לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון: על ספרה החדש של לילך ובר


"העצמי של הכותבת הוא מפת ארץ ישראל והיא רוצה לייצר מפה חדשה וחומלת, משוחררת מפטריארכליות, ללא דיכוי מעמדי, לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון, הפלסטיני, להפוך כל לא לכן" מאמר חדש שלי על ספר השירה של לילך ובר עלה באתר העוקץ.

המשך קריאת הפוסט "לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון: על ספרה החדש של לילך ובר"

וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת

וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת

מתי שמואלוף לא מוותר על אף אחד מדגלי הפעיל-משורר אבל מניף אותם כך שהקורא נופל בקסמם ולא רק נרתע מלהבותיהם. "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" הוא ספרו היותר בשל של שמואלוף, מלא באהבה רכה. ייתכן שהקור והזרות מרככים, ייתכן שהגיל וההורות שנתגשמה. הביקורת התפרסמה לראשונה באתר העוקץ.

המשך קריאת הפוסט "וְעַכְשָׁו הָעִבְרִית נוֹשֶׁמֶת שָׂפוֹת זָרוֹת"

אופטימיות וכאב: תשובה לסרטון "אף אחד לא רוצה לחיות בישראל" של ניסן שור

צילום מסך: יוטיוב

בסרטון של ניסן שור "אף אחד לא רוצה לחיות בישראל" הוא מדבר על העזיבה של רבים את ישראל. הוא מציין שגם בני ובנות האליטות, גם ילדי חברי הכנסת, אלו מהאופוזיציה ואלו מהקואליציה – כולם נשלחים החוצה מהטיטאניק השוקעת. "מי יישאר בארץ?" שואל ניסן שור ועונה, "קנאי דת והלאומנים." לכאורה, בתור מי שגר בין ברלין ות"א, אני אמור להיות הנמען המיידי של כזה נאום להסכים איתו על ירידתה של התרבות הישראלית ועל התשובה בהגירה החוצה, או בהבנת הכאב של אלו שנשארים מאחור ואין להם את הפריבילגיה לעזוב את ישראל. אך אני רוצה להציג דעה אחרת, שלא מקובלת על השמאל הנמצא בקינה תמידית. המשך קריאת הפוסט "אופטימיות וכאב: תשובה לסרטון "אף אחד לא רוצה לחיות בישראל" של ניסן שור"

להתנער מהמומחה לערבים

הסטטוס שהוסר

שמח על ניצחון מחאה קטנה שביצעתי נגד הסטטוס הגזעני של הדסק של צבי יחזקאלי בערוץ עשר שפורסם ב-2.1.18. המשך קריאת הפוסט "להתנער מהמומחה לערבים"

מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל. איריס חפץ אמסלם בתשובה ישירה וכנה, שמחזירה את הספר להקשרים הנכונים.

מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה, ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל

 

אחד המשפטים הראשונים שפותחים את הביקורת שכתב יותם ראובני על ספר השירה של מתי שמואלוף, ״עברית מחוץ לאבריה המתוקים״ הוא: היהודים רצו לחיות בגטו. כן, ממש ככה, שחור על גבי לבן בעיתון לאנשים חושבים ועורכים מנומנמים.על המסד השקרי הזה נבנית כל הביקורת שלו ולכן חשוב להתייחס לאמת ולא להשתתף בהכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה.
יהודים איטלקים הם אחת הקהילות הקדומות ביותר בפזורה. הם הגיעו לאיטליה יחד עם החיילים המנצחים שחזרו מהפרובינציה הפלסטינית לרומא, והורשו להתיישב ולגור שם ליד נהר הטיבר, סבלו מהצפותיו החוזרות ונשנות ושרדו מאות שנים, עד שהותר להם להתגורר באיזור הגטו ברומא. המילה גטו, כמו שאפילו אוזן של מבקרים אשכנזים עוינים לשירה של מזרחים יכולים לשמוע עם קצת מאמץ, מגיעה מאיטלקית. מונציה, ליתר דיוק, גם שם נכלאו היהודים בגטו והורשו לגור רק שם. הם לא רצו את זה, כמו שראובני מדמיין, ומי שאל אותם בכלל. כך גם בפירנצה. יהודים יכלו להשתתף בתקופת הרנסנס בחיים הציבוריים, כיוון שהנוצרים נזקקו לשירותיהם כמלווים בריבית עם פריחת המסחר בתקופת הפריחה הפלורנטינית למשל.
מוסיף המבקר בבורותו ומסביר לנו גם למה ״היהודים רצו לחיות בגטו״. יודעים למה ילדים? ״כך הם יכלו להסתיר מעיני הגויים החשדנים את הפולחן הדתי שלהם ולהיות יחד צבא ה׳״. בחיי, שככה הוא כתב. מילה במילה. לו לא היה מגיע במצב חשדני לספר שאותו הוא מבקר, היה יכול להסתקרן מספיק כדי לפתוח עוד כמה ספרים קודם (אפשר לנהוג בנדיבות גם כלפי אינטלקטואלים שאמורים להיות בעלי ידע בסיסי כלשהו) ואז היה למד, שלא רק שהיהודים לא ניסו להסתיר כלום, אלא שהם נאלצו לשמש מושא ללעג בפני הנוצרים על יהדותם ועל היותם אחרים ומסומנים בטלאי צהוב: לא היתה שום הסתרה מצידם, כי הם נכלאו שם על ידי קבוצת הרוב, הוכרחו לחזור לגטו עם שקיעת החמה, שימשו בתור ליצנים בקרנבלים נוצריים בתהלוכות יום ראשון, לקול מצהלות המבקרים הנהנים לרגום.
סנטה מריה דלה פייטה
סנטה מריה דלה פייטה

הכנסיה הזו למשל, סנטה מריה דלה פייטה, שממוקמת ליד הגשר המוליך מהשכונה שמעבר לנהר אל הגטו, היתה חלק מהמסלול שיהודים נאלצו לעבור בו. חדי העין יכולים להגדיל את התמונה ולראות את השימוש הפרוורטי שעשו הנוצרים בדברי הנביאים: פסוק מישעיהו קורא לכל הגויים להתאחד מול אלוהים, כלומר קורא ליהודים להתנצר. הפוך על הפוך. כמו מה שראובני עושה.

מפה מפליג ראובני וממשיך לכתוב ״בניהם ונכדיהם של הנרצחים שבים אל בית הרוצח, מתבססים בו ואף טוענים כי ישיבתם היא ״תגובה הולמת״ לגירושים, להשפלות ולרצח.״ כלומר, על ישראלים שעוברים מהגטו הישראלי לגטו של ברלין לדעתו. לא ברור מי הקבוצה עליה מדבר ראובני, ולמה הוא מדמיין שיש לה קול אחד ואחיד בכלל. מתי שמואלוף בכל מקרה לא שייך לנכדיהם או בניהם של ניצולי שואה. ראובני הרי מצטט את שירו שבו הוא כותב שהוא ״פון עיראק״. אז איך קשורה ההכללה הזו של הראובני לכתיבת ביקורת על הספר האחד הזה?

הראובני כותב:

כל אחד יכול מצידי לחיות איפה שהוא רוצה, אבל קשה להבין את אלו אשר מתוך הגטו המתוק של ברלין, שיש בו אכן חיים זולים יחסית וויזת אמן לשלוש שנים בלא קשיים רבים, נוקטים סוג של התנשאות ישראלית על הגרמנים כאילו שהם הערבים שלהם…

אוסף הקלישאות הזה לא נשמע כאילו יצא ממקלדתו של מישהו שמצידו כל אחד יכול לחיות איפה שהוא רוצה וגם לא עושה רושם שהקושי שלו להבין גורם לו לנסות ולהבין. הוא כבר יודע הכול,  כולל עובדות מופרכות שהן בעיניו אמת, כך שהוא מחליף בין רצון לכורח. האם הוא ראה איזו התנשאות מהסוג שהוא תיאר בספר? בשירה של שמואלוף? אם כן, הוא לא מספר זאת לקורא. הוא מפרש את השימוש של שמואלוף בלשון רבים, כאילו הוא מדבר בשמם של ישראלים בברלין (״כי גלינו בזרות ונאמר שירה״), שזו אכן אפשרות אחת מני רבות, אבל זו האפשרות שמחזקת את הסילוף שאיתו הוא פצח בביקורת, לגבי הרצון לחיות בגטו. אפשרות אחרת יכולה להיות התייחסות ללשון הרבים של גולים אחרים בהיסטוריה היהודית (״על נהרות בבל שם ישבנו…" וכידוע לא כל גולי בבל חזרו ולשמואלוף יש היסטוריה אישית שם), אפשרות אחרת יכולה להיות ״אנחנו״ מדומיין, שהמשורר יוצר, כדי לא להיות לבד, אחרי שעזב וכל חבריו נשארו בישראל. יש עוד אפשרויות רבות, אבל אצל ראובני יש אפשרות אחת: ״הרי אלה ה'אנחנו מברלין'״. חבל. כיוון שהתהיה שהציג בהתחלה ‫- ״הקורא מתפתה לתהות מיהם ה״אנחנו״ שעליהם כותב המשורר״ ‫- היתה יכולה להיות פתיחה למחשבה חדשה. במקום זה הגיעה הסגירות של הגטו הישראלי שמתוכו כותב ראובני, וחתמה את התהיה בעודה באיבה.

רבים מהאמנים הללו מגיעים לגרמניה ולברלין, דווקא משום שהם נכדיהם של ניצולי שואה ומחפשים קשר להיסטוריה שלהם, שחלקה הגדול סולף, הושתק ונוצל לצרכים שהם לא מצייתים להם

אפשר כמובן ללעוג לאמנים שחיים בברלין. רבים מהם יכולים לחיות בעיר בזכות דרכון זר, מקצוע שיש בו ניידות וגיל צעיר יחסית ויכולים להעביר את מקום מגוריהם בקלות יחסית. זה גם מעורר קנאה, לראות איך כשאתה נאבק על חיים בגטו שלך, יש מי שקם ומתנייד, כאילו לא היה רצח-יהודים בעולם. מהעמדה הקנאית הזו, קשה לראות את הקשיים של לא מעט אמנים, שכוללים התדפקות בלתי פוסקת על דלתות, התמודדות עם אינסוף דחיות לקבלת מלגות מקרנות תמיכה שונות וחיים הרבה פחות נוחים כשכל זה נעשה בשפה זרה ועם צלזיוס ברלינאי. וקשה לראות שרבים מהאמנים הללו מגיעים לגרמניה ולברלין, דווקא משום שהם נכדיהם של ניצולי שואה ומחפשים קשר להיסטוריה שלהם, שחלקה הגדול סולף, הושתק ונוצל לצרכים שהם לא מצייתים להם. ומרחוק זה יכול להיראות כאילו לא רק ששירה של מזרחים תופסת תאוצה בישראל ומאיימת לנתץ את הפסלים של גדולי המשוררים במאוזיליאום הציוני. עכשיו המזרחים האלו גם עוברים מחוץ לישראל ומאיימים בכוחם הרב המדומיין על ידי קבוצת הרוב, לעשות חייל מחוץ לישראל.

המציאות לגמרי שונה מהדמיון הפרנואידי של חלק ממשוררי אשכנז

השתתפתי בערב ההשקה של ספרו הנ״ל של מתי שמואלוף בברלין. היו בקהל כשלושים איש, ישראליות, גרמנים, דוברות אנגלית, עברית, גרמנית. סופרים ישראלים גולים, דוקטורנטים, עיתונאים, נשות תרבות, גרמנים חובבי ציון ויהודים. מסתבר שהעברית לא נענית רק לתושבי המקום בישראל, ונענית ליהודים – כמו מזה אלפי שנים – מחוץ לישראל. רובם, יכלו כמו שמואלוף להזדהות עם הקושי שבהגירה, החויה של הגירה לתוך שפה אחת ומשפה אחרת והנסיון שהעברית – זו שהיתה שפה משותפת ליהודים מאז ומעולם – תהיה לבית שאפשר לקחת איתו לכל מקום, כמו את הפולחן הדתי ומה שהוא מייצג. כמו כל קהילה מהגרת, יש בברלין קבוצות רבות שבהן ישראלים לומדים תלמוד ביחד, מטגנים לביבות, קוראים פילוסופיה, מחפשות גניקולוגיות, קוראות שירה, שומעים מוזיקה, חוגגות או בוכים. ראובני לועג לבכי הזה. גם חבל. הקינה, היא מנהג יהודי עתיק וחשוב, שמאפשר את הזכרון ומזהיר מפני יהירות שמביאה להרס. אם בישראל היו יותר בוכים ומתנצלים ומרגישים אשמים, זה היה יכול להקשות על קלגסים יהודים להכות נכים יהודים או לירות למוות בנכים פלסטינים.

ראובני מניח ש״המהגרים צריכים להיבלע בשפת הארץ, אחרת יבולע להם״ ומכחיש שוב את ההיסטוריה היהודית. בערב ההשקה, בזמן שאני מחזיקה את כתבי פרויד בידי (Der Dichter und das Phantasieren ובתרגום חופשי ״המשורר ומלאכת הדמיון״) דיברנו על השפה ועל כך שלפני פרוץ הציונות – וראובני עצמו הוא עדות לכך – היו רוב היהודים פוליגלוטים ושלטו באופן מובן מאליו בשפות רבות, לא רק כי אחרת ״יבולע להם״, אלא כי כך מתקשרים בין בני אדם ומעשירים את הנפש. ב״פשר החלומות״ למשל, פרויד כותב בגרמנית, עובר לאנגלית או צרפתית או איטלקית או לטינית בלי להוסיף הערות שוליים עם תרגום, כי ברור שהקוראים יודעים את השפות הללו. ישראל מגדלת, כפי שמראים המחקרים המשווים בחינוך, דור של בורים, שיודעים עברית דלה ואנגלית בנוסף ומוחקת את שפות האם של תושביה. את העושר הזה אפשר לחיות בברלין: בכל גימנסיה בעיר לומדים לפחות שתי שפות זרות ובנוסף ילדים נשלחים לבתי ספר דו-לשוניים באופן תדיר.

בוודאי שיש בגרמניה אנשי ימין קיצוני שחרדים לגורלה של השפה והזהות הגרמנית ויש מאבק מולם. יש אבל מאבק ויש אוכלוסיה גדולה שלא נאבקת, אלא פשוט מדברת את שפת האם שלה בלי לשאול אף אחד וביטויים משפות האם הללו נכנסים לגרמנית, מכיוון שהם לא חיים בגטו. כל העושר הזה, ופי אלף, כי ישראל שלא כמו גרמניה היא מדינת מהגרים, נמצא בתהליך מחיקה של המכבש הציוני שמאוים על ידי ריבוי קולות, שפות וזהויות. חבל שראובני, כמי שרואה עצמו כאיש תרבות ומתרגם בעצמו, מוחק אחרים ולא לוקח חלק סקרן ופעיל בעושר שהם מביאים איתם. תכלס, לא חבל לנהוג כגוי חשדן ולהרוס את העושר הזה?

 

עוד על הספר:

ביקורתו של יותם הראובני על ספרו של מתי שמואלוף, הארץ, 15.12.17ביקורתו של יותם הראובני על ספרו של מתי שמואלוף, הארץ, 15.12.17

הדברים התפרסמו לראשונה באתר העוקץ.

להפיל חומות ספרותיות

14671301_1558221107525089_7313022298351560782_n
קראתי משירי בפסטיבל ID בברלין. בתמונה: ד"ר אלעד לפידות, אולגה גריסבינה, אני וסטיב סבלה. 21.10.16

הנה קצת עידכונים מעולם היצירה השמואלופי שלי,

קודם כל תודה לד"ר שלמה הרציג, מפמ"ר (מפקח-מרכז) ספרות במשרד החינוך, על המאמר המעניין והמחכים שכתב על השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" [הוצאת נהר ספרים, 2007).

לאחרונה אני מסתגר בכתיבה ומנסה לסיים את הרומאן הראשון שלי ועוד כמה פרוייקטים ספרותיים. לפני מספר ימים הופעתי בפסטיבל ID בברלין. והקראתי כמה שירים והרציתי על מדוע אנו חייבים להפיל את החומות בין ישראל והדיאספורה הספרותית שלה [מאמר שאתם כבר מכירים ופירסמתי בזמנו בגירסאות שונות, הן ב"הארץ", "העוקץ" וגם תורגם לאנגלית וערבית].

הנה עוד תמונה מקסימה מהאירוע:

14642414_1558221807525019_671121482354378936_n

השבוע יש לי עוד שני אירועים בברלין, האחד אירוע ספרותי [25.10] עם הסופר נורברט קרון והשני [28.10] חאפלה פואטית שאני עורך ביחד עם ברק מויאל ואבי בוחבוט.

פירסמתי מאמר על ספר השירה החדש של אלמוג בהר "שירים לאסירי בתי הסוהר", ב"עיתון 77" ובקרוב הוא יעלה במדור "באסטה" של אתר העוקץ וגם אתן לינק בבלוג שלי. בנוסף, כתבתי מאמר לספר אמן של רותם מקרית גת, שאני מאוד ממליץ להתחבר ליצירה שלו ולעקוב אחר שלל התערוכות והפירסומים של יצירותיו.

התראיינתי לעיתון "הניו יורק טיימס" בכתבת דיוקן שרת התרבות מירי רגב.

סיפור קצר שלי "הנהר השחור" [מתוך "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" – כאן וכאן] תורגם לאנגלית ופורסם בכתב העת בומביי ריוויו. מצחיק לגלות שהוא הונח תחת הקטגוריה של גרמניה ולא של ישראל. וסיפור קצר נוסף "לבן זונה" [גם הוא מ"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים"] יתפרסם בקרוב באנגלית בכתב עת בניו יורק. בנוסף, קטע ראשון מתוך הרומאן החדש עומד להתפרסם באסופה וארחיב עליה בזמן הקרוב.

ספר השירה השישי שלי הולך וקורם עור וגידים.

פניה עוז זלצברגר כותבת על כתב העת "מכאן ואילך", "במאמרה "קינדערלאך, אפשר גם וגם":

"האמנם כה גדול ונפלא כוחה של הלשון, ובעיקר הלשון העברית, עד שהיא מסוגלת להחריב את המדינה? אם כה גדול הוא, הרי יש כאן כמעט סיבה לחגיגה (חמצמצה קצת, כמקובל) לאוהבי לשון ולאוהבי העברית. נו באמת: לא העברית הדיאספורית תחריב, חלילה, את מדינת ישראל, ואף לא הגולים העברים החדשים. נהפוך הוא. התרבות הישראלית זקוקה לנמלטיה הפוליטיים-ספרותיים. והיא גם הרוויחה אותם ביושר…"

תודה על המעקב, ומאחל שנה חדשה ופורייה.

נ.ב. ערכתי קצת את כל הדעות, ומאמרים שכתבתי מברלין בטור ב"הארץ" – "ישראלי בברלין" לתוך פי די אף, שתוכלו להוריד ולקרוא.

איש שרייבה היבראיש

received_533583106841944
*

איש שרייבה היבראיש
איש כותב עברית
דו פראגאסט וארום שרייבה איש היבראיש אין ברלין
וואלה, אני לא יודע
איש קאן ניש שרייבה גוט אינגליז אודר נטורליש קיין גוט דויטשן
ואני גר איתך
אונד ואס דו דנקה, וו איז דיין הרץ, מיט מיין וורטה,
בבקשה, תגיד לי מה אתה מרגיש עכשיו,
איש בין איין לחמן, איש בין שלאכט יודן, אימגרנט, פון עיראק,
איש בין יודן
אונד איש בין ערביש.
וארום קיין פילה היבראיש אין דיין שטאסט, אבר סו פילה אנדרה אימגרנט
איש וייס,
איש וייס
אונד ייטס, ידן תאג איש פראגה, דאס אימר פראגן,
אונד דו סאגט, ביטה, ויר קאן דאנטזן, אונד ניש פארגסן,
אבל קשה לרקוד כשיש בתוך הבטן שלי, ספר תורה שנשרף ולא אוכל.

 

ב12.8 יצא לאור בגרמניה ספר שכמותו עוד לא פורסם אי פעם: ספר שכתב ישראלי ששפת אמו עברית, אבל נכתב במכוּון בגרמנית שבורה, רצוצה, הגרמנית שאותה מדבר המחבר, תומר גרדי. למרות זאת, ואולי בזכות זאת, גרדי וספרו broken German נבחרו להשתתף ביוני האחרון באחת מתחרויות הספרוּת החשובות ביותר בעולם דובר הגרמנית — הפרס לספרוּת גרמנית על שם אינגבורג באכמן, תחרות המתקיימת מדי שנה בקלגנפורט שבאוסטריה. [מתוך: גדי גולדברג מראיין את תומר גרדי במגזין שפיץ הברלינאי-עברי]
השיר שלי בהשראת תומר גרדי, נכתב כמעט כולו בגרמנית, אך בעברית. זאת כחלק מהמציאות של ישראלים בברלין, אך גם חוזר לשאלת המצב של היות יהודי בעולם של שפות זרות, והפיכת השפה העברית לשפת מיעוט, שפה מינורית, שפת 'לשון קוידש' של תפילה אינטימית עם אלוהים.

רגע לפני שאתרגם את השיר, קחו לעצמכם זמן לחשוב איך הרגשתם לקרוא בעברית לא מובנת, בעברית זרה. ובכן, כך נראית מציאות יומיומית של ישראלים, יהודים ועברים מחוץ לישראל, מחוץ לשפה ההגמונית, בתוך הקשר דיאספורי. נכון, תומר גרדי כתב את הספר שלו בתוך ישראל וזה מראה שתודעה דיאספורית לא צריכה להיות מיקום פיזי, אלא הקשה לשפות המתנגנות בראש.

השיר שלי מתורגם כך:

גרמנית שבורה של משורר יהודי

אֲנִי כּוֹתֵב עִבְרִית
אֲנִי כּוֹתֵב עִבְרִית
וְאַתָּה שׁוֹאֵל, מַדּוּעַ אַתָּה כּוֹתֵב עִבְרִית בְּבֶּרְלִין
וואלה, אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֲנִי לֹא יָכֹל לִכְתֹּב אַנְגְּלִית טוֹבָה, אוֹ בָּרוּר, שאנ'לא יָכֹל לִכְתֹּב גֶּרְמָנִית טוֹבָה
וַאֲנִי גָּר אִתְּךָ
וּמָה אַתָּה חוֹשֵׁב, אֵיפֹה הַלֵּב שֶׁלְּךָ, בְּתוֹךְ הַמִּלִּים שֶׁלִּי,
בְּבַקָּשָׁה, תַּגִּיד לִי מָה אַתָּה מַרְגִּישׁ עַכְשָׁו,
אֲנִי הָאִישׁ הַמַּצְחִיק וְהַמּוּזָר, אֲנִי הַיְּהוּדוֹן, מְהַגֵּר מֵעִירָאק,
אֲנִי יְהוּדִי
וַאֲנִי עֲרָבִי
וּמַדּוּעַ אֵין הַרְבֵּה עִבְרִיִּים בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה שֶׁלָּךְ, וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה מְהַגְּרִים אֲחֵרִים,
אֲנִי יוֹדֵעַ
אֲנִי יוֹדֵעַ
וּבְכָל זֹאת, בְּכָל יוֹם, אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתְךָ, אֶת אוֹתָהּ הַשְּׁאֵלָה,
וְאַתָּה אוֹמֵר לִי, בְּבַקָּשָׁה, אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִרְקֹד, וּבוֹ בַּזְּמַן גַּם לִשְׁאֹל אֶת הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת,
וּבְכָל זֹאת קָשֶׁה לִי לִרְקֹד כְּשֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן שֶׁלִּי, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף וְלֹא אֻכַּל.

Mati