מעביר את לפיד מדור "באסטה" לקיסרית

עדי נס,   ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: wikipedia
עדי נס,
ללא כותרת (מסדרת הנערים), 2000 | cc: wikipedia

אני שמח להעביר את עריכת מדור "באסטה" באתר העוקץ לידי העורכת והמשוררת עדי "הקיסרית" קיסר, שתפרסם מדי שישי שיר במדור. אתם/ן מוזמנים לשלוח אליה שירים!

בשנת 2010 פתחתי את מדור באסטה באתר העוקץ. ראיתי שיש צורך לשים שירה בצד המאמרים העוקצניים וללהט מילים כקסמים לשינוי חברתי.

בין השאר פורסמה שירתם של מרחב ישורון, איתמר טהר לב, יאיר יצחק וקנין, אריאל גלילי, אסתר שקלים, ענת זכריה, לילך ובר, אפרת ירדאי, נעם לוי, חבורת לא נעזוב, רוני סומק, אסנת איטה סקובלינסקי, אלי אביר, אסף אבוטבול, ארז ביטון, פאוזי כרים, אמיר שגיב, לילא חלבי, יוחאי שלום חדד, נורי אל עוקבי, רותם מלנקי, שגיא אלנקווה, טל ניצן, אופיר טובול על השירים של סמי שלום שיטרית,  יניב קקון, אברהם סוצקבר, מוחמד דרוויש – תרגום של תאמר מסאלחה, אורחאן וואלי, פיראס חורי, שרה מלול, יוסי בבליקי, יובל בן עמי, מאיר דדון, קובי אור במחווה לג'לו ביאפרה, יעקב ביטון מלכא, רועי צ'יקי ארד, אסף אבוטבול, חגי קלעי, נועם לוי, נועם שדות, דנה לובינסקי, מאיה בז'רנו, גלעד מאירי, עבד נאטור, ערב שירי מחאה במאהל מחאה של הדיור הציבורי בירושלים,  נידאא חורי, עודד כרמלי, ערן הדס, דניאל באומגרטן, יריב מוהר, תהל פרוש, ערן צלגוב מתרגם גים קרול, נועם פרתום, ראג'י באטחיש, אלמוג בהר, אבי אליאס ז"ל, שלום גד, איתי עקירב, לורן מילק, הילה אהרון בריק, חגית גרוסמן, עדי קיסר, שלומי חתוכה, ברכה סרי ז"ל, ויקי שירן ועוד.

תודה רבה וחמה מאוד לתמי ריקליס, יוסי דהאן, איציק ספורטא, יוסי לוס, יונית נעמן על שנתנו לי לסמפל את השירים הללו מדי שבוע.

משתף אלבום חדש של ענת גוטמן ששלחה לי וכבר פירסמתי בעבר משיריה וגם את האלבום הקודם:

אלבום שני. כחלק מהפרוייקט "הבית לא יקרוס מיד", אלבום מוסיקה ווידאו-דאנס שעליו גוטמן עבדה ב-3 השנים האחרונות. וכך היא כתבה לי:

עד לפני ארבעה חודשים חי בתל אביב סופר שקרא לעצמו מלח, טבח, מלצר, צייר, שטען שאינו יודע לכתוב נכון, אבל במילים שלו יש יותר השראה משל כל סופר נכון שקראתי. האלבום 'הבית לא יקרוס מיד' מנגן סביב המילים הנוקבות והאוהבות של יורם קניוק. הוא מסתכל, מצביע, לוחש וצועק – איבדנו. אבל אפשר עוד להחזיר. אפשר עוד לחזור, לחיים חדשים שאחרי.

הקשיבו!

כתבה בחו"ל על כנס שהשתתפתי בקורנל, בארה"ב. שנה הבאה אשתתף בכנס בשיקגו במרץ ואשתף אתכם בפרטים בקרוב.

 

"זמן, חמדה וערפל" לדליה יאירי

"זמן חמדה וערפל" ספרה של דליה יאירי הוא סימן דרך לתקופה שנגוזה והולכת בשירה הישראלית. לא פלא שכבר בכותרת אנו עוברים מזמן (לאומי) לחמדת ארץ (ישראל) ומסתבכים בתוך ערפל. יאיר, שנולדה בשנת 1936 בתל אביב, לוקחת אותנו למסע שהיה יכול להיות כזה של חשבון נפש. אך במקום לשאול שאלות עמוקות, שמרחק הזמן מאפשר לשאול, אנו נותרים בשלווה בלתי אפשרית.

כשנבוא לבחון מדוע השירה הישראלית התרחקה – מהיותה ז'אנר מרכזי לכדי התייצבותה בשולי התרבות – נוכל להצביע גם על בחירת הנושאים והשפה על ידי המשוררים. בתחילת ספרה השירה של יאירי מתרחקת ובוחרת לעסוק בין השאר בספקנות מטאפיזית, במרחק שבין המחשב לבין כתב היד ובפער שבין הפיזיות למטאפיזיות.

רק לקראת החלק השלישי של הספר מתחילים הקוראים לגלות את איתותי החברה הישראלית, כשהיא מופיעה בפואטיקה של יאירי. זה קורה, למשל, בשיר "שיכון הוותיקים" שמקדישה יאירי לזכר יובל גוטפרוינד: "שכונה ותיקה שוכניה נטועים בה / עשרים / רבים מהם באו מלבנון" (עמ' 73) בשיר זה יש רמז להזנחה של הציבור היהודיערבי (המזרחי) שנזנח לשולי החברה. וכך היא כותבת: "שהרי ההשגחה העליונה לא הצליחה באמת להשגיח." בשירה של ארז ביטון, סמי שלום שטרית וויקי שירן נמצא דיון נוקב בהתפתחות הפערים. אצל יאירי הדיון מרומז וקל.

בשנת 1975 נהרג בעלה של יאירי, עוזי, בפריצה המפורסמת לשחרור בני הערובה במלון "סבוי." יאירי מתארת לקוראים את השכול בשיר "סבוי:"75 "חשכה. / מישהו צועק. מישהו יורה. / מישהו נופל. / ריח של אבק שרפה, של אש. / של דם / הכול גלוי. מואר. לא יתכן. / לרגע הכול קופא. / נותר רק געגוע לרגע שלפני / ולמי שלא ישוב." דווקא שיר זה היה יכול לפתוח את השאלות לגבי שאלת קורבנות הסכסוך, אך אין דיון והמשך הלאה – אל דיון עמוק בפרשה, וחבל.

הביקורת התפרסמה בז' בחשוון תשע"ג, שלישי, 23.10.2012, עמוד 35 בעיתון ישראל היום

על תסמונת העיוורון הנרכש

Ehud Barak - Amos Aharoni Collection - האוסף של עמוס אהרוני  By Amos Aharoni
"חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון)." | Ehud Barak – Amos Aharoni Collection – האוסף של עמוס אהרוני By Amos Aharoni

ראשית הסיפור בבלוגר שמתעוור באופן פתאומי. הוא פונה לרופא עיניים, אולם זה אינו מוצא כל פגם בעיניו… מתי שמואלוף מתנדב להוליך את העיוור הרחק מעבר לווילה בג'ונגל, למחוז שבו לא יורים באספסוף ואצטלת האוניברסליות אינה מכסה על כל פשעים. המאמר התפרסם לראשונה בהעוקץ

עוד בנושא:

ישנם רגעים מעטים בהם נחשפת במלוא כיעורה שנאת המזרחים. רגעים אלה נדירים עוד יותר אצל נציגי השמאל הרדיקלי. לאחר הפוגרום בשכונת התקווה, ניתנה לנו הזדמנות פז לגלות מה רבות הבורות והאלימות המופנות כלפי המזרחים, בזכות יוסי גורביץ, אחד מהבלוגרים המשפיעים ביותר ברשת. לשמאל הרדיקלי יש היסטוריה ארוכה ביחס למזרחים, ונכתב על כך לא מעט בעבר. קחו למשל את הביקורת של ויקי שירן ז"ל בסרט "רישיון לחיות".

שירן מספרת שם שהפגינה נגד הרצח של שמעון יהושע כחלק מההתנגדות של כפר שלם, בלי כל נציגים של השמאל האשכנזי. אבל אותם פעילים של שלום עכשיו ידעו להתקשר אליה כשרצו שתבוא להפגין עימם אחרי רצח אמיל גרינצוויג. מה השתנה מאז ועד היום? דווקא כשכבר מגיע נציג השמאל הרדיקלי לשכונת התקווה, לא מתבצעת בניית הקשרים מורכבים ושימוש בידע של הנרטיב המזרחי בישראל על מנת לקרוא לעומק את המצב המרובד. במקום זאת, היה קל יותר להשתלח בתושבים ובפרשנים/יות הביקורתיות.

המצב היה שונה אילו ספרים כמו המאבק המזרחי בישראל או היהודים-הערבים היו נלמדים לבגרות. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. הם לא רוצים לאבד את הפריבילגיות של היוקרה, ההון הסימבולי ולעיתים גם הממשי של האשכנזיות שלהם.

אספסוף יהודי חוזר לשיח

גורביץ, שזכה להיכלל ברשימות שונות של הבלוגרים המשפיעים ביותר בבלוגוספירה (למשל כאחד הבלוגרים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית בישראל של מגזין טיימאאוט), כתב פוסט בשם "כשהתולעים צועדות" בעקבות האירועים בשכונת התקווה. גורביץ פותח כך:

ליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן.

למילה אספסוף יש היסטוריה קולוניאלית ארוכה, ובישראל יש לה כמובן קונוטציה של המון מזרחי, בשל האופן בו תופסים האשכנזים את ציבור המזרחים. גורביץ הכחיש את הטענות לגבי הכותרת וגם ניסה בהיתממות ליברלית לומר שלא התכוון למזרחים, ליהודי ערב וכדומה (אבל האשים את מבקריו בגזענות כלפי יהודי אירופה: "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה").

גורביץ אף הכחיש את הקשר בין התולעים לבין המזרחים. כשקוראים על אספסוף מזרחי ויודעים מי השתתף בהפגנה בתקווה, אי אפשר שלא להסיק שגורביץ יוצא נגד הציבור המזרחי של שכונות דרום תל אביב. ובכל זאת, נגיד שגורביץ לא ידע שהמושג אספסוף הוא בעייתי, והוא מתייג בבלי דעת (את המזרחים) ועונה לאותה אפיסטמולוגיה מדכאת שנגדה לכאורה, הוא יוצא ככותב ביקורתי. אבל גם אם שנאת המזרחים שלו אינה מודעת, הרי שבתשתיתו של טקסט שהמילה "תולעים" בכותרתו והמילה אספסוף בפסקתו הראשונה, מופעלים באופן לא מודע אמצעי זיהוי וקטלוג שמבנים את הקטגוריות של אשכנזיות ומזרחיות כצרות ושליליות. אפשר היה לחתור למקום אחר שבו, כפי שיהודה שנהב קבע כבר לפני שנים, המזרחיות והאשכנזיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא משיקות בתחומים רבים.

נאמר שוב שקראנו בסלחנות עד כאן, אבל אי אפשר להתעלם ממה שמגיע בהמשך:

קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השנייה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

למעשה, אומר לנו גורביץ, שהמשטרה הייתה צריכה לירות. לא לירות באוויר. לא להזהיר. לא לעשות את כל הצעדים הנדרשים של המשטרה (לפני הפעלת הכוח האולטימיבי שקשור במונופול על האלימות שקיבלה המשטרה), פשוט לירות בתולעים. למי שלא הבין, אצביע כאן על הסכנה בקריאה לחיסולו של אותו אספסוף מתפרע, שמפריע לליברלים הציוניים הלבנים האשכנזים לייצר עולם נעלה של זכויות אדם במזרח התיכון, קולוניה אירופאית במזה"ת.

קורבנות ומקרבנים

אורטל בן דיין העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את פוסט התשובה שלה לגורביץ: גורביץ ושירת השמאל המוכרת. אחד מהעקרונות שהנחו אותה היה שגורביץ מתנהג כמו מדינת ישראל: תוקף ואח"כ טוען שהוא קורבן. מהיכרותי עם העבודה המוערכת של גורביץ (בבמות שונות כגון מגזין972 ובבלוג שלו "החברים של ג'ורג'") ציפיתי להבנה, להתנצלות ולסגירת הפיאסקו האומלל הזה. אבל גורביץ וחבריו (בטוויטר) פתחו במתקפה והשמצות (במה שאפשר לקרוא ציפוף שורות אשכנזי, כמו הגנרלים שמתגייסים להגן על החבר מהסיירת שסרח). גורביץ ואחרים מאשימים את האקטיביסטים המזרחים ב"עשיית הון מהמזרחיות" אבל עוורים לעובדה שההון הסימבולי שלהם (שכולל השכלה, אירופאיות, ידיעת שפות וכו') הוא אשכנזי למרות שהם מעדיפים לכנותו אוניברסלי.

פוסט נוסף של בן דיין העלה שאלות לגבי הגעת בת זוגו של גורביץ, גלינה וקס, לשוק התקווה ולגבי צילום הווידאו שתורגם רק בחלקו לאנגלית והציג באופן מוטה את התקרית. הפוסט הזה הביא את גורביץ לחשוף סופית את תגובתו לביקורת המזרחית נגדו. בפוסט התגובה "גזענות ולאומנות במסווה שמאלנות: מכספתים את אורטל בן דיין" הוא מנסה להסיט את השאלות הקשות שנשאל לכיוון אחר, מגחיך אותן ומשתלח.

גורביץ מתחיל טוב:

לא מעט אנשים לא אהבו את הפוסט האחרון, בעיקר בשל פסקת הסיום שלו, שאכן לא היתה כתובה כראוי. לאנשים שעיסוקם בכתיבה אין את הפריבילגיה לומר שהם לא הובנו; הג'וב שלהם הוא להיות מובן ואם הם לא מצליחים לעשות את זה, אז הבעיה היא בעיקרה שלהם. הייתי צריך להבהיר יותר שהאשמה של תושבי השכונות במצבם היא חלקית, ושעיקרה הוא תוצאת פעולת הממשלה…

אך בהמשך מתברר שהוא רק מעמיד פני מתנצל ולמעשה, תוקף שוב וביתר שאת. במקום להגיע למסקנה מוסרית, שנשענת על ניתוח חברתי וזהותי מעמיק, הוא ממשיך להתנשא, ומסמן את עצמו כאופק הטוטאלי של הפרשנות למעשי האלימות של הלאומיות היהודית בפלסטין/ישראל. כיצד רוצה הליברל האשכנזי הביקורתי הזה שדבריו יתקבלו בידי הימין שאותו הוא מבקר אם בקרב חבריו בשמאל הוא מתקשה להביא למפגש, דיאלוג ומבנה רב תרבותי.

הביקורת שהפנתה נגדו בן דיין הופכת אצל גורביץ ללאומנות יהודית-ערבית:

לאומנות יהודית-ערבית שמלפניה ההומניזם תמיד נסוג. אצל בן דיין ודומיה, המזרחי אף פעם לא אשם, גם כשהוא משתתף בלינץ', מפנטז בפומבי על אונס, ובוזז חנויות של פליטים. אם יש אשמה, היא אף פעם לא אצלו. היא תמיד אצל איזה אשכנזי מנוכר.

כלומר, במקום לחשוב על המיקום הפריבילגי שלו במעמד המצולם, גורביץ חושב שעצם יכולתו כפרשן ביקורתי לחדור לשכונות משמעה לייצר עמדה מוסרית אוניברסלית, מבלי לחשוב על מארז הזהויות רב השנים שהצטצמם בשכונות. יעל ברדה, בניגוד ליוסי גורביץ, במאמרה "כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה" מבינה את ההקשרים החברתיים, המעמדיים, כלכליים, האורבניים וההיסטורים שבתוכה מתכוננת העיר:

…הביקורת, שחלקה מוצדקת ומובנת, הפכה להשתלחות בתושבי השכונות. תוך כמה שעות בתקשורת ההגמונית וברשת, אבל גם בתקשורת האלטרנטיבית, חזרו תושבי שכונת שפירא והתקווה להיות אותם 'הצ'חצ'חים האגדיים', 'האספסוף', ה'עדר' הגזעני והאוכלוסייה ה'ברברית' והאלימה ש'איבדה צלם אנוש'. ההסבר העיקרי שניתן לאלימות של אותו לילה קשור לגזענות של אותו 'עדר' אלים…

חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון).

הפגנה נגד הפליטים בשכונת התקווה. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. צילום: אקטיבסטילס

האוניברסליות שאותה מייצג גורביץ, אותה ישראליות שקופה ופריבילגית, אינה באמת קיימת בלעדינו, המזרחים הביקורתיים. מי שחושב בטעות שאנו שונאים אשכנזים, מתכחש לניסיון המתמיד שלנו לייצר פרשנות עבה של אירועים. במקום לקרוא לאלימות ולחיסול המזרחים בישראל, אנו מציעים גינוי של אלימות שבצידו פתח לדיאלוג. עם זאת, במקום שנזכה להקשבה, אנחנו זוכים להיווכח שוב בתסמיניה של תסמונת העיוורון הנרכש. מדובר בהבנייה חברתית בה כרוכים יחדיו מאפיינים של שמרנות, אירופוצנטריות ואוריינטליזם, וסופה שהיא מחזקת ואף מאשררת את הסדר החברתי הקיים של הימין.

לקריאה נוספת: אורטל בן דיין, "המבחן המוסרי האמיתי", ארץ האמורי

*

ממליץ על רדיו גרילה של קפה גיברלטר

*
מחר, יום חמישי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון יוקרן חלקו השני של הסרט של אורי ברבש על השירה הצעירה שבו אשתתף. הנה הסרטון פרומו

*

אבנר בן זקן על הדעה של צפי סער ב"הארץ": ככל שיימשכו ההכחשה, ההשכחה וההדחקה של ההיסטוריה הקרובה, ההיסטוריה של הציונות ובתוכה יחסם של יהודים אירופים ליהודים מזרחים, כך ירחק החלום של ארץ שאינה אוכלת יושביה. לא רק הנרטיב הפלסטיני ראוי להכרה, אלא גם הנרטיב המזרחי.״

*
ב27.3.2011 כתבתי דעה קטנה בתרבות וספרות טיימאאוט (שפורסמה אח"כ בהעוקץ במלואה) ותהיתי מדוע אין פרס ספיר לשירה, היום ה-6.6.2012 שנה ויותר אחרי נשלח מכתב רשמי ממאבק המשוררים והמשוררות למפעל הפיס וועד פרס ספיר הדורש את ההכרה בשירה.

אל תפסיקו לחלום!