חמישה מקומות אהובים בברלין

התבקשתי לכתוב על חמישה מקומות בברלין שאני אוהב לחזור אליהם. התשובה יצאה כרגיל ספרותית

image

 

פרוייקט ח’מסה יוצא לדרך ובו נשמע מישראלים שחיים בברלין על המקומות שגורמים להם לחזור אליהם, פיזית או נפשית, כאן בעיר. פותח את הסדרה, מתי שמואלוף, סופר ומשורר

1. קפה קוטי

פרל ג’אם שרים בקפה מזרח תיכוני בברלין

ואין בעולם מטוס שייקח

אותי אליך

אדי וודר הפסיק לשיר

אהבה מקוללת היא בכל זאת אהבה

(מתוך הספר “פרידה בברלין” הוצאת “בוקסילה”. ראה אור רק במהדורה דיגיטלית)

 

הג’אז של ברלין

*

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג’אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

(מתוך הספר “פרידה בברלין” הוצאת “בוקסילה”. ראה אור רק במהדורה דיגיטלית.)

2. הדירה השנייה שלי בברלין, בריצדאם, שלוש תחנות דרומה מהרמאנשטראסה

שכחה וגעגועים מניעים את העולם, ואין הם יכולים להיפרד:
ככל שתשכח — תתגעגע. וככל שתתגעגע — תשכח.

אני חוזר מהשינה אצל אנה, הדייט המזרח־גרמנית שלי, אל החדר השכור שלי, ומתבקש מיד על ידי שינן, בעל הדירה הגיאורגי, שאצא ממנו ואלך לשתות קפה. הוא פוחד שבעל הדירה האמיתי יראה שהוא מסבלט את הדירה שהוא קיבל בשכר מסובסד. כן, אסור לו להשכיר לי את הדירה, אין לי ניירות מתאימים, אין לי סטטוס, עד שאדע אם קיבלתי ויזה. וזאת החוויה הראשונית של מהגר, שמגיע חסר זכויות לעיר וצריך להתמקם במקומות האסורים של החיים. הסתיו מבלבל אותי עם החורף. אני לא מצליח להכריע איפה אני עומד. הכול אפור, קודר, ובשבילי הכול זורח. כי אין באמת מזג אוויר כזה אפל בישראל. נכון, תחת כל המילים שבהן אשתמש תשכב לה השואה כשלד. אבל אני לא מתייחס כרגע לכובד של המילים, אלא מנסה לספר לכם סיפור אחר סיפור מתוך המפגשים שלי עם יהודים־ישראלים בברלין [מתוך הסיפור “שלדים בברלין”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

ורשאואר שטראסה
andrea cc by 2.0

3. ורשאואר שטראסה

אני נוסע לשכונת פרידריכסהיין מתוך ביתי בנויקלן, “איסטנבול הקטנה”, לפגוש את מיכל. האופניים מלאים בוץ מאז אותו יום בו הלכתי לאיבוד בשדות. גוגל מאפּ פה לא עוזר לאנשים חסרי חוש כיוון כמוני, אם אין להם את המיקוד הנכון. כי בעיר הזאת שֵם של רחוב יכול לחזור כמה פעמים. כלומר יכול להיות רחוב הרצל בשני מקומות בעיר, ואתה צריך את המיקוד הנכון בכדי לא ללכת לכתובת הלא נכונה. אני מגיע לרחוב מאחורי וורשאוור שטראסה. ויש שם כיכר יפה, עצים גבוהים והרבה בתי קפה. למדתי מספיק גרמנית בכדי לדעת איך לדבר עם המקומיים ולקבל הוראות הגעה למקומות. מיכל עומדת בפינת הרחוב עם הבן שלה בעגלה הכי משוכללת שראיתי. בישראל אין כאלו עגלות. היא נראית טוב, צבעה את השיער, עיניה הכחולות כמו אגמים ענקיים, ורואים שהיא מאושרת מהלידה. היא מכניסה אותי לתוך בית קפה ריק. אנחנו יושבים ליד מכונת הכדורגל המכני, המשחק שבו תושבי השכונה והזרים שיחקו בלילה, גברים עם נשים, צעירים עם צעירות, בכדי להתחרות קצת, להתחמם, ובעיקר להכיר את הבפנוכו אחד של השנייה.

מיכל מספרת לי על ההתפכחות שלה. אנחנו מזמינים ארוחת בוקר קטנה, היא לא אוכלת את הגבינות שלה, ואני לוטש עיניים אליהן. היא מבינה את הרמז ומעבירה אותן לצלחת שלי. אגלה שהשמנתי מאוחר יותר, ורק יציאה מגרמניה כעבור חצי שנה תוריד לי קצת את המשמנים.

“אתה מבין, פעם חשבתי שהכול שחור ולבן, ישראל רעה בגלל הכיבוש, גרמניה טובה בגלל המקום שהיא נותנת למהגרות כמוני, אבל היום הכול השתנה. אני מבינה גרמנית. אני רואה איך בוחנים אותי כשאני מדברת גרמנית.” [מתוך הסיפור “שלדים בברלין”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

4. קבוצות הפייסבוק של “ישראלים בברלין”

נפלה לי היום השן הקדמית בברלין. באמצע נגיסה באיזה סנדוויץ קטן. והרגשתי כאילו אותה יבָּשה שפעם אחזתי בה, הפכה לקרחון שנמס במהירות־שיט אל תוך הים החמים. לא ויתרתי על היציאה לבר, למרות שידעתי שלא אוכל להביט באנשים מבלי לקבל מבט קר. ורק חברַי יבלעו את הגלולה המרה וינסו כמה שפחות להביט בי. ורק כשישבתי לבדי מול הלפטופ, הבנתי שיש משהו בפגם הזה שמעורר אותי לכתוב. אבל המחשב התקלקל (מרפי, יא מנמניאק), וכתבתי לראשונה בחיי הברלינאיים בתוך דפדפת צהובה את הרחמים העצמיים שהוחדרו כנגד רצוני לתוך החשֵכה של פי.

בפעם הראשונה שהתחלתי להיזכר בעיניים החסרות של פי הייתי בחתונה בצפון אצל חבר, שהיה הכי הכי טוב שלי והתרחקנו. ובכל זאת, אולי ממצוקה של כסף, אולי מפחד שלא יבואו אנשים ואולי מרצון לאנושיות, הוא הזמין אותי לברית נישואים עם בחירת לבו. כשהגעתי למקום ראיתי אותו רזה בעשרים קילו, והוא חייך אלי. וכשהוא לחץ את ידי ביובש התגלה לי שהוא חסר שן. אנ’לא יודע למה, אבל רציתי בתוכי שהוא יסדר את השן הזאתי ובמיוחד בחתונה שלו. לא רציתי שהניב הזה, שן הערפד הנ”ל, יופיע מולי. אבל מדוע דווקא החוויה הזאתי מביאה אותי לכתוב.

דרך קבוצה בפייסבוק שנקראת “ישראלים בברלין” מצאתי רופא שיניים שמוכן לשבור את ארון הברית של הוֹאכֵנְאֵנְדֵה, הסופ”ש הקדוש של הגרמנים, שבו הם אינם עובדים. הלכתי וידעתי שילכו ממני כספים רבים בכדי להדביק את השן שהחבאתי בכיס, וסגרתי את הפה, ורק כשפיהקתי, ברכבת התחתית, נזכרתי בפגם העצום שיש לי וכיסיתי מיד את הפה וקיוויתי שלא ראו את ההיפופוטם הענק פותח את פיו. כשהגעתי גיליתי מרפאה עתידנית בצבע כתום עם משקאות קלים בחינם. הדוקטור היה מאוד נחמד ואף סיפר שהוא נוסע לישראל לסילבסטר, בדצמבר.

“נשברה לך השן,” הוא אמר באנגלית רצוצה. ואני מיד שאלתי, כפליט, כמה יעלה לי להשתיל חדשה, והוא זרק אלפיים יורו. וחשכו עיני. וביטלתי את ההופעה של המחול אליה הוזמנתי והלכתי הביתה, וכמו שכתב פעם תומר גרדי, עשיתי את עצמי מינימל קומפקט בתוך המיטה.   [מתוך הסיפור ” העיניים החסרות של הפה”, מופיע בספר הסיפורים “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בעריכת תמר ביאליק, ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן]

5. תחנת או-7 הרמאנפלאטס

לֹא הָיָה מֵעוֹלָם בַּיִת בַּשִּׁירָה

“לֹא הָיְתָה מְדִינָה בְּגַן עֵדֶן

לֹא הָיָה מֵעוֹלָם מִזְרָח וּמַעֲרָב

לֹא גֹּרַשְׁנוּ, לֹא הוּבַסְנוּ”

 

הַגַּבּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת זָזוֹת מִצַּד לְצָד

כּוֹס הַקָּפֶה הַשָּׁחֹר עִם הֶל רוֹעֶד

בָּרַכֶּבֶת בְּהֶרְמָן פְּלָאטְז

אוּבָּאן, אוּ- זִיבֵּן, תַּחֲנָה אַחַת

גֶּשֶׁם לֹא פּוֹסֵק

וְאַהֲבָה עֵירֹמָה, מִתְקָרֶבֶת בַּזָּרוֹת

לַהִתְגַּלּוּת

כִּי

גָּלִינוּ

וְנֶאֱמַר שִׁירָה

וְנַכְשִׁיר דֶּרֶךְ לָצֵאת מִמִּצְרַיִם

כְּשֶׁיֵצְאוּ הַכּוֹכָבִים

לְמַעֲנֵךְ

[מתוך ספר שירה שישי בכתובים]

לבלוג של מתי

לדף הפייסבוק

בטרור של זהויות עם שולר [סיפור]

2016-04-06 00.33.48

אני ושולר יושבים בבר מואר באור זהוב בקרויצברג. הבר מלא צעירים. על הקיר גבוה מימין לנו, ציור מעוות של נערה עם דובי, שאולי מרמז לאליס בארץ הפלאות. אני מזמין פרנו, שיזכיר לי בבלנד החום שלו את הערק. שולר מזמין לימונדה, כי תכף הוא הולך לכנס של העבודה. הכרתי את שולר כשהלכתי לקנות מעיל לחורף, ולא סמכתי על המוכר בחנות. שאלתי את שולר, שגם הגיע לקנות מעיל, אם הוא בטוח שהמעיל יחזיק אותי בשעות הקפואות של מינוס עשרים וחמש מעלות, והוא הבטיח שכן. התברר לי ששולר עצמו חיפש במשך שבועות אחרי מעיל, אך לא ידע מה לקנות. זאת אחרי שבאמצע החורף האחרון הוא נשבע לעצמו שלא יקמץ עוד בקניית מעיל. בחורף האחרון הוא השתמש בטכניקת לבוש של קליפות בצל. ונמאס לו מכל השכבות. הוא קנה מעיל בצבע צבאי שהגעיל אותי, ואני קניתי את אותו מעיל בצבע חמים יותר. אחר כך הלכנו לקפה ובירה, והיה יום נפלא. זה המעיל הכי יקר שקניתי בחיי. כבר בפגישה חשבתי ששולר מתחיל איתי, כי הוא גיי. אבל איך מזהים גיי? הרי זה לגמרי לא אני, להיות כל כך מזהה אחרים, בדיוק כמו שלא הייתי רוצה לזהות את עצמי. זאת הרי הדעה הליברלית. ואין מה להסתיר שכך חשבתי, והייתי בעייתי, בדיוק כמו שאלו האחרים שבעייתיים כלפַּי. העובדה שהיה נחמד כגבר, מסורק, מגולח, עם שיער בלונדיני מעוצב וחיוך מפליא, ההבנה שלו במעילים — הכול התחבר לי.
שולר לא הפסיק לחזר אחרַי אחרֵי הפגישה הזאתי. ואני, שפוחד מחברים חדשים, לא באמת נעניתי. מה שהפך אותי לבחור עסוק בעיניו. אבל בכל זאת שמחתי לראותו. בחור בלונדיני, יפהפה, עם גלח בצדדים, מעיל אפור (עדיין לא עברנו ממעילי סתיו לחורף), סוודר בהיר, מכנסיים עוד יותר בהירים ונעליים עוד יותר בהירות. עיניים צרות וחיוך שחושף שיניים לבנות ואף קטנטון כבוטן.
"על מה אתה כותב עכשיו?" שאל אותי שולר.
"אני כותב ממואר על הסיפורים שמתגלגלים אלי בברלין. זה מעין זיכרונות שלי מהחודשיים האחרונים."
"אין לי הרבה סיפורים מעניינים, אבל יש לי אחד שאולי יתאים לך."
"לך על זה," אני אומר, ושם לב שבחורה עם שיער שחור על הבר מחייכת אלי. אחר כך התברר לי שהיא אנגלייה, שבאה במיוחד למסיבת יומולדת של חברים בברלין.
"כשהייתי בן עשרים ואחת הייתי משועמם מהחיים בברלין והחלטתי לנסוע למקום אקזוטי, אז קניתי כרטיס ליפן. גרתי בטוקיו בתוך הוסטל של גאיג'ין, שזה זר ביפנית, עם עוד שני בחורים. הם היו טיפוסים. אני אומר לך. האחד היה אמריקאי, חבר בבונים החופשיים, שידע להתחיל עם כל בחורה מערבית שהוא רצה. הייתי די מופתע כשהוא הראה לי את הטכניקה שלו, אבל אט־אט הבנתי שהבנאדם רציני. ועוד בחור אוסטרלי שהראה לי תמונות איך פעם היה לו שיער אדום וזקן, והיום הוא היה לגמרי שונה, עם שיער שחור ובלי זקן ובייבי פייס. אחרי כמה זמן נסעתי לקיוטו לטיול קצר והתקשרתי לשאול את החבר האמריקאי מה קורה. הוא אמר לי שדברים מוזרים קרו עם הבחור האוסטרלי. שאלתי מה בדיוק, והוא אמר לי שהוא השאיר את הדברים שלו ונעלם. אמרתי, בטח נסע לטיול, כמוני. האמריקאי ביטל את דברי והוסיף שהגיעו חוקרים אמריקאים ויפנים לחפש אחריו. כשחזרתי, לאמריקאי היה מידע נוסף שהאיר את כל הפרשה בצורה מפחידה ביותר. מתברר שבאותו זמן היה פיגוע בשגרירות האמריקאית ביפן. הבחור האמריקאי השתמש בקשרים שלו בבונים החופשיים, שכללו גם סוכני סי־איי־אֵי. אחד מהם גילה לו שהבחור האוסטרלי נחשד במעורבות בפיגוע. מתברר שחייתי לצד טרוריסט ושתיתי איתו בירות, וזאת הסיבה שהוא החליף זהויות."
"אז הוא בטח בך," אמרתי לשולר, מנסה למצוא את הצד הטוב בסיפור, "הרי הוא הראה לך את כל התמונות שלו."
"כן, ואני חשבתי שזה סתם כי שתינו בירות ביחד, ואנשים אוהבים להראות לך תמונות כשהם שיכורים."
שולר המשיך לדבר, ואני חשבתי אם הוא יודע מה דעתי על טרור וטרוריסטים, ומה היה קורה אם הוא היה קורא את השיר "מחבל בשירה" שכתבתי במיוחד לקטלוג של האמנית אניסה אשכר.
2016-04-04 20.08.03
אני חושב מה היה קורה לו הייתי מספר לשולר על אהבתי לטרור, ללחימה על החופש, לניצחון של הגוף למען אחרים, אך לא באמצעי אלימות כי אם בטרור סימבולי של כתיבה, יצירה, דמיון וחזון, של התמוטטות גופֵי מחשבה בתוך תרבות ההתנגדות, וההתנגדות בתרבות, יעני כל מה שעשינו בשנים האחרונות לפני עזיבתי לברלין. אבל הוא היה כל כך מבוהל מהסיפור שסיפר לי. ודווקא בגלל הזרות בינינו יכולתי לא להיות לרגע השחור, הזר והערבי המחבל שאני כל כך אוהב ומתמרד בשיר נגד האמריקאים.
אני מנסה להעביר נושא בשיחה ולשאול מדוע חבר שלו לא בא איתו לשתות איתי, כי ראיתי בפייסבוק שהוא נשוי לבחור, וציפיתי שבחור יפה כמוהו יהיה גיי. אבל הוא מבין את הרמז וצוחק ואומר לי שהוא לא גיי וזה רק בדיחה. ואני נופל חזק ומספר לו על היחסים שהיו לי עם גברים. והוא נבהל קצת אבל בולע את הגלולה המרה, ואני לפתע מבין כמה דפוק הייתי. כי כל פעם שהוא דיבר איתי על נשים, חשבתי לעצמי שהוא פשוט מדבר על גברים ומתחפש לסטרייט. ועכשיו אני מבין שהוא דיבר ברצינות, ואילו רק אני הייתי כלוא במחשבה שהוא הומו. אז אני חושב שהוא הומו, והוא חושב שאני פוחד כמוהו ממחבלים, ושנינו דפוקים באותה המידה.

לחכות לסיים סיפור בתוך גופה לא מזוהה [סיפור]

השבב בראשו של קית מעלה מולו את נציג תאגיד מיקמיק, שמדווח בלקוניות שמהנדסי התאגיד פיצחו את "חיים ארוכים" ועומדים לשווק אותה מחדש לשוק. "חיים ארוכים", פיתוח של ריצ'רדס, עבדה נפלא, אך חברות אחרות רצו גם להאריך את חיי הזמרים, הזמרות, הלהקות, המגישים ושאר הטאלנטים שלהם. כולם רצו את "חיים ארוכים", וכולם בקולוניה של פולאריס עמדו לקבל אותה. קית מנסה להבין מדוע מיקמיק מדווחת לו על עבירה על חוקי התאגיד הבין־גלקטיים. ביאנקה, הרובוט שלו, שבדיוק מבצע את מטלות הבית, שומע את השיחה אך מחליט שלא להקליט אותה, ולהמשיך לעבוד ולערוך את הסיפור הקצר בתוך תוכנת העריכה של גופו.

גלים רעים [סיפור]

איזה מין דבר זה להיות אדם ששובר שיאים אנושיים, ובעצם מכריז על רצונו להיטבח. כשהייתי קטנה רציתי להיות כמו אח שלי, שיהיה לי כדורגל כמוהו, אבל הוא לא נתן לי. אז רבתי איתו. וחתכתי לו את האצבע בסכין שגנבתי מהמטבח, ומאז הוא לא התעסק איתי. אמא הענישה אותי. והחביאה את הסכינים בארון של הצלחות. אבל כבר אז כולם ידעו. ובכל זאת מעולם לא חתכתי עוד. רק המילים שלי שחטו. והנה הבן זונה הזה שניסה לחצות את הים, היה פשוט סלפיש פאדֶרפאקֶר. ממש מניאק. מסכנה אשתו. שלא לדבר על הילד שלו. למה הוא השאיר אותם מרחוק. מה היה לו. טיפש כל כך. ילדותי. בסרט ניסו להזהיר אותו. אבל הוא לא רצה לשמוע. בטח היה מתבייש אם היה קורא את הדברים שאני כותבת עליו. אבל שיזדיין. הטיפש הזה. אני שונאת, פשוט שונאת, אנשים שמנסים לשבור שיאים. הגנה עצמית, אני מבינה, אבל לשבור שיאים. מה יש בתוך הדבר הזה. ומדוע הוא מתרחש. אולי זה הטסטוסטרון שלהם, שמנסה להביא אותם לשיאים. למקומות שתמיד יהיו שייכים לזכרים. כי אנחנו לא חזקות כמוהם. אבל תמיד יהיו הנשים שינסו להיות גברים ויגידו שאני לא צודקת. היה נחמד לנסות לזרוק את נהג המונית שסיפר לי על הסרט שראה. נדמה לי שהוא היה פוסט־טראומטי. לא באמת הביט בי. רק סיפר את הסיפור שלו. אבל זה נקלט בי. אני לא יודעת למה. בדרך כלל מאבק של גברים באיתני הטבע לא מעניין אותי. לא רוצה לספר אם אמא שלי רצתה או לא רצתה בי, ובטח לא על הדרך בה אבא שלי הביט בי. אני רוצה להביט בגלים הגדולים האלו ולהביט מה עושה מהם סרט על אדם טיפש כל כך. אולי הילד שלו, שישב על הגלים ולא יראה את אביו חוזר מהם. אולי הציפייה לניצחון. אבל מה יש במילה הזאת ניצח. כאילו מישהו מאיתנו מנצח על איתני הטבע. גאווה. רק גאווה זכרית, כמו אותו רצון מיותר לדחוף את הקיאק הזה אל תוך תוכו של הכאוס ולצאת ממנו אל יבשת מסודרת. ואני לא יודעת למה אני כועסת כל כך. חלמתי שניסיתי להתאבד. ורוחות פראיות לא נתנו לי. גם אני חולמת להרוג את עצמי. למה. מה הורג אותי ביום, ולא יכול לצאת. הבדידות, חוסר היכולת לתקשר עם הזכרים האלו. חוסר היכולת להביא ילד לעולם. ההבדל ביני לבין המילה. ולמה אני כותבת, ומי מקשיב לי כאשר אני כותבת. ומה יותר לחצות נהר פראי מאשר לכתוב בין גלי הענק של החיים היומיומיים ששוטפים והורגים את הימים שלי. אני בת עשרים ושבע ואני כבר רוצה למות, כאילו הייתי גריאטרית. אני כותבת בכדי להרוג בי את האפשרות לחיות, כי מי ירצה בחורה ענייה שחיה רק עם מילים וספרים סביבה. ירצו, אבל רק את הגוף שלי, ואותו לא אתן. ואם אתן, אז לא אהיה מחוברת, כי מעולם לא באמת התאהבתי. ומהי אהבה? אני לא יודעת. אני מבינה דבר אחד, אני לא פחות רחוקה מהחוף מאשר אותו הרפתקן על הקיאק. והדרך חזרה לחוף אבודה לי.

ולפחות אני לא "שופוני יא נאס" צועקת שאני יכולה לחצות את הים הבלתי אפשרי הזה.
מתוך הסיפור "גלים רעים", בספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, בהוצאת כנרת זמורה דביר.

 

"בור של עננים, בחצי האי סיני" [סיפור]

הסיפור הוא כזה, שבדרך חזרה מפסטיבל המשוררים ברמת השופט אנחנו הולכים ביחד לאיבוד בתוך ערפל התהום שבין שבילי היער החשוך של האחד בחודש מאי. במקביל לנו נערך וודסטוק במישור החוף, אבל חכו רגע, גם הוא עוד יתבטל ויתקע אותנו בפקק.
"כל הנשים זונות." רחמים מתחיל את המונולוג שלו, ולא אכפת לו שיש לנו ילד ישן באוטו. הוא מספר לנו על איך הוא נהג עם מיכל שמיר, החברה האחרונה שלו, לפני שהוא חזר לזיין כל מה שזז. לטענתו רק ככה מיכל נהגה בו בכבוד ופיזרה סביבו כסף, למרות שהם נפרדו אחרי שבעה חודשים. הוא גם מוסיף שורה של הצדקות לפעולותיו: איך הבליג כשגילה שמיכל חלמה להזדיין עם אחד הידידים שלו. איך שתק כשמיכל צחקה על השערות העבות המוזרות, שצמחו לו במקומות לא צפויים. רק כשאמרה שהיא לא מוכנה לסטירות שהוא העיף עליה בזיונים, הוא כבר לא שלט על זה. ודחף אותה בכוח ממנו, והיא נפלה בטעות מהמיטה, קיבלה מכה בראש ועזבה מדממת את דירתו. הלן אומרת שהיא חייבת למלא דלק, אבל קודם אנחנו חייבים למצוא את הדרך החוצה מחורשת הצללים לכביש הישן. הילד שלה ישן בכיסא הקדמי, ודאגתי לו. זכרתי איך כשהייתי ילד, הייתי מכבה את פנַי, אבל מקשיב בחצי אוזן למריבות בין הורי.
אני זוכר איך הלן הסכימה לרדת איתי דווקא באוקטובר חורפי לחצי האי סיני. אני לא יודע אם היא ידעה מה מצפה לה. אבל כשהגיעה הבינה שאנחנו לגמרי לבד. שלא לדבר על זה, שמשרד החוץ שוב פירסם אזהרת מסע. הראיתי לה את אותה חוּשה שהיתה הסוויטה של אותו חוף בבירסוויר, עם סאלם, המנהל של המקום, שהיה משחק איתי שש־בש כל יום בשתים־עשרה בצהריים. משחקים על הטוב מעשרה או עשרים משחקים.
"רע לי. כלומר לא איתךְ, אבל רע לי," אמרתי להלן.
"למה, ספרטקוס שלי?"
"כי אני מפחד שאת תיעלמי לי יום אחד."
"אבל אתה בעצמך מאמין שהכול חולף."
"אז איך עוצרים את הזמן?"

קטע מתוך הסיפור "בור של עננים, בחצי האי סיני" שמופיע בקובץ הסיפורים הראשון שלי "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים", בהוצאת כנרת זמורה ביתן

"אחיה כמעט כמו הומלס, אבל אעזור לעניים ממני, אהיה יהודי בשולי השוליים של עיראק" [סיפור]

2016-02-10 10.00.33

יָרְמְרָד. הגג הזה עושה לי מחלת גבהים ומגֵפת גגות. אני מתנדנד בפחד על קצה אובדני, בטרם ירד הלילה. אנ'לא יודע כבר איפה הגוף שלי מתחיל ואיפה הוא נגמר. כנראה שלא הייתי צריך לעלות לגג של בֵּצֵפֵר התיכון שלי. אני צריך לרדת מפה, אם ייתנו לי. מסוכן להישאר פה. אבל אני לא יודע אם יקבלו אותי שמה למטה. יש לךָ ציפייה לא מתממשת כשאתה עולה: איכשהו אתה מאמין שבדרך למטה יקבלו ויכילו אותך, כאילו היית אחד משלהם. אבל איך הם בגדו בי. סעמק. אני אכזבה מלאה באכזבה. הלוואי שיהיה לי את האומץ לשנות את החיים שלי.

אני רוצה לקפוץ מתפילת המיגרנה כמה קומות למטה אל סלסול מואזין פשוט יותר. אבל אני עדיין מחזיק בג'ארה של מים כנגד המדבריות של גופי המיובש. המים משפריצים קילוחים, אדוות מתעוררות כמו ממטרות בנפשי, נשמתי הטיפשה רוקדת עירומה בתוך קילוח ימי. הזרנוק, השטרונגול, הכחלחל־צהבהב־שחרחר, משפריץ ומפתיע את החולות הזהובים המצמיתים.

אני זורק את חזי השעיר אל תוך התהום חסרת הרשת, בכדי לעלות למעלה. יותר נכון, נתתי לעצמי ליפול מעבר לקצה הבניין. משהו אחר מרגיש אותי. ילד מקובל שנענש בכיתה מטביע (כאב של) ילד מופנם בכוח זרוע הדוחפת את פרצופו לתוך עציץ יבש ורקוב. ודווקא ברגע המחורבן של ההתרסקות, ההחלטות הלא מוחלטות מגיעות ללוות אותי חזרה למעלה. אולי אחזור ללימודי הגבוהים ובסיומם אבקש למצוא מקום קטן בצפון, שם בכורדיסטן. ושמה אלמד את הפִּצפונים על האמת החירשת והצדק העיוור. אחיה כמעט כמו הומלס, אבל אעזור לעניים ממני, אהיה יהודי בשולי השוליים של עיראק.

למה אני עדיין חי [סיפור]

image

לגור אצל אבא שלך אחרי גיל ארבעים זה מוות רוחני. ואולי גם בגלל זה מַתִּי בגיל ארבעים ואחת. אומרים שלחתולים יש תשע נשמות, אז הכתיבה והקריאה האריכו לי את החיים במקצת. בהתחלה עוד האמנתי שאוכל למצוא מישהי, אבל מהר מאוד הבנתי שאף בחורה לא באמת תיקח אותי לחיקה, ברגע שתבין שאני לא מצליח לעבוד ושאני על כדורים, ושאני דוחה ניתוח שאין לי כוח לספר לכם עליו. אלו שכן רצו אותי היו הברָרָה, הכונפות, שנשארו בחוץ, כמוני. הכי מוזרות, אבודות, סוטות, לא מתפקדות, שוליות, חולות, לוזריות, אאוטסיידריות, והעדפתי לאונן מול המסך ולא לראות כיצד הן רואות אותי, אפס בעיני אפסיות בעיני חברה אפסית. אני צריך לציין שרוב חברי התרחקו ממני?! הכי גרוע בחרא הזה, שנגעלתי מעצמי. רגע, אבל שלא תחשבו שלא נתתי פייט, הלכתי לפסיכיאטרית וקיבלתי כדורים שגרמו לי להשמין, לשיער שלי ליפול במקלחת, הזין שלי כמעט לא עמד, והזעתי בידיים שמנמנות שהחלו לרעוד, ולא הצלחתי לכתוב, שלא לדבר על ההירדמויות במהלך היום שבגללן לא יכולתי אפילו לרכוב על הקורקינט שלי. עוד ניסיתי מכות חשמל, וכדורים קשים יותר, וכולם ריחמו עלי, והילדים ברחוב צחקו עלי וזרקו עלי אבנים וחיקו אותי, והלעג שלהם צרם לי, כי ידעתי שאני ראוי להכול, כי ילדים לא משקרים. ורק אחרי שהתאשפזתי בפעם המי יודע כמה ב"בארבי", החלטתי לשבת ולכתוב איך לא רציתי לאבד את האדם היחיד שהאמין בי בכל חיי הספרותיים, רק שהחיים המזדיינים האלו קודם דאגו שהוא יפוטר מההוצאה. ואחר כך שהוא ימות. וכשהעורך שלך מת, אף אחד לא רוצה לקחת אותך לחיקו, אתה שחקן כדורגל ללא קבוצה, שמתאמן עם הנוער רק בכדי לשמור על הכושר (אגב, גם את זה לא נתנו לי).
הוא מסמן לי להתחיל להקריא. אני מושך על הרצפה המלוכלכת את תיק הגב המרופט, שהתעקשתי להחליף לו את הרוכסן ביותר ממאה שקל ורק לא לקנות חדש. מוציא מתוכו ערֵמת דפים ממוחזרים כקונדומים משומשים ומקומטים. קול בס עמוק שבוקע מגרוני מזכיר לי את כל אחת מהסיגריות שעישנתי בלילה לפני. והסיפור נשמע כאילו זר מקריא אותו:
"בִּי, לא יכולתי לגדל אותךָ. אתה לא רוצה לדעת למה, אתה פשוט כועס, ושונא אותי בצדק. אני יודע. גם אני כועס. כלומר לא עליךָ, אבל על החיים האלו. מה אני מנסה בכלל לעשות כאן? זה לא יעזור להסביר. אני יודע שאני אוהב לדבר, ונדמה לי שאתה קיבלת מאמא'שךָ את היכולת להקשיב. אבל זה לא קשור, בי. תקשיב. זה בסדר שאני קורא לךָ בי? (דממה) אם אתה לא עונה, אני ממשיך לקרוא לך בי. אז ככה, באותו לילה ששמעתי בפעם הראשונה עליךָ, הייתי מאוד מתוסכל, כי לא זכיתי בפרס ספיר לספרות, אתה יודע מה זה? טוב, מה אני שואל, אתה בטוח שמעת על זה. עוד פרס עסקנים של מפעל הפיס. אבל בכל זאת כסף שיכול לתת לךָ קצת שקט.
"טוב, אני מזמין לנו עוד משקאות ואני מקריא לךָ סיפור קצר שיחשוף בפניךָ איך גיליתי שאמא'שךָ בהיריון, ואיך אומרים, 'נשאה אותךָ בכרסה'. אבל איפה המשקאות שלנו לעזאזל? אני מבקש דבר אחד: אל תבכה, כי אסור לי להתרגש יותר מדי, יש לי לב חלש. ואין לי כוח לקחת את הכדורים האלו שמתערבבים עם הבלאדי־מרי ושולחים אותי להקיא ולשלשל. ראבק, אתה לא יודע מה אתה מפסיד עם כל הבירות שאתה שופך לריק לקיבה הריקה שלךָ. תדע לך שמיץ עגבניות הרבה יותר בריא מכל השעורה הזאתי."
העורך עוצר ולא מאמין למילה. הוא מבקש ממני לנקות את הטקסט, להוסיף מקום ספציפי ותהליך שיעבור גם הבן האבוד של הסופר, כי המונולוג של אביו די סוגר את האפשרויות לתהליך הדדי. אני כותב את ההערות בשתיקה ובו בזמן חושב, האם הבן האבוד עובר תהליך. חוסר הביטחון משתלט ומקנן בתוכי, ההזעה מכפילה את עצמה, ואני ממש לא זוכר את הסיפור שאני־עצמי־כתבתי. בוא'נה, הכדורים האלו מוחקים לי את המוח מצד אחד למשנהו. אין לי את האומץ לספר לו עליהם, שלא יפחד ממני. העורך משתעל, ולהפתעתי על אף הערותיו הוא מבקש שאמשיך. אני מתבייש, כמעט בוכה. אבל הוא עושה את המבט הזה שמצפה ממני לעוד. ואני חוזר לקרוא

מתוך הסיפור "למה אני עדיין חי" בספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים  בהוצאת כנרת זמורה דביר