ילד הולך לאיבוד | מוקס נוקס, שמעון אדף

מוקס נוקס, שמעון אדף, הוצאת כינרת זמורה ביתן דביר, 2011, 255 עמודים.

מוקס נוקס הינו הרומאן החמישי של שמעון אדף. קצב הפרסום של אדף מסחרר. בכל שנה מאז 2008 הוא פרסם ספר. כותרת הספר "מוקס נוקס" מתרגמת בכמה אופנים: באופן הראשון "הזמן קצר" ובאופן השני "בקרוב הלילה נופל". באופן פרדוכסלי אדף נע נגד הזמן ופותח אותו לרווחה. הוא אינו אץ לספר סיפור גדול, עם עלילה גדולה. הוא מביא לנו את סיפור חניכתו של המספר הצעיר שמבקש לקרוא ספרי פילוסופיה ורומאנים ולהתרחק מהדת. ובו בזמן הוא מספר לנו את המחיר שמשלם אותו כותב רגיש בהווה, בשל הקריעה שלו ממשפחתו. בניגוד לספרים הקודמים אין כאן סיפור עלילה חדשני, בידיוני, אלא דווקא מסמך שיש בו מן הביוגרפי, המינורי והריאליסטי. אך השפה העשירה, הפיוטית, הנעלה של אדף שולפת את החומרים שממנה אנו מרכיבים את המציאות והופכת אותם לזרים. הקריאה לא פשוטה. סיטואציות פשוטות של הזדקנות ההורים ואי היכולת להכיל את סבלן והתפוררות גופם הופכת לשירה מופלאה בידיו של אדף.

 לרומאן שני צירי עלילה הנעים במקביל ומשלימים זה את זה. בציר הראשון אנו מתחקים אחר נקודת המבט של נער בן שש עשרה שנשלח לעבוד בעונת הקיץ. הנער נזרק בניגוד לרצונו אל המפעל שבו אביו עובד. כל תאוותו של הנער היא ללמוד, לקרוא ולהתקדם בלימודי הלטינית שלו.  בציר השני אנו לומדים על חייו של אותו בחור רק כשהוא כבר פיתח קריירה ספרותית ומתגורר ביפו.

אדף פותח את הספר בפתיחה מסחררת שבה הוא מביא מילים שאין להן כמעט שימוש בשפה העברית המדוברת כמו "חנמל" – שמקורה בתהלים עח מז: "יהרג בברד גפנם ושקמותם בחנמל"; והמילה "עפל" שמתארת בלשון המקרא את החלק הגבוה והמבוצר של עיר, כגון ירושלים או שומרון ועוד. וכך מתחיל הספר: "עד גיל עשר שברתי ארבע פעמים את עצם הבְּריח השמאלית." (עמ' 7) הפצע שחש הנער הצעיר שמבקש להפוך לאיש רוח הוא לא רק סיפור חיים, אלא הוא מובחן ככאב בתוך הגוף, והכאב הופך לזיכרון שמלווה את הנער בכל חייו. שבירת עצם הבריח השמאלית מסגירה את העובדה כי עצם זה הינה החלשה יחסית לעצמות הגפה האחרות. עצם הבריח השמאלית קרובה ללב וחולשתה הינה מטפורה לאותה שבירות של המספר הצעיר ברומאן של אדף. הפגיעות של הנער תהפוך למקום שממנו הוא ישאב את כשרונו וכוחו הספרותי ולכן הוא יוזמן להרצות לפני בנות האליטה כאותה סצינה יפה בספר. בהקשר חברתי רחב, שבירת עצם הבריח, היא האיום של מוות שריחף כחרב דמוקלס על ראשו של הצעיר. זאת משום שהוא ביקש להילחם כנגד כל הסיכויים של העיירה הפריפריאלית, המשפחה הדתית, מוסדות החינוך הלא ראויים, החינוך המקצועי, המרחק של העיירה מבתי ספר עיונים טובים, האב שמבקש לשלוח את בנו בחזרה לישיבה, האלימות של הבנים האחרים כלפי הנער שמבקש להיות שונה ועוד.

בסיום שלושת דפי הפתיחה הייתי בטוח שזהו עוד ספר מדע בידיוני, כמו "הלב הקבור" ו"כפור". הסיום רמז לכך: "לילות שלמים הוצאתי בבהייה בחושך, משהו התקרב ובא, לא ידעתי מה" (עמ' 9). אך אצל אדף המדע הבידיוני כבר אינו סוגה שהוא צריך להנכיחה בממשי. המציאות שאותה הוא מנסה להבין הינה החלק הבידיוני והלא אפשרי. ולכן אדף מרחף גם כקורבן של המציאות, אך גם כבורא שלה. זאת משום שכמספר אדף יכול להחזיק בלוחות הזמן ולהביא לנו את הדברים שהנער אינו רואה: כמו למשל את העתידות של הדמויות שמקיפות אותו.

כבר בתחילת הספר אנו למדים מפי הנער על העובדה כי אביו ימות בגלל הרעלים שהוא ספג במקום עבודתו. המבט הישיר אל המוות הופך את משימת הקריאה והלימודים של הנער לקרש ההצלה. "… ואבי שאף לריאותיו את כל העפרים הללו, העפרות, הנפלטים בתהליך, ומתישהו, לא עכשיו, בעוד שנים, יחטוף שבץ, גודש דמו יורעל" (עמ' 10). המפעל שמשמר ירקות הוא גם משמר זכרונות, כך שבקסם הזכרון יש גם את הרעל של ידיעת המוות.

בסיפור אנו שוב חוזרים למבנה הבסיסי המכונן את התרבות המערבית והוא טבע מול תרבות. המשפחה פועלת בתוך טבע של עיירה פריפריאלית, ומולה עומדת התרבות שהיא כרטיס כניסה לעולם חדש. המספר הבוגר שכבר עבר לשולי המרכז (יפו) הינו בודד. הוא מתקשה לפתח יחסים זוגיים וחבריים וקודח על כתיבת ספרו. המשפחה הופכת בשבילו לשיחה בקו הטלפון, או לנסיעה לביקור במה שמתפורר. אך הטקסט שאדף בונה מתנגד למבנה הבינארי של טבע מול תרבות. שפתו של אדף עשירה בהתכתבות לא פוסקת עם לשון ההלכה והדת. למרות שבעלילה הוא מתרחק מהדת היהודית. דווקא הטקסט מקרב את הקוראים חזרה לפתוח את ארון הספרים היהודי.

מהרגע הראשון אנו מבינים שהנער ישרוד, ויצליח ובכל זאת אנו חרדים לאלימות שהוא סופג בילדותו וגם לעתידו, בשל בדידותו האיומה והתרחקותו מתקשורת עם שאר הסובבים איתו. האהבה אצל אדף אינה פיתרון לייאוש. היא מתקרבת לתוך שני הגיבורים שחשים את התשוקה, אך היא אינה מביאה להם מזור. דווקא עמדה זאת אינה צריכה להיקרא אך ורק בהקשר הביוגרפי, והאישי. אדף מודע לכך שהוא משתמש בזכרונות חייו שאין בהם יותר ממבנה מלודרמטי. משום, שרובינו לא חיים את חיי אדיפוס המלך, או חווה שגורשה מגן עדן. אנו חיים סיטואציות קטנות של ריבים במשפחה מי יטפל בסבא המזדקן, ולעיתים זאת הסבתא שבלית ברירה ממשיכה לטפל, בזה שאימלל את חייה. המבנה המלודרמטי ברומאן של אדף נשבר דווקא בשל התנגדותו למבנה הרומנטי. האהבה לא תציל אותנו מהמוות, הכלום והריקנות. אך ברגעים מסוימים גם אדף נכנע למשא הרומנטי כשהוא נותן לתרבות, לספרות, לאמן המיוסר את הנצח הטמון בכתיבה.

פורסם במגזין ישראל היום, 12.8.2011

עוד על שמעון אדף באתר:

  • קילומטר ויומיים לפני השקיעה – לפני מספר חודשים שהיתי בערב מיוחד, אשר נערך בתיאטרון "עינבל" (טריטוריה תרבותית מרתקת לכשעצמה, משום עמידתה על מתן במה לתרבות המזרחית הישראלית על שלל ייצוגיה ומופעיה) לצאת הופעת הספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" של שמעון אדף. בבחירת המוזמנים של הערב, מופו טריטוריות מרכזיות בספר החדש: הסופרת יהודית רותם דיברה על המשמעות הדתית יהודית של שמות דמויות הרומאן; המשוררת והמסאית שבא סלהוב דיברה על המשמעות הקיומית של החיים בתל אביב, כמשל אקזסצינאליסטי לחיים במדינת ישראל של שנות האלפיים; הסופר והעורך ניר ברעם דיבר על התנועה בין מחוזות הזיכרון שנעה בין מרכז לבין פריפריה. לטעמי בלטה בחסרונה בערב אמירה בסיסית, על היות רומאן זה, קול מרכזי למציאות של הדור השלישי המזרחי בישראל.  (2006)
  • הלב הקבור  – בשיא הפעילות של תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עזב ד"ר מאיר בוזגלו את התנועה על מנת להקים מפעלי תרבות שיישלבו את ההשכלה שאצרה המסורת היהודית של חכמי ארצות ערב, ביחד עם פעילות חברתית ותודעה מזרחית. לטענתו הקשת הדמוקרטית המזרחית הפכה לקשת הדמוקרטית החילונית ואיבדה את הכלי המרכזי לשינוי חברתי שהוא הישענות על אלפי שנות מסורת יהודית מזרחית. הדחיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית את העושר הגלום בחוכמת המסורת היהודית קשור לשלילת הגלות בישראל. אמנון רז קרקוצקין במאמרו הקאנוני "גלות בתוך ריבונות" (התפרסם בתיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993) הראה לנו כי הציונות כפרקטיקה היסטורית ותרבותית דחתה היבטים שהוגדרו כגלותיים, ודחייה זו שימשה כבסיס לכינונו של היהודי החדש והאנטי-גלותי, המשוחרר לכאורה מכבלי המסורת. נדחתה שורה של תכונות מוגדרות שיוחסו ל"גלותיות" (""חולשה", "פסיביות" וכיוצא באלה), אך גם מסורות תרבותיות שלמות שנתפשו "כגלותיות" (תופעה שהייתה בולטת במיוחד לגבי היהודים יוצאי ארצות ערב). המדיניות המוצהרת היתה להביא להאחדה תרבותית שהתבססה על קבלת מערכת הערכים והדימויים של העילית הגמונית.

בעניין "שלילת הגלות" – פנטזיה מזרחית: על הלב הקבור – שמעון אדף

בשיא הפעילות של תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עזב ד"ר מאיר בוזגלו את התנועה על מנת להקים מפעלי תרבות שיישלבו את ההשכלה שאצרה המסורת היהודית של חכמי ארצות ערב, ביחד עם פעילות חברתית ותודעה מזרחית. לטענתו הקשת הדמוקרטית המזרחית הפכה לקשת הדמוקרטית החילונית ואיבדה את הכלי המרכזי לשינוי חברתי שהוא הישענות על אלפי שנות מסורת יהודית מזרחית. הדחיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית את העושר הגלום בחוכמת המסורת היהודית קשור לשלילת הגלות בישראל. אמנון רז קרקוצקין במאמרו הקאנוני "גלות בתוך ריבונות" (התפרסם בתיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993) הראה לנו כי הציונות כפרקטיקה היסטורית ותרבותית דחתה היבטים שהוגדרו כגלותיים, ודחייה זו שימשה כבסיס לכינונו של היהודי החדש והאנטי-גלותי, המשוחרר לכאורה מכבלי המסורת. נדחתה שורה של תכונות מוגדרות שיוחסו ל"גלותיות" (""חולשה", "פסיביות" וכיוצא באלה), אך גם מסורות תרבותיות שלמות שנתפשו "כגלותיות" (תופעה שהייתה בולטת במיוחד לגבי היהודים יוצאי ארצות ערב). המדיניות המוצהרת היתה להביא להאחדה תרבותית שהתבססה על קבלת מערכת הערכים והדימויים של העילית הגמונית.

הרומאן החדש של שמעון אדף "הלב הקבור" מפעיל מודוסים ספרותיים חדשים, שמייצרים הכלאה של המסורת וסוג של עמדה מזרחית מתונה לתוך ז'אנר הפנטסטי שהפך לדומיננטה תרבותית בסוף המאה האחרונה ותחילת המאה הנוכחית. כך ניתן לומר ששמעון אדף מעניק לקוראים של היום אפשרות להביט בעצמם מתוך תרבותם ודרך סיפור פנטסטי. הם לא צריכים ללכת עד קצות המערב על מנת לקרוא על גיבור אנגלי שמנצח את כוחות השחור. כך הידיעה הופכת לזכרון שמראה לנו את אוצרות הגולה היהודית. בד בבד עם ההתכה של הז'אנר הפנטסטי עם מיסטיקה יהודית, מגיח לו גם סיפור מסע פאוסטי לתוך הסיפור. המסע אל גלגלי הירח ומעבר להם מזכיר את המסע של גתה בעזרת פאוסט אל השאול. השילוב בין מסורת עלילתית אירופית בוקעת עם הישענות על ז'אנר של פנסטיה, בד בבד עם הפרוייקט התרבותי של שמעון אדף שמנסה לתת ניראות לאוצרות שהוא ספג כילד בשדרות, למרות הדיכוי האתני, חברתי, מעמדי שהופעל בעיירה. זו לא רק הסתכלות אחורה אל אותו מקום חסר אהבה שזוכה לאהבה מוחלטת, אלא זו גם הסתכלות קדימה שמעצבת טריטוריה אוטונומית לסובייקט היסטורי חדש. אותו סובייקט ישתמש בו בזמן באינטרנט ובכוחה המיתי של המילה. הוא יבנה מחדש את הריטואלים ושרשת המסמנים הקשורים לשפה העברית. זו איחדה לתוכה שפות קדומות ומודרניות והתכתבה בכל מקום בו היהודים נמצאו עם התרבות המקומית ובו בזמן גם יצרה שפה שלישית בין העברית, לבין השפה הזרה, שבה השתמשו היהודים בתוך הקהילות שלהם, כמו היהודית-ערבית, היידיש והלאדינו.

שמעון אדף מנכיח מחדש דמות של אנטי-גיבור מזרחי, שבזכות התמודדותו עם עולמות המיסטיקה היהודית, משדרג את מעמדו בתוך הקהילה המזרחית שנוצרה בתוך עיירה פריפריאלית, דרומית, מידברית בשם: "מבוא ים", וכששם האוקסימורוני שניתן כך גם ההיפוך בדמות הגיבור הצברי, החסמבאי, שמתאיין ומתרוקן מהמשקל הסגולי של דימויו האינטרטקטסטואלי הספרותי הישראלי.

בתור מימד העריכה של הסיפור, אנו יכולים להבחין בסיפור המסגרת כשהוא עוטף את הסיפור במבנה גיאופוליטי, תודעתי חדש (שלא התגבש בדומה בספרו הקודם, משום שהגיבור התגורר בת"א). בסיפור מסגרת שמתקיים בתוך עיירה דרומית, שכל דמויותיה מזרחיות הופך באופן מיטונימי את הסיפור הפנימי למבט אל האחר. מודל הנרטיב של צווטאן טודורוב (Tzvetan Todorov) גורס כי תחילתו של הנרטיב במצב של סדר או של הרמוניה חברתית כשהמצב מופר/מתערער. במודל זה ניתן להבחין באמצעות ההשוואה בין שני מצבי שיווי משקל – בפתיחה ובסיום; בנוסף מתוך תחילת הנרטיב וסיומו נוכל להבין על הכוחות הרוצים בשימורו של הסדר הקיים לעומת הכוחות המערערים אותו.

עלינו להתעכב על נקודת העומק, שנוצרת בתוך סיפור המסגרת. הברית בתחילת הסיפור בין אמיר לבין אמרפל, שבאה להציל את ההורים של אמיר החולים הופכת למטפורה חברתית מרתקת. אחת הדרכים לקרוא אותה קשורה לדברי הסבתא, שקוראת לעזוב את הבית משום שהוא לא בריא. במידה ונסמן את ההורים של אמיר כמסמנים של דור שני מזרחי, שלא עומד בקשיי החיים בדרום תחת הדיכוי ואולי בשל כך הוא חולה בתחילת הסיפור. אז יתחוור לנו שהדור המזרחי הראשון היה משוחרר מכבלי הדיכוי, משום שתודעתו לא נטועה בתוך התודעה הציונית ששללה את הגלות וזו הסיבה שהסבתא של אמיר נשארה בבית לשמור על הילד בסיפור המסגרת ובו בזמן היא בקשה לעזוב את הבית החולה. קבירת הלב של אמיר ככבל הצלה להוריו כחלק מהברית שהוא קשר עם אמפרל השטני תהפוך לסמן מסוים למחיקה של הלב של הדור השלישי המזרחי, שעושה זאת כדי להציל את הוריו. איני מתעכב על הסיפור האוטוביוגרפי של שמעון אדף, משום שאם הניתוח החברתי שלי נוגע בקצוות החשופים של החברה בישראל אזי המטפורה החברתית הנוצרת מתוכו הינה גדולה מכלל סך החיים של היחיד ובתוכו / ובתוך כך גם של הסופר. לא אחשוף את סיפור העלילה, מעבר לכך.

בכלל לא התחלנו לדון על חירות, אומר מישל פוקו באחד מכתביו, וההצעה של אמרפל לנוע רחוק מהבית על מנת לתקן את הלב: "יש מקום אחד בלבד ברחבי הבריאה הזו שבו תוכל לשוב לאיתנך, להחלים, לצמח את לבך מחדש." (עמ' 83) מחזירה אותנו ברומאן של שמעון אדף להתמקמות של המסורת בהגות של מאיר בוזגלו (אל מול רחשי המהפכנים המזרחים הרדיקלים) כסוג של שינוי חברתי ופוליטי. זו גם מקבלת נופך רחב יותר תחת המטריה הכוללת של שלילת הגלות כאופציה שהציע אמנון רז קרקורצין: "גלות בתוך מקום (כלומר שלילת "שלילת הגלות"), מחזירה את הגעגוע לתפקידו התיאולוגי-תרבותי כיסוד המדגיש את המציאות כמות שהיא, ומכוון את ההתנהגות בתוכה" ("גלות בתוך ריבונות", תיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993, עמוד 51). מצד אחד קבלת גלויות אחרות לתודעה הציונית ומצד שני אף ביטול התודעה הקולוניאלית באופן הכולל שלה ובתוך גם התמקמות מחודשת במרחב.

המאמר התפרסם לראשונה ב"עיתון 77", גיליון 318, פברואר 2007, עמוד 12

לקריאה נוספת: אלי אשד, שפת הביניים של שמעון אדף, "רשימות", 24.02.2007

  • קילומטר ויומיים לפני השקיעה – לפני מספר חודשים שהיתי בערב מיוחד, אשר נערך בתיאטרון "עינבל" (טריטוריה תרבותית מרתקת לכשעצמה, משום עמידתה על מתן במה לתרבות המזרחית הישראלית על שלל ייצוגיה ומופעיה) לצאת הופעת הספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" של שמעון אדף. בבחירת המוזמנים של הערב, מופו טריטוריות מרכזיות בספר החדש: הסופרת יהודית רותם דיברה על המשמעות הדתית יהודית של שמות דמויות הרומאן; המשוררת והמסאית שבא סלהוב דיברה על המשמעות הקיומית של החיים בתל אביב, כמשל אקזסצינאליסטי לחיים במדינת ישראל של שנות האלפיים; הסופר והעורך ניר ברעם דיבר על התנועה בין מחוזות הזיכרון שנעה בין מרכז לבין פריפריה. לטעמי בלטה בחסרונה בערב אמירה בסיסית, על היות רומאן זה, קול מרכזי למציאות של הדור השלישי המזרחי בישראל.  (2006)
  • מוקס נוקס – מוקס נוקס הינו הרומאן החמישי של שמעון אדף. קצב הפרסום של אדף מסחרר. בכל שנה מאז 2008 הוא פרסם ספר. כותרת הספר "מוקס נוקס" מתרגמת בכמה אופנים: באופן הראשון "הזמן קצר" ובאופן השני "בקרוב הלילה נופל". באופן פרדוכסלי אדף נע נגד הזמן ופותח אותו לרווחה. הוא אינו אץ לספר סיפור גדול, עם עלילה גדולה. הוא מביא לנו את סיפור חניכתו של המספר הצעיר שמבקש לקרוא ספרי פילוסופיה ורומאנים ולהתרחק מהדת. ובו בזמן הוא מספר לנו את המחיר שמשלם אותו כותב רגיש בהווה, בשל הקריעה שלו ממשפחתו. בניגוד לספרים הקודמים אין כאן סיפור עלילה חדשני, בידיוני, אלא דווקא מסמך שיש בו מן הביוגרפי, המינורי והריאליסטי. אך השפה העשירה, הפיוטית, הנעלה של אדף שולפת את החומרים שממנה אנו מרכיבים את המציאות והופכת אותם לזרים. הקריאה לא פשוטה. סיטואציות פשוטות של הזדקנות ההורים ואי היכולת להכיל את סבלן והתפוררות גופם הופכת לשירה מופלאה בידיו של אדף.