הוצאת ירון גולן, 2006 ). זהו ספרו השני לאחר הספר מגמד צלקות (הוצאת חלונות ,2001). בספריו מקיף המשורר את מעגל המקופחים, לא כמשוררים אחרים ועל כך בהמשך. המשורר שהינו פעיל חברתי מאוד בולט בקשת הדמוקרטית המזרחית. החל משנת 2006, הוא עורך יחד עם בת שחר גורפינקל את כתב-העת הספרותי "הכיוון מזרח" (גיליונות 12-15).

בספרו השני "בין שמואלוף לבין חזז" מבטא המשורר את עוצמת הדיכוי שחווה כבן שנולד ליהודים יוצאי ארצות ערב – "המזרחים". בשירו " וזה לא ציטוט, זה אות צורב על צווארי" כותב המשורר שמואלוף בשורות הסיום את תחושות הדיכוי. "אנחנו העבד והשפחה של הומרוס וביאליק/ קוראים מזרחית, כנגד ומעבר, סוג של / אפשרות שלישית לשירה. "התחושה של המזרחים כמדוכאים ונחותים לעומת התרבות השלטת. הומרוס וביאליק כמטונימיה לתרבות שהפכה לתרבות העל ותרבותו של המשורר היא התרבות המסמנת את החלשים והמוחלשים בחברה.

את דמותו של האב ניתן לבחון דרך עיניו של המשורר. בשיר "אבי כמו שטיח פרסי נפרש מתוך שעון סודי בעיניי" (שם, עמ' 8) המשורר משחזר את אביו כיוצא לשוק "רמלה לוד" שם היה רוכל . האב כיהודי הנודד החדש , בהגדרה חדשה מגדיר הבן את אביו כתלוש החדש של ההוויה הישראלית החדשה. אין זה היהודי הנודד הגלותי ממזרח אירופה אלא יהודי ממוצא מזרחי שנמצא כאן בארץ כנטע זר, ההוויה של האב כמי שאינו שייך למקום, ומקום עבודתו הוא סך הכל שוק. כלומר הוא נבעט אל שולי החברה כחסר כל. ואת זאת רואה בן וסופג את געגועיו של האב אל עבר אחר. הדימוי של האב לשטיח פרסי, גם מבטא את עוצמת בדיכוי. כפי ששטיח פרסי הוא שטיח שמשתבח ככל שדורכים עליו כך אביו. הכותרות של חלק משירי הקובץ השני הן כותרות ארוכות שיש בהן מטען סיפורי והן יוצרות בתחילה תחושה של תימהון בעיניי המתבונן. הכותרות מלמדות גם על רצונו של הדובר לספר את הסיפור של המדוכאים של הקרובים אליו ושל הרחוקים.

הייחודיות של מתי שמואלוף היא במידת הישירות.שיריו הם כמו הצעקה של הצייר מונק בתחילת המאה העשרים. מתי שמואלוף כיוצר גם מאזין לדיכוי של עמים אחרים, בשירתו הוא מעניק במה גם לדיכוי של העם הפלסטיני.

בשירו "עבדות בראס אל שטן- באדמת סיני 2003" (שם, עמ' 10), מתעד המשורר את עבדותו של איסמעיל בן ה-13. הוא פונה אל הקוראים הפוטנציאליים ואומר להם: אתם שזוכרים את העבדות שהייתה במצרים לפני אלפי שנים צריכים לזכור שהעבדות עדיין קיימת בעידן המודרני. ככל שהתקדמנו אנו רומסים ודבר לא משתנה. הדיכוי היה לפני אלפי שנים והוא עדיין קיים בעוצמה רבה. עד כמה מעיקה בעיית הזהות בחיי היום יום של המזרחים בישראל ניתן למצוא בשירו של מתי שמואלוף "בין אום כולתום לבין אמי":

אמא שלי מדברת עם סבתי בשפה/ העיראקית, הטבולה בשפה / העברית – מ- ערבית, אבל כשהיא באה הביתה/ היא מבקשת שאסגור את שירת אום –כולתום/ ושאשים מוזיקה אחרת / כדי שלא ידעו מי/ אנחנו.

קולו של המשורר כמשורר מחאה נשמע על רקע הזדהותו של המשורר עם מצוקותיהם של החלשים בחברה, ולא רק מזרחים. בריאיון הבא ניסיתי לתהות כיצד צומח משורר מחאה. הנה הריאיון לפניכם:

ש. מתי, בעקבות התבוננות בשירתך אפשר לחוש שהיא מייצגת אג'נדה חברתית. ולכן, היום יותר מאי פעם יש לשירתך משקל חשוב בהוויה הקיומית שלנו, אתה מוכן לספר לקוראים כיצד משורר מגייס את עצמו לאג'נדה חברתית, במה הדבר כרוך?

ת. אני לא מגייס את עצמי לאג'נדה חברתית. היא פורצת מתוך קרביי. אני כותב על מה שאני מרגיש. וקשה להתעלם בלב, ברגש, במחשבה היהודית והחברתית מהיסודות הגזעניים המונחים בתשתית המדינה שבה הפערים כל כך גדולים בין העני לעשיר, בין היהודי והערבי, בין האשכנזי והמזרחי, בין הגבר לאישה, בין מרכז לבין שוליים, בין האזרח הישראלי, לבין האזרח הפלסטיני הכבוש ועוד. אני קם בבוקר קורא את כותרות העיתונים, כותרות הדוחות של הארגונים החברתיים, יוצא לשטח להפגנות, וקורא ספרות ביקורתית בנושא וכל החוויות במהלך חיי חודרות לתוך הפואטיקה ומבעבעות בשיריי. אני לא מגייס את שיריי, אלא רק במקרים שבו מבקשים שאכתוב במיוחד על נושאים מסוימים וגם אז זה לא מתרחש. אלא אני מביא שירים שכבר כתבתי בעקבות חוויות שחדרו לתוך השכונה המזרחית שלי השוכנת בתוך הלב השחור שלי.

אני עצוב וגם שמח ששיריי מקבלים משקל כל כך חשוב בחברה בישראל, מצד אחד אני עצוב על כל מה שכתבתי, כאמור, על הפערים, הדיכוי החברתי, הכיבוש והגזענות ומצד שני שמח כי שיריי כמו שירים חברתיים אחרים מחייבים את התודעה הציבורית והתרבותית להתייחס לבעיה ולהקשיב לה ואולי גם לחפש לה דרכים שאפשר לנהל אותה בתחום הפוליטי.

ש. היום אנו שומעים קולות של קיפוח של אפליה שנשמעים מפיהם של העולים האתיופים, אני מוצאת שיש קווים אנלוגיים בין הקיפוח מנת חלקה של העדה האתיופית לבין הקיפוח אותו חווה עולי צפון אפריקה או ארצות המזרח. אתה יכול לעמוד על כמה מקווי הדימיון?

ת. קודם כל אנו בפעילות החברתית והתרבותית של השיח המזרחי החדש לא מדברים על קיפוח. כי קיפוח הוא סוג של בקשה של חלוקת משאבים בתוך המערכת הקיימת. אנו מדברים על דיכוי, כי אנו מזהים מבני דיכוי אשר נמצאים בצורה יסודית בתוך ההסדרים החברתיים, הציבוריים, התרבותיים, הכלכליים המבנים את המדינה שלנו. דיכוי מבקש לשנות את השיטה שיוצרת פערים וגזענות ולא לקבל חלק בתוכה. כמו שאמרו הפנתרים השחורים, או שתחלקו את העוגה בצורה שווה, או שלא תהיה עוגה.

היהודים האתיופים הם דומים ליהודים הערבים וצאצאיהם בדיכוי שהם עוברים בחברה בישראל. הם זוכים לגזענות גלויה כזו שקשורה למוצאם, צבעם והעבר האפריקאי שלהם. גם היהודים הערבים וצאצאיהם בישראל זכו וזוכים לגזענות בשל מוצאם, צבעם והעבר האסייתי-אפריקאי שלהם. נכון, אנו לא דומים ליהודים האתיופים וצבעם הופך אותם למטרה גלויה לגזענות הטבועה במערכות החברתיות הישראליות. אך הם רק קצה הקרחון של הדיכוי החברתי והם רק מוכיחים מה שהשיח המזרחי מנסה להוביל לקדמת הבמה הציבורית והתרבותית בישראל. מערכת ה"קליטה" שלהם בישראל, מההעברה לפריפריות, הבית ספר המקצועי, תהליך ההדתה שהם עברו (התהליך שבו הם צריכים להוכיח את יהדותם ומסירתם לידי הרשויות הדתיות), השיח הגזעני שליווה את קבלתם דומה למערכת הפריפריאליזציה, הדה ערביזציה והפרולטריזציה שעברו המזרחים בישראל. כיום מדינת ישראל לא מוכנה להעלות את הקהילות היהודיות האתיופית ומאמירות גזעניות אנו מבינים ש:

א. טיעון "תרבותי" – כי הם באים מאפריקה ואין טעם להשקיע בעם חסר "תרבות" מתאימה להסתגלות בישראל.

ב. טיעון "ביולוגי" – הממסד לא מוכן לקחת את הסיכון משום הפחד מאיידס.

ג. טיעון "מעמדי" ניאו-ליברלי – הממסד לא רוצה להשקיע בהם כסף בזמן שישראל מצמצמת את תקציביה החברתיים.

כל אלו מזכירים לא במעט את ההתעלמות מהפערים ההולכים וגדלים בין אוכלוסיות שונות. אף המזרחים זכו ועדיין זוכים ל:

א. טיעון "תרבותי" – ההורים של המזרחים והתרבות שלהם אשמה במקום המעמדי שבו הם ממוקמים ולכן אין טעם להשקיע בהם.

ב. טיעון ביולוגי – קשה לשכוח את פרשת חטופי תימן או פרשיית הגזזת או הגבלת הילודה המזרחית בשנות החמישים והשישים ואחרות שהראו שהממסד חושב בצורה סטריאוטיפית הקושרת בין הגוף המזרחי לבין שאלות חברתיות.

ג. טיעונים ניאו-ליברליים – אין למדינה כסף להשקיע במדינת רווחה כי היא רוצה להתחרות בעידן גלובלי בהצלחה רבה עם מדינות אחרות

מסיק יהודי-ערבי בשטחים הכבושים, 2012, צילום: הרב יחיאל גריינימן
מסיק יהודי-ערבי בשטחים הכבושים, 2012, צילום: הרב יחיאל גריינימן

האם אנו כחברה קולטת עלייה הפקנו לקחים בעקבות העליות הראשונות למדינה או לדעתך, אנו מדינה שמרנית ולמעשה אין כמעט שינויים בתפיסה המהותית שלנו כחברה ?

ת. לא, לא הפקנו לקחים. אנו אכן שמרנית ואין כמעט שינויים מהותיים בחברה הנוכחית. רק הרטוריקה הפכה אחרת והגזענות לכאורה מוסתרת ומוסווית יותר. הניאו-ליברליזם לא מאפשר שום דעה חברתית על שינוי יסודי במערכת הדיכוי החברתי בישראל. יתרה מזה, הניאו-ליברליזם אשר מקצץ בתקציבים החברתיים מצד אחד ומהצד האחר מעניק את הכסף בצורת הטבות כמו רפורמות במס לעשירים – מחזיק מאחוריו הנחות תרבותיות אשר דרושות שינוי. אך ישנה דחייה בפרוגראמה הרב-תרבותית או המחשבה היהודית החברתית שתשנה את מערך הכוחות והקצאת המשאבים לאוכלוסיות שונות בחברה.

ש. בשירתך יש קוים בולטים של האג'נדה שאתה אוחז בה. אשמח לדוגמאות שתביא בעצמך.

אני אביא את השירים ואקווה שהקוראות והקוראים יעשו בעצמם את החיבורים (-:

שירים מתוך הספר השירה הראשון "מגמד הצלקות" (הוצאת גוונים, 2001)

ג'אז, לויסקי/לוינסקי

כאן לא רחוק מהתבלין האמיתי
כאן בירה שותה אנשים ומתבקעת בכרסה
עשן רומני ממיס באוויר בריזת בשר צוענית
והלכלוך ברחובות מתרפק על המתים.

כאן פעמוני הרוח
כותבים שירה מסתורית
כאן לא רחוק מהמים, אמא אפריקה
לועגת לגברת אירופה שברחה
אחרי שבנתה בה כמה בנינים
יפים, עמוסי שדים יצוקים כהלכה.

פרטים על הספר "מגמד הצלקות" (2001)

שירים מתוך "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (הוצאת ירון גולן, 2006)
מה תרבותי בתרבות?
בערב השירה ביקשו ממני להיות תרבותי
לספר מדוע הגעתי לשירה
מבלי לספר על מלחמת המילים
מבלי לשזור את חרוזי הגזענות
כמו לארגן ערב אגרוף ולשבת בזירה
קשור עיוור.

ש. אתה כמשורר ואיש רוח בוחר להתמקד בתפיסת עולם מסוימת, האם התפיסה הזאת אינה מסרסת ומגבילה אותך? האם מסירותך לעניין החברתי מונעת ממך להתפתח כמשורר בעוצמות חדשות? אתה מוזמן להביא לי דוגמאות כאן לשירים חדשים.

ת. לא, אני לא כותב מתוך תפיסת עולם מסוימת ולכן היא לא מסרסת ומגבילה אותי. ההפך אני משנה כל הזמן מקורות השראה, השפעה, ומנסה בכל דרך פואטית להעשיר את הכתיבה שלי. אם לא הייתי מתעניין בצורות שונות של כתיבה ומתכתב עם יצירה בארץ ובחו"ל אז הייתי משתעמם. ברגע שאני רואה שקיים צל של ספק שאני משכתב את עצמי, או כלוא בתוך גבולות השפה שלי, אני ממתין לבואה של צורה פואטית חדשה.

דוגמא אחת היא משירים חדשים שאני כותב בימים אלה לספר שנמצא בכתובים "אוצרות של זעם". בשירים אלה מקורות ההשראה שלי הם אביב גדג', גבריאל בלחסן ו-להקת אלג'יר ומוזיקת הרוק הקורעת לב שהם מייצרים. הפואטיקה שלהם כוללת ייאוש גדול, כאב חד התופס את הגוף, שילוב של המחשבה היהודית בתוכיי מוזיקת הרוק הרותחת ועוד.

הנה טיוטות של שני שירים מהספר החדש:

אחרי הופעה מעולה של אביב גדג' ולהקתו בבארבי

בשבירה, במצולות, בלב המתפרק
בבלוז, בצניחה, ללא עזרה, קהילה
בתפילה אל
לעמוד בעיניים פקוחות מול הגולם
בשקר של המילה ולהתכוון
מה שידוע כאהבה של משורר מת
לפרק את הגופות ולהחזיר להם את הזיכרון
בעיר ללא
בחופה שחורה,
תחנות רוח נעמדות
ובאין ריצפה
מבקשת דבר אלי עכשיו
לפני שיהיה
סוד

 

העוני בשר מבשרך

"לא להיות בעל בית, להיות ללא מרחב פנימי. פירושו לא להיות מסוגל לקיים קשר אמיתי עם הזולת. להיות זר לעצמך ולזולת"
עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות, יהדות ומהפכה, עמוד 131

בתי את התקווה של בני
למדי מאימך את חוכמת הרחם הריק
המתמלא בירח ולא מבקש תמורה
למדי את המלנכוליות הזועמת בהיותך שרת הבריאה
פרקי את הגבריות מהכדור התועה
הלבישי אותו במדי "אישה"
הכיני את קיברו
הכיני את קברך
בגן הציבורי, בכפר, במקלט, במחסום
של השירה או פתחי את ארון בית הכנסת
וקרעי את האדמה.

ש. מתי, אחרון , כיצד אתה רואה את העתיד במדינה שלנו גם כיוצר וגם כאיש שבחר לסמן עצמו כסמן חברתי. איזו פעילות יכולה לסייע לנו כחברה, והאם היו שגיאות שלא ניתנות לתיקון?

ת. אין שגיאות שלא ניתנות לתיקון. אבל הדרך ארוכה. עלינו להחזיר את מדינת הרווחה ולהשקיע בתקציבים חברתיים שרוקנו. עלינו לסיים את הכיבוש ולוותר על זכויות היתר אשר רכשנו בשל המציאות הקולוניאלית. עלינו לשלב את האוכלוסייה הפלסטינית-ישראלית (ערבים-ישראלים) בתוך השיח הציבורי, החברתי, הכלכלי, הפוליטי והגיאו-פוליטי. עלינו להביט למזרח התיכון בתהליך של דה-הומניזציה לסובייקט הערבי, ללמוד וללמד את השפה הערבית, את ההיסטוריה והתרבות הערבית.

עלינו לייצר מערכת אזרחית ולשתף את החברה האזרחית בדיונים של מדיניות חברתית, כלכלית ופוליטית. לא ייתכן שגנרלים ובעלי הון ישלטו באמצעות מנגנוני המדינה וישליטו עלינו מציאות של כוח ושחיתות.

החינוך בארץ פגום, פחות מחמישים אחוז מהתלמידים מסיימים עם תעודת בגרות, עלינו להשקיע בחינוך בכל מחיר ולהפוך אותו לחברתי ולפוליטי. ביום שילמדו את ההיסטוריה החברתית יקום לנו עם שלא יסכים לעבור תהליכי דיכוי. כיום אנו חיים ללא אופוזיציה פוליטית. אך ביום שההיסטוריה החברתית תהיה כחלק מדפי הלימוד אני כולי מאמין שהיכולת לעבור תהליכי דמוקרטיזציה בחברה בישראלית תהיה קלה יותר.

עם קצת צניעות, אומר שלא נדע אם כל תהליכי השינוי יולידו את החברה שאליה אנו מייחלים, אך אפשר ללמוד תוך כדי תנועה. העתיד כבר נמצא בקריסה. עלינו להציל את החברה בישראל כבר לא בשבילנו אלא בשביל ילדינו.

———

בעקבות הכנת הכתבה והריאיון עם מתי שמואלוף הרהרתי ביוצרים רבים שעלו מעיראק וגם בני עולי שהפכו בארץ ליוצרים בולטים בעברית. אפשר להעלות כאן את שמותיהם של רוני סומק, הרצל ובלפור חקק כמשוררי כור ההיתוך, בגלוי ובסמוי. גם סופרים בעלי שם יצאו מעולי עיראק ביניהם אלי עמיר ו-סמי מיכאל. יהדות עיראק יש בה כוח רוחני, כנראה, עוד מימי ישיבות בבל סורא ופומבדיתא. גם המשורר מתי שמואלוף שייך לזן הזה והוא כותב בעוצמה מאוד גדולה ומאוד בולטת, והוא מחזק את השורות הקיימות.

שירת המחאה היא שירה עוצמתית, היא עשויה לעורר התנגדות ולשתק את הקורא, קשה להתעלם ממנה. אני חייבת להתוודות לפעמים קשה לי לגשת ולקרוא שירת מחאה, זה מעורר בי דחייה ממבט ראשון. כנראה, שחיינו כאן בזמן האחרון הובילו אותי לעיין בשירתו של המשורר הצעיר והמחונן מתי שמואלוף וכאן באתי לומר, באמצעות הריאיון והבמה שאני מעניקה לו שיש לשירתו מקום מכובד בעולמנו. הוא מעניק לנו תקווה שגם נשמע את קול הזעקה ואולי נתקן מעט מן העוולות שאנו כחברה גורמים. צריך לדבר על כך ולפעול כנגד התופעות של הדיכוי. איך כתב המשורר. "הגיע הזמן לומר הדיכוי לא הסתיים".

שושנה ויג, "הדיכוי לא הסתיים", ספרים / תרבות, אימגו וגם אנ אפ סי, בי סי האצ', 26.12.2007.

רשימה על מאמרים תיאורטיים בגליונות אחרונים של כתבי עת מובילים: תיאוריה וביקורת, אלפיים, הכיוון מזרח ומיטעם

New Magazine Concepts II  By schoschie  cc: flickr
New Magazine Concepts II By schoschie cc: flickr

***

לא רק כתבי עת ספרותיים גרידא יוצאים לאור תדיר בישראל. מאבקים רוויי יצרים של קבוצות ספרותיות מתחרות, כמו גם ערבי השקה מתוקשרים היטב לכתבי עת חדשים לשירה או סיפורת, מסיטים את תשומת הלב מכתבי עת וותיקים, שיוצאים לאור בקביעות, ובמרכזם לא רק השיר והסיפור, אלא מסות ומאמרי מחקר וביקורת.

נדמה שכתבי העת התיאורטיים אמורים למלא חסך שנפער בעקבות תהליך ההצהבה של העיתונות היומית, שהולכת וזונחת את מדורי הספרים, לטובת מאמרי דעות קצרים ובעלי אופי מתלהם, שכותבים בעלֵי דעה, שפניהם מוכרים מתכניות האירוח והפוליטיקה.

כתבי העת התיאורטיים מציעים לקורא להתארח במרחב דמוי-אוניברסיטה ולהתעכב על תופעות מרכזיות בחברה ובתרבות הישראלית מנקודות תצפית מגוונות ומעמיקות הרבה יותר מאשר אלו המוצעות בעיתונים. כותבים בהם בעיקר אנשי אקדמיה, שעבורם מדובר בפרסום מחקרי שיירשם ברזומה המקצועי שלהם.

מי הם הקוראים הפוטנציאליים שעבורם מיועדים כתבי העת הללו? האם גליונותיהם נפתחים בעיקר בספריות, בידי סטודנטים שנתבקשו לסכם מאמר זה או אחר? האם בוגרי החוגים לאמנויות, מדעי החברה והרוח ממשיכים להתעניין במונחים ובנושאים שלמדו וחותמים מנויים? או שמא מדובר בשיח אינטלקטואלי לאליטות בלבד, שנכתב בידי חוקרים ונקרא על ידי חוקרים? עד כמה הטקסטים המורכבים והמפורטים, שמקושטים בהערות שוליים ובציטוטים על-פי כל כללי הכתיבה, נגישים לחתך רחב של קוראים שמתעניינים בפוליטיקה, צופים ב"לונדון את קירשנבאום" ו"מהיום למחר" ופוקדים את המדפים הנידחים יותר של רשתות חנויות הספרים?

שני כתבי העת ההגותיים בעלי הותק "אלפיים" ו"תיאוריה וביקורת" יוצאים לאור בחסות שתי הוצאות הספרים הגדולות בארץ. כל אחד מהם מתהדר ברשימת חברי מערכת מפוארת, ובתוכה שמות כגון עמוס עוז וחנן חבר. "תיאוריה וביקורת" מכריז על עצמו כ"במה ישראלית", וכולל מאמרים בתחומים מגוונים כגון ארכיטקטורה, זהות ישראלית, קולנוע ומגדר. מעניין במיוחד מאמר בשם "ראש הממשלה מוטל שותת דם" מאת אֹהד זהבי מהחוג לפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב, שמנתח תצלום של "השניה שאחרי הירי" ביצחק רבין, אשר פורסם בעיתונים יום לאחר הרצח בלי אזכור שם הצלם. זאבי דן בַּהשתמעויות של הצילום המעורפל, שהתיימר לייצג בצורה מובנת ארוע שנתפס בלתי מובן. הוא בוחן עד כמה צילום כזה אכן תיעד תנועה ממשית בתוך הווה, וכיצד המתבוננים בו יִיצרו את המובנים השונים של הרצח, שבצדו האחד אקדח ובצדו השני מצלמה.

בפתחו של כתב העת "אלפיים" המאמר "כיצד יכול לקרות מצב? מעשי עוולה של חיילי צה"ל באינתיפאדה הראשונה" מאת יואל אליצור ונופר ישי-קורן מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. במהלך שרותה כמש"קית תנאי שרות בעזה, שמעה ישי-קורן עדויות רבות של חיילים קרביים ששהו תקופה ארוכה במחנה פליטים ברצועת עזה, וסיפרו על פשעי מלחמה שביצעו באוכלוסיה הפלסטינית. מטרתם של החוקרים לחשוף "חומר המאפשר ניתוח של יחסי הגומלין בין האישי לבין הסביבתי". הם בוחנים היכן החיילים המתעללים הושפעו מ"גורמים אישיותיים", ששייכים לפתולוגיות של כל חייל וחייל, והיכן הפשעים בוצעו כתוצאה מ"תהליכים קבוצתיים" שעודדו את החיילים להצטרף לעדר המתעלל. את פשעי המלחמה הם מכנים "מעשי אלימות", או "מעשי עוול" ומתרכזים בהשפעות הנפשיות והמצוקות הפוסט טראומטיות של החיילים המשוחררים דווקא, ולא בהשפעות על הקורבנות הפלסטינים. הניתוח הפסיכולוגי הדקדקני חשוב בעצם הנכחתם של אותם "מעשים", אך הוא אינו נפרש מעבר לקירות חדר הטיפולים או מִפְקֶדֶת הת"ש, וחסר בו מבט-על שיסכם לגבי הברוטליות שבבסיס הכיבוש והאלימות האימננטית שבכל מציאות צבאית. את המאמר עוקבת רשימת תגובה מאת דויד גרוסמן, שמספק, מצדו, דיון רחב יותר בהשלכות של העדויות שנחשפו במחקר. גרוסמן מזדעזע מ"חדוות הכיבוש" שהוא מזהה בעדויות, אך מסיים בדברי נוחם: "אין ספק שרובם המכריע של חיילי צה"ל לא איבדו את אמות המוסר שלהם, וידעו לפעול באופן אנושי גם בתנאים קשים וקיצוניים".

שני כתבי עת שבבסיסם אידאולוגיה מובהקת יותר הם "הכיוון מזרח" ו"מטעם". נכללים בהם מאמרים ומסות, אך כמעט במידה שווה גם שירה וסיפורת. ניכר שהם פונים לא רק לְקהל הצמרת המחקרית המצומצם, אלא שמים דגש על נקודות תצפית מקוריות ואישיות של כותבים מגוונים.

הגליון האחרון של "הכיוון מזרח", (גילוי נאות: שבו נדפס שיר מפרי עטי נ.ב.), כתב עת שחרת על דגלו את המאבק המזרחי, הוקדש לזהות היברידית בישראל. המונח "היברידיות" מוכר לכל מי ששמע הרצאה בנושא פוסט קולוניאליזם, ומציין ריבוי של זהויות בתוך סובייקט אחד (למשל: דתי וחילוני, אשכנזי ומזרחי, הומו וסטרייט). אהבתי את המסה הקצרה "אל תראוני שאני היברידית, או: להפך- תראו תראו" מאת תמר קפלנסקי, שמגדירה עצמה ממוצא "כל מינֵי" אבל "בעיקר ערבייה" (הַצֶּבַע תימני אבל השם פולני). קפלנסקי מתמודדת עם כרוניקת חרב הפיפיות של ההיברידיות: מחד, היא מאפשרת לה להרגיש אחרת ולהזדהות עם האחר, ומנגד, מסמנת אותה כ"גם וגם" ומונעת ממנה להתמקם בשוליים. הגליון משופע בהדפסים צבעוניים מתוך פרוייקטים שונים של אמנים ישראליים (קרן שפישלר, דנה דרוויש, רועי רוזן ועוד). המיסגור המחודש של היצירות בהקשר ההיברידי מעשיר את הייצוג ומאפשר התבוננות מרועננת בהן.

ל"מטעם", מנגד, אג'נדה רדיקלית שמתנגדת לציונות. איתן בלום במאמרו "למקורותיה הגרמניים של התרבות העברית"מציג את ארתור רופין, שנחשב לאבי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, כמי שביקש להציב סטנדרטים מסוימים מאוד לעלייה לארץ, כדי לסנן את היהודים שאינם מתאימים, לדעתו, לחברת המופת החדשה המתהווה (וביניהם, למשל, תימנים).

מרגשת במיוחד המסה של סיגל נאור-פרלמן על מחזור השירים "ציפור כלואה" מאת יאיר הורביץ (1987), שנכתב לפני שמת בגיל 47. נאור-פרלמן קוראת את המחזור כפנייה אחרונה של המשורר אל העולם, תוך שהוא משלים עם מחלתו. הקריאה שלה נמזגת בחומרי השיר תוך קשב רב לעצב העולה ממנו. בבתי הספר התיכוניים מלמדים את המחזור כדוגמא למשורר שמשתמש בתמונות מן הטבע כדי לתאר מצב נפשי ורגשות. כדאי להפנות את התלמידים מוכי הגורל אל המסה הרגישה הזו, ולו רק כדי להבהיר להם ששירה איננה חייבת להיות משמימה ומסויגת בדומה לרושם שמייצרות המורות לספרות.

הרשימה מאת נוית בראל, התפרסמה לראשונה בספרים טיימאאוט, 22.11.2007, עמוד 125