פורטונה לא גרה בקומה ה-23 (סיפור)

 

לסבתא שלי, יש חברה טובה בשם פורטונה. כל השנים אהבתי את השמות האלו, שסמי שלום שיטרית כתב עליהם ביופי : "והיו לנו שֵמות עם ריח חוּס לָאָרֶס:/ אלן, וְיֵה אָ-לָ-מֵזוֹ. וִיט/ז'קי, טְלַע אלְ-דַאר, דְעְ'יָה./ והיה בבר עם גוּפָה מְשֻלֶשֶת/ופטריק וז'וז'ו ודדה./ לבנות היו שמות פעמונים:/ בריז'יט, אליס, מישל/ז'ורז'ט ואנט.// והמורה רשמה לנו ביומן שמותינו עבריים:/ אילן, יעקב, אברהם,/ דוד ועליזה, זהבה וחנה./ כְּכְּכְּכְּ… יעני באה לַגִיד לנו./ ידענו./ אבל התעקשנו/ עוד קְסָת ניחוחַ חוּס לָאָרֶס…"

וידעתי שיום אחד אני אבוא ואשתמש בשם פורטונה, וכשכתבתי את הסיפור הראשון, שלא האמנתי שאיש יאהב (סיוט שחזר בתוך תודעתי), ושהעורכים שלי מאוד אהבו.

פורטונה, היא אלת המזל, והיא חברה של סבתי הבגדדית, ואני מתגעגע אליה.

קחו את הסיפור הראשון שלי "פורטונה לא גרה בקומה ה-23" http://e.walla.co.il/item/2801333

 

CC BY-SA 2.5
CC BY-SA 2.5


פורטונה לא גרה בקומה ה-23


חשבתי שאני הוזה את הופעת המהמר בחניה השוממת של המלון. רגע אחד החניון היה ריק מאדם ותנועה, ורגע שני הוא נעמד כמה מאות מטרים מול המלון האילתי, שעוצב כמו הפירמידה הכהה של לוקסור בלאס־וגאס. המהמר לא ביצע איזו תנועה קודמת שתוביל אותו לנקודה שבה הוא עמד. הוא לא רץ, זחל או ירד מטרמפ במכונית; הוא לא סגר בעדינות את דלת המונית העלומה; הוא לא דילג, קפץ או הלך באיטיות. בפשטות רבה הוא הביט, קפוא, אל נקודה מוזרה שהתמקמה מאחורי.

החום האילתי תיעתע בי והזכיר לי שאני לא יליד המקום. הטמפרטורות ממש הרתיחו את האספלט, והקווים שהפרידו בין חניה לחניה זיגזגו להם. התעתוע האקלימי נאחז בעיני ולא עזב. בטבעיות מסוכנת נתקע מבטי במהמר המוזר.

הכרתי את המהמרים האלו שיצאו מהקזינו בלי שקל בכיס. אולי בצדק, והמלון לא רצה מקרים אבודים, אובדניים ומזמיני צרות שכאלו, שילכלכו, יעני במקרה, את רחבת הלובי שלו. לכן לי ולכל המאבטחים היתה קרן קטנה של כסף, בשביל לסדר ת'עניינים (במקרה שעניין צץ לו ככה פתאום). האמת שאף פעם לא השתמשתי בה. אבל היתה לי היכולת להעניק ללוזרים גמורים כמוהו כמה ירוקים לחזור לביתם שבאיתקה.
המהמר הזה צעד על מגפיים איטלקיים בגודל בינוני בצבע חום שחוק ביותר. מכנסי הפסים שלו שייכו אותו לאיזה מועדון גולף של פנסיונרים אנגלים שגלו מארצם ומזמנם. על חזהו השעיר נחה לה חולצה לבנה מוכתמת, אולי כתמי יין אדום, או רוטב ספגטי. את כתפיו כיסה בלייזר כחול כהה ומקומט, קטן למידותיו. תהיתי מתי בפעם האחרונה הוא הביט בראי. פניו עטו את המבט המובס הזה: מצח מקומט להפליא, שיער מרוט, פנים צרובות חמה, שפתיים שחוקות ושבורות, אף שהתפצל בתחתיתו לשני חלקים ונראה כאילו עומד להתפוצץ, אוזניים עצומות כאוזניו של טרול מכוסות שערות וקשקשים לבנים ואפורים. כשהתקרבתי אליו גיליתי שרקע עיניו, שבטח היה פעם בהיר, כחול, עם אישונים קטנים וחומים, נשטף בדם. המהמר לא ספר אותי ולא זז ממקומו. לא יכולתי להוריד את עיני ממנו. נלחצתי קצת מחוסר יכולתי להבין אל מול מי אני עומד. הוא היה סוג של פסל אנושי דהוי ומרופט, שוודאי מתחנן לג'ובות מתיירים ונופשים בטיילת של אילת.

הוא היה מבושם במה שנראה בלתי אפשרי: ריח לימוני משכר וניחוח עופרת שהזכיר לי את מעיינות הספא של בית ההבראה "ארקדיה". דווקא כששאלתי לשמו, הוא שתק והחריש. בדרך כלל מהמרים מפסידנים שכמותו היו ממלמלים קטעי דברים קבועים, שרק קיבלו ניגוני צלילים משתנים כשבקעו מתוך שלל גרונות של לוזרים מקומיים, תיירים אבודים או פליטים מזדמנים.

שעות הצהריים היו ללא ספק השעות המנצחות במפרץ פעור הפה, שהתחלק בין שיני עקבה לבין שיני אילת. תיירים עשו כל שביכולתם להתעלם מההפסד הידוע מראש שלהם תחת אימפריית קרני השמש העוצמתיות. שתיתי מבקבוק המים המשומש, שישב בתוך הז'קט הצהוב המכוער שקיבלתי מחברת האבטחה. הרמתי את הכובע השחור, העברתי יד רטובה על שערי הארוך והידקתי את הקוקו בגומייה כחולה כהה. החזרתי את הכובע בצורה משוחררת, והמהמר לא זז אפילו מילימטר. חזרתי ושאלתי לשמו, אך הוא לא עזר לי בשִיט. מטיילים חזרו בזוגות ושלשות אל בית המלון. לא רציתי להזעיק מאבטח נוסף לעזרה, אך זו היתה ההזדמנות היומית שלי להראות שאבטחת המלון בשליטתי, וחלמתי להיות מתוגמל בבונוס על פעולה שכזאת.

לא יכולתי לעזור לו בלי שיזדהה. ניסיתי לשאול אותו מה שלומו, ומאיפה הוא מגיע, ועל מה הוא מסתכל. אך עיניו האדומות העייפות נראו מסוממות, מפוחדות, ופיו נדם. ברוך השם, לא נדף ממנו שום ריח של אלכוהול. שוב דרשתי שיזדהה בפני. והנחתי את ידי על האקדח. אצבעותי התמלאו בשמן מסריח שלא אהבתי. זיכרונות מצחינים חזרו אלי מעטיני צינור הגריז שדחפתי לכל הפְטמות של טנקי המרכבה. אף פעם לא הצלחתי להיפטר מהגריז באצבעותי, גם אחרי שעזבתי את הצבא. הוצאתי את אזיקוני הפלסטיק. מתחתי אותם בלהיטות מול עיניו, שפזלו קמעה ולא הפסיקו להביט מאחורי. בדקתי כמה פעמים את המקום שאליו הביט, אך לא הצלחתי להבין: לאן לעזאזל הוא הסתכל, ומה העניין שהוא מצא בנקודה ההיא. האזיקונים בצבע בז' בהיר התקרבו אל עבר ידיו, שפָּנו מטה.

"אסור לךָ לדבר איתי," הוא אמר באופן ברור, אסרטיבי, בהיר, כאילו אדם אחר לגמרי נולד ממנו. קולו היה שנוק וחנוק. מיתרי הגרון שלו נשמעו כמו של מעשן כבד. אך למרבה הפלא ציפורניו לא היו צהובות. "אסור לךָ לדבר איתי," הוא חזר בקצב הולך וגובר וללא הפסקה. קולו הסתלסל לתוך מערבולת מפותלת, מתארכת, מתאבכת ומשתוללת של טירוף מילולי: התקף אמוק שלא פגשתי.

אני לא זוכר באיזו נקודה הוא הפסיק ושתק, אבל המאבק היה קשה ומפחיד. מחיר הדממה הרקיע שחקים לאחר הצגת האֵימים שלו. מרוב שקט היה אפשר לשמוע אותנו נושמים בצורה שונה: אני בכבדות — שוקל להשתמש במשאף האסתמה הכחלחל שלי, והוא בקלילות — מחריש בכוח לא אנושי את חותם לבו וריאותיו. גופו, שהיה רך וקל להנעה, נענה לי. רק שפתיו התמלאו ריר לבן, לא נשלט. רוק שהצטבר כאזהרה דחופה בזוויות הפה. פחדתי שמא הוא חולה איידס, זאבת, או כלבת והשד יודע מה. כמה פעמים התרעתי בפני האחמ"ש שלי, שנזדקק לכפפות מנתחים כדי לשמור על כפות ידינו מזיהומים. כעסתי על עצמי שלא השקעתי סכום כסף קטן בכדי להגן על עצמי. אזקתי אותו בכוח. הבטתי סביב בכל השטח. לשמחתי, אף אחד לא הביט אלינו. אוטובוס של פנסיונרים ממועדון הבינגו המשותף של היישובים להבים ואל־עראקיב היה אמור להגיע, אך כנראה איחר.

התקדמנו לכיוון הכניסה של המלון, תיכננתי לערוך לו חקירה שגרתית בחדר שליד הלובי. כמעט על סף הכניסה, מצדו השמאלי של המלון, התפרץ המקרה שהפסיק את מסלולו של היום השישי. אולי איפשהו במקום אחר מישהו קידש ושיבחַ "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". אבל אצלי המהמר לא הפסיק את מלאכתו אשר עשה, ובטח שלא בירך עליה.

"מצטער, אבל אני חייב להביא אותך לחקירה," אמרתי לו, ועל כל אות, הברה, ניקוד והטעמה שילמתי בהפעלת הבלנדר המסתחרר בגרונו המשתנק. במילים אחרות, הוא שוב החל להשתולל בטירופו הפראי ומלא העִוועים. לא ויתרתי וניסיתי להשתלט על המצב. חולצתו נקרעה, והוא הקיא על המפגש בין האספלט למדרכה, המשתפלת עד להתמזגות בקיר המערבי של המלון. נגעלתי מהמחשבה שהוא גם השתין במכנסיו. הוא הפליץ, ופחדתי שהוא אפילו חירבן. משמרת שגרתית שכזאת הפכה לזוועת עולמים, ורציתי לקבור אותנו. למזלי המצלמות בכניסה צילמו רק את המפגש הראשוני בינינו. גררתי אותו פנימה במהירות שיא. ושכחתי להזעיק מאבטח שיחליף אותי בגִזרה המערבית. הכנסתי אותו למלון מהדלת האחורית. הוא התעלף בידי. סטרתי לו במעלית השירות, שירדה לחדרון שלי בקומת המרתף, 4־. הוא הראה סימנים של התעוררות, אך לא תיקשר. נכנסנו לכוך הקטנטן. הורדתי את חולצתו שהכילה רק כרטיסייה של אגד. הכרטיסייה היתה מנוקבת כולה, אז זרקתי אותה לפח. מתוך מכנסיו בלט ארנק, עם עשרים אגורות ורבע דולר ותזכורת לגבי דבר דואר רשום, שחיכה לו בתחנת הדואר ברחוב יצחק 1 או 7, היה די קשה לקרוא את המספר, ובכל זאת זיהיתי גם את שמה של העיר טבריה. התאריך של דבר הדואר הרשום עבר וחלף כבר לפני כשנה וחצי. הנחתי שהוא החזיק בתזכורת לגבי הדואר הרשום רק בשל קרבה רגשית כלשהי לחפץ. בכיסיו הפנימיים היו בדלי סיגריות מנטול של "פאל־מאל". לא היו לו גרביים ורגליו לא הסריחו. המגפיים שלו היו מלאים בחול כשהפכתי אותם. עקרב צהבהב־כתמתם קפץ החוצה במהירות שיא וחלף החוצה תחת דלת הכניסה לכוך שלי. עזבתי את המהמר שכוב על הרצפה כדי לרסס את הכניסה באיזה K500. פתחתי את הארון הירוק מתחת לכיור ולא מצאתי שום חומר לרסס בו. עקרבים קטנטנים התפזרו על כל הרצפה. כנראה חשו שהמגפיים נעו, וברחו מתוכם החוצה. לא מעכתי אותם מרוב פחד מצמרר. הידקתי מגבת סביב הפתח של דלת הכניסה. הכנסתי את חליפתו ומגפיו לתוך שקית אשפה שחורה והידקתי את השרוך הירוק בפתחה. זהו שק הכביסה שלו, גיחכתי לעצמי.

המהמר לא בדיוק נרדם. נשאתי אותו כשחזהו בתוך ידי וזרקתי אותו למקלחת, למרות שלא היו לי מים חמים. הוא לא התעורר. בדקתי אם הוא בלע את לשונו בטעות. הוא נשם בכבדות ונרגעתי קצת. הוא היה מקועקע בווריאציות שונות של מדוזה: על כתפו השמאלית אפשר היה לראות את פניה בפה פעור, מביטה לצדו השמאלי, בצבע כתום על רקע שחור־ירקרק; על החזה הנשי שלו ישב קעקוע ורדרד שבו היא הביטה כלפי מעלה לצדו הימני. נחשי שערה הסתלסלו והתפשטו אל מעבר לשד הימני שלו; על גבו השתרע קעקוע ענק של איזה לוחם עם חרב שהחזיק את הראש הכרות שלה. הלוחם עטה על פרצופו מבט שלֵו. שֹערה הזכיר לי גפנים קטנטנות; על בטנו התחתונה התמקם לו קעקוע עם פניה בזהב ושערה בירוק. פיה הפעור בתדהמה חפף בדיוק רב את טבורו — בדיחה שסחטה ממני חיוך רגעי.

לא היתה לי ברירה, אלא לנגב אותו במגבת שלי, כי לא היו לי עוד מגבות נקיות. הוא התעורר וסימן לי להוריד את האזיקונים. הבאתי סכין יפנית וחתכתי אותם. הוא לקח ממני את המגבת והסתובבתי. נתתי לו מכנסי ג'ינס כחולים וחולצה לבנה. לבשתי מדי עבודה צהובים חדשים ששמרתי להזדמנויות חגיגיות. באי־נחת הוצאתי מארנקי שטר של מאה שקל.

המהמר לא בדק היכן מגפיו. הכול נעשה בשקט רב, כי כל מילה יכלה להחזיר אותנו לנקודת אפס. מזגתי לו קפה שחור עם הל בספל של התרמוס הכסוף. נכנסתי להשתין, וכשחזרתי הוא פשוט נעלם.

חיפשתי אותו בכל הקומה ובמעלית. עליתי למעלה ויצאתי החוצה. הקפתי את המלון, שאלתי מאבטחים אחרים, אך לא מצאתי אותו.
בערב בדקתי את הקַלטות השונות של מצלמות האבטחה. חיפשתי בהן את האירוע שהתרחש בכניסה, כשראיתי אותו לראשונה מפציע בחריגות שלו. לא מצאתי אפילו פְרֵיים אחד שלו. הבטתי בי, כנקודה מטושטשת של מדים צהובים ומשומשים לעייפה, מתקדם לאיזו נקודה אחרת ומדבר לאוויר. התוצאה היתה ברורה: הוא היה מחוץ לתמונה. הנחתי שהטכנולוגיות התקדמו, והוא יכול היה לחדור למצלמות האירוע ולמחוק את עצמו. אולי פגשתי בסוכן ביטחוני כלשהו. הדברים העסיקו אותי ולא ירדו ממוחי שקדח, ניקב וחפר. בדרך חזרה לחדרי פיקפקתי בכל מה שידעתי. ספקות החלו לכרסם בזיכרוני לגבי כל מה שקרה. פחדתי שאולי זה היה איזה פלשבק מאיזה טריפ שלקחתי בתיכון. ובכל זאת היו סימנים של מאבק על הידיים שלי. רצתי לחדר לבדוק אם המגפיים ובגדיו שוכבים בשק הכביסה המאולתר. חששותי התממשו, שק הכביסה המאולתר נעלם.

שאלתי את החדרן שסידר את החדרים אם הוא לקח את שק הכביסה מחדרי, אך הוא ענה שלא. לא ידעתי אם לדווח על המקרה ולהחזיר לעצמי מאה שקל ולהסתכן בכך שיבדקו את התלונה שלי, או להפסיד מאה שקל ולהשתיק את הסיפור. פחדתי שיפטרו אותי. חסכתי כל שקל עד לקבלת המענק הממשלתי שהובטח בגין עבודה מועדפת.

בלילה ראיתי אותו בזווית עיני יושב לבדו בשולחן חדר האוכל עם כוס קפה שחור מהסוג הפַארְשׁ של המלון. הוא לא זז אפילו מילימטר ממקומו. לקחתי עוגת שוקולד חמה והתיישבתי לצדו. האחמ"ש ראה אותנו והצטרף, מבלי שנזמינו. לא הצגתי את המהמר, זכרתי את הכלל הלא כתוב ולא רציתי להפר אותו. התפללתי שגם האחמ"ש ישתוק ויכבד את האכילה בדממה. והזמן הקצר התארך, התפשט ונמרח בכבדות והפך לבלתי אפשרי. וואלק, אני נשבע שבקושי נשמתי. חשבתי על המהמר. הוא היה בדרך ללא מוצא: כל זכייה אפשרית שלו לא היתה מצילה אותו מהפסד נוסף. אנשים מסוגו לא יודעים מתי לעצור. האחמ"ש הלך להביא לו קינוח, וכשחזר הוא הצחיק אותי, כהרגלו, בבדיחות קזינו עדתיות על המבטא של המהמר הטיפוסי, שלא יודע אנגלית. עשיתי את עצמי צוחק וחיכיתי שהסיוט ייגמר. בזווית העין הבחנתי במהמר שחייך אלי, חיוך קפוא כזה שלא זז לשום מקום, ללא התחלה, אמצע או סוף, ממש כאילו נתתי כסף לפסל האנושי ברחוב, והוא עכשיו עושה את עצמו שמח, במחווה שלא אהבתי. אולי הוא הבין את הלחץ שהייתי נתון בו. קיוויתי שהוא עדיין זוכר שנתתי לו בגדים וגם שמרתי על כבודו, והכי חשוב: לא הסגרתי אותו לאחמ"ש. הפניתי את כל חיוכי ותנועות ידי לאחמ"ש, שלרגע לא יתפרש למהמר שאני מדבר איתו. הסתכלתי על המהמר שהכניס את ידו למכנסיים שנתתי לו. הבגדים התמלאו כתמי בוץ לא מובנים. המהמר הוציא זִ'יטוֹן צהוב שחוק ונתן לי אותו. הסכום היה גבוה. התפלק לי הנהון קטן בראש, והלכתי כולי בפחד שהוא יתפרץ באיזה רגע ויסגיר את הקשר שלנו. ניגשתי לפדות את הז'יטון. הבחורה בקופה שאלה כיצד השגתי אותו. לא עניתי וביקשתי את הז'יטון בחזרה. שנינו ידענו שהקזינו אסר על עובדי בית המלון להתערבב עם המהמרים. הבטתי בה בחשדנות, והיא לא נתנה לי שום מבט מרגיע. צרות עמדו להגיע, מצחי התקמט, והרגשתי טיפות זיעה בכפות ידי. ירדתי לחדר להתקלח ולחשוב על הצעד הבא, אם יפטרו אותי.

בחצות הלילה העמידו אותי בעמדה המזרחית בתוך הכניסה של החניון. מנכ"ל המלון נכנס למלון בכניסה המזרחית דרך החניון והגיש אלי את תיקו. בדקתי אותו בדיוק לפי ההוראות שניתנו. המנכ"ל חקר אותי מאיפה קיבלתי את הז'יטון, וידעתי שהוא לא יאמין לאמת. כחצי שעה לאחר פגישתנו קיבלתי אס־אם־אס שאני מפוטר, ושאני מתבקש לעזוב את העבודה עד שני בבוקר. טעיתי.

למרות השעה המאוחרת התקשרתי לאחמ"ש והתחננתי לשימוע. הבטחתי להסביר הכול. היו לנו יחסים מעולים וניהלנו כמה שיחות נפש, וידעתי עליו דברים שאַפְחַד לא ידע. הפצרותי עזרו והאחמ"ש קרא לי לחדרו. סיפרתי לו על המהמר. אך לא היו ברשותי שום הוכחות לקיומו, חוץ מהשריטות על זרועותי שלא שיכנעו אותו בְּשִיט. האחמ"ש נשבע בכל היקר לו, שהוא לא ראה אף אדם שישב לצדי בשולחן חדר האוכל. ברגע שהשתוללתי, הוא נאטם. רציתי להרוג אותו. אבל פשוט יצאתי וקיללתי, בצורה שישמע וידע שהוא התמנייק אלי.

הייתי צריך עוד לפחות חודשיים כדי לסיים את העבודה הנדרשת, ולא ידעתי איך אמצא עבודה בתקופה כל כך יבשה בתיירים. ירדתי לחדרי והרגשתי זעם כלוא בתוך רחמים עצמיים. שלחתי מייל לאחראית על משאבי אנוש. להפתעתי, היא החזירה מייל מיידי פושר וכתבה שפיספסתי את מועד דמי ההבראה ושאני לא זכאי לפיצויים. היא הוסיפה שכדאי לי לגשת באותה הזדמנות לסניף של חברת כוח האדם ברחוב 2768 ולקחת את את המתנה לראש השנה — מחזיק מפתחות בצורת באטמן.

רציתי להתפוצץ על משהו או מישהו ושמחתי שאין עלי נשק. בסביבות ארבע באותו הלילה באתי לצאת מהמלון עם הטרולי הכחול כהה שלי, בתקווה להגיע לתחנה המרכזית של אילת ולקחת אוטובוס לתל־אביב שיוצא בחמש ושש דקות בבוקר. איך שהתקרבתי לעמדת האבטחה כדי להזדכות על מדי העבודה שלי, ראיתי את המהמר, בפנים טרודות, מקפצץ פנימה ברגליים יחפות. הוא לא הביט ימינה או שמאלה, ודילג בריצה קלה למעלית האמצעית של המלון. רצתי בחזרה אחרי המנמניאק לאותה המעלית. ביד אחת משכתי את הטרולי שלי וביד השנייה החזקתי בחבילת המדים. זרקתי את המזוודה פנימה לתוך חלל המעלית, ופאק, נשברה לי הידית של הטרולי. דלת המעלית נפתחה מחדש. זינקתי לצד המהמר, וכל מי שהיה בלובי הביט במחזה וקפא. פשוטו כמשמעו. כל מי שהיה בלובי התאבן. לא יכולתי להאמין למראה עיני. עד ששיפשפתי אותן, כבר נסגרה דלת המעלית. כבה האור. כפתור חדש הופיע וניצנץ בחשכה: קומה 23. הרגשתי שמשהו חסר לי, וראיתי שהמדים נפלו לי מהיד ונשארו מאחור על שטיח רצפת הלובי.

עמדנו בחושך. חשבתי על כל ההתרחשויות, ובמיוחד על העובדה שהתגלתה עוד קומה במלון. אבל לא הצלחתי לזרוק מתוך מחשבותי איזה עוגן, שייתן לי נקודת אחיזה בתסבוכת הזו. אולי הייתי אמור לצאת החוצה ולהביא בחזרה את מדי העבודה, כדי שלא יחייבו אותי עליהם. בין המחשבות שרדפו אחת את השנייה, ידי הימנית קבעה עובדות בשטח: היא התפתתה מעצמה ללחוץ על כפתור קומה 23. האור במעלית נדלק והיא טיפסה במהירות לקומה המבוקשת. המהמר רעד מקור, ואילו אני הזעתי מחום. ויכולתי לראות שהוא מוטרד מהעובדה שהצטרפתי אליו. הייתי די מופתע מהפעולה הפתאומית שידי הימנית כפתה עלי. פני המהמר הביטו למעלה, ישר אל תוך האור, שהתנפץ החוצה במסננת של בוהק המנורה השקועה בתקרת המעלית. כשהגענו למעלה, כבר הייתי די בטוח שהוא לא רצה שאבוא איתו. הרגשתי לא רצוי, אבל ניסחתי בתוכי סיבה ברורה והחלטית: הייתי חייב לברר מי הוא ומה הוא רוצה ממני. פינטזתי שאשיג ממנו פיצוי על הפיטורים שלי, למרות שזכרתי שכיסיו היו ריקים בפעם האחרונה שהפשטתי אותו. חולצתו הלבנה נצבעה בכתמים אדומים. ציפורניו גדלו בצורה דוחה, ורציתי לגזור לו אותן. הבטתי כמוהו למעלה בכדי לראות ולהבין מה הוא רואה שם. חשבתי ששמעתי בכי מצמרר של תינוק שנשכח בעגלה. שערות זרועותי הצטמררו לשמע היללות. רציתי להרים את גגון המעלית בכדי לחפש אותו. אבל אז האורות היבהבו בצורה מוזרה, וראיתי רק חלקים מפניו, והייתי חייב לעצום את עיני שסונוורו ולאטום את אוזני. עשיתי הכול כדי לא לשמוע את ההתייפחות של התינוק שסבל, זעק, צווח והשתולל בבכי.
מיד עם השינוי בהבהוב האורות במעלית, פתחתי את עיני, וראיתי שפני המהמר הופנו לרצפה כאילו הוא איבד משהו. רציתי להגיד משהו, אבל אזהרתו עדיין היתה תלויה באוויר בינינו. הקמט הזה בין עיניו וזווית מבטו כלפי מטה הזכירו לי בצורה מוזרה את אבי. כשהייתי ילד, אבי לקח אותי איתו מהבית בעפולה ליקנעם עילית. הוא עבד כסוכן מכירות סיטונאי של כלי כתיבה והיה צריך לגבות שם כמה צ'קים. הוא היה מבוגר מדי, רוב החנויות היגרו לקניונים והוא לא הצליח למכור הרבה, אבל איכשהו נשארו בערים שונות כמה חנויות זעירות שהיו חייבות לו סכומי כסף. הנסיעה לא היתה מוצלחת, והוא לא הצליח לגבות את החוב. היו אלו הימים האחרונים לפני שהמעסיק שלו פיטר אותו. גילו היה שישים ושבע. אני הייתי בן שבע־עשרה וחצי. בדרך חזרה למכונית, לקראת נסיעתנו הביתה, ראיתי שהוא לא מרגיש בנוח ומביט ללא הרף במדרכה. למרות שלא שאלתי, אבי הסביר לי, בגאווה נואשת, שהוא מסתכל על הרחוב, כי בעבר הוא מצא שטר של חמישים שקל דבוק לאספלט, ללא בעלים. ככל שהתבגרתי, התביישתי בנו ולא סיפרתי לאף אדם את הסיפור. הרמתי את מבטי כי הגענו לקומה 23 והדלת נפתחה ישר לתוך מסדרון צר שהתמשך לרוחב. מולנו היתה סוויטה שהדלת שלה פתוחה.

המהמר עמד. פניו התמלאו במרור, חמיצות וקדרות. הוא הביט קדימה, אבל לא זז. פניו התעוותו. הוא התאבן. הבכי המטריד של התינוק פסק. הבטתי קדימה לתוך הסוויטה המבולגנת שלא סודרה זה שנים. מי ששָכַן במקום התעלל בכל חפץ, רהיט וריפוד של החדר. הסוויטה נראתה כאילו להקות רוק עברו והוציאו את זעמן על כל העצמים: הטלוויזיה, הראי, החלון וכיוצא בזאת כל שאר הדברים שניתן היה לשבור ולנפץ. הבלגן הרגיע אותי, ונפלט לי מעין חיוך. רגלי השמאלית פסעה קדימה. התעוררה בי תשוקה לראות את המפרץ בפעם הראשונה מתוך המרפסת העליונה ביותר בפירמידת המלון. דגל עַקַבָּה נראה בבירור קפוא במקומו וסימן לכל הרוחצים כי הרוח לא העלתה אף גל קטנטן אל תוך חלל הפה הפעור של המפרץ. איך שרגלי הימנית פסעה בכדי לאזן את התקדמות רגלי השמאלית אל השטיח האפור המכוער שהתפשט לו מקיר לקיר במסדרון הצר, זעקה השתחררה מהמהמר שרץ היישר אל מרפסת הסוויטה וקפץ למטה. רצתי מיד אחריו, אבל לא הספקתי. שמעתי את עצמי שואג "לא, אל תקפוץ!" באופן מיותר וחסר כל משמעות.

החבטה שלו עלתה באוזני עם הצעקות והסערה שהגופה המרוסקת עוררה. מהר מאוד הגיעו אמבולנסים ומשטרות. לא רציתי להביט מעבר למרפסת ושיחשבו שיש לי נגיעה להתאבדותו. בהלה וחרדה עמוקה התפשטו בגופי ולא יכולתי לזוז. הטלפון שלי צילצל ושמעתי דפיקות. זכרתי שהדלת היתה בכלל פתוחה כשנכנסנו, ובכל זאת היא נסגרה. קירבתי את הנייד לאוזני ושמעתי בדיוק את פסקול השניות האחרונות: צעקתו המסויטת, ריצתו, זעקתי המיותרת. הרצועה נעה בלופ מפחיד. הטחתי את הסלולרי על הקיר והוא התנפץ ומסכו נשבר, ובכל זאת שמעתי בראשי הלוך ושוב את הלופ חוזר ונשנה. זרקתי את הנייד אל מעבר לחלון המרפסת, אך הוא חזר פנימה כמו בומרנג ופגע בראשי. התכופפתי מכאב. נזל לי דם. הלכתי לשירותים כדי לנקות את הפצע שדימם בראשי, הברזים היו שבורים וגם האסלה. קשרתי סביב מצחי חתיכת בד מחולצתי. התחשק לי להשתין ולשתות מים. לא התאפקתי. בתחילה השתנתי על ההריסות, ואחר כך מצאתי את עצמי מחרבן בישיבה דרווישית, כשברכי מכופפות וישבני קצת מורם מעל הריסות השירותים. כאב לי הראש והדפיקות על הדלת המשיכו בקצב די קבוע, והיה גם איזה קול, ששמעתי רק את הבאסים שלו. קמתי וניגבתי את עצמי בחלקים שקרעתי מהחולצה, ונותרתי רק עם מכנסיים. שנאתי את הכרס שגידלתי, בגלל הארוחות של המלון. היו לי כבר שערות לבנות בחזה, למרות שרק השתחררתי מהצבא.

רציתי לחזור כבר לעפולה, אבל אף אחד לא חיכה לי שם, ולא רציתי לשמוע ממשפחות הורי. לא ידעתי מה לעשות הלאה עם חיי, הצטערתי שהצבא נגמר כל כך מהר. איך שכולם חזרו לביתם ונשארתי להגן על הבסיס בגופי, דמיינתי שהמטבח הוא של הורי, והאפסנאות של אבי, והחדרים של הדודים והדודות שלי. הבסיס כולו הפך לתכשיט יקר של המשפחה שלי. דמיינתי את עצמי כבן מלך — רמטכ"ל, שנזרק לכפר של עניים. יומאחד פינטזתי שאגש לרמטכ"ל והוא יגיד לי: "אני אביך." הדפיקות התחזקו והכו בכוח על הדלת, ואליהן הצטרפו צעקות לא מובנות. כמעט ששכחתי את עצמי יושב על הקיר ומריח את הריחות של החרבון והשתינה שלי.

לא ידעתי מה לעשות. שתקתי וזחלתי לעבר דלת הכניסה. הבטתי בתוך העינית ומדדתי כל צעד וצעד. ראיתי את המהמר וקרקפתו המרוסקת, כשחצי מפניו מעוותות אחורה, עומד עצבני. לצדו עמדו שוטרים, ש"השם ישמור" — פרצופיהם היו מעוותים באופן שלא הכרתי בעבר — הם היו חסרי פנים. זחלתי למרפסת, הזזתי את הווילון קמעה ובדקתי את האפשרות של קפיצה לקומה השנייה. אבל הליקופטר חזר ועלה לאוויר, ולא רציתי להסתכן ביציאה החוצה. רקותי כאבו במקום שממנו דיממתי.

הטלוויזיה המנופצת לרסיסים נדלקה בדיוק כשהדפיקות על הדלת הפסיקו. הרמקול שלה עבד ושידר פעם אחר פעם את הכניסה של המשוגע הזה לחדר, שמעתי את צעקתו מלווה בזעקתי. לטלוויזיה לא היה תקע או כבל. הסתכלתי סביבי וחיפשתי מוצא. אטמתי את האוזניים ועצמתי את עיני וקיוויתי שהבוקר יעלה. מים מחדר האמבטיה החלו להציף את החדר. לא היתה דלת לאמבטיה, ולא זכרתי בכלל שהיתה שלולית כלשהי או צליל של ברז דולף. המים התגברו עד כדי זרם עצום של מים שהציף את הסוויטה. חלון זכוכית חשמלי שלם פרץ מתוך קיר המרפסת וסגר על הסוויטה. המים החלו לעלות על גופי. לקחתי את הטרולי שלי וזרקתי אותו על חלון המרפסת, אך זה לא נשבר ואפילו לא נסדק. אולי הוא היה חסין זעזועים.

חזרו הדפיקות והקולות המוזרים שלא הצלחתי להבין מה הם אומרים. ניסיתי לשבור את הדלת, ראבק, שייכנסו וייקחו אותי לאן שירצו. היא לא זזה, המים החלו להסתובב. מערבולת עצומה חגה בתוך הסלון, וכל החפצים הסתחררו סביבה. מצאתי את עצמי נאחז בארונית הטלוויזיה בכדי לא להיסחף אל מרכז המערבולת. היתה לי דרך יציאה אחת מכל הטירוף הזה, ההזייתי והלא הגיוני: הנעתי את רגלי מצד לצד בכדי לא להישאב. ובכוחותי האחרונים זרקתי את ארונית הטלוויזיה על חלון המרפסת. החלון נסדק, אך הוא עמד בלחץ של הטירוף האבסורדי שהסתובב ונערם מסביבי. כשהייתי קרוב לתקרה, זיהיתי את קולו של האחמ"ש שעמד מחוץ לדלת, אך לא הבנתי מה לעזאזל הוא אמר. בלעתי מים רבים שטעמם היה חמוץ ורע.

הרגשתי חסר אונים. נזכרתי כיצד אמי עזבה את הבית יום אחד, ולא חזרה. אבי ז"ל עשה כרגיל את הצגת ה"שיגעונות" עם הטלפון שלו. זאת משום שהוא היה צריך שאמי תזמין לו אחות. לא הבנתי למה ובשביל מה הוא שיגע את אמי, וואלק היה לו טלפון, והוא יכול היה להתקשר בעצמו, אבל תמיד הוא אמר שהוא לא שומע טוב, ושהמכשיר לא עובד, ושהוא לא זוכר איפה המספר שלה, התנהג כמו ילד מפגר שנותן תירוצים מיותרים למורה שלו, וממש חושב אותה למטומטמת. אמי, שהתנהגה כמו אחות סיעודית, מנעה מאבי ללכת לשירותים במשך ימים שלמים. לא ידעתי מתי אראה אותה שוב. היא לא היתה מהסוג שמשאיר אחריו עקבות. רק כשגיליתי שהיא רוקנה את חשבונותיו של אבי בכדי לממן את אורח חייה האוטיסטי, התחבאתי ממנה.

עם הזמן הערכתי יותר את יציאת אמי לדרך עצמאית, ופחות את אבי שהביא לי את הסעיף. גסיסתו ייסרה וגִיסֵסָה אותי. לא היה לנו כסף לשלוח את אבי לטיפול ניסיוני יקר בארצות הברית, שיכול היה להביא אולי לשינוי במצבו. כל בוקר הייתי מטפטף טיפה זעירה של רעל עכברים בקפה עם הל שהייתי קונה במכולת "אל־פוּלָה". אבל להפתעתי ה"טיפול" שלי דווקא הבריא אותו, והוא הפך רענן, חרוץ, מרוכז. הרופאים לא ידעו להסביר מה קרה לזיכרונו המתחדש. הם ביטלו את האחות מביטוח לאומי שעזרה לי פעם ביום לרחוץ, לנקות ולהאכיל אותו. ביום שבו הפסקתי לעזור לו למות, השטן הזה שנקרא לו אבי קרא לי למיטתו ודיבר אלי בצורה הכי מלוכלכת ומשפילה. הוא היה כל כך נבזי, שחבל לנסות בכלל להסביר מה הוא אמר ומה הוא חשב עלי, על אמא ועל החיים. באמת, בכל היקר לי, אפילו "אלוהים לא ישמור" את מה שהוא אמר לי באותו היום. הלוואי שיכולתי למחוק מהזיכרון אותו ואת דבריו שלא הפסיקו לשרוט לי במוח. הוא החזיק עלי פנקס מלא בחרא, וכך ברגע אחד הוא החליט לפתוח את כל תיבות הפנדורה המזוינות שלו. אין לי מושג איך זה שמצבו נסוג והוא חזר לדמנציה שלו שהפכה גם לתסמונת קללות, או מין טורֶט. לא הייתי צריך להפסיק את הטיפול המיוחד שלי, שדאג לטובת כולנו. ובכל זאת, מחַאֵסְמו מילה אחת טובה לא היה לו לקמצן הזה להגיד לבן שלו. ואם לומר את האמת, העיניים שלו היו מאשימות, הוא כנראה שם לב לרעל התרופתי שרקחתי והבין הכול, הרי יצאתי מרחם הזרע שלו, והוא הכיר אותי ואת חוסר היכולת שלי להתמודד עם הזדקנותו המכמירה ומעוררת הדחייה.

נלחמתי במערבולת, צעקתי לאחמ"ש, למהמר, לשוטרים, לאנשי האבטחה של המלון, למי שזה לא יהיה — שייכנסו — וייקחו אותי — והודיתי במה שיכולתי להודות — סיפרתי על אבי — ואמרתי שאני אשם — ושאני מוכן לשבת בבית סוהר — ראשי נחבט פעם אחר פעם בתקרה, והמשכתי לדמם מהראש. דלת הכניסה נפערה ונפתחה. כל המים שאיימו לבלוע אותי נשאבו למסדרון. לא חיכיתי רגע. רצתי קדימה על השטיח הבוצי המסריח והחלקתי על גבי. לא חיכיתי רגע נוסף. למרות הכאב, הרגשת הביזוי והרגל שהתקפלה ולא חזרה להתיישר, הורדתי וזרקתי את נעלי. ולא עניין אותי אם יהיו או לא יהיו אנשים שיעוטו עלי במסדרון הצר. פתחתי את דלת חדר המדרגות הכבדה בצבע כסף וירדתי למטה במהירות. לא זכרתי כמה מדרגות וקומות ביליתי בקפיצות, ניתורים ודילוגים גבוהים וקשים שהכאיבו לכפות הרגליים שלי. הסימון של כל קומה וקומה אבד. ולא היתה לי דרך להביט למעלה או למטה בכדי לראות את הגג או את הקרקעית של פיר הבניין. בכל קומה ניסיתי להיכנס פנימה, אך לא הצלחתי. כולן היו נעולות. לא הספקתי להגיע לתחתית, כששמעתי את המהמר חוזר על המשפט בטירופו הידוע, "אסור לך לדבר איתי." המילים הסתחררו והתגלגלו לתוך חדר המדרגות המתכתי המאובק והחשוך, עד שהתרסקו אל תוך מסילות אוזני. עליתי בחזרה למעלה והתנשמתי בכבדות. הגעתי מזיע, סוחב רגל אחר רגל ומשתנק. הדלת לחדר המדרגות נסגרה מאחורי כסורג של בית כלא, ולא יכולתי לצאת מהקומה. רציתי להיכנס לחדרים אחרים, אך לא היו כאלו. חזרתי לקומה 23 והמעלית נפתחה והמהמר עמד שם וחיכה לי. הוא הביט בי לתוך עיני וכיווץ את פניו בצורה די מכוערת, מעוותת וכואבת, וידעתי שזהו הרגע שלו לפני שיתחיל לרוץ אל מותו. הימרתי שהוא מחכה לסימן ממני, ולא זזתי. הוא עמד, בֶּטוֹן מוצק בתוך עווית מרה של קמטים ושיניים כתומות, עם חניכיים מדממות ועיניים כמעט עצומות. על רגליו מכנסיים מלאים כתמי בוץ, והרבה גלים קטנטנים של רעד שעברו בין רגליו וידיו. שנינו היינו יחפים. מכנסי הג'ינס השחורים שלי היו הרבה יותר בוציים. ושמחתי שלא היתה לי חולצה. אחרי כמה דקות מתוחות החלטתי לקחת סיכון: הזכרתי לו את כל מה שעשיתי למענו. פניו הפסיקו להתעוות. כשהוא בא לזעוק, ניסיתי לדחוף אותו ולהפילו על הרצפה, אבל נקרעה לי הרגל מאיזו זכוכית שנחה לה מתחת לערֵמות הבוץ, והייתי חייב לשלוף אותה. הוא רץ במהירות לא נתפסת ושוב קפץ למטה ושמעתי משטרות ואמבולנסים. דחפתי כמה שיותר רהיטים בין הסלון לבין המרפסת. וחשבתי מה לעשות. בזמן שבדקתי איך אוכל לקפוץ לקומה 22, פרצו המים מחדר האמבטיה ושטפו אותי ואת כל הלכלוך שנשאר מהמערבולת האחרונה לתוך בור הניקוז של המרפסת. חלון הזכוכית החשמלי של הדלת לא הצליח להיסגר. שמחתי שפיצחתי את השיטה וחשבתי כבר על חלק שני. רק שהמים עלו ועלו, ולא היתה לי ברירה אלא לקפוץ לקומה 22. ברגע האחרון, לפני שגל גדול דחף אותי למטה, הבטתי לראות מי פתח את הדלת, אך לא היה שם איש.

הרגשתי גל חום, שסימן כאב עצום שזינק אל מוחי. אם לא שברתי את רגלַי, אז נקעתי או סדקתי אותן. פשוט לא יכולתי לזוז. ובכל זאת סובבתי את צווארי אל חלון המרפסת בכדי לראות אם אוכל לפתוח אותו ולהיכנס לסוויטה של קומה 22. חלון המרפסת היה מכוסה וילון כהה, ואף אחד מדרי המקום לא שמע כנראה את נפילתי. דפקתי בכל הכוח וצעקתי, אבל שום עזרה לא הגיעה. בכיתי וצווחתי עד שאבד לי הקול.
שכבתי רועד ורטוב. ניגבתי את עיני כשהשמים התקדרו. וזה לא היה ליקוי שמש, פשוט חורף כבד שהתפשט וקפץ ראש למי המפרץ בשבת בבוקר. אני חולם, חזרתי ואמרתי לעצמי, ועלי לפתור את עקבות הסיוט. רק כך אמצא את הדרך החוצה. רגלי כאבה וניסיתי בכל דרך ליישר אותה, אבל לא הצלחתי. רעדתי מקור. המהמר היה מטבריה, שהיתה גם עיר הולדתו של אבי. הוא לא אסף את הדואר הרשום (מסניף הדואר) בחודש שבו נפטר אבי. הכרטיסייה המנוקבת סימנה שהוא כבר לא נסע לשום מקום. הקשר בין אבי לבין המהמר יכול היה להסביר את השתלשלות העניינים. אבל מהר מאוד ספקות רבים ביטלו את ההוכחה שאבי מנסה לנקום בי ולהרוג אותי, בצורת רגשי אשמה פשוטים שהתגמשו לידי התאבדות המהמר: אבי מעולם לא הימר, לא לבש חליפות ולא קיעקע את עצמו בפני מדוזה.

השמים התכסו עבים שחורים בבוקרו של יום בלתי אפשרי במפרץ. ברקים נשברו בחשמל מאיים ואותתו שסערה איומה עמדה להתפוצץ מעלי. גשם חזק ומיידי, ללא הקדמה של גשם קל, ניתך ושטף את המרפסת. דלת הסוויטה לא נפתחה. המרפסת של קומה 22 כלאה אותי בתוך אמבטיה קפואה של ברד וגשם מתמשך.
לא ידעתי מתי ואיך התעוררתי בעיניים סגורות, וקור עצום הרעיד את גופי בריקוד עצוב. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שטיח שלג ענק שהקיף את מרפסת קומה 22. קודקודה הכהה של הפירמידה נשאר למעלה וסימן את המבנה הגדול. קומה 23 וקומה 22 נשארו ממש מעל פני השטח המושלג. לא הצלחתי להבחין אם אני עדיין בצהרי שבת, או שקפצתי כבר לצהרי ראשון. השמים היו בהירים, רגלי היו כחדשות. אם הייתי מסומם, אז הסמים עבדו יתר על המידה; אם השתגעתי, אז הפסיכוזה היתה קשה; אם חלמתי, אז היה זה סיוט מעורר פלצות. מי היה מאמין שהפירמידה כולה קפאה וכוסתה שלג כבד. הקודקוד סימן את מה שהיה מתחתיו. בקושי נשמתי. רעדתי, והיה לי קשה לחשוב. הסתכלתי בחלון המוגף וילון אפור, וראיתי בהשתקפותי את פני המהמר במקום את פני. נתתי לעצמי כמה סטירות. אך הדברים לא השתנו. קפצתי החוצה והתחלתי לרוץ ולא חשבתי מה יקרה לי אם הקרח יישבר. ככל שהתקדמתי השתנה מזג האוויר, אבל לא הזעתי עד שהגעתי לאילת הרותחת. המגפיים החומים לא התאימו לריצות בוקר. מכנסי הפסים שלבשתי היו מלאים כתמי בוץ, והייתי חייב לפתוח כמה כפתורים בחולצה. אלוהים יודע מדוע התעקשתי ללבוש את החליפה הכחולה הכהה והמקומטת, שכבר בהחלט היתה קטנה עלי. הייתי חייב לעצור ולנוח. עצרתי מול פירמידת הקזינו הזאת. כל שרירַי קפאו. לא יכולתי להזיז את פני או את גופי. מרוב בהלה דפקתי הכי חזק מבפנים, אבל הגוף הזר כלא אותי בתוכו, ולא שמעו את קולי. מאבטח המלון נבהל מבואי. הוא נראה כמו הבן שלי וביקש לדעת את שמי. אני גד. שמי גד. צעקתי, זעקתי, השתוללתי מזעם, והוא לא שמע אותי אומר דבר — הגוף שכלא את גופי היה גם קול שהשתיק את קולי. הוא חקר אותי שוב לשלומי, שלח את ידו לאקדחו, ולא הצלחתי לומר מילה.

"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" מאת מתי שמואלוף יצא בהוצאת כנרת זמורה דביר

סנדי הוכיחה מי בעלת הבית

ברגע אחד התהפכו היוצרות. הוריקן סנדי הפך לכאורה את ארה"ב למדינת עולם שלישי. להוריקן לא היו כוונות להתחשב בשום פרמטר טכנולוגי, פוליטי או חברתי. הוא הוכיח שגם עליונות אמריקנית בתחומים רבים לא תוכל לעצור את איתני הטבע.

שבוע אחרי שקראנו את פרשת נח והמבול, הגיע מבול על אמריקה. ההוריקן הזה הצליח לשתק את החוף המזרחי ולהעלות סימני שאלה גם בנוגע למידת ההשפעה על הבחירות הקרובות, שיתקיימו ביום שלישי הבא.

ההתפרצות האלימה של איתני הטבע אל חיינו מאפשרת לנו לראות מעבר לביטחון העצמי של האומה. כשהוריקן, רעידת אדמה או גלי צונאמי נוחתים בתוך אזורים מאוכלסים, הם חושפים לפנינו את האמת המרה. ספק אם אפשר להתכונן לגמרי לאסונות הטבע הבאים, ובכל זאת כולנו מלאי מסירות ואמונה לתבונה האנושית, שעוד תמציא לנו בעתיד ביטחון גדול יותר.

נראה שאפילו לממשלת ארה"ב, למדע ולפיתוח הטכנולוגי אין אפשרות עמידה והתנגדות כלשהי כשמדובר באיתני הטבע. אי אפשר להעלים אותם – לכל היותר לנסות להתמודד עימם בכבוד. סנדי היא סופה אדירה שמימדיה לא היו מוכרים לציבור האמריקני. אלפי טיסות בוטלו, ניו איילנד ולונג איילנד הפכו לאזורי אסון, סכרים התמוטטו, מיליונים נותקו מהחשמל, מאות אלפים עזבו את בתיהם, הרכבת התחתית הוצפה בניו יורק ותושבים רבים מחכים על הגגות לחילוץ. אטלנטיק סיטי הוצפה לחלוטין, ומים רבים שטפו אזורים אורבניים רבים שלא היו מוכנים לכך.

איך תשפיע סנדי על התודעה האמריקנית?

בדרך כלל אסונות שכאלו מתרחשים בעולם השלישי, רחוק מהמערב. במקרה הטוב המערב עוקב בטלוויזיה ושולח את הסיוע ההומניטרי. ובתווך, גם ישראל עושה ככל שביכולתה כדי לעזור (בדומה לאסון בהאיטי). העולם מתגייס בצורות שונות של עזרה ושולח צוותים לאזורים נידחים. כולנו זוכרים את גלי הצונאמי הגדולים, את רעידות האדמה ואת האסונות שהחריבו והרגו מיליוני חסרי ישע ברחבי העולם. אך תמיד בעולם השלישי הפגיעה של אסונות הטבע הייתה כפולה, שכן האסון היכה גם בערים ללא הגנה, ופגע גם באוכלוסיות עניות וחסרות ישע.

באסון קתרינה היה רגע דומה בארה"ב, אך בדרך נס הוא לא התפרס על החוף כולו. ב"ניו יורק טיימס" ערכו בשנת 2006 תחקיר באמצעות 300 מהנדסים ומומחי סערה, שלמדו את ההוריקן שפגע באזור ואת מערכות ההגנה של העיר. התחקיר העלה כי מערכות ההגנה של ניו אורלינס לא עמדו במשימה, אך כנראה גם שבע שנים לאחר אסון קתרינה, ארה"ב עדיין לא הצליחה לפתח מערכת הגנה מספקת ומושלמת דיה כדי להתמודד עם הנזקים האדירים של הסופה.

הוריקן סנדי חסר רחמים כלפי הפגמים האנושיים שמצויים בלב המערב. טרור יכול לגרום למצב חירום, אבל תמיד יהיו שם, אורבים, איתני הטבע. ויהיה מעניין לראות את ההשפעה של ההרס שיותיר הוריקן סנדי על התודעה האמריקנית. מה יקרה לאוּמת האייפונים, האייפדים, הלוויינים ושאר הגאדג'טים אחרי שיתברר שוב שאי אפשר באמת לעצור הוריקן. האמריקנים תמיד ראו את עצמם כמי שנמצאים מעל לטבע. בכל סרטי האסונות של הוליווד מגיע גיבור-על שיכול להביא תרופה. אך הפעם אין גיבור-על ויש עצב גדול.

המאמר התפרסם לראשונה בישראל היום ולאחר מכן בוואלה

קריאה נוספת:

ווה טאנג קלאן הקדישו שורה לנאט טרנר (שאליו הוקדשה אתמול (30.10) התוכנית "חיים של אחרים עם ערן סבאג") בשיר "העיר": "כמו נט טרנר, אצור ספקטקל, אמות בהתנגדות, אבל אקח איתי ארבעים שטנים"

מדוע אנו צריכים איורי נשים על מוצרי אוכל

חבילת מלח כמשל פמיניסטי

איור של אישה הוסר ממוצר המלח של חברת סלית. לטענת החברה, הוא הוסר לצורך יצירת בידול למוצרי הפסח. אך האם כלל אנו זקוקים לדמות אישה על מוצר כגון מלח ביתי? ומדוע טענה זאת לא עלתה כחלק מהשיח הציבורי שהתחולל בעקבות הפרשה

מדוע חברת מלח זקוקה לאיור של אישה המחזיקה בידה קורט מלח? ובכן, לאורך ההיסטוריה נשים נחשבו לחלק מהמרחב האישי, ואילו גברים שלטו במרחב הציבורי. נשים יועדו למטבח, ואילו גברים לפוליטיקת הכוח של ניהול החיים החברתיים. נניח שהיו אלו החרדים שלחצו על החברה להוריד את דמות האישה מהמוצר. בנוסף, בואו נניח שבאמת החברה נכנסה ללחץ שמרני והורידה את דמות האישה מהמוצר – האם באמת שווה לנו להילחם בשם הדרת הנשים? ובכן, התשובה היא לא, כי איננו רוצים את דמות האישה על המוצר מלכתחילה. האישה צריכה להיות כמו הגבר ולא להפוך אובייקט לפרסומות.

מלחי סלית היא חברה בת של תעשיות המלח לישראל בבעלותה של בעלת ההון שרי אריסון. מדוע אריסון מעולם לא תהתה, כאישה בעלת תודעה, על כך שהחברה בבעלותה מצמצמת את דמות הנשים למטבח? הרי אריסון, במעמדה, יכלה לשנות את אופי החברות בבעלותה, וצעד כזה היה יכול להיות צעד מתקן לקראת שינוי תפיסות מגדריות בישראל (באמצעות שינוי הדימוי במוצרי האוכל, בתרבות ובכלל). מדוע חברת סלית לא חשבה על הורדת דמות האישה ממוצריה? כנראה עדיין יש תפיסות גבריות שלא עוזבות אותנו, גם כחלק מהמשכיות היסטורית וגם כאשר נשים מעורבות בעולם העסקים הנתפס גברי.

חלק קטן מהדיון הציבורי בפרשה: הציוצים מרשת הטוויטר
חלק קטן מהדיון הציבורי בפרשה: הציוצים מרשת הטוויטר

ברשת החלו מייד להתבדח, להתעצבן ולהכפיש את הלובי החרדי שלכאורה גרם להסרת האיור, אך בדיקה מהירה העלתה כי אין כאן איום בחרם של חברות חרדיות, דתיות ואורתודוקסיות מסוג זה או אחר. ההפך. היתה זאת חברת סלית שהחליטה באופן נקודתי על בידול המוצר בחג הפסח. הבדיחות שרצו ברשת על סמך ההנחה שחרדים גרמו להורדת דמות האישה חשפו גם הן תפיסות שמרניות. קל מאוד לקפוץ למסקנות בתוך רוח הזמן שבה נשים נדרשות לא להופיע על שלטי חוצות באזורים שבהם מתגוררים חרדים, לא לשיר בטקסים צבאיים ועוד.

דווקא בנקודה של הסרת דמות האישה ממוצרי המלח יכולנו למצוא קואליציה מיוחדת במינה. מצד אחד, הפמיניסטים שירצו להיפטר מהשיוך המגדרי בין אישה למטבח. מצד אחר, גופים שמרניים שירצו לשמור על הדרת דימוי האישה ממרחב ציבורי; אך קואליציה שכזאת לא נוצרה. ולרגע דווקא התומכים הגדולים בהשארת דימוי האישה על מוצר המלח היו אלו שבאים מהשמאל החילוני. כך יצא שאותו סימן היסטורי להדרת נשים בחברה החילונית (האיור) נדרש להישאר. ודווקא החוגים החרדיים לא היו מעורבים בהחלטה של חברת סלית. בתוך קומדיה של "טעויות" שכזאת נזדקק למחשבה אחרת. אנו צריכים להפסיק לדחות את האחר בחברה. שהרי קל מאוד לאחד ציבורים שונים סביב שנאת האחר, במקרה הזה שנאת חרדים, אך בדיקה מורכבת של הדברים תגלה לנו שעלינו להיות חרדים יחדיו מהופעת עקרת בית עם סינר על מוצרי מלח.

הדעה התפרסמה לראשונה בדעות ישראל היום ובוואלה – תודה לבת זוגתי שהאירה את עיניי כהשראה לרעיון המרכזי במאמר זה Ayala Hananel

מדוע אלביס לא מת

Elvis Lives  By emilio labrador  cc: flickr
 "המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו." Elvis Lives By emilio labrador cc: flickr

אלביס לא מת, זכרו חי יותר מתמיד. מאחורי התיאוריות השונות נגלה את גבולות טרגדיית תרבות הפופ שממנה אנו ניזונים ומוזנים.

לפני כשבוע ציינו את יום השנה ה-35 למותו של המלך, אלביס פרסלי. אשתו לשעבר פרסיליה ובתה ליסה מארי הגיעו להודות למעריצים האדוקים. פרסיליה אמרה שהיא לא מאמינה שאלפי אנשים עדיין מדליקים נר לזכרו. לא רק זה, אלא שבתוכנית אקס פקטור, מתכוונים להצטייד בעונה הבאה בהולוגרמות של זמרים מפורסמים וביניהם, מייקל ג'קסון, איימי וויינהוס ו… אלביס פרסלי. כן, המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו.

דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול. אלביס לקח את הבלוז והפך אותו לפופ, רוקנרול – תיווך בין השחורים ללבנים, באמצעות ההגשה המוזיקלית שלו. הוא לקח שירים שחורים (בלוז) שעברו עיבודים בדומה למהפכת הסקיפל האנגלית (skiffle) והפך את תרבות הפופ החדשה הזאת לנחלת הכלל. הוא היה חלק ממהפכת הרוקאבילי (Rockabilly) שנציגיה הבולטים היו קרל פרקינס, ג'רי לי לואיס, רוי אורביסון, אדי קוקרן ואחרים. אבל בניגוד לזמרים האחרים, דמותו נעמדה במרכז הזכרון הקולקטיבי התרבותי ללא שום דמות שתערער על מרכזיותו.

השאלה המעניינת היא כיצד דמותו הפכה לכזאת מרכזית במשך עשורים האחרונים של התרבות הגלובלית. ובכן, אלביס ציין בעלייתו ובנפילתו את שיא הטרגיות בתרבות הפופ. עם עליית תקשורת ההמונים לבמה המרכזית באמצע המאה העשרים. הוא הגיע לכל בית באמצעות הרדיו, הטלוויזיה, העיתונות, הקולנוע ושאר מוצרי הצריכה ששווקו את דמותו ללא הרף. אך כמו רבים אחרים, אלביס לא הצליח לעמוד בציפיות ההרסניות של התעשייה שהפכה את חייו לבלתי אפשריים. הוא נותר בודד בתוך אחוזתו, מסומם, מלא כדורים, שיכור כלוט. וכל הסמים לא הצליחו לתת מסלול בריחה מהריקנות שהרגיש אליל ההמונים. המיתוס שלו הכיל את מבנה מורכב של טרגדיה: מצד אחד מלך הפופ, ומצד שני מדבר צִיה של שממון קיומי חסר גבולות.

תיאוריות הקונספירציה השונות מהוות לנו סימני דרך להבנת האסון שרדף את סופו של מלך הפופ. מעריצים רבים מאמינים שאלביס חי! בדרום אמריקה, חי חיים אנונימיים ושלווים בבואנוס איירס תחת זהות בדויה. אך סביר להניח שאלביס לא נכנס לתוכנית ההגנה של האף. בי.איי (בשל איומי המאפיה) אלא הסיפור הומצא בידי מעריציו (ביחד עם תיאוריות אחרות שטענו כי הארון שלו היה ריק ועוד).

 אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה
"דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול" | אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה

הסיפור של אלביס השאיר אותו חי בתודעה עולמית לא רק בגלל המוזיקה הנפלאה שלו. אלביס נותר חי וקיים בזכרון של ההמונים בשל היכולת שלו להכיל ניגודים שהפכו לתו היכר של חיינו. אנו אלו, שניזונים מתרבות הפופ, חיים מדי יום את הגבולות המסוכנים של הגיבורים שלנו. הראשון שחווה את ההצלחה האיומה הזאת היה אלביס. אלביס חי את קצוות חיינו, הוא היה המצליח והיפה ביותר, אך גם הקיצוני וחסר הזהירות. וכך עד היום אנו ניזונים מתוך הפרדוכס שהניחה בפנינו תרבות הפופ.

הדעה התפרסמה לראשונה, בשינויים קלים מהמקור, בישראל היום ובוואלה

לא שר את ההמנון ומבקיע גול ניצחון: קווים לדמות היורו 2012

משחקי היורו הנערכים בפולין ובאוקראינה מממשים את ההבטחה הגלומה בספורט. אין צורך לחזור ולספר מתי ואיך הומצא משחק הכדורגל. על כך נכתבו ספרים רבים.  

משחקי היורו מחברים קהילות ביחד. אפשר לראות מסך אחד הנפתח ברחוב, לצד פיצוציה ומסביבו קהילות מזדמנות של מהגרי עבודה, פליטים, חסרי בית, צעירים מהשכונה, ואחרים שמצטרפים לקהילה בכדי להתאחד זה בעד הקבוצה, וזה בעד הקבוצה השנייה.

היזהרו בבני עניים כי מהם יצאו גולים

משחקי היורו מעלים את הצד החיובי בקיומה של הלאומיות. הנבחרות מתחלקות לפי המדינות השונות. האוהדים והאוהדות שמתלבשים בתלבושת הלאומית מכוננים מחדש את זהותם וזיהויים והזדהותם הלאומית. כך אנו למדים על משחקים בין מדינות שאינם מובילים למלחמה, הרג או דיכוי. אפשר לראות גם את הקיום הספורטיבי הנעלה כשמדינה מוחלשת כמו פורטוגל הנאבקת על חייה ביבשת האירופית אחרי המשבר האחרון, מנצחת את דנמרק ששייכת למדינות המבוססות. הרבה משקל מונח על כתפי השחקנים כשהם יכולים להעלות את המורל הלאומי וגם להורידו. במקרה שמדובר במדינה שעוברת זעזועים פנימיים תוצאת המשחק הופכת חשובה עוד יותר.

 משחקי היורו מרגיעים את הגבר הישראלי. הוא נעלם מהמלחמות של הרחוב. הרוגע והשקט חוזרים לרחוב. הרבה מהמתח משתחרר וניתן לו לרגע לדמיין את עצמו כאירופאי. רק שחבל שאין כמעט תוצאות טובות ביחס לנבחרת הלאומית הישראלית. אולי כדאי לחשוב מחדש על חזרה למשחקי אסיה שם היו לנו תוצאות טובות יותר.

צפו בגול הניצחון של אנגליה נגד שבדיה

הנבחרות הלאומיות של אירופה מראות את היכולת של שילוב אוכלוסיות שונות בתוך הנבחרת. זכורה לנו ההצהרה של מנהיג הימין הקיצוני הצרפתי לה פן כי הנבחרת שזכתה באליפות אירופה אינה צרפתית. והוא התייחס כמובן לנבחרת שנשלטה בידי מהגרים מאלג'יריה ומהקולוניות. היא הייתה נבחרת כהה מדי עבורו. קפטן הנבחרת לשעבר זינדין זידאן לא התרגש כל כך מההצהרה של לה פן, את מקומו בתהילת שחקני המופת הוא כבר רכש בכבוד. הנבחרות האירופאיות מראות את המציאות החדשה באירופה. הרבה אוכלוסיות שהגיעו מהקולוניות וגם מהגרים ממדינות שונות השתלבו. באירופה אין זעזועים גדולים כשהשחקנים האחרים הללו לא שרים את ההמנון הלאומי. לא שמעתי על שערורייה גדולה כששחקני הולנד וגרמניה הכהים, לא שרו את ההמנון הלאומי, רגע לפני פתיחת המשחק. מובן שאירופה הרב תרבותית יכולה להכיל שונות בתוכה. השחקנים הרי לא נמדדים בשירת ההמנון, אלא בכישרונם על גבי המגרש.

היזהרו בבני עניים כי מהם יצאו גולים

רבים בישראל ובעולם צופים במשחקי היורו באמצעות השידורים הפיראטיים במחשב. האפשרות החדשה מגלה לנו את כוחו המתגבר של האינטרנט לעקוף מערכות רשמיות של הולכת מידע. אנשים לא נזקקים לקנות ערוצי כבלים או טלוויזיה בתשלום, אלא חיבור בסיסי לאינטרנט ולינק נכון מובילים לצפייה בכל משחקי היורו. איני יודע האם תופעה זאת תתגבר ותהפוך למעין רשמית, אך קשה להתעלם מהחלק הארי שהיא לוקחת בשידור המשחקים לרחבי העולם.

דווקא ברגע של משבר כלכלי עמוק שאת סופו לא רואים, משחקי היורו עם מאות מיליוני הצופים הם חגיגה של זהות אירופית רב תרבותית וקהילתית.

הדעה התפרסמה בשינויים קלים מהמקור בישראל היום, ובוואלה.

*

השיר "לשהידים" (מחווה שלי למחזור "לשהידים" של מחמוד דרוויש ז"ל ב"מצב מצור") פורסם לראשונה בספרי השני: "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006). בשנת 2012 קיבל מחמאות מהמבקר ארז שוויצר כחלק מהרצנזיה שלו על "קורה פנימית" אסופת שירי הכדורגל בעריכת גלעד מאירי (הוצאת כרמל, 2010). כמו השיר פורסם בשנת 2012 בקטלוג "יש אליפות! מאה שנות כדורגל בישראל", מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.

*

בקרוב:

*

*
שבוע טוב

האלימות: החברה הישראלית נפרמת

פוסטר הסרט של התפוז המכני שבו האלימות הגיעה לשיאים חדשים

פרשת אונס מזעזע בגן העיר בתל אביב, מגיעה אלינו בדיוק אחרי הרצח המזוויע בבאר שבע. פרשה דולקת אחר פרשה והקצב רק מתגבר. החברה הישראלית מגלה לפתע את החצר האחורית המוזנחת שלה. הביטחון החברתי הולך ומתמעט. מנגנוני התקשורת מתחסלים אל מול האלימות. השפה היא אלימה. הביצוע הוא אלים. במקום לדבר, אונסים ורוצחים. הדיאלוג אבוד ואיתו גם התקווה להגיע להבנה בין אדם לחברו.

הדבר המפחיד באלימות שהיא מתחילה בגיל כל כך צעיר. גדי ויכמן נרצח כי הוא ביקש שקט והתחשבות בילדיו מנערים. אסור לתת כאן הנחות ואסור לחשוב שזה לא יקרה בשכונה שלנו. זה יכול לקרות בכל שכונה בישראל, וזה לא רק קשור לעוני, או תסכול חברתי. ישנה חוסר היכולת להקשיב, להיות סובלני, לפתוח את האוזן למצוקה של האדם העומד מולך. אך מדוע זה מתחיל עוד בגיל צעיר. אי אפשר להאשים רק את הצבא, הכיבוש, או את רשויות הרווחה בנושא. דרושה כאן אחריות ציבורית רחבה הרבה יותר מהאשמה מוסד שלטוני כזה או אחר. ההורים, אותה משפחה בסיסית העומדת במרכזה של החברה הישראלית התפרקה אל תוך הרעש הזה. אותו סְאוֹן שלא מאפשר לנער אחד להקשיב לנער אחר. הלוואי שזה היה מסתיים רק בחוסר הקשבה. אנו רואים בדיוק לאן הדברים הולכים, לרצח, לדקירות, להטרדות מיניות, לאונס ובכלל להיעלמות המרחב שבין אדם לאדם.

זה מתחיל בבית, בחינוך ובדיבור שמתקיים בין הילדים לבין הוריהם. כשההורים חסרי אונים מול ילדיהם, אזי הילדים עצמם חסרי אונים מול עצמם, ומול חבריהם. המערכת המשותקת הזאת מייצר אטימות, כעס, זעם ושם בחוסר היכולת לדבר, עולה האלימות כפתרון סופי.

למען האמת אני מביט בחוסר אונים בכותרות העיתונים ושואל את עצמי מה הרף הסופי של האלימות הישראלית. מה עוד צריך לקרות כשנתעורר. והתשובה אינה פשוטה. בכל רגע נשברים שיאי האכזריות המשתוללת ברחובות. אך איני חושב שהאלימות חסרת משמעות, ואינה יכולה לקבל מענה הולם.

המפגש עם האלימות הזאת המתרחשת בצדי הדרך, פעם בחניון ובשירותים ציבוריים בגן העיר בתל אביב ופעם בשכונת מגורים בבאר שבע אינה תיפתר רק על ידי משטרה, כוח ואכיפת סדר ציבורי. הרחוב אינו מועדון קרב, הרחוב צריך להיות מקום משותף שבו אנו נפגשים עם האחר. אפשר כמובן לרדת לרחוב עם שיריון עבה, כאילו היינו אבירים בימי הביניים, אבל מה זה ייתן לנו. הרי כוח גדול, רק יגדיל את הריחוק. חייבים להביא אנרגיה מחודשת מתוך חזון משותף. זה ידרוש כלים חדשים של דיאלוג. ובפעם הבאה שגבר ירגיש תשוקה לאישה שהולכת עם חבר שלה, הוא יכבוש את יצרו ולא יאנוס. ובפעם הבאה שאבא מבקש שקט מילדים בשכונה, הם יתחשבו בו ולא ירצחו אותו.

האלימות הזאת מראה לנו שמשהו בנו פרום ולא תפור כהלכה ובקרעים האלו יש סדום ועמורה. עלינו לחבר את החברה הישראלית מחדש לתוך אתוס של דיאלוג, סובלנות והקשבה. חייבים להעניק תקווה לילדינו. יש לנו אוזניים ופה אז בוא נשתמש בהם.

הדברים התפרסמו לראשונה בישראל היום ובוואלה

קת אייזנר קאט

Oops, sorry about that
Oops, sorry about that

תמונה שווה אלף מילים.

בצילום הווידאו שבה נראה סגן אלוף שלום אייזנר מטיח את קת האם ה-16 בפניו של הפעיל הדני, שהגיע להזדהות עם הפלסטינים, הופץ בעיתוי מביך במיוחד לישראל. אך הזמן הבעייתי, לא פוטר אותנו משאלות לא פשוטות על התנהגות חיילי צה"ל ועל מקומה של האלימות בחברה הישראלית.

יש לברך על הגינוי של ראש הממשלה והרמטכ"ל ועל ההשעייה של הסא"ל מתפקידו. אין מדובר רק במקרה ראשון. לפני כמה שנים צולם סגן-אלוף בשריון נוגח במפגין ליד גדר ההפרדה באמצעות קסדה. הקצין הושעה ומאז דווקא קודם בדרגה. ויש עוד מספר מקרים שהתרחשו בדרגות גבוהות שכאלו. אולי כדאי לבדוק מאיפה מגיעה האלימות וכיצד ניתן לטפל בה. שהרי בכל אירוע כיום יש מצלמות וידאו ואי אפשר להסתיר את הבעיה. אסור להסכים עם מקרובי אייזנר שטוענים כי הוא הופקר ולא זוכה לגיבוי הראוי מבכירי צה"ל. זהו אירוע חמור שאין לו הצדקה. השטחה בטיפול של ישראל ברגע שכזה, יכולה להביא נזק חמור הן למערכת הצבאית, והן במערכה ההסברתית של ישראל בתקופה כה קשה. אפשר להבין מדוע מקורביו מגינים עליו, כמו אימא שלא מוכנה להכיר בבעיות של בנה. אך עלינו לקחת אחריות ציבורית רחבה ולשאול את השאלות הקשות ביותר, בכדי להגיע לטיפול המערכתי הראוי.

התגובה של סגן אלוף שלום אייזנר גם מעלה שאלות. בוא נזכור שדובר צה"ל תת אלוף יואב (פולי) מדרכי אמר שאינו מצדיק את התנהגות הקצין, ושמדובר באירוע חמור שמנוגד לערכי צה"ל. רק לאחרונה הייתה כוונה לקדם את סא"ל אייזנר לתפקיד סגן מפקד בית הספר לקצינים בה"ד 1. ובמקרה שכזה, לדעתי, אייזנר היה צריך להודות כי יצא משליטה. הרי מפקדים אמורים לתת פקודה לחייליהם. אנו חייבים להניח מודעות עצמית ואשמה בידי המפקדים שלנו. רק כך נוכל ליצוק אותם בתוך אנושיות מורכבת ולא בהכחשה והדחקה של הבעייתיות.

אלימות בחברה הישראלית אינה מכה חולפת, לא צריך ללכת לשטחים הכבושים בכדי למצוא אותה. אפשר למצוא אותה גם בתוך היחסים שבין המשטרה לפעילים החברתיים. ראו למשל את הצעת חוק שאושרה בקריאה ראשונה של אורי אריאל, דב חנין וניצן הורוביץ, המחזקת את חובת ענידת תגים מזהים על שוטרים. תגים מזהים מביאים להורדת מינוני האלימות.

(צילום מסך: אתר "וואלה" - מתוך אתר העין השביעית | קובי אליהו, צלם "וואלה", חתום על התצלום הדרמטי ביותר מהמהומה בסיום המשחק בין מכבי פתח-תקווה להפועל חיפה. בתצלום נראה יגאל ממן, המקורב למכבי פתח-תקווה, בועט בשחקן עלי חטיב, שהיה שרוע על הדשא לאחר שננגח בפניו. התצלום של אליהו, בתוספת צילומי הטלוויזיה שהחמיצו את רגע הבעיטה, אבל תיעדו את הנגיחה, השלים בעצם את הראיות בנוגע לזהות התוקפים, דבר שהביא למעצרם עוד באותו ערב.
קובי אליהו, צלם "וואלה", חתום על התצלום הדרמטי ביותר מהמהומה בסיום המשחק בין מכבי פתח-תקווה להפועל חיפה. בתצלום נראה יגאל ממן, המקורב למכבי פתח-תקווה, בועט בשחקן עלי חטיב, שהיה שרוע על הדשא לאחר שננגח בפניו. התצלום של אליהו, בתוספת צילומי הטלוויזיה שהחמיצו את רגע הבעיטה, אבל תיעדו את הנגיחה, השלים בעצם את הראיות בנוגע לזהות התוקפים, דבר שהביא למעצרם עוד באותו ערב | צילום מסך: אתר "וואלה" - מתוך אתר העין השביעית

מדוע מדינת ישראל שהצבא שלה בין החזקים בעולם, שעומדת בזכות עצמה, זקוקה לאלימות בעייתית שכזאת. מהיכן נובעת החולשה הגדולה שמעשה כזה מביע. האם באמת ניתן לפטור את המקרה כיוצא מהכלל. או שהמקרה של סא"ל אייזנר הוא פרי המערכת עצמה. ואם הוא אכן תוצר של הצבא, המשטרה או כל מוסד חברתי אחר. עלינו לשאול מה קרה לאותה עוצמה ישראלית שהופכת לדקיקה ושבירה כל כך.

הקת של סגן אלוף שלום אייזנר בפניו של הפעיל הזר, צריכה לעורר אותנו למראה רחבה של החברה הישראלית. רק לאחרונה צפינו באלימות שפרצה בתוך מגרש הכדורגל. מדוע אנו פותרים את הקונפליקטים שלנו באמצעות אלימות. מדוע אין ביכולתינו לבטא את הבעיות במילים ובשפה מובנית לצד השני.

הדברים התפרסמו לראשונה בישראל היום ובוואלה

יוסי גורוביץ >>> בן דרור ימיני פרסם הבוקר מאמר רצוף עיוותים, הטעיות ושקרים באשר לפרשת הסא"ל המתעלל, שלום אייזנר. מאחר וימיני הוא אחד המובילים של קמפיין הדה-לגיטימציה, כלומר הטענה שהתנגדות למעשיה של מדינת ישראל היא שלילה של קיומה ושמי שמתנגד לה הוא גם אויב שלה, שווה לנתח את הטקסט שלו.

*

‎1. רופאים למען זכויות הזרת של אייזנר תובעים את ממשלת דנמרק על עיקצוץ קטן שהפריע את מהלכו של יום

2. אני את והאייזנר הבא

3. פתאום קת אדם בבוקר

*

ראסטה ראסטות, אחת ממעריצות הבלוז הגדולות בישראל, משתפת אותנו ביציאה לדרך חדשה בחייה. היא החליטה להביא את אחד מגדולי נגני וזמרי הבלוז לישראל – רוברט בלפור. מהיום והלאה אנו נעקוב בבלוג אחר חוויות חייה כשלפתע היא מוצאת את עצמה לא רק כמעריצה, אלא גם כמפיקה. עקבו והפיצו את דבריה והתרגשו ממסע מופלא שיכלול פירוט עדכני, עד להופעה של בלפור בישראל.