עובד אבוטבול ומאבק מחוסרי הדיור במבשרת ציון

(מאמר ישן שמתפרסם מחדש בכדי לרכז את כל החומרים שכתבתי בעבר באתרי)

קיבלתי משימה מתקוה לוי, עורכת המגזין הרדיקלי 'מצד שני' – לכתוב מאמר דעה בדבר המאבק המזרחי של מחוסרי הדיור במבשרת ציון. את עובד אבוטבול הכרתי כבר מסדרת הטלוויזיה 'רוח-קדים: כרוניקה מרוקאית', אותה ביים דויד בן שיטרית. בסידרה היה עובד אחד מהמרואיינים (בנוסף לד"ר סמי שלום שיטרית, אריה דרעי, פרופ' בן עמי וראובן אברג'יל) שתאר את הדיכוי המזרחי בישראל במדויק, דרך סיפור חייו האישי.

נסעתי לראיין את עובד אבוטבול, מנהיג המאבק ביישוב מבשרת ציון. הריאיון התחיל באנרגיות מתפרצות כשעובד סיפר לי איך ניהל את המאבק. בתחילה הוא לא היה מודע שבקבוצת הפעילים והפעילות יפרוץ המאבק על הדירות במבשרת ציון. אבל עם היווצרות המודעות לצדקת המאבק, השתנתו דרכו ודרך הקבוצה ללא חזור. עיקרון זה, של מאבק בלתי פוסק, סיפר עובד, הוא זה שליווה ומלווה אותו עד היום, בכל מאבקיו החברתיים/מזרחיים.

בשנים 1994-1995 החל המאבק שלו ושל שאר מחוסרי הדיור במבשרת ציון. מוקדם יותר היה האמן והפעיל החברתי מאיר ואזאנה זה שדאג לחבר את מחאת עובד אבוטבול ותושבי מבשרת ציון עם פעילים מזרחים שחיפשו פיתרון כולל לבעית הדיור הציבורי. פעילות זו הייתה השדה בו נבט, שנים מאוחר יותר, חוק הדיור הציבורי המפורסם של חברי "הקשת הדמוקרטית המזרחית".

המאבק במבשרת ציון, סיפר עובד, החל כשהמדינה החליטה לבטל פרוייקט ארצי של "בנה ביתך" והותירה את הדיירים המיועדים ללא יכולת כלכלית לקנות דירה. עובד סיפר שהם פנו לרשויות אך נתקלו באטימות. תחילת המאבק התאפיינה ביצירת קבוצה קיצונית בת ארבעים איש שייצגו ארבע מאות משפחות. הוא הקיף את עצמו במעגלי פעילים ופעילות, אך היה זה שהנהיג את הקבוצה. עובד ציין כי זהו עיקרון חשוב מאוד בפעילות מול ההגמוניה, שכן ללא יכולת קבלת החלטות מהירה עשוי היה המאבק כולו להתמוסס – לכן חשוב היה שהקבוצה נתנה בידיו את המנהיגות.

ב-1996 ערכו חברי הקבוצה במבשרת-ציון ישיבות עם כל מי שהסכים לשבת איתם: נציגי/ות המועצה המקומית, נציגי/ת רשויות המנהל, משרדי הממשלה השונים ושר התשתיות. הייאוש מהדיונים דחף אותם להחליט, אחרי פסח 1997, לפלוש למרכז הקליטה ולהעלות את המאבק שלב אחד קדימה. הם ידעו שמרכז הקליטה ריק בשל תוכניתם של בעלי הון מקומיים לבנות במקומו בנייני דירות שיאכלסו את בני המעמד הבינוני ומעלה. במשך שלושה חודשים ניסו לפנות אותם שלוש פעמים, אבל הם לא וויתרו. הידיעה על המאבק שלהם הגיעה לאוזניהן של משפחות נוספות ברחבי הארץ שפלשו גם הן לדירות ריקות, וכך גרמה הפעולה הקטנה במבשרת ציון לתגובת שרשרת.

להפתעתי, דחה עובד את ההצעות להפוך את המאבק לארצי והתרכז במלאכתו המקומית. ממאבקו הבנתי שהמאבק החברתי בישראל יתחיל רחוק מהמרכז, כשאנשים שאין להם מה להפסיד יחלו במאבק בלתי פוסק – שהרי ישראל של שנת 2004 ואילך היא מדינת פערים חברתיים-כלכליים-אתניים עצומים. עובד המשיך ותיאר איך הגיעו אליו ידיעות אודות פלישות לבתים ריקים בכל הארץ, ויכולתי לפתע להבין מדוע בפעם הרביעית שלחה המשטרה, כלי המשחית של הפוליטיקאים המפוחדים, את היס"מ, יחידות מיוחדות אחרות, מסוקים. במהלך ניסיונות הפינוי ניסו השלטונות להגיע עם המתבצרים להסדרים שונים, לפיהם הפרויקט יופשר במתכונת "בנה דירתך", עם אפשרות "בן ממשיך" והבטיחו שהפרויקט יהיה לזוגות הצעירים, שכמעט הסכימו, עד שגילו להם שההנחה על קניית הדירות תבוטל בספטמבר באותה השנה. לאחר הפינוי האלים החליטה השופטת אור שכמה מחברי הקבוצה יורחקו ולא יורשו ברדיוס הקטן מ -30 ק"מ מהיישוב עד לתום ההליכים. חברי הקבוצה, ועובד בראשם, ידעו שההליכים המישפטיים יכולים היו להימשך כשנה או יותר ועזבו את היישוב.

ג'יבריל רג'וב איתו נפגש עובד אבוטבול
ג'יבריל רג'וב איתו נפגש עובד אבוטבול

לשבור גבולות

מאבקו של עובד לא תם. למרות ההפסד המשפטי וממש כשההגמוניה חגגה את ניצחונה, הכה בעובד פרץ יצירתיות עיקשת והוא הגה רעיון חדש – הוא פרץ את גבולות הציונות המדומים, נס לעיר מקלט פלשתינאית, ואף שקל לחזור למרוקו, מולדתו. כך ביקשו חברי הקבוצה ממבשרת ציון מקלט מדיני מג'יבריל רג'וב, החזירו את תעודות הזהות הישראליות במעבר הגבול והלכו לפגוש את הנשיא ערפאת. עובד סיפר שהוא הזדהה מאוד עם הפלשתינאים, והוסיף כי "מה שיש היום לפלסטיני הממוצע, זה מה שהיה למזרחים לפני שנים. שהיום, ב-2004, המזרחים בישראל חזרו עשרים שנה אחורה בעקבות האינתיפאדה".

שיחתנו, שגלשה ליריחו, לקחה את עובד הרחק אל זיכרונות ילדותו, וזה עשה לי טוב. הרגשתי, סוף סוף, שאני מדבר עם מזרחי-ישראלי, עם אדם שאינו מפחד לבדוק כיצד ההיסטוריה האישית שלו נגעה בהיסטוריה הפלשתינאית. הוא סיפר לי שהוא זוכר עד עצם היום הזה את המעברות, את הדלות – הוא הבין איך הם, הפלשתינאים, חזרו עשרים שנה לאחור כי לא רצו להיות עבדים. הוא סיפר שהוא מכיר את הכפר "בידו", שתושבי מבשרת חיו איתם משנת 1967 בהרמוניה מסוימת. אפילו כשהתחילו גנבות הרכבים, אחרי האינתיפאדה האחרונה, הוא הבין את האחריות ישראלית לעניין, שהותירה את הפלשתינאים מחוסרי עבודה. הוא סיפר לנו כיצד, בילדותו, היה הולך לקנות ממתקים עם עשרה גרוש בכיס בבידו הפלשתינאית. איך הוא וחבורת ילדים היו קונים שקית מלאה בסוכריות. איך כל הדרך הוא היה חוזר ומביט בשקית העצומה הזו, שמח על שכניו הפלשתינאים.

עובד סיפר שהוא וחלק מחברי הקבוצה ביקשו גם להגר חזרה למרוקו. מלך מרוקו אמר להם שהם ילדיו, שהם יותר ממוזמנים לחזור למרוקו (גם היום יכול כל אזרח ישראלי שנולד במרוקו לקבל אזרחות מרוקאית), ואף שלח קונסול מיוחד לפגוש אותם. הקונסול הגיע ליריחו כדי לאסוף את פרטיהם, אבל אחד מהחברים לא היה ממוצא מרוקאי. עובד לא הסכים שרק חלק מחברי הקבוצה ייסעו. השמועות על מעבר הקבוצה ממבשרת ציון לרשות הפלשתינאית ולמרוקו גרם לסערה עצומה בישראל. מקסים לוי ז"ל והשר סויסה התערבו וניסו למצוא פתרונות. מקסים לוי ביטל את צו ההרחקה מהיישוב וחברי הקבוצה חזרו. עובד עדיין חושב שהם טעו שהם לא ניצלו את ההזדמנות המרוקנית

בדרכי חזרה מהפגישה עם עובד אבוטבול הבנתי שפגשתי במנהיג אמיתי. תהיתי ביני לבין עצמי היכן יפרוץ המאבק הבא. מתי יחברו העניים, היהודים והערבים, לחזית אחת במדינה אחת, פלשתינאית-ישראלית, באינתיפאדה מסוג חדש – אינתיפאדה חברתית.

התפרסם לראשונה ב -10.08.2004 בקדמה

עיריית ת"א מגרשת את האוכלוסיות המוחלשות מהדרום

גרפיטי מהפכה  By zeevveez  cc: flickr
גרפיטי מהפכה By zeevveez cc: flickr

עיריית ת"א מגרשת את האוכלוסיות המוחלשות מהדרום, על ידי מספר כלים כמו החלשת מערכת החינוך באיזור, זאת בכדי לזכות בנדלן. לא אין פה קונספירציה. יש פה תהליכי עומק שמחברים הון ושלטון מקומי. תל אביב במקרה הזה תהיה דוגמא לצורה שבה עולם העסקים הפך להיות חשוב יותר מהאזרחים במדינת ישראל.

יעל בן יפת, לשעבר חברת מועצת תל אביב מטעם "עיר לכולנו" ומנכ"לית הקשת הדמוקרטית המזרחית סימנה מספר כלים לגירוש אוכלוסיות:

  • חברת הדיור הציבורי "חלמיש" שמתמחה בגירוש תושבים משכונת כפר שלם בדרום העיר;
  • חברת הדיור הציבורי "עמידר" שמפנה גם היא אוכלוסיות מוחלשות מדירות הדיור הציבורי בדרומה של העיר.
  • המהלכים של עיריית תל אביב שונים מאלו של חברות הדיור הציבורי. העירייה עושה שימוש בועדת התכנון ובניה, במדיניות דיור בר השגה שמביא אוכלוסיות "מבוססות" למשל לתוך שכונת שפירא.
  • אנו מכירים את ההתנהלות של הבאת אוכלוסיות "חזקות" כמדיניות הדרה בערים אחרות. מדיניות שכזאת לא עושה באמת מחזקת את תושביה. במקום זאת היא מניחה את כל הטבות בידי האוכלוסיות החדשות (למשל סטודנטים) שנכנסות לערים המוחלשות. תושבי שכונת שפירא לא נותרו אדישים ואתמול הם יצאו נגד פרויקט "גני שפירא" שמיועד לאוכלוסיות מבוססות ולא לאלו הותיקות הנמצאות בשכונה. התושבים הסבירו שהם לא מוכנים שפרויקטים של דיור בר השגה יתוכננו דווקא בדרומה של העיר.
  • כלי נוסף הנמצא בידי העירייה הינו ביטול של הסעות הממומנות של העירייה מדרום לצפון. הם מותירים את התלמידים להישען על מערכת האוטובוסים ועל הוריהם (שהם עצמם שכפול של המערכת המוחלשת). כך בני הנוער מהדרום מאבדים את המוביליות חברתית ומוסללים למסלולי חינוך שונים. ובית הספר עירוני ה' בצפון העיר מפסיק לשמש כמרחב חינוכי של תלמידי הדרום.

התהליכים החלשה של דרום העיר לא רק נעצרים בדרום תל אביב אלא גם הפכו את יפו לאתר שבו אוכלוסיות עשירות רוכשים חלקים בעיר ודוחקות את המקומיים החוצה. היציאה החוצה של התושבים המקומיים הופכת את שריד העיר ההיסטורית של יפו לזכרון רחוק. מרכז העיר תל אביב הופך לאזור ששייך לבעלי הון ולא לתושבי המקום. המעמד הבינוני שנדחק לדרום, מוצא את עצמו כזה שדוחק את התושבים המקוריים של השכונות שנדחקים מחוץ לעיר.

לעירייה יש תפקיד להגן על האוכלוסיות המוחלשות ועל המרקם הקהילתי של שכונותיה המקיפות אותה. לעירייה יש כלים מגוונים של רגולציה של דיור, חיזוק התושבים המקומיים וזיהוי המרקם הקהילתי ושימורו דווקא באזורים הפריפריאליים שלה. אך כשהעירייה הולכת ומחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים התוצאה היא הרסנית למבנה ההיסטורי של העיר שמשתנה מקצה לקצה.

התהליכים העוברים על תל אביב הם סמליים לתהליכים שעוברים על מדינת ישראל. עדיין לא הושגה המטרה המרכזית של המחאה החברתית, ההבנה כי יש שני צדדים לתהליך של מלחמה בעוני וצמצום פערים. מצד אחד הפוליטיקה חייבת להבהיר לאוכלוסיות המבוססות שהן חייבות לוותר על חלק מיתרונות (הפריבלגיות) שברשותן. מצד שני את היתרונות הללו צריך להעביר לידי האוכלוסיות המוחלשות גם בפוליטיקה הארצית וגם בזו המקומית.

המחאה עוד תחזור והפעם לא נהיה נחמדים: ראיון עם יוסי יונה

פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת בן-גוריון, מראשי ועדת ספיבק-יונה שיעצה לראשי המחאה החברתית, מאמין שכעת התנאים בשלים לחזרת המחאה. לדבריו, אחד הפרמטרים המרכזיים לשיפור המצב החברתי-כלכלי בישראל הוא השקעה נרחבת בפריפריה בכלל ובדרום בפרט, אגב איחוד כוחות של ראשי הרשויות. הראיון איתו, שעלה לראשונה בכביש ארבעים, מגזין התרבות של הדרום, עולה כאן בגרסה המלאה שלו, כולל שיר חדש של יוסי יונה וכן שאלות שהופנו אליו על ידי גולשים.

 

פרופ' יוסי יונה, צילום: רוני כנעני

את יוסי יונה , פרופסור לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת בן גוריון, הכרתי כשהצטרפתי בתחילת שנות האלפיים לקשת הדמוקרטית המזרחית שהוא אחד ממקימיה. שמעתי אותו מדבר במשרדי הקשת ברחוב מאפו. הוא דיבר בפסקאות. ניגשתי אליו ואמרתי: "ב'ואנה בנאדם, אתה מדבר במאמרים". מאז מצאנו את עצמנו לא פעם עומדים על אותה במה. אני מקריא שירה והוא מרצה. לא אשכח איך חזרנו מירושלים באחת הפעמים ושמענו בדרך אום כולתום ופיירוז ובכל שיר יוסי הסביר לי בדיוק מה הן אומרות. עיניו נצצו וכך גם נשמתי, כי ידעתי שאני עומד ליד אדם שלא נכנע למערכת שניסתה למחוק חלק ממורשתו התרבותית.

בקיץ האחרון עלה פרופ' יונה לכותרות כשעמד בראש ועדת ספיבק-יונה, הוועדה שקמה מטעם מובילי המחאה החברתית כתגובת נגד להמלצות ועדת טרכטנברג. לכן, אך טבעי לפתוח את הריאיון אתו בשאלה המתבקשת לגבי עתיד המחאה החברתית.

"אני לא רוצה להתנבא לגבי העתיד, אבל התנאים בשלים יותר מבעבר. בעבר התנאים היו בשלים והמחאה לא פרצה, אבל הנה – המחאה פרצה. אנחנו, פעילים חברתיים שמקדמים את הנושאים האלה במשך שנים, ידענו שהתנאים בשלים ותהינו מדוע הציבור לא יוצא לרחובות. מה פשר הסיבולת והספיגה של הציבור? למה הוא לא מוחה נגד הגזירות של ממשלות ישראל? והנה הציבור יצא לרחובות והפתיע את כולנו. עכשיו, בנוגע לעתיד – לא זו בלבד שהתנאים והנסיבות בשלים, אלא שכעת, שנה לאחר פריצת המחאה, יש כעס אצור של ציבור רחב שיודע שהממשלה הונתה אותו. היא הקימה ועדה שכל תפקידה היה להוליך אותו שולל. הממשלה של נתניהו מגלה אטימות והיעדר אכפתיות לתביעות של המוחים".

כיצד זה בא לביטוי, ההתעלמות הזאת?

"הבשורה של ועדת טרכטנברג הייתה העלאת המיסוי הישיר על בעלי ההכנסות הגבוהות והורדה של המיסוי העקיף, שפוגע באופן קשה בנמוכות. ולא עברה חצי שנה ואנו רואים שהחלק השני של ההבטחה הוקפא. הממשלה קיבלה דו"ח מפורט מאוד שהסביר כיצד להילחם בריכוזיות. ואילו כיום אנו רואים יוזמות של הפרטה שמנוגדות לוועדת הריכוזיות. ראו למשל את היוזמות להפריט את רכבת ישראל והנמלים. כל הפעולות הללו נעשות מבלי להפנים את ההמלצות של ועדת הריכוזיות, שאומרות שיש לחשוב פעמיים לפני שמפריטים. שהרי אם אתה מפריט את הנכסים הציבוריים במציאות הקיימת הם יועברו שוב לאותן ידיים מעטות של אילי ההון ושועי הארץ. ובשל ההתעלמות מההמלצות אנו רואים את יוקר המחיה עולה ואין פתרונות משמעותיים למשבר הדיור".

המחאה טלטלה את המערכת הפוליטית. היא תביא לשינויים שעוד לא ראינו את סופם. מפלגת קדימה חטפה מכה קשה ומפלגת העבודה בראשות יחימוביץ' התחזקה והעמידה את את עצמה כאלטרנטיבה. האם העבודה באמת על מסלול חדש?

"מפלגת העבודה יכולה לעלות על מסלול חדש. העבודה בוודאי מקבלת רוח גבית מהמחאה. אמנם היא לא התייחסה במישרין למחאה. אבל יש הלימה רבה בין הרטוריקה של ראשי המפלגה לבין מה שקרה. מפלגת העבודה בעשורים האחרונים הייתה שותפה מלאה לאג'נדה הנאו-ליברלית, וכן הממשלה בראשותו של שמעון פרס ב-1985, או של בייגה שוחט כשר אוצר, והמשיך בוודאי במופע הברוטלי ביותר שקם למפלגת העבודה ברוח הניאו-ליברלית, ואני מתכוון לממשלת אהוד ברק. כרגע הרוח הסוציאל-דמוקרטית מאתגרת את מפלגת העבודה עצמה. אין זה מספיק שיו"ר המפלגה תחזיק בעמדות אלו. השאלה המעניינת היא כיצד יחימוביץ יכולה לערוך רביזיה תוך מפלגתית? איך ישתקפו עמדותיה בקרב בכירי המפלגה, שחלקם שותפים להשקפת העולם הניאו-ליברלית? אנחנו יודעים שיחימוביץ' מחויבת מאוד. אבל מפלגה זה לא אדם אחד. וגם לא קשה לשער שעדיין יש אנשים בעבודה שהם חלק מהמשטר הישן, שהם בשר מבשרו של הסדר הניאו ליברלי. החשש שלי מפני שחזור פתטי של הניסיון של אהוד ברק לעצב את מצעה של מפלגת העבודה ברוח של "הדרך השלישית", שאינה אלא ניאו-ליברליזם המנסה להסוות את עצמו, ולהגדיר עצמו "סוציאל-דמוקרטיה מעודכנת'".

קדימה והעבודה ורוב המפלגות לא התייחסו ברצינות למחאת האוהלים. האם אנו חסרים אופוזיציה שתתמוך בתהליכים שגועשים מלמטה?

"היה חשש במפלגות שיגידו ששלי יחימוביץ' ואחרים עושים שימוש ציני במחאה. במקרה של קדימה ובעיקר ציפי ליבני, היעדר תמיכה מצידה משקף כנות אידאולוגית, שכן היא נושאת בגאון את הדגל הנאו-ליברלי, לפחות זה הקורא להפרטה של כל דבר שזז. ליבני הייתה יו"ר של החברות הממשלתיות והמנדט שלה היה להפריט אותן. כך שאפשר להגיד ל"זכותה" של ליבני שהיא נהגה ביושרה כאשר היא לא תמכה במחאה, משום שהיא אינה תומכת בה באופן עקרוני. עם זאת, אחלוק איתך סוד: היה ניסיון מצדה לפגוש אותנו בחשאי ואנחנו סירבנו, אביה ספיבק ואנוכי, כי קיבלנו מנדט שהגדרנו כ"משרת אמון" של פעילי המחאה – פעלנו בשירותם ובצל האמון שהם נתנו בנו. והעמדה שלנו הייתה, כמו שלהם, שלא נפגשים עם פוליטיקאים. ולכן כשהיו ניסיונות של פוליטיקאים בכירים לפגוש אותנו סירבנו באופן חד-משמעי. גם כאשר נערכה פגישה בינינו לבין ברק אחרי כמה חודשים, זה היה מפגש ציבורי. וגם אז ברק ביקש לפגוש את אביה ספיבק ואותי ביחידות . סירבנו. אמרנו נבוא רק עם נציגי המוחים".

איך מייצרים פוליטית את השינוי המבני שדיברתם עליו, כגון ביטול חוק ההסדרים, פתיחת התקציב הדו-שנתי והגדלת חלקה של הממשלה בהוצאה כחלק התוצר? כיצד מגדילים את ההוצאה הציבורית לשירותים חברתיים ומרחיבים את מקורות המימון על ידי מדיניות מס שעולה בקנה אחד עם מדיניות הרווחה?

"כאן צריך שיתוף פעולה בין המוחים, הציבור הרחב, התקשורת והפוליטיקה המפלגתית. למחאה היו שני מומנטים: האחד של אקטיביזם והשני של דמוקרטיה מתדיינת. אקטיביזם היא פעולה שאומרת אני באה ומוחה נגד הסדר הקיים בפעולות כגון הפגנות, סקווטינג, שיבוש, חסימת כבישים מתוך רצון למתוח את הגבולות של הסדר הציבורי עד הקצה. הצד האחר היה דמוקרטיה מתדיינת – אתה יושב ומקיים מעגלי שיח, מתדיין ומגבש, בינך לבין עצמך או מול השלטון –הסכמה על נושאים עקרוניים. כלומר הציבור והשלטון משתפים פעולה בניסוח המדיניות המועדפת עליהם בתחומי פעולה שונים. לו היה החלק השני – דמוקרטיה מתדיינת אמתית – היא הייתה צריכה להשתקף בוועדת טרטכנברג מול ציבור המוחים. אבל הדיון לא התנהל בכנות. והמוחים יודעים שהדיון שקיימה ועדת טרטכגנרג לא היה כן. אם קבעת את המנדט והיעדים הסופיים של "הדמוקטריה המתדיינת ", אתה מגביל את הדיון ואת תוצאותיו. לכן ציבור המוחים הבין בשלבים הראשונים שאין פה דמוקרטיה מתדיינת ואין רצון אמתי לתת ביטוי לאינטרס הציבורי הרחב. ולכן נוצר משבר אמון בין ציבור המוחים לוועדת טרכטנברג. על רקע זה התחזק החיבור בין צוות המומחים לבין ציבור המוחים. ביקשנו לנסח את תביעות המחאה ולהביאה בפני הציבור הרחב ופני נציגי השלטון. אמרנו: אלה הן תביעות הציבור. על תביעות אלו יש לקיים דיון; לא על המלצות שנעשו לפי בקשתה של הממשלה. למעשה קיימנו דמוקרטיה מתדיינת שסיפקה את המבע הפרוגרמתי של פעולה האקטיביסטית של המוחים .

איך המחאה תועיל לדרום?

"אני לא יודע כיצד לתת מענה מדויק לשאלה הזו, אבל אני אנסה לתת לה מענה כולל. אמנם המחאה התחילה כקובלנה של מעמד הביניים, תושבי המרכז – אלו שראו את עצמם מרומים בשיטה הקיימת. הם מתארים את עצמם כחרוצים, משלמי מסים, משרתים במילואים – אך עדיין אין ביכולתם לגמור את החודש או לממן רכישת דירה. כך זה התחיל. אך אט-אט, המחאה הרחיבה את היריעה הערכית שלה והחלה לדבר על מדינת רווחה וצדק חברתי. שינוי זה היה במידה מסוימת בסיועינו. כאשר באנו לכתוב את דוחות המומחים, לדוגמה, דאגנו שבכל אחד מהדוחות שעוסק בהקצאה של משאבים לשיקומו של המגזר הציבורי תינתן עדיפות לפריפריה החברתית של ישראל. הספר כולל העדפה מתקנת לפריפריה באשר היא – אם היא פריפריה חברתית או גאוגרפית, אם היא כוללת יהודים או ערבים".

יש שוני במאבקים החברתיים בדרום לבין אלו שנעשים בצפון או באזורים אחרים?

"המחאה באזורי הפריפריה החברתית היא בדרך כלל מחאה של אזרחים השייכים לשכבות המוחלשות יותר של החברה הישראלית. אזרחים שהמצוקה שלהם גדולה יותר. אך הנה פרדוקס: ככל שמצבם הכלכלי של המוחים רע יותר, כך מאבקם זוכה ללגיטימציה ציבורית פחותה יותר. קל להפיל עליהם סטיגמות עבשות של עצלות, חוסר יוזמה, נרפות או אי-התאמה תרבותית לחברה טכנולוגית מתקדמת ועוד דעות קדומות שחלקן מפלרטט עם יסודות גזעניים.

מה הבעיות העיקריות שמחזיקות את הפריפריה במצב הנחשל שלה?

"היעדרו של חינוך איכותי המעניק יתרון יחסי בשוק העבודה, תשתיות תעסוקה ותרבות ושוק עבודה שעולה בקנה אחד עם מדינת מפותחת, מדינה שיכולה לנצל את יתרונה היחסי בעולם הגלובלי". .

למה קשה למשוך אוכלוסייה חזקה לדרום, או לחזק את האוכלוסייה הדרומית?

"אחת ההמלצות המרכזיות בדוח המומחים שעוסק בתחבורה ובתכנון דנה בעניין זה. אחת הביקורות המרכזיות נגד התכנון המרחבי בישראל היא שהוא משליך את יהבו על אמצעים לפילוס הדרכים של הפריפריה אל למרכז. ואנחנו סבורים שזאת טעות, כי פתרון כזה מנציח את המעמד הפריפריאלי של האזורים המרוחקים. במקום זאת אנו ממליצים ליצור בנגב ובגליל מרכזים אורבניים אוטרקיים, המאופיינים במרכזי תעסוקה ובהכשרה מקצועית, ומרכזי תרבות שאינם נסמכים על המרכז לשם קיומם.

האם העלייה של ראשי עיר דרומיים מקומיים כמו ביטון ודנילביץ ומאיר כהן מבשרת את תחילתו של שינוי?

"מדובר בהחלט באנשים משכמם ומעלה, רהוטים ומעשיים – והאינטרס של הערים שלהם עומד מול עיניהם והם יודעים בדיוק מה נדרש כדי לקדמן. השלב הבא היא פעילות משותפת שלהם כדי ליצור מוקד כוח ולהשפיע על מוקדי קבלת החלטות במשרדי הממשלה ובגופים או מוסדות ציבוריים אחרים האחראים על התכנון הלאומי ועל הקצאת המשאבים לשם כך.

הקשת הדמוקרטית מזרחית היתה הראשונה להעלות את נושא חלוקת הקרקעות הלא צודקת בארץ והתוצאה הנלווית לכך: שמועצות אזוריות מקבלות המון ארנונה ממפעלים ומחנות צה"ל, שמתחלקות על מעט תושבים בקיבוצים ובמושבים, ואילו עיירות הפיתוח נשארות עם הכנסות מועטות, למרות האוכלוסייה הגדולה. למה הנושא הזה לא נפתר, אף שהליכוד בשלטון ושיש לו אינטרס לחזק את עיירות הפיתוח?

"היית שותף לפעולות שלנו בתחום הזה. אתה יודע שקיים לובי חקלאי של ההתיישבות העובדת ושל המושבים שחוצה גבולות מפלגתיים ולמולו קיים רפיון משווע של ראשי עיירות הפיתוח. אנו רואים את תחילתו של שינוי בעניין. בעוד עיירות הפיתוח מתחילות להבין את ערכו של מאבק משותף, קיימת מודעת בקרב ההתיישבות העובדת שיש צורך בצעדים לשינוי המצב. אפשר לומר שהיום קיימים תנאים לפשרה היסטורית בנושא הזה שבמסגרתה יוכלו תושבי הקיבוצים והמושבים להבטיח את עתידם הכלכלי ועיירות הפיתוח יוכלו להגדיל במידה ניכרת את עתודות האדמה שברשותן ואת המיזמים המניבים הכנסה הנמצאים על הקרקעות החקלאיות".

למה משרד הפנים של ש"ס לא מקדם את זה ?

"משרדי ממשלה רגישים ללחץ לוביסטי וסקטוריאלי. הם לא נמצאים שם לקדם עניין ציבורי. למי שיש יותר כוח פוליטי יכול להניע אותם לפעול לטובתו. המסקנה היא להתאחד".

דיברת על העדפה מתקנת לפריפריה. יש בה ישובים עשירים ועניים. במה תעזור גם למועצה אזורית תמר וגם לדימונה?

הערה הזאת מחייבת להבין שהמושג פריפריה הוא למעשה מושג מאוד חמקמק. וזאת משום שמצד אחד אנחנו יודעים שפריפריה אינה רק גאוגרפית; היא קיימת במרכז. עם זאת, בפריפריה הגאוגרפית קיימים גם יישובים המאופיינים כיישובי מרכז מבחינה חברתית וכלכלית. כך לדוגמה עומר; כך לדוגמה כפר ורדים; וכך לדוגמה המועצה האזורית תמר. ולכן בבואנו להקצות משאבים באופן המעדיף את הפריפריה,עלינו לשים לב לחמקמקות של המושג "פריפריה".

שאלת הבדואים מטרידה מאוד את תושבי הדרום. מצד אחד, יש לחץ גדול מהציבור היהודי להתמודד עם תופעות של פשיעה ותפיסת קרקעות אצל הבדואים. מצד שני, הבדואים מרגישים שכופים עליהם תכניות מדינה ומסרבים להכיר בהם כאזרחים שווי זכויות. חוות בודדים שקמו באופן לא חוקי מולבנות ואילו היישובים הלא מוכרים עומדים כך מקום המדינה. כיצד אתה רואה את הנושא?

"במציאות שבה אין תשתיות חברתיות, חינוכיות תעסוקתיות ברמה נאותה לציבור הבדואי, אין להתפלא שמתקיימת פעילות פלילית שפוגעת גם ביישובים היהודים. אני אומר את זה בכובע של סוציולוג; אני מבין את הרקע שעליו צומחות פעילות זו אך בוודאי שאיני מצדיק אותה. היהודים אינם מזהים את ההקשר הרחב שהחברה הבדואית פועלת בו ומפתחים עוינות וטינה עמוקה כלפיה. לכן צריך להיות אינטרס יהודי בשיפור תנאיהם של הבדואים. שיפור זה יקדם גם האינטרס היהודי באזור".

כיצד בכלל הפכת לפעיל חברתי, הרי למדת בחו"ל ? 

 

צילום: רוני כנעני

"בשנת 76' סיימתי את תואר ראשון בפילוסופיה, היסטוריה כללית ותולדות האמנות באוניברסיטת חיפה. ב-79' התחלתי את לימודי התואר השני והדוקטורט – תוכנית משולבת – מסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה. הלימודים נמשכו עד שנת 87'. שמונה שנים חייתי בארצות הברית בלימודים".

איזה חוויות עיצבו את תפיסת עולמך?

"שתי חוויות עיצבו את תפיסת עולמי. האחת היא מערכת החינוך ועיוותיה. אלו השתקפו במקרה שלי בבית הספר המקצועי, שהגעתי אליו על בסיס שיקולים מופרכים ותמוהים. ההפניה הזאת בעצם הותירה בי מצד אחד תחושה עמוקה של קנאה בבעלי מקצוע, בבעלי מיומנויות טכניות. אני נעדר מיומנויות אלו באופן די מביך. מצד שני, חוויה זו הותירה בי תחושה ברורה שנעשה אתי אי-צדק, וזאת עקב אי-ההתאמה הבולטת שלי למקום. הייתי איש המקצוע הגרוע ביותר שבית הספר המקצועי בו למדתי הוציא משעריו. אין פלא שנכשלתי במבחני המקצוע של משרד החינוך/עבודה. סיימתי את בית הספר המקצועי ללא תעודת מקצוע. אני לא מבין כיצד המורים לא ראו שאני כישלון מהדהד, שאיני מתאים למסגרת המקצועית. אני חושב שאלו הם מקורות המחויבות שלי לצדק חברתי ולעיקרון של שוויון הזדמנויות, בחברה בכלל ובחינוך בפרט. מכל מקום, הכישלון בבית הספר המקצועי "אילץ" אותי לחפש את מקומי במסגרות חינוך עיוניות.

והשנייה?

"מלחמת יום הכיפורים. היא עיצבה את דעותיי הפוליטיות-מדיניות. לפני המלחמה הודרכתי על ידי תפיסות די מצ'ואסטיות שנגועות בנימות של שובינזם לאומי. התפכחתי אחרי מלחמת יום הכיפורים. שירתתי כטנקיסט בקרבות התעלה. הטנקים שלחמתי בהם נפגעו כמה פעמים מירי מצרי. איבדתי חברים. לאחר המלחמה סבלתי תקופה מסוימת מקלאוסטרופוביה. זכורה לי אפיזודה מביכה בהקשר הזה. כמה חודשים לאחר שסיימתי את השירות הצבאי נסעתי באוטובוס מחיפה לקרית אתא, שם גדלתי. בשעה שנסע, נחבט האוטובוס קלות ממשאית שנסעה אחריו. ישבתי במושב האחורי. אני זוכר את עצמי מזנק ורץ-רץ לכיוון הנהג. כך עשיתי כאשר נפגע הטנק שלחמתי בו. הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות הוא לצאת מהצריח לפני שהטנק יתחיל לבעור. למעשה, עד היום אני פוחד ממקומות סגורים – מעליות אטומות ומרתפים ללא חלונות. כשאני נכנס לשירותים בקומות מרתף, אני מתקשה להיפטר מהנוהג לוודא שאי אפשר לנעול את הדלת מבחוץ.
עם סיום המלחמה התוודעתי לאבסורד העמוק הטמון בה. עד לסיומה הכמיהה הייתה להביס ולהרוג את "האויב המצרי" האבסטרקטי, וממש יום למחרת, לאחר הפסקת האש, אתה נפגש עם חיילים מצריים, אתה מתוודע אליהם כאנשים רגילים. למען האמת הייתה לי חוויה די מצמררת לפני כן, במהלך המלחמה. אחד התפקידים של גדוד הטנקים ששירתי בו היה לסייע לכוחות צנחנים בטיהור מבצרים מבוצרים. אנחנו נתנו להם סיוע ירי. אני זוכר שתפסנו כמה שבויים. ביקשתי מאחד החיילים המצריים שיקריא קריקטורות שהיו במבצרים ושלגלגו על מנהיגי ישראל. אז לא ידעתי לקרוא ערבית. וביקשתי מהחיל המצרי השבוי, מתוך סקרנות ילדותית גרידא, לתרגם את הכתוב. האיש היה כל כך מבוהל והתחיל לבכות. הוא שלף ארנק עם תמונה של אשתו ובתו הקטנה והחל מתחנן על חייו, וזאת מתוך אמונה שאני הולך לפגוע בו, להרוג אותו. הדבר הזה טילטל אותי. הוא היה בן 35 בערך. מבחינתי הוא היה איש מבוגר, איש מבוגר שרועד מפחד ובוכה כילד. זו הייתה חוויה מטלטלת. הוא חשב שאני איזה חוקר צבאי, איש מודיעין שעורך לו חקירה".

מה מקומנו במזרח התיכון?

"לדעתי הסיכוי היחיד להמשך של קיומינו כאן במזרח התיכון כמדינה המבקשת לקיים את תרבותה היהודית/העברית ולפתח אותה היא באמצעות פילוס דרכים וקשרים למרחב שבו היא חיה ופועלת. ההימור של ישראל על זיקה אקסלוסיבית עם האינטרסים של המערב ועם ייצוגיו התרבותיים הוא סיכון אסטרטגי. הימור זה משמעו גירוש עצמי סימבולי מממזרח התיכון. שוב, זהו איום אסטרגי על קיומה של ישראל– יותר מהאיום האיראני".

אתה עברת לפרוזה ותרגום שירים מערבית בדיוק אחרי שכתבת על רב-תרבותיות, מזרחיות, גזע ופוסט-קולוניאליזם. איך זה קרה?

"חברינו המשותף הפילוסוף ד"ר מאיר בוזגלו התריס נגד העוסקים ברב-תרבותיות על כך שהם מנהלים דיון מטא-תיאורטי בנושא. כלומר הם מדברים על רב-תרבותיות, הוא אומר, אבל לא ממשים אותה בפועל. האשמה זאת לא הייתה לחלוטין מבוססת, כי תמיד שקדתי ליצור עבור עצמי תלכיד תרבותי שיונק בו בזמן ממקורות תרבותיים שונים: חילוניות מול מסורת, מערביות מול מזרחיות. בכל אופן, בשלב מסוים רציתי, בצניעות, גם לעשות מעשה, אקט תרבותי שאינו מטא-תיאורטי. אמנם גם כתיבה פילוסופית וסוציולוגית היא אקט תרבותי כשלעצמו, אך עדיין רציתי לבצע אקט תרבותי, הלכה למעשה, אקט הנוגע באמנויות השונות, כמו תרגום של שירה ערבית לעברית, שיתוף פעולה עם יוצרים כמו דודו טסה, יאיר דלאל, בכתיבה לקטלוגים שעוסקים באמנות, וגם בניסיון ראשוני לכתוב סיפורת שבמקרה הספציפי הזה מעניקה לי את האפשרות לקיים דיאלוג עם תכנים תרבותיים המשקפים את המגוון הרחב של מקורות ההשראה של הזהות התרבותית המורכבת ורבת הפנים שלנו".

האם יש איזה רגע של התבחנות מהשדה האקדמי ומעבר לשדה אחר, שיש בו חופש יותר גדול להיות יצירתי וכד?

"בהחלט. אתה יודע שיש, משום שגם אתה נע ונד בין הטריטוריות השונות, בין מחוזות העשייה השונים, בין כתיבה אקדמית לבין פרוזה ושירה, בין כתיבה אקדמית לבין כתיבה פובליציסטית. המעבר מכתיבה אקדמית ליצירה הוא מעבר שטומן בחובו חוויה של חופש. חוויה המאפשרת מבע אישי יותר, אינטימי יותר, יצירתי יותר. ועם זאת יש צד שני למטבע. לעיתים המעבר רציף, לעיתים התחומים מתערבבים, מתמזגים. אנחנו רואים לדוגמא תחומים באקדמיה שמעודדים את החוקרים למצב את עצמם מבחינת הביוגרפיה האישית שלהם. יצא לי לקרוא מחקרים אקדמיים מסוג זה, בעיקר בשדה האנתרופולוגי, שהרשימו אותי מאוד, שבהם הכותבות – כן, אלו בעיקר נשים – אינן מדווחות בריחוק על מושאי המחקר שלהן, אלא מדווחות מתוך מעורבות אישית ורגשית במושאי מחקרן, מעורבות שנותנת מקום לרקע האישי שלהן, לעמדות שלהן, לתחושות שלהן ביחס לנושא המחקר שלהן. במחקרים מסוג זה יש יסוד פרוזאי מובהק. מבחינתי כתיבת פרוזה היה פשוט לקחת את המהלך הזה צעד אחד קדימה, אבל צעד משמעותי".

בשנים האחרונות אתה מתרגם שירה ערבית לעברית. איך זה התחיל? מה אתה עושה עכשיו? האם נראה קובץ בקרוב?

בדרך כלל אנשים מדברים על מורשת בית אבא. אני מדבר על מורשת בית אימא. אימי חובקת ואוצרת בזיכרונה מלאי בלתי נדלה של שירה עממית עיראקית. ואנחנו, ילדיה, גדלנו, אם נרצה או לא, על ברכיה של השירה הזאת, אולי על צליליה. לימים, כאשר הקשבתי לשירים הללו, שבזמנו לא הקשבתי ולא הבנתי את מילותיהם, עלה בי הצורך להתעמק בהם כחלק מהמפנה הרב-תרבותי שעברתי, חלק מהמפנה שביקש להעשיר את המנעד התרבותי שלי. בשנים האחרונות עלה בי הצורך לעשות חסד עם השירים הללו ולתרגמם לעברית – עם מלוא הכבוד. כלומר, קראתי תרגומים לשירים הללו, שהיו לדעתי די ירודים, וחשבתי, בענווה, שאפשר לעשות עבודה טובה יותר. האם יהיה לזה המשך? תלוי אם המחאה תתחדש, קיימת אפשרות שהיא תחטוף ותסחף אותי שוב לתוכה ואז לא יהיה לי פנאי לפרויקט הזה והוא בטח יידחה, למרות שחלקו הגדול מוכן".

***
ביקשתי מחבריי וחברותיי כמה שאלות
הסופר דודו בוסי שואל: לאיזה הישגים הביאה המחאה? האם אתה חושב שהיא תתעורר גם הקיץ? ואם כן, גם השנה היא תהיה חגיגית, או שצריך לדעתו להקשיח אותה?

אי אפשר לצפות מה יהיו מופעיהם של גלי המחאה המתחדשים, וזאת אם הם אכן יתחדשו. אני חש, עם זאת, שקיים כעס עצור ותסכול רב בקרב הציבור, וזאת משום שעד כה הממשלה לא נענתה לתביעותיהם של המוחים, אלא להפך, היא מאמצת ביתר שאת מדיניות שהוציאה מאות אלפים אל הרחובות במחאה. התנהלות זו של ממשלת ישראל יכולה להביא בקלות להתלקחות.

‎אמן ה"ספוקן וורד" רותם מלנקי שואל:‏ הרבה אנשים שמתנגדים למחאה אומרים שיונה וספיבק נחשבים עופות מוזרים בתחומם ולכן אין לשמוע בעצתם. היש הוכחה ניצחת לכך שזו עלילת שווא?

תפקידו של האינטלקטואל הוא להצביע על האופק הערכי שיש לשאוף אליו. עם זאת, אנחנו ביקשנו לגבות אופק זה ואולי גם לתחום אותו בפרוגרמות העומדות במבחן ההיתכנות. דווקא סייג זה שקיבלנו על עצמנו, להיות פרקטיים, הוא זה שמעורר ביקורת מנקודת מבטם של אינטלקטואלים פריבילגיים, כלומר אינטלקטואלים שאינם מעורבים ישירות במחאה. הם תובעים למתוח את האופק האידאי והערכי של המחאה; הם מבקשים שהמחאה תתפרס ותכלול את כלל הנושאים העומדים על הפרק של החברה הישראלית ותעניק להם את הביטוי הצודק ביותר. אני בהחלט חושב שזו עמדה ראויה, אך עדיין צריך לפלס דרך בין המצוי לראוי, ולא לשכוח לעולם את הראוי ולנסות תמיד להתקרב אליו עוד ועוד. תפקידם של אינטלקטואלים לא מעורבים ישירות חשוב – התפקיד שלהם הוא להגדיר את הראוי לבקר בשמו את הפוליטיקה המעשית.

החוקרת איריס זריני מספרת שהיא שמעה אותך מקריא משיריך בהשקת הספר של החוקרת ד"ר קציעה עלון "אפשרות שלישית לשירה" שדן בשירה המזרחית. היא שואלת: כמה זמן אתה כותב שירה? ומדוע רק לאחרונה פרסמת משיריך?

אני כותב לסירוגין מעל לעשור. חלק מהשירים עוסקים בשאלות של המקום שלי מול המשפחה, למול הזהות הקולקטיבית שלי ואותם קל לי יותר להוציא החוצה. הם אישיים אך עדיין לא אינטימיים. סוג אחר של שירה הוא אינטימי יותר ועוסק בנושאים שבינו לבינה, ונכתבו בדרך כלל ברגעים של משבר– בעת שאנו מלחכים עפר. עד כה לא העזתי לפרסמם. אך הראיון הזה הוא הזדמנות לעשות צעד… הנה:

רַחֲשִׁים | יוסי יונה

וַאֲנִי חָשַׁבְתִי לְתֻמִּי,
שֶאַת חוֹשֶׁשֶׁת לִפְצּוֹת אֶת פִּיךְ,
נֶאֱחֶזֶת פֹּה וְשַׁם,
בְּמוֹצָא פִּי,
מְעֲרְטֶלֶת צְפוֹנוֹת נַפְשֵׁך,
בִּמְשׂוֹרַה,
חוֹרֶגֶת מִשְׁתִיקַתֵך קִמְעָה,
נִזְהֶרֶת…
וְאָז בָּאוּ הָמִילִים,
שֶנִקְלֵעוּ בְּחַרוּזִים,
שֶׁל אֲחֵרִים,
נוֹשְׂאוֹת מִנְחַה,
מִי יִדַע מִמִי וּלְמִי.
והן מִתְדַפְּקוֹת חֶרֶשׁ
עַל דַּלְתִּי,
אֲפוּפוֹת חֲשָׁשׁוֹת וּסְיָגִים.
וְהַמִּילִים רוֹחְשׁוֹת רַחֲשִׁים,
שֶׁמִקִרְבֵּך אֵלַי נִישַׂאִים,
וּכְאַבְנֵי אֵשׁ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה מִתְחַכְּכוֹת,
וְנִיצוֹצוֹת בְּדִמְיוֹנִי מְתִיזוֹת.

 

איריס זריני שואלת: איך זה שאתה מלמד באוניברסיטת בן-גוריון אבל בכל שנותיה במוסד היא לא ראתה אותך נוכח בפעילות חברתית כלשהי בבאר שבע?

מעולם לא סירבתי להשתתף בפעילות חברתית הנערכת בקמפוס או מחוצה לו. את השאלה הזאת יש להפנות בעיקר למארגנים ולא אליי. עם זאת, לאחרונה נעניתי להזמנות רבות ובהזדמנות זאת את מוזמנת לאתגר אותי.

האם אתה גר בת"א ועושה את הנסיעות?

כן, ברכבי וברכבת ישראל לחלופין.

רעי חגי שואל: איך נוצר הקשר שלך עם דודו טסה כשסייעת לתרגום השיר של דאוד וסאלח אלכוויתי?

טסה פשוט יצר קשר. אני לא יודע מי השיא לו עצה ליצור עמי קשר אך הוא יצר קשר וביקש את עזרתי בתרגום השיר. נעניתי בחדווה.

דינה דיין שואלת: מה אתה חושב לגבי חלוקה צודקת יותר של קרקעות בנגב?

החלוקה המחודשת של הקרקעות, שבעיקר מגדילה את עתודות הקרקע בידיהן של עיירות הפיתוח, היא צעד מחויב של צדק חלוקתי. היא תאפשר לישובים הללו להתפתח הן מבחינה אורבנית והן מבחינת תעשייתית ,וכך תהפוך אותם לעצמאיים יותר מבחינה כלכלית. המצב הקיים בהחלט מעוות ויש לתקנו. על כך כתבתי רבות.

 

התפרסם לראשונה בכביש ארבעים, מגזין התרבות של הדרום

מרגול וישראל היפה | יעל בן יפת, יפעת ביטון ומתי שמואלוף

מרגלית צנעני מתוך הקליפ של "עץ ירוק מפלסטיק" בכיכובו של עמוס לביא ז"ל
מרגלית צנעני מתוך הקליפ של "עץ ירוק מפלסטיק" בכיכובו של עמוס לביא ז"ל

הרשימה של אייל מגד "מגה מודל לחיקוי" שפורסמה בדעות העיתון היומי "מעריב" ובאתר "NRG" (18.8.2011) שוברת שיא בגזענות האנטי מזרחית. המשך קריאת הפוסט "מרגול וישראל היפה | יעל בן יפת, יפעת ביטון ומתי שמואלוף"

כוח, קרקע ועוול חברתי

כבר לפני כשש שנים במשך עבודתי בקשת הדמוקרטית המזרחית למדתי על עסקת אדמות המלח. אך כנראה לוקח כמה שנים עד שהעיתונות מוצאת את האקדח המעשן והציבור מודע לעסקאות האפלות הנעשות מאחורי דלתות סגורות.

המשך קריאת הפוסט "כוח, קרקע ועוול חברתי"

פעולה נגד הפתיחה של רשת "הוטרס" | צו גירוש לחולדאי |

בימים האחרונים התבשרנו שרשת "הוטרס", הרשת שמעסיקה "מלצריות לוהטות בביגוד מינימלי" פותחת סניף ישראלי בעיר נתניה. הפתיחה "החגיגית" לוותה באינספור אייטמים אוהדים, בהן נשים "מאושרות" נתבשרו שגם הן יכולות לזכות בתואר "נערת הוטרס הבאה".
החגיגה התקשורתית ומכבסת המילים שמלווה את העניין מכסה על העובדה המקוממת שלמעשה מדובר בעוד החפצה בוטה של גוף האישה – הפעם כבובה משרתת – לשם סיפוק מאווים גבריים-קפיטליסטיים. המשך קריאת הפוסט "פעולה נגד הפתיחה של רשת "הוטרס" | צו גירוש לחולדאי |"

הרפובליקה המזרחית, התייר ומדריך הטיולים: המזרחית: סיפורה של הקשת הדמוקרטית המזרחית והמאבק החברתי בישראל 1995-2005 מאת משה קריף

בשנת 2005 יצא לאור הספר "המזרחית: סיפורה של הקשת הדמוקרטית המזרחית והמאבק החברתי בישראל 1995-2005" בהוצאת גלובס הספריה. המחבר, משה קריף, מרצה לשיווק פוליטי באוניברסיטת בר-אילן, היה אחד ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית ופובליציסט פורה. כבר בפתיחת הספר הכריז המחבר כי הספר "ינוע בין מספר קטבים: הראשון הוא הקוטב התיעודי-כרונולוגי של סדר האירועים, מועדם ותכנים. הקוטב השני הוא הסיפור האישי של הכותב, והקוטב השלישי הינו הקוטב האידיאולוגי, שמאפיין את פעילותי הציבורית" (ע' IX). למרות כוונתו המוצהרת של הספר כי הוא בנוי על שלושה קטבים, ניתן להעמיד את הקוטב הכרונולוגי מתחת לשני הקטבים האחרים. בצורה כזאת נוכל לראות כי הספר מיקם שני נרטיבים מקבילים ומשיקים. מצד אחד הופיע לנגד עינינו הנרטיב האוטוביוגרפי של המחבר אשר הכיל את הדינמיקות האישיות שהתרחשו בין חבריה וחברותיה בתקופה הנתונה: "אספר את סיפורם של האנשים שניהלו את המאבקים הללו. ככל כל סיפור, הקשור בבני אדם, גם בסיפור שלנו יש תחושות ורגשות" (שם). מצד שני הספר תיאר את ההיסטוריה החברתית של אותה התקופה: "מפני שלא תמה המלאכה החברתית, ותמונת המצב הולכת וקודרת, יפרוש הספר את מישורי הפעולה החברתיים הבאים, כפי שאלו נראים למחבר" (שם).

לספר היו שתי חלקים עיקריים: חלק א' –עסק בהקמת תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית ופירט את המוטיביציות העיקריות של מייסדיו. שני המהלכים העיקריים בחלק זה היו הצלחות הקשת מהבחינה החוקתית – קידום חוק דיור ציבורי ובג"ץ הקרקעות. בנוסף תיאר הקמת המועצה לביטחון חברתי ואת חזונו האישי לגבי החברה בישראל בפרט והאזור הגיאו-פוליטי המזרח-תיכוני בכלל.

חלק ב' עסק במאמרי הדעה שפירסם במשך השנים בצד פעילותו החברתית וכחלק ממנה. בנוסף הובאו פרטי הצעת החוק, העתירה, מסמכי התנועה והמודלים המקצועיים שהינחו אותה.

      למרות שני החלקים המובחנים, פרקי המשנה והתכוונות המחבר לגבי תוכנו, הספר לא נפל לתוך קטגוריות ז'אנריסטיות ספרותיות מובהקות. בתוך כך הספר הכיל בריקולאז' של צורות ספרותיות: הז'אנר האוטוביוגרפי; הז'אנר ההיסטורי; הז'אנר העיתונאי; הז'אנר העיוני ועוד.  ניתן לפרש את שעטנז סגנונות הכתיבה בספר על פי ביקורת מודרניסטית ופוסט-מודרניסטית:

*      הביקורת המודרניסטית – תטען כי ספר זה לא עבר עריכה מוקפדת ונעדר עמוד שידרה שיארגן את הטקסט סביבו. נוסף לכך, בספר אין התחלה, אמצע וסוף. המודרניזם, כחלק מתהליכי האינדיוודיאליזציה של הדמוקרטיה הליברלית, היה דורש מהספר להיות ביוגרפיה/אוטוביוגרפיה ברורה של יחיד. בתוך כך זיקוק התהליך שעבר המחבר יכול היה לאפשר לנו (הקוראים) הזדהות והכרה.

*      הביקורת הפוסטמודרנית – תחגוג את שבירת הז'אנרים המודרניסטים. זאת גם תטען שאין "אמת" ז'אנריסטית לכתיבת ספר שכזה. בנוסף הביקורת הפוסטמודרנית יכולה הייתה לטעון כי דווקא דיון על מזרחיות צריך להיות  משוחרר מהכלים שקבע האדון המערבי – דווקא משום שהוא קיבע את "הלוגוס" במערב ואת היעדרו במזרח.

קטגוריה שלישית – בין המודרניזם לפוסטמודרניזם

       בין קטבי הפרשנות המודרניסטים שמציעים הסתכלות על הטקסט בהגדרות ז'אנריסטיות ברורות לבין אלו הפוסטמודרניסטים שמבקשים לשבור את הז'אנרים וליצור רלטיביזם של ערכי התרבות, ניתן למצוא קטגוריה שלישית. קטגוריה זו אף תחרוג מכוונת/הצהרת המחבר שביקש לכתוב את הספר סביב שלושה קטבים קונוצנטריים. הקטגוריה השלישית תנסה הן להתחקות אחרי המשמעות הסוציולוגית החברתית הטקסטואלית והן אחר משמעות החברתית-היסטורית החוץ-טקסטואלית.

     בחרתי ליצור מטפורה פרשנית-ספרותית על מנת שנוכל להבין את הספר ואת הצורה החדשה שהוא יצר. במטפורה זו קיימים שלושה גורמים:

Ø      התייר – מסמן את הקורא/ת;

Ø      הרפוליקה המזרחית – מציינת את הספר;

Ø      מדריך הטיולים – מצביעה על המציאות ההיסטורית החברתית הכרונולוגית של הדור השני המזרחי בישראל.

אנו הקוראים בספר מתנהלים בתוכו כסוג של תיירים ברפוליקה מזרחית. שם התואר "המזרחית", המתלווה לשם העצם – "הרפובליקה", מתייחס לתודעה המזרחית, שנוצרה במהלך פעילות הקשת, כחלק מהשיח המזרחי החדש. במסגרת הטיול שלנו ברפובליקה המזרחית אנו מבקרים (בו-זמנית) במספר של מחוזות: מחוזות אוטוביוגרפיים, מחוזות עיוניים, מחוזות עיתונאיים ועוד. על מנת לקרוא את המבנים, הנופים ו"האקזוטיקה" המזרחית אנו נזקקים למדריך טיולים שמגיע בדמות תודעת הדור השני המזרחי בישראל. מדריך טיולים זה מסמן את הדרך המיוחדת של מנהיגי/ות הדור השני המזרחי בישראל, שנולדו לדור הראשון של היהודים-הערבים (כשם ספרו של אחד ממייסדי הקשת – פרופ' שנהב). ד"ר יוסי דהאן הגדיר את הפער הבין דורי המזרחי וסימן בצורה ברורה:

"בני 'הדור השני' של המזרחים חולקים תחושת אשמה מאוד חזקה כלפי ההורים שלהם, מפני שבתהליך הישראליזציה חלק גדול מהם נדרשו – וכנראה גם עשו את זה – כפי שאני יכול לומר מעדות אישית להתנכר להורים, להסתכל עליהם כעל נחותים. הם הגיעו לזלזול עמוק גם בתרבות הערבית וגם ביהדות, בממדים הדתיים שלה – ודת היא דבר מרכזי במזרחיות, מזרחי-חילוני זה כמעט אוקסימורון. כתוצאה מכך, יש תחושה שעשית עוול עצום לאנשים. רק עכשיו חלק מאיתנו מתחיל להבין את הקשיים שהם, עמדו בפניהם, את ההקרבה שעשו, את חוסר הצדק, חוסר הכרת התודה. יש בעניין הזה, גם מניסיון אישי וגם משיחות עם אחרים, סוג של פיצוי …" (ע' 168).

רוצה לומר שהדור השני המזרחי לא רק סימן את ההוה וכל הדרוש לתיקונו מכל הבחינות, אלא שהוא סימן את העבר אליו הוא התכחש ואיתו הוא ביקש להתפייס.

כינון אוטוביוגרפיה מזרחית: בין ספֵירה אישית לספֵירה ציבורית

      הפגישה בין הטראומה המזרחית האישית של הדור השני המזרחי לבין הדומיננטה ההיסטורית יצרה לנו סוג אוטוביוגרפי מזרחי חדש, אשר נסה להסביר תהליכי ההגזעה, שעברו המזרחים במדינת ישראל. באותה מציאות חברתית-היסטורית הספֵירה האישית לעולם לא הייתה מנותקת מהספֵירה הפוליטית. מדריך הטיולים בטיול המאורגן שלנו ברפוליקה המזרחית הראה לנו למשל שהשיכון/הדיור הציבורי, (כמסמן דווקא של הספירה האישית) יצר אפיסטימולוגיה מזרחית כמעט קפקאית: "שלמה וזאנה נחשף אל הסיפור עת נפטרו הוריו ובוקר אחד התדפק הממסד על דלתותיו ואנשי עמידר, החברה המשכנת, איימו להוציאו מן הבית, כי עם מות ההורים, הוא הוגדר כ"פולש". לא עזרו חייו לידתו בבית הזה ממש. אין מעמדו זהה ל"בן הממשיך" במושב, המקבל מתנת חינם של דונמים יקרים, סוחר בה במאות אלפי דולרים, ומוכר אותה" (ע' 41).

      הדיור הציבורי הפך להיות מעצב עיקרי של תודעת הפעילים החברתיים וגם תחום למאבק חוקתי, ערכי, תרבותי וקולקטיבי. כך באופן אוקסימורני – התהליך ה"דמוקרטי" שכלא את התודעה המזרחית בתוך ספֵירה "אישית" חנוקה הפך למסמן של תקווה, פעולה ויוקרה בספֵירה הציבורית, בידי אלו שהשכילו להשתחרר ולדרוש את שחרורם של האחרים. בתוך כך האוטוביוגרפיה המזרחית התארגנה סביב מאבק, מחאה, והעצמה של דור שלם. דבריו של שלמה ואזנה לאחר פסיקת בית המשפט העליון באוגוסט 2002 מבטאים את התודעה הקולקטיבית המשוחררת המועצמת/והמעצימה של מנהיגי הדור השני המזרחי:

"בפעם הראשונה עומד מזרחי ומדבר באופן רהוט, וממצב את עצמו כשווה בדיאלוג מול הישות הציונית האשכנזית. בפעם הראשונה המזרחי מדבר כגיבור ולא כקורבן, הוא נותן פייט. הוא רואה את עצמו כבעל הבית, הוא נכנס למרכז השיח ומכה את האתוסים המכוננים ומנצח. עכשיו אני כמעט יכול להרגיש את החיוך שהוריי שולחים אלי, ממקום לגמרי רוחני, עשיתי את זה עבורם. זה סוג של נחת רוח" (ע' 323).

המחבר בחר להשתמש בארגז כלים ז'אנריסטי מגוון מנקודת מבטו של היחיד, אשר לא וותר על שיוכו הקולקטיבי. האוטוביוגרפיה המזרחית, כסוג של "עובדה חברתית" (Social Fact), כחלק מההיסטוריה אשר באה "מלמטה",  העצימה ומיקמה את המחבר ואת קבוצתו בתוך התהליך החברתי הדמוקרטי. התמונה החברתית הביוגרפית של תנועת הקשת יצרה סימבול חברתי שלם. זה נשען על תהליך גלוקלי, שכלל התארגנות סביב הזהות (המזרחית הפוליטית) ודרש באופן רב-תרבותי חלוקה צודקת ושיוויונית של כוח ומשאבים.

קולנוע תיעודי-חברתי

      התנועה שלנו כתיירים/קוראים, בעזרת מדריך הטיולים/התודעה של הדור השני המזרחי בתוך מחוזות הרפוליקה המזרחית/פרקי-הספר יצרה סוג של קולנוע תיעודי-חברתי. ברגעים מסוימים קיבלנו לונג שוט היסטורי על חלוקת הקרקע בישראל: "למעלה ב-93% מהאדמות, שהם כ-20 מיליון דונם, שייכות למדינת ישראל. כ-1/4 מהם חולקו בשעתו ביד נדיבה לקיבוצים ומושבים ברחבי הארץ, לצורך עיבוד חקלאי" (ע' 51); ברגעים אחרים קיבלנו זום על ויכוח בתוך תנועת הקשת: "יהודה שנהב הגיע לפגישות הללו חמוש במחברתו, שבה רשם כל מה שדיברנו. מחברת זו הייתה לפחות פעם אחת עילה להתנגשות ביני, ובינו, שבה קטרגתי על הרישום שלו" (ע' 13); ברגעים אחרים "שמענו" את קול המחשבות והזכרונות של המספר (voice-over)  המושמע באופן א-סינכרוני על "פס-הקול" האוטוביוגרפי: "מה יהיה סדר יומה של הקשת, הרהרתי, האם נשכיל להפיק את התמורות הפוליטיות הציבוריות מהפסיקה הצפויה… הרגל רעדה לי חשבתי שהתרגשות דומה הייתה לי אולי במעמד הולדתם של ילדיי" (ע' 315).

      תהליכי הגזעה יצרו את הקטגוריה המזרחית. אלו הצמידו מאפיינים תרבותיים למאפיינים ביולוגיים. בתוך כך,  נוצרו דימויים שליליים בשיח הציבורי, המשטרי, התקשורתי, המשפטי, הכלכלי ועוד. בנוסף, המחשבה התרבותית המוגזעת יצרה את עקרונות המשטר האתנו-רפוליקני שלפיהם חולקו הכוח והמשאבים בישראל. הספר  השתמש בתנועה הקולנועית-האוטוביוגרפית כדי לייצר תנועה היסטורית חברתית מבעד למסלולי ההגות הציונית-אשכנזית. קולה של התודעה המזרחית החדשה ערער את על התפיסה שהפרידה בין האישי לבין הפוליטי. היסודות הפרזיטיים בצורה ובתוכן של הספר שברו את ההנחות הדיכוטומיות (שיצרו דיספילנות מגודרות בתוך הספרות והפרידו בין כתיבה פרוזאית, אוטוביוגרפית, עיתונאית ומדעית). החשיבה הבינארית המאפיינת את פרוייקט "המודרנה" הפכה כאן לסוג של כתיבה ויז'ואלית "דוקומנטרית" דינמית אשר לא פספסה רגעי דרמה והשקיעה מאידך בתחקיר רציני והנכיחה "עובדות חברתיות". הספר העמיד זכרון מזרחי-ביקורתי במקום בו ספרי הזכרון של המדינה קפאו. המחבר הניח על מדף הספרים "מהדורת חדשות" אינטר-דיספלינארית. זו אפשרה לנו להלך ולעקוב אחרי התהוותו של שיח היסטורי-חברתי נתון – מהפרקים שלפני הקמת הקשת והמחשבה על יצירת שיח חדש, דרך המאבק על המונחים החדשים כגון "צדק חלוקתי" ועד לפרק הסיום בבג"ץ שטבע את המונחים הללו בפסיקת הדין.

מאמר הביקורת פורסם לראשונה בעיתון 77, גיליון 316, דצמבר 2006, עמוד 12