והיינו כלבי רוח
וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.
["והיינו כלבי רוח" מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, שייראה בקרוב]

אחר עשור של פעילות, חמישה ספרי שירה [מגמד הצלקות, שירה בין חזז לבין שמואלוף, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, האסון מתחיל בארוחת העסקים, פרידה בברלין] וספר סיפורים [מקלחת של חושך וסיפורים נוספים] מצא את עצמו מתי שמואלוף [44] משורר, סופר ועיתונאי המחבר בין כתיבה לבין פעילות לשינוי חברתי, שוב רוצה לצאת מהמקום הבטוח. יצר הנדודים פיעם בו חזק, מכדי שיוכל להתעלם ממנו. הוא מצא את עצמו בעיר אחרת וחדשה, כתב טור בעיתון "הארץ" על החיים שלו  הכיר אישה והתחתן. עכשיו הוא על הדרכים בין ברלין ובין תל אביב. תמיד על הדרך.

הדור השלישי המזרחי

הוא היה חיפאי שעבר לתל אביב ["לשבע שנים רעות"] עזב לגולן, חזר לחיפה, ואחריהן באו שבע השנים הטובות, במרוצתן הפך לעורך כתבי עת וכותב דעות ב"ישראל היום", לימד כתיבה יוצרת במכון רון ורדי בראשל"צ ובבית ספר "קדמה" בירושלים, הרצה במכללת מנשר לאמנות ועוד. הוא הקים את "גרילה תרבות" עם רועי צ'יקי ארד, הקבוצה שהכניסה לסדר היום התרובתי את השירה הפוליטית והחברתית, כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות", כהגדרתו.
אחר כך יזם עם ארד את הקמת "איגוד המשוררים" ביחד עם חברים אחרים מכתבי עת נוספים. "במקביל הייתי שייך לשירה המזרחית, דחפתי בכל הכוח את ההכרה בדור השלישי המזרחי. בכתיבה, בפרסומים ובפעילויות רדיקליות. והיום אנו רואים את הפירות של המהלך שעשינו", אומר שמואלוף, שמחבר בין רדיקליזם לבין שלום. "אני רודף שלום, קיבלתי מן אללה את החזון הזה, שיכולים להיות לנו חיים נורמאליים במזרח התיכון. עשיתי כמה שיכולתי לחיבור בין העם היהודי והעם הפלסטיני".

שלוש הצלעות המרכיבות את חייו של שמואלוף הן התחלה מפתיעה [במידה וייושם דו"ח ביטון שיר שכתב ייכנס לתוכנית הלימודים במשרד החינוך], התחלה מחודשת [צאתו של ספרו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים בהוצאת נהר ספרים במהדורה חדשה ] וסוף [סגירת גרילה תרבות] במרכזו של המשולש ספר שירה שישי, שייצא בהוצאת פרדס, בעריכת אלון בר, באמצעות הדסטארט שייחל בקיץ.

רגע השיא

השידוך עם משרד החינוך, שחיבק את שירו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", תפס אותו בהפתעה. "אני עדיין לא מאמין", הוא מתוודה. אחרי הכול, הוא ניסה לנסח מה רע במדינה ואיך אפשר לתקן אותה:

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד
וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי
כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט
אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל
לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,
עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה
וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא
אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי
מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר
עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה
וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה
לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
יִשְׂרְאֵלִיִּים

"מפתיע שדווקא ממשל ימין הוא זה שהקים את ועדת ביטון. אני מאוד שמח שהמאבק המזרחי להפוך את ישראל לרב-תרבותית, רב-אתנית – מתחיל לקרום עור ושירים. זה רגע שיא, ששיר שלי יילמד. אני מקווה שזה באמת ייקרה. חלומו של כל משורר זה לקבל הכרה, מבלי להתפשר על התכנים שלו", אומר שמואלוף, עם צאת המהדורה החדשה של הספר הנושא את אותו שם בדיוק, בהוצאת "נהר ספרים" כל הספר הוא ניסוח רצון לתיקון ישראל, לדמיין ישראל מסוג חדש. שירים שנכתבו בשנים הסוערות של 2007-2010. "נעזרתי בעריכה של סופרים, משוררים שכבר עשו דרך ארוכה בספרות ושירה בישראל: הסופר והעורך ראובן מירן וזוגתו שושי מירן – על ההתקנה וההגהה; המשוררת והמסאית שבא סלהוב והמשורר האהוב עלי, רוני סומק. הספר זכה למענק מקרן רבינוביץ' לתמיכ באמנויות בתל אביב, והושק עם שלמה בר וארז ביטון במועדון הלבונטין

אני אומר זה ספר מזרחי לעילא ולעילא. הייתי בין אלו שכתבו מאמרים שדחפו לזכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל. בזמנו ראיינתי את שלמה בר והתחברנו ועשינו בהשקה את "בלדת השלדים" – שיר של אלן גינזברג, שתירגם יפה אוהד פישוף

תקווה של דור חדש

לצד ההתחדשות הגיעה כאמור, גם סגירת "גרילה תרבות". "זה רגע מאוד עצוב וקשה. בשבילי זאת הייתה סוג של משפחה. אבל יש חשיבות לומר "זהו נגמר". הקלישאה אומרת שמסיימים דברים, כדי לפנות מקום לדרים חדשים. אבל אני המסוג שרוצה לקפוץ לתוך הָאֵבֶל, לעמוד בתוכו ולא להכחיש אותו. לא להתחמק מהכאב. "גרילה תרבות" הביאה תקווה של דור חדש, וניסחה סדר יום חברתי נוקב, שבו מתחברות כל הפריפריות במילים של משוררים ומשוררות. סיום הדרך מראה על מוגבלות היכולת לשנות. ועם זאת ברגעים האחרונים של התנועה, היא יצרה דרך לתנועות חדשות. למשל, בתוך ההוצאה לאור של "גרילה תרבות" יצאו שתי האסופות של "ערס פואטיקה", הספר הראשון של עדי קיסר, אייל בן משה ועוד.

בתוך העשייה הגדולה הזאת, מה מקום הגעגועים? ממה הם מורכבים?

"הגעגועים הם הנשק הכי חזק ביקום. הם מפוררים את הגוף. בעבר הייתי מתגעגע לעתיד שלא קיים, שבו נסגרים הפערים בין מזרחים, ערבים ואשכנזים וכולנו חיים בשלום ונגמר הכיבוש וחתמנו על הסכם עם האזרחים הפלסטינים בישראל. כיום, כשאני אחרי גיל 40, הגעגועים שלי הם לתקופה הסוערת הזאת, ליופי של הנעורים המרדניים של אותם משוררים ומשוררות. לפתע אני מביט אחורה וכותב על הגעגועים למתים, לכל מה שהשארתי מאחור, כמו משפחה, חברים ודורות של סטודנטים, ותלמידים שלימדתי, לעיר שעזבתי, למתיקות של השפה העברית, שהיא החברה הכי טובה שלי, בזמן שאני מדבר בשפות אחרות."

"ומה הלאה?"

"רק לכתוב ולכתוב, לסיים את ספר השירה שמונח על שולחני. להתפלל שספר מאמרים, שמסכם את העבודה שלי בעשור האחרון, יקבל תשובה חיובית מאחת ההוצאות. לנסות להשתמש בשקט שיש לי כיום, לקפוץ לכתוב את הרומאן הגדול שתמיד חלמתי עליו. השירה יכולה להיכנס לתוכנית הלימודים, אבל בהיעדר שלום, בהיעדר צדק, בהיעדר קבלת היתום, הגר והאלמנה, אמשיך לרדוף שלום ושוויון בכתיבה שלי."

הדברים התפרסמו בכתבה של כרמית ספיר ויץ בעיתון "מעריב", יום ו' כ"ב באדר תשע"ו | 20.3.17

והיינו כלבי רוח

וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.

• שיר חדש. פעם ראשונה בעיתון הארץ.

*

תרגום לשיר שלי על ידי ג'רלאדו לוין בשפה הספרדית!

וַאֲנִי מִתְחָרֵט שֶׁפִּסְפַסְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ לְלִבּוֹ | מתי שמואלוף

אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לָמָּה אָהַב לֶאֱכֹל מֵעַל לַכִּיּוֹר

בְּלִי צַלַּחַת, פְּרוּסָה פְּשׁוּטָה שֶׁל לֶחֶם שָׁחֹר, עִם גְּבִינָה מְלוּחָה

יוֹשֵׁב מְצֻנָּף עַל סַפָּה כֵּהָה עִם סֵפֶר פָּרוּס

וּמַמְצִיא כִּנּוּי מַצְחִיק, לְכָל מֵי שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַיִת

וַאֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהוּא הָיָה מְשׁוֹרֵר חָפְשִׁי כָּמוֹנִי, לַמְרוֹת שֶׁעָבַד בַּחֲנוּת בְּכָל חַיָּיו

וְלוֹמַר אֶת הָאֱמֶת, אֵין לִי דֶּרֶךְ לָדַעַת, לִבְדֹּק וּלְדַבֵּר אִתּוֹ

מִלְּבַד לִכְתֹּב,

שֶׁהוּא לֹא הָיָה מְאֻשָּׁר מִמֶּנִּי

אֲבָל הִסְפִּיק לִקְרֹא מִשִּׁירַי בְּיוֹם אַחֵד

וְלַחֲזֹר הַבַּיְתָה שָׂמֵחַ, וְסִפֵּר לִי כֵּיצַד בַּמּוֹעֲדוֹן שֶׁבִּקֵּר בּוֹ, חֲבֵרָיו אָהֲבוּ אֶת שִׁירַי

וְאוּלַי בְּהַשְׁרָאָתִי, הוּא הֵחֵל בִּכְתִיבַת סִפּוּר, כֵּיצַד סָבוֹ עָלָה לְיִשְׂרָאֵל מִפָּרָס בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל,

(כוסאמו, לָמָּה לֹא שָׁמַרְתִּי אֶת הַדַּף הַזֶּה)

וַאֲנִי מִצְטַעֵר עַל כָּל רֶגַע שֶׁבּוֹ עִקַּמְתִּי אֶת פַּרְצוּפִי מוּלוֹ,

יָכֹלְתִּי לְחַבֵּק וּלְהָבִין שֶׁזֶּה הַסִּפּוּר שֶׁלּוֹ

וּמָה נוֹתַר מַמְּנִי. חֲרָטָה עֲמֻקָּה

וּמָה נוֹתַר מִמֶּנּוּ, שִׁיר לֹא גָּמוּר

וְהַיָּמִים מִתְמַעֲטִים, וְהַזִּכְרוֹנוֹת מִתְגַּלִּים בְּמַעֲרֻמֵּיהֶם.

***

וזה לא ציטוט, זה אות צורב על צווארי / מתי שמואלוף

Art: Irving Penn
הִגִּיעַ הַזְּמַן לוֹמַר הַדִּכּוּי לֹא הִסְתַּיֵּם

הָאֲדָמָה לֹא מִזְרָח-תִּיכוֹנִית

הַזַּעַם מְבַקֵּשׁ לִכְתֹּב שִׁיר אַנְאַלְפָבֵּיְתִי

שָׁחֹר מִתּוֹךְ מְחִילוֹת לְבָנוֹת

מִלִּים נִקְרָעוֹת בַּכֶּלֶא

קוּמוּ הִתְחַבְּרוּ לַמֶּרֶד בַּשָּׂפָה

אֲנַחְנוּ קַמְנוּ

בֵּין חָרְבוֹת הָאוֹתִיּוֹת הַגִּזְעָנִיּוֹת שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתָנוּ

בְּמַעְבָּרוֹת לֹא מְנֻקָּדוֹת

אֲנַחְנוּ הָעֶבֶד וְהַשִּׁפְחָה שֶׁל הוֹמֵרוּס וּבְיָאלִיק

קוֹרְאִים מִזְרָחִית, כְּנֶגֶד וּמֵעֶבֶר, סוּג שֶׁל

אֶ פְ שָׁ ר וּ ת   שְׁ לִ י שִׁ י ת   לַ שִּׁ י רָ ה.