מיהו יהודי: על השקת "הבית אשר נחרב" בברלין

רובי נמדר ואנוכי, בהשקת ספרו, כחלק מפעילות הספריה העברית בברלין. צילום: ניר הוסבאום
רובי נמדר ואנוכי, בהשקת ספרו, כחלק מפעילות הספריה העברית בברלין. צילום: ניר הוסבאום

הבר הקווירי "הסודבלוק" חגיגי כל כך, ואני בתוכו מחכה לבואו של נציג הגלות הניו יורקית, הסופר זוכה פרס ספיר רובי נמדר. מיכל זמיר מהספרייה העברית בברלין יצאה אל תחנת הרכבת בכדי להביאו לבר, ואני יושב מזמין לעצמי חצי בירה מהחבית בגרמנית ומביט בשמחה הנשפכת מתוך הפרצופים של האנשים שחוו סוף סוף יום מלא של שמש. כשאני מחפש את פני זמיר ונמדר בקהל החוצה את השורות, עוברת מולי הקבצנית הצעירה היפה עם הכלב, שמבקשת מכל באי הבר כסף, ויודעת לזהות את העשירים ולהחמיץ את פניה, אם הם לא נותנים. מבט נוסף החוצה מגלה שחצי מהבר הושכר לחגיגות יומולדת.

רובי מגיע ואנחנו פותחים שולחן עם סיפורים עם הפגישה הראשונה שלנו, ועל איך הייתי כותב בעיתון המתחרה והספקתי לכתוב את הביקורת האחרונה מברלין על הספר "הבית אשר נחרב" שקיבלתי ממנו בבבית הקפה ההונגרי ברחוב 110 בניו יורק (המוזכר בספר בצורה כל כך יפה). כבר אז טענתי שהספר הנפלא עוסק בשאלה של מיהו יהודי, ולא בבעיה הפוליטית, הביטחונית שבה רוב הישראלים מתעסקים. זאת אחת מהתרומות שלו, לקידום השיח, לדור הישראלי החדש, הנאבק מול החילון, המודרנה ושואל את עצמו מה הוא מעביר הלאה לילדיו.
אנחנו עוברים לבר נוסף, שנקרא "פהימי" ונמצא ליד סקליזר שטראסה, בחיפושינו אחר כוסית של אסבאך ישן. אנחנו לא מוצאים את המשקה, אבל מכירים את הברמן שלמד פעם עברית ומכבד אותנו במתנות של טעימות מכל הברנדי שיש לו. העברית, רובי מגלה פותחת דלתות, אצל רבים מסיבות שונות, פילושמיות אינדיד. רובי ימשיך את החיפוש את המשקה ויומיים לאחר מכן, הוא ימצא את האסבאך הישן שלו, אותו ברנדי מפורסם של תומאס מאן ואלפרד ברלין. משקה מיושן מחמם ומנחם. חלק מ"ההבנות" של הסכם ורסאי היו שרק הצרפתים רשאים להשתמש בשם "קוניאק". מר אסבאך, שייסד את המזקקה שלו ב 1892, נאלץ איפא לכנות את התזקיק הכתמתם-זהבהב שלו בשם הפלבאי "ברנדי"

ביום למחרת אנחנו מגיעים לתיאטרון ה"אקוד" בשכונת מיטה לערוך ערב שבועברית של התפוח הגדול פוגשת בעברית של החומה שנפלה. מכונות זמן ניפגשות קרוב ללב. בהכנה שלי לאירוע עם רובי, אני מגלה כמה דברים, שנינו חולקים: שנינו פרסים, משהדים, מתגוררים מחוץ לישראל, כותבים בעברית, חתומים באותה ההוצאה, תחת כנפי המלאך פרופ' יגאל שוורץ וכמובן שנינו משמינים. חחח. בערב נופל גשם חזק. אך כשלושים איש מגיעים לאירוע. השולחן הלבן, העירום מונח בחשיכה מול היציע המדורג. מיכל פותחת את האירוע ומסבירה על הספריה העברית באנגלית. רובי בחוכמה פרסית, שואל האם תהיה בעיה שנדבר בעברית. מתברר שרק בחור גרמני אחד מצביע שיש בעיה. ויעל אלמוג, ידידתי שכתבה מאמר נפלא על אפוקליסה וכתיבה של ישראלים על ברלין, מתרגמת לו.


אנחנו עוברים לעברית, שמחה גדולה, אני זורק את כל דפי השאלות שהכנתי באנגלית. הזמן היהודי/הישראלי נמס, והקהל מתמסר לעיון מרגש בזהות של רובי כמרחב להתעצמות. אין כמעט אחד מהמגיבים שלא פוצח ומגלה מדוע הוא הגיע לברלין. מבול של שאלות, ואנחנו קוראים ונהנים מהאירוניה הדקה של רובי.
בשבת בבוקר רובי מגיע איתי לבית הכנסת של קרויצברג, ונחמץ לו הלב, שהקהילה היהודית בברלין הצטצטמה. אנחנו מטיילים ביחד בשוק התורכי, ליד הקאנאל. אוכלים בורקס תרד טורקי דק מדק, ונפרדים, כשהלב המשהדי מחובר, באהבה לשפה העברית. לפני שהוא הולך, אני אומר לו (שיבדל לחיים ארוכים) שפניו הם פני אבי ז"ל. ואני כל כך נהנה להביט בדיוקן הכל כך מוכר בתוכי.

לקריאה נוספת:

* המשמעות הדיאספורית של הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר – הטור שלי שהתפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

העברית מתחילה לחיות, ליצור, ולאהוב מחוץ לישראל – דברים שלי שהתפרסמו בגירסא מקוצרת בישראל היום

ראיון מעולה של בת קיסילף במגזין "The Tower" עם סופרים ישראלים החיים בדיאספורה, ביניהם אסף גברון, רובי נמדר ואנוכי (אנגלית)

* עוד על היצירה:  ד"ר שירלי סלע-לבבי, צור ארליך, שלמה פאוסט, סיגלית בנאי

להפוך את "מאורע ברנר"

המיזם של מיכל זמיר מסמן את מה שיקרה ביום שקהילה עברית גדולה תתמקם מעבר לגבולות הלאומיות הציונית ותתחיל לחשוב בצורה עצמאית

אחד המוסדות המרכזיים של הקהילה שלנו הוא הספרייה העברית בברלין, שהקימה האמנית מיכל זמיר. הקבוצה החלה במפגשים ספרותיים שנהפכו עם הזמן למפגשים קבועים אחת לחודש בבית קפה ברובע פרנצלאורברג, ומאוחר יותר ברובע שונברג. במפגשים האלה, אנשים החליפו ספרים בעברית, נהנו ממוסיקה חיה של יוצרים ישראלים והקשיבו להרצאות ולהקראות של סופרים ישראלים.

כעבור שנה, ספרים החלו להצטבר והחלו להתקבל תרומות ספרים גם מחברים מחוץ לברלין. חברי הקבוצה החליטו להתכנס לצורך מפגשי הספרייה בדירתה של מיכל זמיר, ואת אירועי התרבות קיימו בתיאטרון או בבית קפה בפרנצלאורברג.

כרגע יש להם בספרייה כ—3000 ספרים לילדים ולמבוגרים המאיימים להשתלט על כל הדירה. יש להם גם מוסיקה וסרטים בעברית, עיתונים ומגזינים. מספר החברים בספרייה הוא מעל ל—800. הם מקבלים תרומות ספרים מישראל ומרחבי גרמניה. גם מרכז הספרייה והספר שבישראל, הוצאות לאור, חנויות ספרים וסופרים ישראלים תורמים להם ספרים. עד כה הופיעו במסגרת הספרייה לא מעט סופרים וסופרות שהגיעו מישראל, וביניהם יהודית קציר, דורית רביניאן, פניה עוז זלצברגר ואחרים.

הקבוצה של זמיר עובדת להקמת עמותה ללא מטרות רווח לקידום השפה והספרות העברית וכן אתר אינטרנט; והחזון הולך וקורם עור וגידים. היא שואפת למצוא חלל לספרייה ולכל אירועי התרבות. היא ממשיכה לפתוח את הבית שלה, אחת לחודש, לכל מי שרוצה לבוא לשאול ספרים וממשיכה לארגן אירועים בתשלום, שמטרת ההכנסות מהם היא לתמוך בספרייה ובעמותה ובין השאר, לתקצב את העברת כל הספרים שנתרמו לספרייה.
עוד כתבות בנושא

זמיר הפיקה, יזמה וניהלה את האירוע המוצלח של משוררים ישראלים החיים בברלין: מאיה קופרמן, רונן אלטמן קידר ואנוכי. האירוע התקיים במוזיאון היהודי לנוכח יותר ממאה צופים וקיבל גם חשיפה נאה בעיתונות הגרמנית. את האירוע הנחה המתרגם גדי גולדברג, מי שתירגם באחרונה את "במערב אין כל חדש" מאת אריך מריה רמרק.

הספרייה העברית היא חלק מפעילות רחבה יותר המתרחשת בברלין בתחום העברית, כגון העיתון "שפיץ", המפגשים בגלריה "שפראכזאל" וכתב העת "מכאן ואילך".

זמיר רואה בספרייה חלק מעולם יצירה עברי המתקיים בתפוצות, שהוא המשך למסורת קיימת של יצירה עברית בתפוצות שנקטעה, ברובה, בשל השואה. אך זו גם תופעה חדשה בתולדות היצירה העברית – לכל אלה שהשפה משמשת להם כבית. וכשיקום בברלין מרכז עברי שיתחיל לחשוב עצמאית ולא יתמסר לגבולות הטריטוריאליים שהציבה המדינה בתוך התרבות, אזי נקבל את מה שקרה בשעתו ב"מאורע ברנר".

"מאורע ברנר" היה, כזכור, המשבר שקרע את הקהילה העברית בארץ ישראל (שתמכה בברנר) מהקהילה היהודית באירופה (שמימנה את כתבי העת של הקהילה בארץ ישראל, שבה הופיע המאמר הפולמוסי של ברנר בפסבדונים) בשאלת הקשר בין הלאומיות והדת. קו השבר יקרה ביום שקהילה עברית גדולה דיה תתמקם מעבר לגבולות הלאומיות הציונית ותתחיל לחשוב בצורה עצמאית.

כבר ברגעים אלו, היצירה המגוונת, העוברת גם דרך הפריזמה של הספרייה העברית בברלין, מכילה יסודות חתרניים, כי הזרם שהשתלט על הציונות בישראל אינו מקבל בעין יפה את האפשרות לחיים ריבוניים, יהודים, עבריים ובו בזמן עצמאיים, מחוץ לישראל. ויום אחד הדברים יתהפכו, ואולי הספרייה העברית תשלח סופרים כותבי עברית לישראל.

3JmlIAUT

שבת שלום

 

*

עבר יום וכתבתי את התגובה הזאתי עם התמונה הזאתי

 

"טרם קבלת מכות ברכבת בתור ז'יד?" (מאחלים לי אלימות)  "כנראה שהוא יקבל מכות דוקא כמוסלמי" (מזהים אותי כמוסלמי, כי אני יהודי-ערבי)  "מציע שתפתחו גם מעדניה כשרה כדי שלאנשי דעא"ק תהיה כתובת ברורה" (לא מאמינים בקיום יהודי מחוץ לישראל)  אלו כמה מהטולקבקים לכתבה שלי אבל אף אחד לא ישקר שבישראל יותר בטוח. בכל שנה יש מלחמה, טילים, מצב חירום עוד מ48, עם שלם שחי תחת כיבוש, גזענות שהגיע לשיאים, שופטי בגצ נלוזים ורקובים שמעיזים לשפוט פלסטינים, מבלי שלפלסטינים תהיה יכולת ייצוג במערכת הפוליטית, אסירים שנמצאים במעצר מינהלי, מבלי שישפטו, מערכת שלמה של השב"כ שאי אפשר להתלונן על פעולותיו (כל התלונות על עינוי השב"כ נסגרו ללא שום אישום). וזה עוד לפני שנדבר על שני מיליון עניים, יותר ממליון ילדים מתחת לקו העוני, יוקר מחייה בלתי נסבל, אי יכולת לקנות דירה, אין עתיד לדור הצעיר, מדינה שלא סובלת את מהגריה, את השונה, את האחר, שלא מוכנה אפילו ללמד על הזהות המזרחית בבתי הספר, שלא לדבר על מאגרי הנשק הגרעיני, הכימי, הביולוגי, כל הנשק שנקנה כל שנה מארה"ב ואין לו שימוש (צבא גנרלים שמנהלים מדינה ולא הפך), כשהילדים רעבים והתשתיות הרוסות, אין מערכת בריאות מסודרת, אין מערכת חוקית, הפקידים מושחתים, הפוליטיקים מושחתים, הנשיא אנס, שר האוצר גנב, שר השיכון גנב, שר החוץ גנב, והרשימה רק מתארכת. אז שיבואו היהודים הצרפתיים, וייכנסו לדירות הנוחות שלהם בנווה צדק, שחיכו להן ריקות, שיילמדו על "יש לי חלום, שיום אחד האומה תעלה ותהווה אור לגויים" אבל במציאות "האדמה מקולקלת" כפי שכתב יפה אוהד פישוף.  אהה וכמעט שכחתי עוד מעט יאסרו על ההומואים והלסביות להתהלך ברחובות, כי הם טמאים, על פי איילת "שונאת הערבים" שקד ונפתלי "הרוצח - חסר האשמה" בנט הילדים החדשים של הממלכה המשוגעת  אני בעד ישראל שתהיה שיוויונית וצודקת ללא כיבוש, ואני בעד קיום יהודי ריבוני גם מחוץ לישראל, שני הדברים לא סותרים אחד את השני. ועד שזה יקרה, אני עובר לגור באיגוד השוטרים היידיים. שבוע טוב  * הכתבה ב"תרבות וספרות" Haaretz הארץ http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2533139  אפשר לקרוא אותה במלואה למי שאין מינוי להארץ - http://bit.ly/1BSIDSU  נ.ב מצאתי חד קרן!!!!
"טרם קבלת מכות ברכבת בתור ז'יד?" (מאחלים לי אלימות)
"כנראה שהוא יקבל מכות דוקא כמוסלמי" (מזהים אותי כמוסלמי, כי אני יהודי-ערבי)
"מציע שתפתחו גם מעדניה כשרה כדי שלאנשי דעא"ק תהיה כתובת ברורה" (לא מאמינים בקיום יהודי מחוץ לישראל)
אלו כמה מהטולקבקים לכתבה שלי אבל אף אחד לא ישקר שבישראל יותר בטוח. בכל שנה יש מלחמה, טילים, מצב חירום עוד מ48, עם שלם שחי תחת כיבוש, גזענות שהגיע לשיאים, שופטי בגצ נלוזים ורקובים שמעיזים לשפוט פלסטינים, מבלי שלפלסטינים תהיה יכולת ייצוג במערכת הפוליטית, אסירים שנמצאים במעצר מינהלי, מבלי שישפטו, מערכת שלמה של השב"כ שאי אפשר להתלונן על פעולותיו (כל התלונות על עינוי השב"כ נסגרו ללא שום אישום). וזה עוד לפני שנדבר על שני מיליון עניים, יותר ממליון ילדים מתחת לקו העוני, יוקר מחייה בלתי נסבל, אי יכולת לקנות דירה, אין עתיד לדור הצעיר, מדינה שלא סובלת את מהגריה, את השונה, את האחר, שלא מוכנה אפילו ללמד על הזהות המזרחית בבתי הספר, שלא לדבר על מאגרי הנשק הגרעיני, הכימי, הביולוגי, כל הנשק שנקנה כל שנה מארה"ב ואין לו שימוש (צבא גנרלים שמנהלים מדינה ולא הפך), כשהילדים רעבים והתשתיות הרוסות, אין מערכת בריאות מסודרת, אין מערכת חוקית, הפקידים מושחתים, הפוליטיקים מושחתים, הנשיא אנס, שר האוצר גנב, שר השיכון גנב, שר החוץ גנב, והרשימה רק מתארכת. אז שיבואו היהודים הצרפתיים, וייכנסו לדירות הנוחות שלהם בנווה צדק, שחיכו להן ריקות, שיילמדו על "יש לי חלום, שיום אחד האומה תעלה ותהווה אור לגויים" אבל במציאות "האדמה מקולקלת" כפי שכתב יפה אוהד פישוף.
אהה וכמעט שכחתי עוד מעט יאסרו על ההומואים והלסביות להתהלך ברחובות, כי הם טמאים, על פי איילת "שונאת הערבים" שקד ונפתלי "הרוצח – חסר האשמה" בנט הילדים החדשים של הממלכה המשוגעת
אני בעד ישראל שתהיה שיוויונית וצודקת ללא כיבוש, ואני בעד קיום יהודי ריבוני גם מחוץ לישראל, שני הדברים לא סותרים אחד את השני. ועד שזה יקרה, אני עובר לגור באיגוד השוטרים היידיים. שבוע טוב
* הכתבה ב"תרבות וספרות" Haaretz הארץ http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2533139
אפשר לקרוא אותה במלואה למי שאין מינוי להארץ – http://bit.ly/1BSIDSU
נ.ב מצאתי חד קרן!!!!

סרטוני השקת "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בברלין

ARIEL MOAATI (1)
גדי גולדברג ואנוכי. צילום: אריאל מואטי
ARIEL MOAATI (2)
ניצן ברנשטיין ועילאיי בצ'לו מנגנות שירי פרידה מתל אביב. צילום: אריאל מואטי

לכל חברותיי וחבריי באשר תהיו. הנה קליפ הסרטונים מההשקה של מקלחת של חושך בברלין. כך כתבתי ביום למחרת:

האמת שפחדתי. אבל הייתה השקה‬ מעולה. באו מעל ארבעים איש. הייתה הרגשה טובה באוויר. והתפתח דיון מרתק על שאלות של גלות ועל אמנות הכתיבה.

היו לי הרבה סיבות לפחד לעשות את ההשקה אתמול. רוב הסופרים שעושים השקות לא חיים בעיר, אלא רק באים מישראל ובכל זאת בזכות הדחיפה של גדי גולדברג, ועזרה של מיכל זמיר הצלחנו לארגן אירוע מקסים. הקהילה הישראלית בברלין, גרמנים דוברי עברית, ועוד אנשים שלא הכרתי הגיעו. גדי הכין את השאלות, שעברו על כל חלק בספר, וגם מצאתי את עצמי מקריא חלקים מתוכו, כפי שלא עשיתי בהשקה בישראל. המוזיקה של ניצן ברנשטיין עם השיר שהלחינה מתוך ספר השירה האחרון בחיי "פרידה בברלין" וגם עם שיר הפרידה שלה בתל אביב, עם הצ'לו שליווה יפה את תל אביב חסרת הים. השאלות מהקהל סבבו סביב אמנות הכתיבה, ואין תענוג יותר גדול לסופר להכניס את הקהל לסודות של יצירת הקסם הזה.

אז תודה על אחד הימים המאושרים בחיי. רותם ניר יצר תמונות שחור לבן ועבד על האופטימיזציה שלהן. וגם בקרוב אעלה סרטונים מתוך ההשקה למען, שתהיו היכן שתהיו, תוכלו להאזין ולצפות. תודה רותם, אתה לב גדול!

אז זאת הפעם ראשונה שערכתי השקה לספר שלי, בעברית, מחוץ לישראל. ספר שהחלק השלישי שלו נכתב בברלין. זאת כחלק מקהילה עברית / ישראלית / דיאספורית שנוצרת ויוצרת בברלין. שיהיה שבוע טוב!

* מקלחת של חושך וסיפורים נוספים באתר ההוצאה

* מקלחת של חושך בפייסבוק

"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" מגיעה לברלין

10660902_10204915784962818_498562443_nבשעה טובה, שמח להזמין להשקה הברלינאית של מקלחת של חושך וסיפורים נוספים בשיתוף עם הספרייה העברית בברלין. שלחו במיוחד חבילה של ספרים שאוכל למכור במחיר עלות באירוע שהכניסה אליו חופשית. כמו כן, המתרגם הנפלא גדי גולדברג ואנוכי נשוחח בעקבותיו. הודעה על אורחים נוספים תימסר בהמשך.

 

‎"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" – לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט | תנו לייק לעמוד של הספר בפייסבוק | עקבו אחרי כל הביקורות והאיזכורים בעמוד של הספר בבלוג

Words beneath the Trees | Am Kontrollpunkt der Poesie | Zeitgenössische Israelische Dichtung aus Berlin

Words beneath the Trees | Am Kontrollpunkt der Poesie | Zeitgenössische Israelische Dichtung aus Berlin

בשבת במוזיאון היהודי בברלין: מאה איש, כולל כמה שלא נמצאו להם כיסאות, האזינו בהתלהבות וקינחו במחיאות כפיים סוערות. לא ידעתי שכך יכול להיראות ערב שירה (ר. א. ק).
תודה למיכל זמיר שאירגנה, ערכה את הקובץ, כחלק מהיצירה של "הספריה העברית בברלין" ולחבריי המשוררים: מאיה קופרמן ורונן אלטמן קידר.

 

מה זה להיות סופר ישראלי בברלין

10494643_10152925505348238_425941007617791680_n

 

מה זה להיות סופר ישראלי בברלין

אחרי תשעה חודשי הגירה נולדה זהות חדשה: אני חלק ממרכז ספרותי מעבר לים, המביע את עצמו בעברית שגבולותיה רחבים מאלה של הזמן הישראלי

אחרי כתשעה חודשים אני עדיין לא יודע מה זה להיות סופר ישראלי בברלין. העברית הולכת ובורחת ממני, למרות שהרשתות החברתיות עדיין מדברות באותה שפה. הגעגועים הולכים ומחוררים את הגוף של הדמיון. הגיבורים בסיפורים שלי מהגרים לתוך מרחב קוסמופוליטי. אבל עדיין בחלומות אני מתעורר בתל אביב, כאילו ישנן מנהרות סודיות בין המזרח התיכון לבין גרמניה. ובלילה אני רץ בהן, בחשיכה, ברטיבות. כי אני רוצה להספיק את הנגיעה בחיים המוכרים: לשבת עם שרה שטרן, הקיסרית הסגולה, בקפה "תמר", לצד ערן סבאג, אכרם ג'אבר, אביה בן דויד ורוני סומק. אבל כמו כל אגדה טובה, אני חייב לחזור רגע לפני עליית השחר, חזרה אל המיטה החמה שלי. אני רץ את כל המרחק של המנהרה, רק כדי להיזכר שלכמה רגעים הייתי בארץ מוכרת, מוקף בשפה כל כך אהובה, ועתיקה. ובבוקר הכל מתרחק בחזרה, השמים משתנים ביום אחד מקיץ לחורף ובחזרה. ברלין היא עיר ללא ים, מוקפת באגמים ושדות ירוקים, וים של תחנות רוח חשמליות.

אחרי כתשעה חודשים, אני בוחר בכל פעם לספר סיפור אחר על הבר, מדוע עזבתי את ישראל. הסיפור הכי אהוב הוא על הסופר העקור, הפליט, שנמצא בגלות. זה שיושב במדינה אירופית רק כדי לכתוב על המזרח התיכון. אך אט אט הסיפור נהפך למציאות. כי את החלק האחרון של הספר כבר כתבתי בברלין, ולגיבורים שלי כבר אין שמש יוקדת מעל ראשם. הם קופצים לנהר השחור, קופאים מתחת לשלג האכזר, הם בוחנים את ההגירה דרך חיים של מהגרים אחרים. גם הגרמנים מהגרים מערים גדולות אחרות ומעיירות קטנטנות לתוך ברלין, ולכן גם הם נהנים לברוא את עצמם מחדש, בעיר שהיא גרמנית, אך אינה גרמנית. והנה לאט לאט יש יותר אירועים ספרותיים שאני מוזמן אליהם, אך העברית נותרת בצד, אילמת. העברית היא כמו דג ששוחה ללא מים סביבו. היא חיה במקום חדש, שהכאן בה אינו כאן. ופתאום קשה לומר "הארץ" בלי לגחך על המלה. אין שום מדינה בעולם שקוראת לעצמה "הארץ".

מצחיק שדווקא השירה השולית שלי הביאה אותי בדרך מסתורית הרחק עד לברלין. לפני כשנתיים הוזמנתי לסדנת תרגום. הרחבתי את הנסיעה לחודש וישבתי ברובע "מיטה" ומשם יצאתי למסעות בעיר. מההיכרות עם הקהילה הספרותית, הקהילה הישראלית, קהילת המחאה הברלינאית הבנתי שיש דרך לצאת החוצה מהקלחת הרותחת של המזרח התיכון. אבל רק אחרי סיפור אהבה שהתנפץ בישראל יכולתי לארוז מזוודה של 23 קילו אל עבר אשכנז. היה כואב לעזוב את אירועי ערס פואטיקה שהיו חלק מחיי. אך הייתי צריך אוויר רענן, חדש. יצאתי אל עבר החורף הברלינאי במטרה לנצח אותו. הוא יסגור אותי בדירתי. ואני אכתוב.

10511253_10152925505228238_6660199298306746300_n

אחרי ההיריון של תשעת חודשי ההגירה נולדת זהות חדשה, אני חלק ממרכז עברי חדש מעבר לים. המרכז הספרותי חושב, משתוקק ומביע את עצמו בעברית שגבולותיה רחבים מאלה של הזמן הלאומי הישראלי. אני יושב עם טל חבר־חיבובסקי, מייסד "כתב עת עברי דיאספורי" ושמו "מכאן ואילך". "מטרתו של כתב־העת”, הוא כותב על הפרויקט בעמוד הפייסבוק "היא לתת במה תרבותית־ספרותית לעברית לא־ריבונית ולא־הגמונית, המשוחררת מכבלי הלאום והטריטוריה". הוא מצליח לחדד את האופק של המרכז העברי החדש.

אחרי כתשעה חודשים אני עדיין לא יודע מה זה להיות סופר ישראלי בברלין. העברית הולכת ובורחת ממני, למרות שהרשתות החברתיות עדיין מדברות באותה השפה. הגעגועים הולכים ומחוררים את הגוף של הדמיון. הגיבורים בסיפורים שלי מהגרים לתוך מרחב קוסמופוליטי. אבל עדיין בחלומות אני מתעורר בתל אביב, כאילו ישנן מנהרות סודיות בין המזרח התיכון לבין גרמניה. ובלילה אני רץ בהן, בחשיכה, ברטיבות. כי אני רוצה להספיק את הנגיעה בחיים המוכרים: לשבת עם שרה שטרן, הקיסרית הסגולה, בקפה "תמר", לצד ערן סבאג, אכרם ג'אבר, אביה בן דויד ורוני סומק. אבל כמו כל אגדה טובה, אני חייב לחזור רגע לפני עליית השחר, חזרה אל המיטה החמה שלי. אני רץ את כל המרחק של המנהרה, רק בכדי להיזכר שלכמה רגעים הייתי בארץ מוכרת, מוקף בשפה כל כך אהובה, ועתיקה. ובבוקר הכול מתרחק בחזרה, השמים משתנים ביום אחד מקיץ לחורף ובחזרה. ברלין, היא עיר ללא ים, מוקפת באגמים ושדות ירוקים, וים של תחנות רוח חשמליות.

אחרי כתשעה חודשים, אני בוחר בכל פעם לספר סיפור אחר על הבר, מדוע עזבתי את ישראל. הסיפור הכי אהוב, הוא על הסופר העקור, הפליט, שנמצא בגלות. זה שיושב במדינה אירופאית, רק בכדי לכתוב על המזרח התיכון. אך אט אט הסיפור הופך למציאות. כי את החלק האחרון של הספר כבר כתבתי בברלין, ולגיבורים שלי כבר אין שמש יוקדת מעל ראשם. הם קופצים לנהר השחור, קופאים מתחת לשלג האכזר, הם בוחנים את ההגירה דרך חיים של מהגרים אחרים. גם הגרמנים מהגרים מערים גדולות אחרות ומעיירות קטנטנות לתוך ברלין, ולכן גם הם נהנים לברוא את עצמם מחדש, בעיר שהיא גרמנית, אך אינה גרמנית. והנה לאט לאט יש יותר אירועים ספרותיים שאני מוזמן אליהם, אך העברית נותרת בצד, אילמת. העברית היא כמו דג ששוחה ללא מים סביבו. היא חיה במקום חדש, שהכאן אינו כאן. ופתאום קשה לומר "הארץ" מבלי לגחך על המילה. אין שום מדינה בעולם שקוראת לעצמה "הארץ".

מצחיק שדווקא השירה השולית שלי הביאה אותי בדרך מסתורית הרחק עד לברלין. לפני כשנתיים הוזמנתי לסדנת תרגום. הרחבתי את הנסיעה לחודש וישבתי בשכונת מיטה ומשם יצאתי למסעות בעיר. ההיכרות עם הקהילה הספרותית, הקהילה הישראלית, קהילת המחאה הברלינאית – אמרו לי – יש דרך לצאת החוצה מהקלחת הרותחת של מזרח התיכון. אך רק אחרי סיפור אהבה שהתנפץ בישראל, יכולתי לארוז מזוודה של 23 קילו אל עבר אשכנז. היה כואב לעזוב את אירועי ערס פואטיקה שהיו חלק מחיי. אך הייתי צריך אוויר רענן, חדש. יצאתי אל עבר החורף הברלינאי במטרה לנצח אותו. הוא יסגור אותי בדירתי. ואני אכתוב.

אבל המציאות של ישראל תמיד מחזירה אותי לגבולותיה. גם בברלין אני נושא עלי את האחריות למעשים והמלים של האנשים הרחוקים במדינה האפלה. ובכל זאת, יש דרך לחשוב מחדש על העברית והיא בוראת אותך מחדש, בתוך קהילה חדשה שכל פרטיה זרים.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ. 6.6.2014

10350637_895196427160782_1532805547347239717_n
מילים בין העצים: ערב משוררים.  יולי 12 2014, 18:00-20:00, גינת המוזיאון היהודי. שלום חברים. את האירוע הבא של הספרייה נקיים במוזיאון היהודי.

אפשר לקרוא על האירוע ולהרשם בלינק הזה:  שירה עברית בברלין: מפגש עם שלושה משוררים.  נושאים: מולדת, שפת אם, הגירה וגלות.

מה מביא ישראלים צעירים לברלין ואילו השפעות יש לעבר ולהווה של העיר על היצירה של משוררים ישראלים אשר חיים כאן? המשוררים מאיה קופרמן, מתי שמואלוף ורונן אלטמן קידר יקראו לנו שירה בעברית (שתתורגם לגרמנית), וישוחחו עם המנחה, המתרגם גדי גולדברג. הכניסה חינם
האירוע שלנו הוא אירוע פותח בסדרה של אירועים ספרותיים במוזיאון היהודי. התכנית תמשך ארבעה שבועות, בשבתות, 18:00-20:00, תחת כיפת השמיים בגינת המוזיאון. במקרה של מגז אויר גשום, האירוע יתקיים בחצר המקורה -הגלאסהוף.  תכנית לילדים תלווה את האירועים לטובת ההורים שבינינו. בית הקפה של המוזיאון יהיה פתוח.  הקיץ אירועי התרבות של המוזיאון היהודי עומדים בסימן "ישראלים בברלין". 
אפשר לבדוק בלינק הזה את האירועים הנוספים שהמוזיאון מציע – www.jmberlin.de/kultursommer