אושרה אלפסי ועמיר סגל על ספר השירה "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

הנה הדברים המתוקים שנשאו ד"ר אושרה אלפסי ועמיר סגל בהשקה התל אביבית של ספר השירה השישי שלי "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", בקפה שפירא.

אושרה אלפסי. צילום: יאיר בן חיים

מאהב של שתי יבשות | אושרה אלפסי

אפתח בציטוט מעבודת הדוקטוראט שלי על הקול המזרחי בשירה העברית עבודה בה לקח מתי חלק פעיל לא רק כנחקר וכמשורר שסימל עבורי את "האפשרות השלישית לשירה" אלא גם כחבר, מבקר, מפרגן ומעורר השראה.: "התהליך שעבר שמואלוף משקף את התמורות שעבר הקול המזרחי בשירה העברית בעשור האחרון. נדמה שהקול המזרחי נעשה חד יותר וברור יותר ככל שזהותו המזרחית של היוצר נעשית בהירה, וזיקתו אליה היא יסוד מכונן בכתיבתו. אפשר לומר שהקול המזרחי עובר תהליך של פוליטיזציה חברתית, המורכב מעיצוב זהות מתוך עיסוק בפעילות חברתית ופוליטית בתחום המזרחיות."

לאורך התהליך התעסקנו שוב ושוב עם הגדרות ועם הגדרות, והקשר בין דורנו לשירה, איך היטבת לומר מתי : "הָאִמָּא הוֹפֶכֶת לְסַבְתָּא, שֶהוֹפֶכֶת לִנְשָמָה, שֶהוֹפֶכֶת לִמְשוֹרֶרֶת, שֶהוֹפֶכֶת לְ/ כָל מַה שֶּלֹא נִתָּן אַף פַּעַם בַּשִירָה" השיר נולד כתינוק, המקשר בין הדורות, אך לא בסדר כרונולוגי אלא בסדר מהופך, הילד חוזר אל שורשיו באמצעות אמו שהופכת לדור הקודם שהופך לנשמה, לרוח לשיר. בחיבור לעבר נגלה מקור היצירה, כזה שלא ניתן מעולם בשירה. כבר ב"מגמד הצלקות" ראינו ש: "אֶת שַׂק הַזִּכְרוֹנוֹת אֲנִי לֹא בּוֹחֵר לִסְחֹב עַל גַּבִּי בְּרֶגַע זֶה אוֹ אַחֵר,/ וּבִמְקוֹם זֶה הַזִּכְרוֹנוֹת רוֹכְבִים עָלַי…" ושוב נדדנו להגדרות ושוב הסחרור בין מה אני בוחר ומה בוחר אותי.
זה מצחיק מתי ואני בני אותו שנתון והוא לימד אותי כל כך הרבה ופתח לי דלתות למקומות ששינו את כיוון עבודתי חידדו אותו והעשירו אותה.

ובאמת שהיה ניסיון אמיתי לייצר אסטטיקה מזרחית, ובאמת בשלב מסויים שאלתי את עצמי:

"מַדּוּעַ בְּרָכָה סֶרִי וַחֲבִיבָה פְּדָיָה לֹא נִפְגָּשוֹת
בְּעֶדְנָה אֶל מוּל תֵּבָה סְתוּמָה
מַדּוּעַ שֶנְהָב-שִטְרִית-שוֹחַט לֹא נִכְנָסִים לְחֻפַּת
שִירַת הַמִזְרָחִיוּת הַפְּזוּרָה עַל
רִצְפַּת הַדִּכּוּי כְּמוֹ כּוֹס שְבוּרָה
שֶכָּל חֲלָקֶיהָ נוֹצְצִים…"

ואכן, כל חלקיה של השירה הזו נוצצים הם, ואכן, אתה מתי ובזכותך גם רבים מאיתנו לא נגלגל

"אֶת רִקְמַת גַּעְגּוּעַינו הַקְּרוּעָה
ולא נקפל בְּאִי סֵדֶר – חֲזָרָה לַאֲרוֹנוֹת
הַזְּמַן."

כפי שהאב עושה עם השטיח שלו בשירך. אנחנו במקום אחר "אֲנַחְנוּ הָעֶבֶד וְהַשִפְחָה שֶל הוֹמֵרוּס וּבְיָאלִיק/ קוֹרְאִים מִזְרָחִית, כְּנֶגֶד וּמֵעֶבֶר, סוּג שֶל/ אֶפְשָרוּת שְלִישִית לְשִירָה" ואנחנו נמשיך לשאול לשאול בעברית מה עושות האיילות כשהן מדוכאות.

המשחק של מתי עם השפה תמיד מרגש אותי. הוא וירטואוז בלולינות המילים, הוא רב עם השםה, הוא כועס עליה, הוא עושה איתה אהבה ולפעמים מזיין אותה, יחסי האהבה שנאה שלו עם העברית מגדירה מחדש את המושג ריאליזציה של מטאפורה.

 תמיד חשתי שהצלקות של התרבות האירופוצנטירית שנכנסו לדמנו כדור שני אכן גומדו במגמד הצלקות, אך הפכו לאות צורב על צווארנו, במהלך החיפוש בין שמואלוף לבין חזז , ושם כבר ניתן למצוא ניצנים לתשובה לשאלה למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים. מבחינתי היה זה ברור שהעומק הבא יהיה צלילה לתוך איבריה הפנימיים של השירה והעברית שהרי לא ניתן לחיות מחוצה לה ואכן איש יקר הפכת למאהב של שתי יבשות ולכאורה נפרדת מכל האותיות אך הן נותרו על פינו בתפילה.

בהצלחה מתי. אוהבת אותך.

ד"ר אושרה אלפסי היא מנהלת בית ספר, וחברה בוועדת ביטון

 

עמיר סגל. צילום: יאיר בן חיים

 

מתוך הייאוש צומחת שירה | עמיר סגל

בדרך כלל כשאני מדבר אני מכין נקודות ולא נאום מוכן מראש, כך נהגתי גם בהשקת הספר 'עברית מחוץ לאיבריה המתוקים' של מתי שמואלוף, וכאן אני עושה ניסיון לשחזר את הדברים שאמרתי בערב ההשקה בקפה שפירא בתל אביב.

שלום לכולם וכולן, שמח להיות כאן הערב, ללוות את השקת ספר השירים החדש של מתי. לאחר ספר השירים הקודם, מתי אמר כי זה ספר השירים האחרון שלו. בביקורת שכתבתי אז על הספר כתבתי כי לא ייתכן שזה יהיה ספר השירים האחרון – ואני שמח לראות את הספר הנוכחי.

לפני איזה זמן שוחחתי עם מתי, על פרויקט עליו חשבתי מספר שנים – לכתוב על שירת המחאה בישראל [כאן, כאן, כאן וכאן]. ספרים ומאמרים שקראתי באותו הזמן הראו לי את הקושי, אבל בעיקר, היובש, שבלכתוב ספר אקדמי. אבל מתי אמר לי "פשוט תכתוב" האקדמיה תבוא אחריך – ונתן לי דוגמאות לעבודות שלו משך השנים, שאכן גררו את התודעה האקדמית, אך גם הציבורית, אחרי עשייתו.

בתוך הפרויקט הזה, שכמה מפרקיו כבר פורסמו בכמה במות, ראיתי מהלך בתוך השירה העברית של השנים האחרונות, שהשירה של מתי מייצגת היטב – כולל הספר הנוכחי. מחיפוש זהות אישי, אל מחאה והצגת אלטרנטיבה פוליטית ואפילו אפיסטמית לקיים ואל אכזבה שמגיעה בעת הזו להיות ייאוש. לא סתם מתי היה אחד הפעילים המרכזיים באקטיביזם של השירה בעשור וחצי האחרונים, ולכן יש משמעות פואטית, חברתית ותרבותית לספר הזה ובאופן סמלי משהו, גם לבחירות האישיות של מתי בחייו.

האווירה כאן נעימה, ולכן צר לי שאני הולך לדבר על הייאוש. אבל זה בדיוק מה שאעשה, כי זו תמה כל כך נוכחת בספר. הייאוש קיים בספרו של מתי בשירים מסוימים. יותר מכך ייאוש המתבטא בטון הכללי של הספר ועומד בניגוד למחאתיות המתפרצת של ספריו הקודמים. בין השאר הייאוש מתבטא בהרבה שירים שנכתבו בזמן עבר, על דברים שהיו וחבל שנעלמו, על דברים שהיו וחבל שהיו ובעיקר על הווה הנמצא בצלו של עבר שנגמר.

הייאוש הוא פוליטי ואישי ובמובן הזה הספר הזה תופס בצורה טובה מאד את רוח הזמן – רוח של ייאוש גדול. ייאוש שמתבטא בכך שהיום בישראל קשה עד בלתי אפשרי לדמיין את תמונת העתיד. זו רוח הזמן בישראל, גם רוח הזמן בעולם בכלל, אבל בישראל יש לה מובן חד, ברור וממשי מאד. פוליטי כהוויה ופוליטי באופן מעשי. הייאוש הוא של ימין ושמאל, אבל גדול יותר בשמאל. הקושי לייצר תקווה שמעוגנת בתמונה שאפשר לדמיין של עתיד מועדף. אפילו וויכוח עמוק וסוער על העתיד ולא מתקיים. הנה, בדרך לכאן עברתי על הדברים שאומר כאן ושמעתי ברדיו על אבי גבאי, שכיו"ר מפלגת העבודה מכריז שלא יפנה התנחלויות.

את הייאוש הזה הצליח מתי לתאר דווקא מברלין. גם משום שהבחירה לעזוב את ישראל היא חלק ממציאות הייאוש. לא שלעזוב את ישראל הוא בהכרח תוצר של אכזבה מישראל – אבל במקרה של משורר ואקטיביסט שנאבק על הדרך שבה המדינה הזו והחברה הזו מתנהלת ונראית, קשה שלא לתת משמעות לבחירה לצאת מישראל וגם  לכתוב על כך. העזיבה את ישראל, כמו הבחירה לכתוב שלל שירים בספר הזה בזמן עבר, היא סעיף של הייאוש – הוויתור הסמלי על המאבק לשינוי.

מלבד הייאוש הפוליטי ישנו סוג ייאוש נוסף, הייאוש האישי, הייאוש הקיומי מול החיים המתמשכים  והגיל המתקדם. הייאוש שמגיע בסוף שנות השלושים של החיים ושנות הארבעים. ההבנה הקשה, האיומה שזה כל מה שזה, זה כל מה שיש. אלו החיים עצמם. זה עדין לא הייאוש שעל סף המוות, אבל זו כן ההבנה כי האפשרויות הולכות ונסגרות. כי יש אפשרויות שכבר נסגרו – שאת חלקן רצינו מאד. פתאום אנחנו רואים בצורה ברורה את הדברים שלא היו, ולא יהיו יותר. אפשר לראות זאת בצורה טובה בשיר "והיינו כלבי רוח" המספר על עבר של משוררים המצפים לדברים שחלקם לא התגשמו לבסוף. זה תיאור קולע של מבט אל העבר שהוא שנות העשרים או תחילת שנות השלושים הסוערות.

והיינו כלבי רוח

וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.

 

הייאוש האישי קשור גם הוא לתמונת עתיד שכבר לא מתקיימת – אלא שהתמונה הזו שהייתה פעם גם מתבררת עם תהליך ההתבגרות כשגויה, לא מדויקת, לפעמים שקרית. ובתוך החיים המתמשכים ותהליך ההתבגרות, כולל חוסר השינה של ההורות – ייאוש הולך ומתגבר.

אחד השירים המוצלחים יותר בספר הוא השיר בעל הכותרת הארוכה: "הטסה המוזהבת של ג'יפ המרצדס לא תפגוש לעולם את הרצפה החלודה של קרון מזיע וחורק ב-2 גריבני". השיר בעל מתחיל במילים:

"אֲשֵׁמִים הָיִינוּ

כְּשֶׁגָּנַבְנוּ אֶת הֶעָתִיד,

כְּשֶׁרוֹקַנּוּ אֶת הַתִּקְווֹת,

כְּשֶׁשָּׂרַפְנוּ אֶת הַמִּשְׁאָלוֹת,

כְּשֶׁבָּרַחְנוּ וּמָעַכְנוּ אֶת הַחַלָּשִׁים,

כְּשֶׁאָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ אֶת הָרְוָחִים,

שֶׁבִּלִּינוּ בְּוִילוֹת שֶׁנָּצְצוּ מִזֵּעַת עֲמַלְכֶם,

אוּלַי הָיִינוּ צְרִיכִים לִנְהֹג יוֹתֵר בִּצְנִיעוּת,

אֲבָל דָּהַרְנוּ אֶל עֵבֶר הַשְּׁקִיעָה"

 

בשיר הזה, בשורות האלו ובהמשכו, הכול מתואר בזמן עבר. אבל חשוב לשים לב כי בנוסף יש כאן לקיחת אחריות על חטאים קולקטיביים. מתי, כמו רבים אחרים, לא גר בווילות, לא "אכל ושתה את הרווחים" אבל המעבר הזה ממורד העומד מול ממסד או חברה מושחתת אל מי שלוקח על עצמו את חטאי החברה שהוא חלק ממנה (גם מברלין) הוא מעבר שמעיד על משורר שהתבגר, שבחר לקחת אחריות על המעשים שעושה החברה כולה. איזו הפנמה של הדואליות של היות בחברה החוטאת יחד עם ניסיון מרד, שנידון לכישלון, כפי שעולה בבירור מסופו של השיר. זו לקיחת אחריות שלא יכולה לשנות את מעשיה הרעים של החברה – אלו כבר התרחשו, אלו מתרחשים ולא משנה אם המשורר מורד מול החברה, לוקח אחריות על המעשים או אפילו אם היה בורח ממנה – החטאים ממשיכים.

את השיר הזה אפשר להשוות לשיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים" בו המשורר עומד מול החברה הישראלית ודורש ממנה שתהפוך מוסרית יותר. עד אז ההוא עומד במריו, במחדל כתיבת שירי האהבה – כאילו החובה שיש למשורר- לשורר את האהבה, דבר שהוא לא מוכן לעשות. לעומת זאת כאן ועכשיו המשורר, מתי, כבר לא מצפה – החטאים התקיימו ומתקיימים והמחאה כבר לא עובדת. בסוף השיר נכתב:

"וְעָזַבְנוּ אֶת הָעוֹלָם בְּכֶרֶס מְלֵאָה

וְאֵין שׁוֹפֵט וְאֵין בַּיִת לַמִּשְׁפָּט

וְגַם בָּעוֹלָם הַבָּא לֹא נִשְׁפַּטְנוּ,

כִּי לְאַף אֶחָד אֵין עוֹרֵךְ דִּין טוֹב

כְּמוֹ עוֹרֵךְ הַדִּין שֶׁלָּנוּ."

בעוד שירים זמן העבר נוכח ורק לעיתים הוא נוסטלגי – אבל תמיד מלא עצב. בשיר "חלב" שמואלוף מבכה את אבדן שכונות העיר חלב הנחרבת בימים אלו דווקא כמי שהוא צאצא לתושבי העיר; בשיר "בזמן בו הבטנו בכם דרך כוונות הרובה" שוב לוקח המשורר אחריות על מעדי החברה הישראלית שבגיוס לצבא הופכת את בניה לאטומים ואלימים – ושוב בזמן עבר; בשיר "לא היה מעולם" המבט אל העבר טוען כי הנוסטלגיה אל עבר יפה יותר היא שקר, לא הייתה מעולם; גם השיר "משבר" מתחיל במילים "אחרי התרסקות מדינות הלאום" ומשם זה לא הופך אופטימי יותר או נוסטלגי באיזו צורה.

הייתה לי תקווה לסיים בטון חיובי את הדיבור הזה על הייאוש, וכשעברתי על הספר קיוויתי שהשיר האחרון יהיה אופטימי ואוכל לסיים אתו. אבל השיר המסיים הוא "הנה הם באים", ממש לא שיר אופטימי. אגב, מעניין שהשורה "הנה הם באים" היא הפותחת את השיר "ימים של שקט" השמאלצי של ירדן בר-כוכבה ואבי גרייניק שמתחיל במילים: "הנה הם באים ימים של שקט / אחרי הרעש הגדול והנורא / אפשר לנוח קצת על המרפסת / ולאסוף את שברי הסערה".

כך שאפילו חשבתי לסיים בפסקת התודות שנמצאת עמוד אחרי השיר האחרון, והיא באמת משמחת ואופטימית. כפי שלהיות כאן ולהחזיק את הספר הזה משמח. ורק עוד מילה קצרה לסיום – זה ספר קצר, תמציתי – כפי שראוי שספר שירה יהיה. וזה דבר חשוב לזכותו.

ולסיום, השיר "הנה הם באים":

 

"לא יִתְגַּדַּל וְלֹא יִתְקַדַּשׁ שֵׁם מְדִינָתִי, יִשְׂרָאֵל

לֹא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְלֹא יַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ

לֹא יַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וְלֹא יְקָרֵב מְשִׁיחֵהּ

בֶּטַח לֹא בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וְכַנִּרְאֶה שֶׁלֹּא בְּחַיַּי

אוּלַי יְהֵא שֵׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָם

וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. אַךְ לֹא בְּיָמֵינוּ.

לֹא יִתְבָּרַךְ וְלֹא יִשְׁתַּבַּח וְלֹא יִתְפָּאֵר וְלֹא יִתְרוֹמֵם

וְלֹא יִתְנַשֵּׂא וְלֹא יִתְהַדֵּר וְלֹא יִתְעַלֶּה וְלֹא יִתְהַלָּל שֵׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל

לֹא בְּיָמֵינוּ."

תודה רבה.

 

עמיר סגל הינו משורר וסופר המתגורר בירושלים.

 

עוד על הספר:

האמן ומעצב הספר שחר סריג ואנוכי. צילום: יאיר בן חיים

הזמנה להשקת ספר השירה השישי שלי, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

אני מאוד מתרגש להזמין אתכם/ן להשקת ספר השירה השישי שלי, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים." בתאריך ה-16.10 בשעה 20:00 בקפה שפירא, רחוב רלב"ג 15. החאפלה המוזיקלית של גונן וגלעד תלווה את השירים שנכתבו כולם מחוץ לישראל.

צילום: מיכה שמחון

משתתפים לפי סדר א'-ב':

  • ד"ר אושרה אלפסי
  • אלון בר, עורך הספר
  • גונן ויזל
  • גלעד רוט
  • עמיר סגל

 

עוד על הספר:

ההשקה הברלינאית של המשוררת החיפאית מיטל ניסים עם הוצאת ספרה השני "עובדת קבלן"

ביום שלישי [4.4] הנחיתי את השקת ספר השירה השני של המשוררת החיפאית מיטל ניסים. נולדתי בחיפה, ואני מכיר פינות רבות בשירתה של מיטל ניסים, עוד כשערכה את כתב העת מאגמה בתחילת שנות האלפיים ומתרגש מאוד. כך כתבתי בהעוקץ על שירתה:

המורה עובדת קבלן, וגם המשוררת

כותרת הספר החדש של מיטל נסים, "מורה עובדת קבלן", הוא מראה לאובדן דרך. לא במקרה אשה כותבת אותו: ההידרדרות שמתוארת בספר שייכת לנשים – גם בתוך המקצוע של ההוראה, שהייתה פעם מקצוע גברי יוקרתי אך לאחר שהם עזבו השכר ירד והיוקרה התמעטה; אולם התהליך הרחב יותר, הוא ההשתלטות הטוטאלית של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, שבה אין הבדל בין הוראה לבין מקצועות אחרים. ואם אפשר להפוך עובד ניקיון לעובד קבלן חסר זכויות, שמחדשים מדי שנה את החוזה שלו ומתעמרים בו בדרכים מגוונות, הרי שאפשר גם להפוך מורים לעובדי קבלן. גם אני הייתי מורה עובד קבלן, ואני מכיר טוב מאוד את היעדר הזכויות של עובדי קבלן, מה שהסופר דאגלאס קופלנד קרא פעם ״מקג'ובים״ – עבודות שאי אפשר להתפרנס מהן ואין בהן עתיד תעסוקתי.

אך הדיון של מיטל ניסים אינו רק בדיני עבודה החשובים להישרדות של משפחה. היא מדברת על השירה כמטאפורה למקום שמחנך את העם ושמאבד את מקומו, דווקא בשל היעדר המשמעות של הוראה בימינו.

 

הבטחה

אִם תִּהְיִי יַלְדָּה טוֹבָה

עוֹד וָעוֹד וָעוֹד

וְתַעֲשִׂי כְּאִלּוּ אַתְּ אוֹהֶבֶת סְטִירוֹת

הזַּמְַן יעַבֲ ֹר

וְאָז יַעֲבִירוּ אוֹתָךְ לְמִשְׂרַד הַחִנּוּךְ

וְהַשָּׂכָר יעֲַלֶה יפֶָה

האשה מתעדת את התהליכים של ההתרוששות בשל הביזה, כי אם מישהו הופך אותך לעובד קבלן הוא מרוויח מתוך הגניבה משכר העבודה שלך. מיטל נסים קושרת את התהליכים החברתיים הללו גם לפריפריה החיפאית שבתוכה היא מתגוררת: 

 

מורה עובדת קבלן עטיפה
כריכת הספר. הוצאת גרילה תרבות / פרדס

 

צומת וולקן

הַמַּשָּׂאִיּוֹת יָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת שְׁרִירִים

וְהַיְּרֻקִּים יְצַקְצְקוּ בִּלְשׁוֹנָם

וּפְעִילִים פּוֹלִיטִיִּים מִמַּחֲנוֹת שׁוֹנִים יִתְאַחֲדוּ רִגְעִית

וְיַגִּידוּ מְכַל הָאָמוֹנְיָה

וְיַגִּידוּ הַפֶּטְרוֹכִימִיִּים

וְיַגִּידוּ בַּזָ"ן זֶה עֵסֶק מְסֻכָּן

אֲפִלּוּ יוֹתֵר מֵהַפְּצָצָה הַגַּרְעִינִית שֶׁל אִירָאן

הֵם נִרְאִים יָפֶה בְּצִיּוּר שֶׁל אַמְנוֹן יוֹהַס

הַמִּפְעָלִים הָאֵלֶּה

גַּם בִּהְיוֹתָם לֹא טוֹבִים

אֵיךְ הַנּוֹף בִּלְעֲדֵיהֶם יִהְיֶה שֶׁלִּי

 

חיים בצל זיהום. הזיהום אינו רק פיזי, מתוך המפעלים של המפרץ והמאבק שתכליתו לנקות את האזור ולהוריד את שיעור הילדים החולים באסטמה שרק חיפה מולידה. הזיהום הוא גם סימבולי, זה שמוריד אותך למטה בשל היותך רחוק מהמרכז, רחוק מסדר היום, כלוא בתוך חוויה שולית.

 

למשוררת עם זכרון קצר

אֲבָל הֲרֵי כְּבָר כָּתַבְתְּ שֶׁהִנָּךְ הַשִּׁיטָה

שֶׁרַגְלַיִךְ הֵן רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן –

מַזְכִּירָה נִצְחִית –

זוֹ הַחֶמְלָה עַל הַבַּת שֶׁלָּךְ, הַתַּלְמִידָה

שֶׁבִּלְבְּלָה אוֹתָךְ.

קִרְאִי שׁוּב אֶת שִׁירַיִךְ

עַל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁלֹּא שֻׁלְּמוּ

עלַ הבִלִתְִּי אֶפשְׁרִָי

עַל הַמְּצִיאוּת הַמְּחֻרְבֶּנֶת

ואְָז תִּכתְְּבִי מחדָָשׁ

הרְבּה שִׁירָה

פְּתָקִים קְטַנִּים לַמּוֹרָה

שֶׁאֵינֵךְ מַכִּירָה

שָׁלָב בְּסֻלַּם הַהִירַרְכְיה

כֻּלּוֹ כֵּן וְנֻסָּחִים קְבוּעִים

שֶׁחַיָּבִים.

אַתְּ מְבִינָה?

 

אפילו הזיכרון החברתי נעלם, המשוררת כבר כתבה על הדיכוי, אבל חלק מהחזרה הסטיכית שלו על פעולותיו האכזריות מלווה בשכחה שלנו. בהיעדר הוראה של שירה, בזמן שבו אנו עסוקים בלשרוד, אנו שוכחים. המורה עובדת קבלן, המשוררת עובדת קבלן, השירה עובדת קבלן ולכן התהליכים חוזרים על עצמם.

תקראו את הספר הזה, הוא זועק ודורש עתיד אחר.


הנה תמונות מההשקה

 

הצטרפו להשקת ספר האומץ של אייל בן משה

10336712_10206677537116208_5759128517640778351_n

קוראים/ות נכבדים/ות, עוברי/ות אורח תמימים/ות, שיכורים/ות וסחים/ות, אמיצים/ות ואמיצים/ות בפוטנציאל, אייל בן משה מתכבד להזמינכם להשקת רומן הביכורים שלי: ספר האומץ, בהוצאת 'גרילה תרבות'. ההשקה תיערך ביום ראשון, 14.6.2015 בשעה 19:00 ב- ברמצווה, רח' זבולון 13, ת"א.
הרומן יצא בהוצאת גרילה תרבות.
* את הערב תנחה: אלונה אלוז, עורכת לשון וספרות.

יתארחו, ישתפו ויקריאו:
* מתי שמואלוף – משורר וסופר
* שירה פינקס – סופרת
* אורטל בן דיין – עיתונאית ופעילה חברתית
* ד"ר אשר עידן – פילוסוף ומומחה לתרבות רשתית
* ינעים את המילים, בגיטרה ספרדית, המוסיקאי המחונן אילן ד. סבח – (בישגדא, מרגלית אנקורי, מתיתיהו בנד)
תהיו אמיצים ותבואו.

פיייסבוק

סרטוני השקת "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בברלין

ARIEL MOAATI (1)
גדי גולדברג ואנוכי. צילום: אריאל מואטי
ARIEL MOAATI (2)
ניצן ברנשטיין ועילאיי בצ'לו מנגנות שירי פרידה מתל אביב. צילום: אריאל מואטי

לכל חברותיי וחבריי באשר תהיו. הנה קליפ הסרטונים מההשקה של מקלחת של חושך בברלין. כך כתבתי ביום למחרת:

האמת שפחדתי. אבל הייתה השקה‬ מעולה. באו מעל ארבעים איש. הייתה הרגשה טובה באוויר. והתפתח דיון מרתק על שאלות של גלות ועל אמנות הכתיבה.

היו לי הרבה סיבות לפחד לעשות את ההשקה אתמול. רוב הסופרים שעושים השקות לא חיים בעיר, אלא רק באים מישראל ובכל זאת בזכות הדחיפה של גדי גולדברג, ועזרה של מיכל זמיר הצלחנו לארגן אירוע מקסים. הקהילה הישראלית בברלין, גרמנים דוברי עברית, ועוד אנשים שלא הכרתי הגיעו. גדי הכין את השאלות, שעברו על כל חלק בספר, וגם מצאתי את עצמי מקריא חלקים מתוכו, כפי שלא עשיתי בהשקה בישראל. המוזיקה של ניצן ברנשטיין עם השיר שהלחינה מתוך ספר השירה האחרון בחיי "פרידה בברלין" וגם עם שיר הפרידה שלה בתל אביב, עם הצ'לו שליווה יפה את תל אביב חסרת הים. השאלות מהקהל סבבו סביב אמנות הכתיבה, ואין תענוג יותר גדול לסופר להכניס את הקהל לסודות של יצירת הקסם הזה.

אז תודה על אחד הימים המאושרים בחיי. רותם ניר יצר תמונות שחור לבן ועבד על האופטימיזציה שלהן. וגם בקרוב אעלה סרטונים מתוך ההשקה למען, שתהיו היכן שתהיו, תוכלו להאזין ולצפות. תודה רותם, אתה לב גדול!

אז זאת הפעם ראשונה שערכתי השקה לספר שלי, בעברית, מחוץ לישראל. ספר שהחלק השלישי שלו נכתב בברלין. זאת כחלק מקהילה עברית / ישראלית / דיאספורית שנוצרת ויוצרת בברלין. שיהיה שבוע טוב!

* מקלחת של חושך וסיפורים נוספים באתר ההוצאה

* מקלחת של חושך בפייסבוק

"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" מגיעה לברלין

10660902_10204915784962818_498562443_nבשעה טובה, שמח להזמין להשקה הברלינאית של מקלחת של חושך וסיפורים נוספים בשיתוף עם הספרייה העברית בברלין. שלחו במיוחד חבילה של ספרים שאוכל למכור במחיר עלות באירוע שהכניסה אליו חופשית. כמו כן, המתרגם הנפלא גדי גולדברג ואנוכי נשוחח בעקבותיו. הודעה על אורחים נוספים תימסר בהמשך.

 

‎"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" – לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט | תנו לייק לעמוד של הספר בפייסבוק | עקבו אחרי כל הביקורות והאיזכורים בעמוד של הספר בבלוג

צפו: ד"ר קציעה עלון בהשקת "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים"

החוקרת ד"ר קציעה עלון בהשקת "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" של מתי שמואלוף, בחנות הספרים "סיפור פשוט" בנווה צדק. קציעה מחברת בין הדברים שכתבתי על היצירה של המשורר ארז ביטון בספר "אנא מן אל מאגרב" לבין ספר הפרוזה שלי – חיבור מעניין שפוגע בול! 11.9.2014. צילום: יעל ברנט.

 

 

שבוע טוב ומועדים לשמחה.