ספרי הביכורים של קובי עובדיה ואבידן רייך מציבים דמויות גבריות ישראליות שונות • עם זאת, הם נופלים לקלישאות המוכרות שעוסקות במזרחיות, בדת ובצבא
כל כותב מתלבט בין מבנה ובין קצב כתיבה. המבנה מכתיב סדר מופתי, יסודות עמוקים וגיאומטריה טהורה, שמבקשת לחתור כלפי השמיים ולגעת בשחקים בצורתה. קצב הכתיבה נולד בכאוס, בחור השחור. הוא דינמי, לא צפוי, ואפשר לתאר אותו במונחים של אלתור של ראפר בקצב ההיפ-הופ. בעבר תיארו אותו כמתנגן בקצב הג'אז.
בספרו של קובי עובדיה, "העונה האחרונה של מוטי ביטון", בהחלט יש קצב מרשים. גיבור הספר, מוטי ביטון, מתמודד עם התפוררותה של משפחתו, מה שמוביל אותו לפסוע לתוך עלילה דמיונית, שבה הוא כותב סידרת טלוויזיה ומנהל מעין רשימות המתארות את תהליך הכתיבה ואת התקבלותה של הסידרה בפני הקוראים.
הספר יכול היה להגיע לגבהים, אילו עובדיה לא היה חוזר על הקלישאות הידועות בסיפור המזרחי: העוני, האשכנזים, העובדת הסוציאלית וכדומה. בנוסף, יש תחושה שהסופר דוחף לעודף דרמטיות כשהוא מתאר את ניסיון ההתאבדות של שתי אחיותיו של הגיבור. כידוע, רגע אחד של מחשבה על התאבדות יכול לשמש חומר לרומן שלם, אבל כנראה העורכים רצו לדחוף את האלימות לפיותיהם של הקוראים, וכך למשוך אותנו ממלתעות הלוע הקפיטליסטי הספרותי.
בנוסף, לא היה צורך לציין בהודעה לעיתונות שהסידרה המדומיינת של ביטון מלאה "בשנאת אשכנזים", בייחוד לנוכח העובדה שגם היום לא לומדים על הנרטיב המזרחי מתוך נקודת מבט רב-תרבותית.
ביום שנלמד בצורה רחבה על אתניות, אולי עורכי הספר ישתמשו במילים אחרות, כגון דיכוי או אחרוּת, ולא שנאה. השימוש במילה הזאת משטיח את השיח ההיסטורי, הכלכלי, החברתי והפוליטי למושגים רגשניים וסובייקטיביים. דווקא הדיבור על היחסים האתניים בצורה מורכבת יותר יקרב אותם לשיח, מאשר ההתכחשות להם.
באחד הרגעים העוצמתיים בספר עולב מוטי ביטון באחותו איילת. התפרצות המַגְמָה החברתית מתוך הר הגעש של פיו חושפת את המבנה הניגודי שמפעיל את הרומן: "אני רץ אל המטבח, ומקריא לה בצעקות את הפתק שהדבקתי לה על המחברת, איילת, אלף מטוסים, ואלף רכבות לא יעזרו לך לברוח מהגורל שלך, את מבינה, אלף, אלף אשכנזים לא יעזרו לך, ואלף מילים באנגלית לא יעזרו לך, את תמיד תישארי שמנה בתחפושת של רזה, שחורה בתחפושת של לבנה".
* * *
ניגשתי לקרוא את ספר הביכורים של אבידן רייך בשמחה, דווקא משום שז'אנר הסיפור הקצר מצוי בשוליים הספרותיים זה שנים רבות. ובכל זאת, עם קריאת הסיפורים התרגשה בתוכי תחושה אחרת; תחושה של סכנה. זאת משום שהסיפורים מבטאים – תחת כסות ליברלית – סוג של ניאו-שמרנות שהקשתה עלי את הקריאה.
על תפקיד האמנות ניטש ויכוח חוצה תקופות: האם היא צריכה לשקף את המציאות הקיימת, או שמא היא אמורה לייצר דימוי חדש? ספרו של רייך לא מצליח ליצור דימוי חדש, אך גם אין כאן כוונה אידיאולוגית של הסופר לעשות זאת, שכן הקונפליקטים המתוארים בכל הסיפורים לא מצליחים לעקוף את מכשול התפיסה השמרנית של הגבריות.
לכאורה, הסיפורים הקצרים לא מחוברים זה לזה, אך מסודרים בסדר כרונולוגי כדי להבנות סוג של מסלול מוכר: סיפור שעוסק בילדות ("שטיל"), בנערות ("קפיצת גדילה"), בעולם הצבא ("שיגרה"), במסלולי חיים שונים בין חילוניות למסורתיות ("שגם"), ולבסוף סיפור על גירושים ("עץ נופל ביער").
אפשר לראות את אחת הדוגמאות לגבולות הצרים של הגבריות, הלכודה בלאומיות כוחנית, בסיפור "נד נוזלים". הגיבור, חייל קרבי, מקנא בלוחם עוז כהן שמקבל את הכינוי פופיק. פופיק מתואר כבחור בגובה מטר שמונים, בעל חזה רחב וזרועות מוצקות, שנחשב לאחד הלוחמים האכזריים בגיזרה.
התוקפנות של פופיק באה לידי ביטוי במחסום בית לחם באירוע שבו רימון שהושלך מתוך טנדר סובארו לא התפוצץ. פופיק ירה מטווח אפס בראשיהם של כל יושבי הרכב כדי לוודא שנהרגו. אף שגילה כי במושב האחורי ישבה ילדה בת 10, שכנראה נהרגה כבר במכת האש הראשונה, ירה בה שוב לשם וידוא הריגה. גיבור הסיפור חושב שייתכן שפופיק צדק בפעולתו. לאחר שפופיק מת בהיתקלות עם מחבלים והגיבור לא הצליח להצילו, הוא מתאבל עליו באהבה גדולה.
בסיפור האחרון "עץ נופל ביער" בחר רייך בדובר בגוף שני, המתאר מסלול חיים של גבר גרוש. הבחירה בגוף שני עוזרת להבליט את השמרנות של הכותב (בלי לייצר אשליה ליברלית של משיכה לגבריות קשיחה): "כשתפנה לגישור משפטי, תלמד מילים כגון 'הסדרי ראייה' ו'מָדור'… 'הסדרי ראייה' הם זכותך לראות את בנך… אם תרצה להיות אבא כפי שאתה רואה את התפקיד, תצטרך להיאבק".
לא במקרה ההזדהות עם הלוחם פופיק, מובילה לכעס על הסדרי הראייה בהסכם גירושים. זהו סוג של גבריות צרה, שהופכת לאחד המסלולים הרצויים לפי רייך בישראליות. לדעתי, לסופר יש תפקיד יותר מאתגר, שבמסגרתו מוטל עליו להציע מסלול אחר – ביקורתי יותר.
עץ נופל ביער / אבידן רייך, עם עובד, 165 עמ'
העונה האחרונה של מוטי ביטון / קובי עובדיה, כתר, 289 עמ'
