הפגנה נגד הטבח ברוסיה: רוסיה, הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

 logo-%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-copy-11

רוסיה אל תשתפי פעולה בטבח בסוריה: הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

צפו: מהדורת החדשות של הטלוויזיה החברתית נכחה בהפגנה וכיסתה אותה 

***



גרילה תרבות מפגינה נגד הטבח בסוריה

רוסיה אל תשתפי פעולה בטבח בסוריה: הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד

אנו יוצרים ויוצרות שנמאס להם לראות את המצב בסוריה לכן אנו יוצאים להפגין בקריאה אחת: לעצור את הטבח בסוריה!
אנו מוחים נגד רצח העם שמתבצע בעם הסורי.

מתוך היצירה נצא להפגין נגד התמיכה של ציר המדינות: סין – רוסיה – איראן – והחיזבאללה. ציר המדינות הללו חייב להבין שאסד לא יכול לשמש כנשיא מדינה, לאחר שטבח באלפי אזרחיו.

אסור לתת לאמנות לשתוק, ולכן נצא להפגין בעד דמוקרטיה!

אסור לעצור את החופש הסורי! חייבים לצאת לרחובות ולהחזיר את החירות, השיוויון והצדק לעם הסורי! אסד צריך להיות מאושפז בבית חולים לחולי נפש.

בהפגנה נקריא שירים, נשיר ונתנגד ביחד למשטר הרודני. מקריאים/ות (לפי א'-ב'):

אמנה ג'ראשי
יהודית אילני يهوديت ايلاني
יונתן קונדה
מוחמד אגואני محمد اغواني
מתי שמואלוף ماتي شموالوب
נטע וינר
תהל פרוש

הצטרפו אלינו למשמרת מחאה (ללא אישור מהמשטרה, עד חמישים איש) מול שגרירות רוסיה ברחוב הירקון 120, תל אביב. יום חמישי, ה-11.10.2012 בשעה 18:30.

تظاهرة تضامنا مع ضحايا العنف في سوريا

تحت شعار: روسيا توقفي عن تزويد هذا النظام بالاسلحة

توقفي عن دعم الاسد في مجلس الامن

نحن ابناء الحرية مللنا من الوقوف متفرجين على ابناء شعبنا
السوري يذبح دون حراك لذالك عقدنا العزم
على التظاهر ضد الموقف الروسي الصيني الايراني وحزب الله
ان هولاء جميعا يدعمون نظام الاسد الذي فقد شرعيتة
نحن ثوار الحرية معا نخرج الى الشارع رافعين شعار
لا مكان للاسد ونظامة في ارض الاحرار سوريا.محمد اغواني
ماتي شموالوب
يهوديت ايلانيالمكان السفارة الروسية شارع هيركون 120 تل ابيب
بيوم 11.10.12 ساعة 18:30

כשהשכן של סובל: הילי וולטר פוגשת את מוחמד אגוואני לשיחה על המחאה נגד הטבח בסוריה

מוחמד אגוואני, בדרך כלל צלע דומיננטית בהרכב ההיפ הופ המולטי–תרבותי מיפו, "סיסטם עאלי", הוא  אחד הפעילים הבולטים במאבק נגד השלטון הסורי ורמיסת זכויות האדם. מוחמד אגוואני הוא גם בין המארגנים של הפגנת גרילה תרבות שבוצעה בשבוע שעבר אל מול שגרירות רוסיה במחאה על הטבח בסוריה. החלטתי לדבר איתו ולשמוע מאיפה יוצאת המחאה ומה מטרותיה והיכן נפגשים היצירה שלו ורוח ההתנגדות.

מאת: הילי ולטר

אגוואני מדבר על  הקשר הרגשי בין מדוכאים פה (בישראל) למדוכאים שם (בסוריה). בשבוע שעבר, יום חמישי ה11 לאוקטובר התקיימה משמרת מחאה מול שגרירות רוסיה. המחאה דרשה מרוסיה להפסיק להזרים נשק למשטר של אסד. הסיפור מבחינתו של אגוואני לא נפסק בזה. כל מדינות ערב צריכות להפסיק את הקשר עם שלטון אסד בעקבות האירועים המזוויעים שאירעו מאז שבשאר אסד החליט להתנקש בעמו.

קיראו:

הנתונים שאווגאני הביא לידיעתי מראים שבין מליון וחצי לשני מליון  פליטים סוריים עזבו את מולדתם; כמאתיים אלף פצועים באופן קשה; קרוב לשלושים אלף הרוגים. ומכונת ההרג ממשיכה להרוג. לדברי אגוואני, רוסיה מפחדת לאבד אך בסיסה האחרון במזרח התיכון ועקב כך היא מזרימה עוד ועוד נשק לצבא אסד וחייליו הנאמנים (הממומנים על ידי איראן). רוסיה אינה פועלת אך ורק בסוריה, אלא אחראית על דיכוי נוסף במדינות אחרות בעולם המוסלמי מצ'צ'ניה ועד המזרח התיכון.

"הדב הרוסי צריך לדעת שיש פה צעדים שיעצרו גם אותו"

פעילותו של אגוואני החלה עוד בגיל צעיר. הוא הצטרף למאבקים שונים כשלמד את ההבדל שבין חופש ובין דיכוי, שבין אדם לחיה, בין טוב ורע. "מי שלא מזיז לו כאב של בבני אדם סביבו, אז הוא איבד את האנושיות, הוא כבר לא בן אדם". הוא ממשיך ומסביר את ההזדהות שלו עם סבלו של העם בסוריה:  "המקום, הסביבה שבה האדם גדל עושה את הבנאדם, אני חי תחת שלטון ישראלי מדכא ואין לי חופש. ולכן אני מזדהה עם המאבק של העם הסורי לחופש." בנוסף, מדובר בהזדהות גם על רקע דתי, וכך הוא אומר: "יש לנו שפה משותפת, קרבה חזקה בין סוריה לפלסטינים, גם מבחינת שפה. מבחינתי זאת מחויבות לאחים בסוריה. בנוסף לשני הדברים שכבר הזכרתי (המקום, והשפה. הערה שלי ה.ו.) יש עוד חיבור שלישי שהגיע בעקבות 'האביב הערבי' – נוצרה מחוייבות לערכים של סוציאליזם ואהבת האדם. אם לי טוב, חייב שגם לשכן שלי יהיה טוב. ואם לשכן שלי רע, אז גם לי רע".

צפו: אסמה אגברייה זחאלקה נואמת במחאה נגד הטבח מול סוריה

"יש לי ביד עט, לא רובה"

אני כותב שירה, את הספר שכתבתי עם יונתן קונדה ("תנאים מוקדמים") הקדשתי לצ'ה גווארה. הוא עידכן פעם משפט שישו אמר: "מה שווה לחברה אם היא מרוויחה כסף ומפסידה את האדם". אגוואני מסביר את השינוי שחל בו כשראה "שהחיים של האזרח הם כל כך זולים בשביל המשטר, עד כי הם לא שווים בכלל – זה מה ששינה אותי".

"אנחנו גם מלמדים כתיבה יוצרת ביפו. אני מלמד איך להיות חופשי, איך לבטא את עצמך דרך העט והדף". חשוב לאגוואני להסביר את המשמעות היתרה של המילה הכתובה והנאמרת. הוא מתחמם באש השירה, אל מול האש המעכלת של המשטר של אסד.

"ההוכחה הגדולה לכך שגם העט הורג היא העובדה שהאמנים והכותבים של סוריה גוייסו בעצם לצד של אסד" . איברהים קאשוש, משורר סורי שהשתמש בשיריו נגד אסד, נתפס על ידי המשטר, מיתרי הקול שלו נעקרו והוא נרצח לאחר מכן. על השחיטה הזו של הממסד את האמן ששלהב את ההמונים עם השיר "הסתלק בשאר" הפך איברהים קאשוש לאחר פרסום התמונות של גופתו וגרונו המשוסף לעוד סמל של המחאה הנמשכת.

"העם הסורי דורש את מה שאני דורש – חופש. לא רוצה לחיות במדינה שמחפשת אותך, לאן אתה הולך ומאיפה אתה בא. מדינה שמנצלת את העם שלה בקנסת ומיסים כבדים, מדינה שמרעיבה אתה עם שלה".

צפו: אגוואני מפעיל את הקהל המחאה בשיר נגד אסד

"עם כל מה שקורה בתוניס, מצרים ולוב, משהו אצלי השתנה. אני לא אותו בן אדם שחי את החיים וחושב איך להרוויח את הכסף. משהו בי השתנה מאז ההרוג הראשון בתוניס (מוחמד בועזיזי)". המצב הזה משפיע גם מרחוק על חייו של אגוואני, הוא מדבר עכשיו על שינוי שחל בו, אני מרגישה שזו התפתחות שהיא גם רגשית וגם קשורה לידע הפוליטי שרכש.

"כבר שנה וחצי אני מסתובב ורואה אנשים מטיילים ומסתובבים, שותים קפה, כמו עכשיו, בשעה שהעם הסורי נלחם ככה. אני לא מסכים ללכת לחתונות ומסיבות ולכל מקום שאפשר להנות ממנו, כל עוד הצבא חופשי לא מנצח, כל עוד יש רעב".

אתה  בעצם באבל?

"סוג של אבל ממה שקורה לאחים שלי, ממה שקורה בעולם. אני עוד באבל מאז שלמדתי על גורל האינדיאנים באמריקה הכבושה. אנשים לא יכולים להמשיך כך לחיות את חיי היום יום שלהם, בשעה שהיום יום של אנשים אחרים הוא מוות – זאת בושה! אנחנו צריכים להתייצב מול האנושיות שנשארה לנו בלב, לשכוח את שגרת היום יום, להסתכל מסביב ולראות שיש אנשים שחיים בכאב".

ומה אתה מסוגל לעשות בנוגע לזה?

 "30,000 הרוגים והעולם שותק? משהו פה ממש לא בסדר! ההפגנה זה הדבר הכי קטן, הכי בסיסי שאני יכול לעשות, כי טבעי. עצם זה שההפגנה הזאת בכלל מנהלת דיון עם הרשויות זה מפחית מערכה".

הצבא הסורי החופשי הוא קבוצת האופוזיציה הצבאית העיקרית בסוריה. הצבא החופשי מורכב בעיקר מעריקי הצבא של אסד והכוחות האזרחיים שקמו לצד המהפכה בסוריה. קבוצת התנגדות-צבאית זו הכריזה על הקמתה ב-29 ביולי 2011, באמצעות פרסום וידאו באינטרנט על ידי עריקים במדי הצבא הסורי, שבו קראו לאנשי צבא נוספים לערוק ולהצטרף אליהם. מנהיג הקבוצה, שהזדהה כאל"מ ריאד אל אסעד, הודיע כי צבא סוריה החופשית יעבוד יד ביד עם המפגינים במטרה להפיל את מנגנון השלטון והצהיר כי כל כוחות הביטחון התוקפים אזרחים הם מטרות לגיטימיות עבורם. אל"ם ריאד אל אסעד הדגיש כי ל"צבא הסורי החופשי" אין מטרות פוליטיות מלבד שחרורה של סוריה ממשטרו של בשאר אסד.

 

לדבריו של ריאד אל אסעד, החל מנובמבר 2011 "הצבא הסורי החופשי" זכה להצטרפות של מאות מגויסים/יות בכל פעם שהוא יצא להתקפה כנגד צבא אסד. הלוחמים של הקבוצה השתתפו בלחימה בעיר המזרחית דיר א-זור,  בעיר הנמל לטקיה, במחוז הצפוני של אידליב, באזור הדרומי של דרעא (מקום תחילת ההתקוממות), בפרברים של דמשק הבירה, בעיר חאלב ובערים המרכזיות חומס וחמאת.

"אסד הוא רופא עיניים שעקר את העיניים של העם שלו. המשטר האיראני משחק בו כבובה" אומר אגוואני, וכולנו ראינו את התמונות הקשות מהטבח של הילדים בעיר חומס. "באיראן יש ממשלה טרוריסטית," הוא מוסיף, "אני לא אומר את זה בגלל שאני מת על ישראל, איראן היא בדיוק כמו כל צבא מדכא בעולם. נדרשתי לקום ולעשות מעשה וגם קיבלתי כבר הודעות שאני בוגד מתנועות שמאמינות בממשל של אסד."  אגוואני מסביר לי שכלפי חוץ, נראה כי המשטר של אסד תומך בשחרור פלסטין (בכל משרד ממשלתי יש דגל פלסטיני לצד הדגל הסורי). אך, לטענתו, זאת אשלייה. אסד לא בחל בהרג של שבע-מאות פלסטינים במחנה הפליטים אל ירמוכ (מחנה הפליטים הגדול בסוריה).

מאז פרוץ המחאה בסוריה חלה התרחקות משמעותית בין תנועת חמאס לבן בריתה ופטרונה לשעבר, בשאר אל אסד. בשנה האחרונה יותר ויותר בכירים בתנועה, המזוהה עם האסלאם הסוני, יצאו בהצהרות חסרות תקדים נגד המשטר העלאווי בדמשק. בנוסף, על פי דיווחים תקשורתיים שטרם אושרו באופן רשמי על ידי התנועה, הועבר מושבה של הנהגת התנועה מדמשק.

אגוואני מאמין שהצבא החופשי הנאבק על הערים הגדולות בסוריה יביא את שלטון אסד אל קיצו. לדבריו, מדובר במספר שבועות. הוא רואה בעריקות הרבות בתוך צבא סוריה כמקור של נחמה ותקווה. וכשאני שואלת "ומה ההמשך מבחינתו", הוא עונה לי שיש בדעתו גם להפגין מול שגרירות סין. לטענתו, סין הטילה פעמיים וטו על החלטת האו"ם להטיל סנקציות על משטרו של אסד. לאחר מכן המשיכה לייצר את דגלי המהפכה. אך צבא סוריה החופשית כבר לא הסכים לייבא את הדגלים מסין, בשל הוטו שהטילה.

אסד מקבל נשק מאיראן, מרוסיה ומסין, מקבל לוחמים מהחיזבאללה, מפייק אל באדר (העירקי) ממשמרות המהפכה האיראנית, צבא ירושלים (אל קוץ) מאיראן והתגלה גם שיש חיילים השייכים לתנועה טרוריסטית בתימן. כולם נלחמים כנגד הצבא החופשי שכמעט אינו חמוש כלל. התחמות שלהם מגיעה בעיקר מגניבות ממחסומים ומבסיסי צבא של אסד שננטשו.

לאגוואני חשוב להדגיש, בכדי שלא תהיה אפשרות לשחק משחק ולהצדיק בתואנות כאלו ואחרות את התנהלותו של משטר אסד: "הצבא החופשי נוצר בשביל להגן על העם ולא בשביל הפיכה צבאית. הצבא החופשי נוצר מהעם. הצבא החופשי הוא העם. שאלוהים יברך את הצבא החופשי ואת המהפכה – זו לא הפיכה צבאית".

 

 

אל תאמר שר הביטחון, אמור שר המלחמה / מתי שמואלוף

 

איפה הייתם ילדים קטנים

בבית הקברות, או שאכלתם סרטים

הייתם במגרשי הכדורגל של המתים

הייתם כלואים באח הגדול ללא חוק וכללים

הייתם שתויים כשהמנהיגים שברו את הכלים

הייתם מפגרים, כשהגנרלים היו חכמים

הייתם שקטים, כשהטילים ירדו ועוד נופלים

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט

אסד כבד עומד ליפול

ואיפה הייתן ילדות קטנות,

נלחמתן על הדגל, בזמן שזיינו לכן את האימהות

בהטרדות, אונסים והתנכלויות

אבל בינתיים החונטה של הזין, השתינה עלינו בקשת

הרחם שלכן הפך לכוס של האימא של הצבא, המשטרה, השבכ, המוסד והמדינה

והוא הוציא משם, פצצות רפאל יפות, פיתוחים מרהיבים של הבני זונות של המשפחה

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט,

אסד זחוח עומד לרדת

ואיפה היית מתי שמואלוף

איפה היית כשנפלה הפצצה

האם אהבת, האם חיבקת, האם נשקת

האם קראת למישהי נשמה

איפה היית מתי שמואלוף

כשהתרסק עתידך

האם נתת לעם את גופך, ולחיים את נפשך

האם ישבת בכלא, או שנפלת עמוק מתחת למלחמה

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט

אסד אומלל עומד להתרסק

 —
המשטרה מחכה לאירוע
המשטרה מחכה לאירוע
 הילאל מהטלוויזיה החברתית מצלם
הילאל מהטלוויזיה החברתית מצלם
 מוחמד אגוואני פותח את האירוע
מוחמד אגוואני פותח את האירוע
 אסמה אגברייה זחאלקה נואמת נגד המשטר הסורי
אסמה אגברייה זחאלקה נואמת נגד המשטר הסורי

מי יצר את הקונפליקט ואיך אפשר לנהל אותו: תשובה לגדי טאוב

גדי טאוב. ויקיפדיה
גדי טאוב. ויקיפדיה

גדי טאוב במאמר "השמאל שלא ידע לשאול" מתנגד למתנגדי המלחמה. הוא מבקש לתמוך במלחמה, קצת אחרי שהפסקת האש הוכרזה. העיתוי של מאמרו לא מפתיע, הוא מביע את עמדתו בזמן נוח מאוד. בניגוד למפגיני, דוברי ומארגני השמאל האמיתי, הוא שתק ברוב ימות המלחמה. בעוד שדוברי השמאל האמיתי עמדו מעטים מול רבים ושילמו את המחיר של חלוצים לפני מחנה השמאל החברתי האמיתי. גדי טאוב לא מצביע על הקשר בין אלו שדרשו הפסקת אש, והתמודדו עם הקונפרמיזם והמיליטריזם, ובין החבירה המאוחרת של הסופרים הקאנונים, ראשי מפלגת מרצ ופעילי "שלום עכשיו". אלו יצאו מ"הארון" ודרשו הפסקת אש מיידית כחלק משינוי רחב יותר בדעת הקהל בישראל. בצורה דוגמטית הוא מחזיר אותנו ללא סיבה אמיתית לאדוארד סעיד (האם הוא הקים את החיזבאללה? האם הוא הפריע להסכם שלום בין לבנון וישראל?), ומתחמק מעמדה רצינית ומקיפה לגבי המהלכים שהובילו למלחמה ותוצאתיה ההרסניות.

נציג הבועה

גדי טאוב הוא נציג הבועה התל אביבית, משום שהמלחמה, ההרוגים, המשגים הקולוסאלים – לא מציקים לו. ממה הוא מוטרד? ממספר מאמרים שכתבו שמעון אדף ורונית מטלון במוסף "הארץ". טאוב רואה את עצמו כאביר הנלחם בפוסטמודרניזם, ובחסידי סעיד, אך במקום לייצר מאמר מסודר ומנומק, הוא שוב מבלבל בין המושגים כדי למכור לנו את אותה הסחורה הישנה, לסגור חשבונות עם אויביו בשמאל ולסמם אותנו בדמגוגיה פופליסטית-עיתונאית. וזה לא רק הניתוח השטחי שלו שמפריע, אלא הניתוח הציני-מניפולטיבי של המלחמה לקידום מאבקו האובססיבי למיקומו בשמאל.

גדי טאוב ממעיט בערך ההפגנות שסחפו אלפי איש והתחברו לגל של הפגנות נגד הידרדרות הביטחון החברתי והאישי של מיליוני אנשים במזרח התיכון. טאוב שוכח את מיליון הפליטים בתוך ישראל שנאלצו לפתע להיות "עורף" חזק, למרות הפריפריאליות של מעמדם החברתי בישראל. בנוסף, הוא אינו מביט על מחדלי הביטחון, המודיעין והזיגזג של ראשי הממשלה, הסכנה בערעור יציבות המשטרים באזור ועוד. רק הזמן יסביר לנו את שורת המשגים, הטעויות, היהירות והשליטה הבלעדית ההרסנית של אנשי מערכת הביטחון שהחליטו לצאת למלחמה על מנת להגדיל את תקציב הביטחון ולא שקלו אף אפשרות של משא ומתן עם גורמים מתונים בלבנון על מנת לאגף את אנשי החיזבאלה. טאוב לא מתייחס למרקם החברתי העדין והרעוע בישראל, שעליו התריע מחנה השמאל האמיתי. הוא מתעלם מיהירות בעלי ההון ומנהיגי האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, אישים כמו נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר,  שביקש לדחות בשנה את הדיון בנושאי רווחה על מנת לשמור על התקציב (בשביל מי? בטוח שלא בשביל רוב אזרחי ישראל). כבר היום אנו שומעים שתקציב המלחמה הגרנדיוזי מתוכנן לצאת מתוך קיצוץ נוסף בתקציב הרווחה, החברה והחינוך, זאת לאחר שמשרדי הממשלה עברו שורה של קיצוצים אכזריים ואף על פי שעמיר פרץ, בראשות העבודה, התחייב למדיניות חברתית אחרת.

ביטחון אחר

הביטחון של ישראל לא מונח רק בצבאה, כי אם בהסכמי השלום, בנורמליזציה, בהבנת ההיסטוריה של האזור, בביטחון חברתי ועוד. טאוב שוכח במאמרו שקיים שלום בין ישראל לבין מצרים ובזכותו חצי האי סיני פורז ונוסף לנו ביטחון בגבול הדרומי. הסכם השלום שישראל חתמה עם ירדן גם הוא תרם לביטחון של תושבי ישראל, בזמנים קשים אלו. ישראל צריכה להמשיך לחפש ולהפסיק ללא עת את החתירה לביטחון אזורי.

השימוש במושגים מופרכים כמו "פאשיזם מוסלמי", מראה על דרגת הפאניקה במחשבה של טאוב (ומזכיר גם את המאמר של עירית לינור שהשוותה את הסרט "גן עדן עכשיו" לסרט אנטישמי ונאצי). בעוד שפעילי השמאל האמיתי קוראים להפסקת הכיבוש ומייצרים תוכניות מעשיות (הסכם ג'נבה, תמיכה ביוזמה הסעודית ועוד), אנו רואים שוב ושוב שממשלות ימניות מנסות לייצר פיתרון חד צדדי שמחמיר את האיבה האזורית. במקום לחתום עם מנהיגי הרשות על הסכם שלום, קיבלנו קסאמים מעזה. במקום לחתום על הסכם שלום עם סוריה ולוותר על הגולן, קיבלנו מדינה מאיימת בגבול הצפוני. במקום לייצר שיחות שלום על הבעיות בין ישראל ללבנון, קיבלנו את החיזבאללה כנציג תושבי דרום לבנון ובחזית אחת עם ממשלת לבנון. טאוב שוכח להזכיר כי ארה"ב גיבשה לפני כשנתיים הצעה יחד עם ממשלת צרפת והאו"ם ליישום החלטת מועצת הביטחון 1559, שכללה פריסת כוחות של צבא לבנון לאורך הגבול עם ישראל, הרחקת החיזבאללה מהאזור ופירוקו ההדרגתי. אולם, ממשלת ישראל, בראשות אריאל שרון, טירפדה את ההסכם. כך, למרות הכול, טאוב לא מציע פתרונות לאזור, ראייתו צבאית, למרות שהצבא נכשל בהבנה אסטרטגית ומדינית ובייצוב האיבה האזורית.

עיסוק באחר וגם ניהול הקונפליקט

טאוב באופן דוגמטי ממחזר שוב ושוב את הטענות כנגד הפוסטמודרניזם, אדוארד סעיד וספרו "אוריינטליזם". מישהו צריך להעיר את טאוב ולומר לו שהשיח השתנה, ונהיה הרבה יותר מורכב (הופעת הומי באבא ואחרים). אך אפילו אם השמאל היה נצרך לעצב את הפוליטיקה המקומית לפי משנת אדוארד סעיד, היתה לו עבודה רבה, משום שרב המרחק בין האקדמיה ובין הפוליטיקה. בניגוד לשתיקה של גדי טאוב בשבועות האחרונים, כוחות בשמאל האמיתי פעלו ועשו בכל יכולתם להתריע על הסכנות של המלחמה הזו. טאוב, כעיתונאי וסופר, הבליג על הנוראיות בזמן מלחמה ונתן הכשר לגנרלים להשתולל ולהרוס את המרקם העדין של החלק המתון באזרחי לבנון. כך נותרנו עם מדינה שאין לנו בתוכה בני ברית להסכם מדיני רחב יריעה.

בסיסי הטילים שהוקמו בלבנון והאיבה בין איראן לבין ישראל לא יצאו מתוך המחשבה של הוגים פוסטמודרניסטים או מתוך מחלקות לימודי המזרח התיכון ומתוך ספריו של סעיד, אלא הם פרי הזנחה של מדינאים ופוליטיקאים באזור. מלחמת לבנון הראשונה הרגה אלפי אנשים וועדת החקירה הצביעה על רבים מהמחדלים שהיא יצרה. ישראל טעתה כשהיא חשבה שהיא תיצור שלטון בובות נוצרי ותסלק את הפלסטינים מלבנון. הסכמי אוסלו החזירו את הפלסטינים לישראל. צה"ל שלט ברצועת הביטחון, אך כשהוא נסוג, ללא הסכם שלום מדינתי ואזורי, הגענו לעבר פי פחת.

לא ברור מדוע טאוב רואה את עצמו כאיש מחנה השמאל, ומדוע אין הוא משיב את המפתחות ועובר למחנה הימין, ושורה של שאלות קשות לא מקבלות תשובות במאמרו. שאלות אלו יהדהדו בוועדות החקירה והציבור כולו עוד יתפכח ויבקש את הדין עליהן. האם המלחמה לא שירתה את קברניטי הצבא, לאחר שאלו אוימו כי תקציבם יקוצץ? האם התגובה הראשונית של ישראל לא יכלה לכלול מו"מ עם החוטפים כהתחלה של הסדר בינלאומי עם לבנון? האם הצעות הפסקת האש של לבנון, עוד בתחילת המלחמה – לא היו ראויות? האם הנזק המצטבר שישראל גורמת בשטחים לא השפיע על האיבה בינינו לבין לבנון? האם צורות הפעולה של ישראל כחלק ממנגוני הכיבוש, שכללו פגיעה באזרחים, חיסולים, וחוסר במשא ומתן לא השפיע על הדרך בה התנהג הצבא במשבר החטופים? האם ישראל לא הסכימה לחילופי שבויים בעד טננבוים רק לפני זמן לא רב? מדוע עכשיו היא פתחה במלחמה? האם הלחימה, כמו גם הרחבתה עד לקו נהר הליטני לא שירתה בעצם פוליטיקאים שהיו חסרי ניסיון ואחריות? האם הלחימה בלבנון לא היתה בעצם שדה קרב ראשוני של ארה"ב שהתגוששה ומתכוננת ללחימה מול איראן? האם עצם בעיית הזהות של ישראל לא משפיעה ל הדרך בה היא מנהלת את המשא ומתן ואת מדיניותה האזורית?

בשמאל האמיתי מציעים דרכים לניהול הקונפליקט. גדי טאוב רואה בהם את האשמים להיווצרות החיזבאלה, סוריה, איראן והחמאס. גדי טאוב מציע לשתוק כשתותחים יורים. אך עלינו להמשיך להתנגד להיות ישראל נטע זר במזרח-התיכון ובאי רצונה להשתלב במזרח התיכון ולהשלים עם המשטרים סביבה. השלום עם ירדן ועם מצרים מראה על התקדמות במחשבה הישראלית, אני בטוח שגם שלום שיעשה יום אחד עם סוריה, לבנון והרשות הפלסטינית, לא רק שיחזק את מעמדה וכוחה של ישראל במזרח התיכון, אלא גם יבודד את איראן במערכה העולמית.

המאמר התפרסם לראשונה באתר הגדה השמאלית

כחבר בעצומת הסופרים הצעירים, ופעיל בקשת הדמוקרטית המזרחית, אני קורא להפסיק את המלחמה מיד ולחזור למו"מ

 

 

Weapon of Choice  By vestman cc: flickr
Weapon of Choice By vestman cc: flickr

כחבר בעצומת הסופרים הצעירים, ופעיל בקשת הדמוקרטית המזרחית, אני קורא להפסיק את המלחמה מיד ולחזור למו"מ. יעדי המלחמה לא ברורים, אך תוצאתם ברורה, הרס הביטחון החברתי של תושבי לבנון, ישראל וחיזוק הפונדמנטליזם האיסלאמי והמערבי העולמי. אי אפשר להבין את מלחמת לבנון ה-II מבלי להבין את הדיכוי האלים, שמופעל כיום בעזה בפרט ובשטחים הפלסטינים הכבושים בכלל. ישראל צריכה להפסיק את האמצעים הצבאיים בלבנון ולחתום על הפסקת אש מיידית. לאחר מכן על ישראל לדבר עם ממשלת לבנון וסוריה, לדבר עם החמאס והפת"ח, ולהביא להסדר מדיני מזרח-תיכוני כולל.

כבר בשטחים הכבושים שראינו שהפעילות הצבאית והתנתקות לא פתרו את הקונפליקט. ללא הסדר מדיני כולל בעזה קיבלנו קסאמים. ללא הסדר מדיני בלבנון, נקבל גבול לא בטוח. ישראל חוזרת על אותה הטעות ומחסלת את כל החברה האזרחית בלבנון. מה שיגרום להרס כל התשתית ויהפוך את הגורמים המתונים בלבנון לתומכי חיזב אללה. מעשה זה הוא לא מוסרי, טיפשי ויגרום לאיוולת.

 

על ישראל לכבד הסכמים בינלאומיים ואת הצעות מועצת הביטחון והאו"ם, בדיוק כמו שהיא מבקשת לכבד את החלטת מועצת הביטחון 1559, אסור להיות צבועים, איך אפשרות לשבת בשטחים הכבושים ולדכא באכזריות שלא ברא השם את הפלסטינים, ולדחות את הדיון בכיבוש, ושאלות לא פתורות עוד מהקמת המדינה.

 

עלינו להגיע להפסקת אש ולנצל את הרגע הכי קשה של הסכסוך ולפתוח במגעים מדיניים פתוחים עם מנהיגי לבנון, השטחים הפלסטינים הכבושים וסוריה. מגעים כאלו יצליחו להרגיע את המתיחות במזרח התיכון ולהביא אפילו למו"מ עם שאר מדינות ערב. שהרי הגענו כבר לשלום עם מצרים וירדן וניתן להמשיך את המגמה ההיסטורית הזו.

ממשלת ישראל צריכה לרסן את הגנרלים וכוחות הביטחון. הביטחון שלנו בישראל לא מצוי בכוחות הצבא, אלא בפלורליזם הרב תרבותי שאנו צריכים לייצר, בנורמאליזציה במזרח התיכון ובמדינת רווחה מתוקנת בישראל. הממשלה הנוכחית בגדה בבוחריה. את פרץ היינו צריכים לראות כשהוא נלחם בבעלי ההון ובשינוי התודעה והשיח האשכנזי המשמרים את הפערים בישראל. אך רק אתמול התבשרנו על ידי נגיד בנק ישראל שהדיון על הרווחה יידחה לשנה הקרובה. ושוב הדיון הביטחוני דחה את הדיון החברתי, ושוב האוכלוסיות המוחלשות המזרחיות, הפלסטיניות-ישראליות, הנשים נושאות את המחיר האיום של המלחמה. המלחמה הזו המיטה אסון על אזרחי לבנון, מיליון הפליטים ואלפי הפצועים ומאות הרוגים והרס התשתיות במיליארדי דולרים. המלחמה הזאת היא אסון לתושבי הפריפריה, שיוותרו ללא קיצבאות, תחת שיח צבאי מחד גיסא וניאו-ליברלי מאידך גיסא. אסור לנו להסכים שכוחות הביטחון ינהלו את הקונפליקט. משום שאין כאן ביטחון או שלום, יש כאן טילים שנוחתים על הפריפריה בישראל, על עזה, על לבנון. ויש מתח הולך וגואה עם סוריה ואיראן. ומי יודע הוא עוד ישפיע על מהפכות איסלמיות במצרים או בירדן וסעודיה. מהפכות איסלאמיות הם לא חלק מהאינטרס הישראלי.

צריך להגיב בקול ברור, עלינו להתנגד לשיטות צבאיות, אלו שהופעלו על ידי החיזב אללה ואלו שהופעלו על ידי החמאס. בנוסף, מדינת ישראל אינה מייצרת פלטפורמה של משא ומתן עם אוייביה ובמקום להישען על הסכמי שלום, היא נשענת על הצבא, שלא פעם מייצר תוקפנות ומפר את זכויות האדם ואמנות בינלאומיות עליהן חתומה המדינה.

האמריקאים חסרי הבנה באזור, הם שכחו את הפלסטינים, הם שלחו לנו נגיד בנק ישראל שימשיך לדכות את האוכלוסיות המוחלשות, הם הרסו את עיראק, הורידו ממשלות שלמות בדרום אמריקה והולידו את הרעה החולה שנקראת הבנק העולמי ועד היום הם מדכאים את השחורים, הלטיניים בתוך הערים המרכזיות באמריקה. אסור לייבא את המחשבה האמריקאית הפונדלמליסטית בדבר ציר הרשע, בזמן שכוחות בריטיים ואמריקאיים הרסו את עיראק וציפצפו על החוק הבינלאומי. אני מציע במקום דיון על רשע, להחזיר את הדיון על זכויות אדם, אזרח, וזכויות חברתיות מלאות. ראינו כבר מה קרה בעיראק, האם זה מה שישראל רוצה לעשות בלבנון. האם הרס ביירות, ותשתיות הלבנוניות יוביל לנורמאליזציה או לאיבה איסלאמית עולמית?

אי אפשר לסמוך על ארה"ב, או על איראן, ישראל צריכה לסמוך על הסכמי שלום. לצאת מהשטחים הכבושים ולהגיע להסכם שלום עם מנהיגי העם הפלסטיני הכבוש, לצאת מהגולן ולהגיע להסכמי שלום עם סוריה, לצאת מדרום לבנון, ולהגיע להסכם שלום עם לבנון. לצאת מתוך המחשבה הניאו-ליברלית אמריקאית ולהחזיר לאוכלוסיות המוחלשות בישראל את הביטחון החברתי שלהן. הפיצו את המסר, והתנגדו לשלטון השיח הצבאי, ש"כבש" את השיח הציבורי ולא מאפשר לרעיונות רציונאליים, בעלי אחריות וחשיבה לטווח ארוך לחזור למרכז הבמה.

אני קורא מכאן לכל האינטלקטואלים והסופרים מא.ב יהושע ועמוס עוז וחבריהם להביע קול ברור וצלול נגד המשך המלחמה שפוגעת אנושות באינטרס הישראלי, בעם הלבנוני ובכל המאזן הרגיש והעדין במיזרח התיכון.

 

 

לא, הצבא בשום צד לא ינצח

ישראל בוקר טוב. המון הרוגים בשני הצדדים (תמיד יותר הרוגים בצד השני, למשל מעל חמישים הרוגים בלבנון, מעל ששים-שמונים הרוגים בעזה מאז החטיפה). הצבא לא ינצח. אפשר להרוס את תחנת השידור של חיזבאללה. אפשר לחטוף את הממשלה הפלסטינית. אפשר לגדל עוד ועוד כרמים מצליחים על הגולן, לדכא את הציבור המזרחי בישראל, אפשר להמשיך להשאיר הכפרים של הבדואים כ"לא מוכרים", אפשר להמשיך לדרוס את זכויות הפליטים הפלסטינים ולספר לכל המדינות בעולם על הדמוקרטיה היהודית הייחודית בישראל.המון קטיושות על כל הצפון, האם זה ביטחון, איזה ביטחון זה, מדוע אסור לשחרר את סמיר קונטאר, מדוע אין מו"מ, מדוע שלחו את הצבא ללבנון מבלי לחשוב על הידברות, מה יש פה, מה זה המערב הפרוע, או המזרח התיכון.

שוב בוש אומר שזה טרור, מבטל את כל ההיסטוריה של האיזור, וצה"ל מחסל אזרחים כדי לענות על צרכי ביטחון, מישהו מוכן לומר איזה ביטחון זה. ומתים כאן אזרחים, אז איזה ביטחון יש פה. ושוב קריאות לחסל את אלו ואת אלו, לאפשר רק לחברי כנסת ימנים להיות ימנים וכל מי ששונה להיות מחוץ למדינה היהודית הדמוקרטית.

הדיון חברתי שוב נדחק לעוד מאה שנה, ומדינה רווחה רב תרבותית זו מילה רעה, בזמן שתעשיות הצבא, חיל האוויר וארה"ב מרוויחות מכל כדור שנורה. מי מרוויח מכך שהתיירות נהרסה כאן ובביירות. מי סופר את הפלסטינים שמתו בינתיים בשטחים, מתי תפתחו את המחסומים, תפתחו את מעברי רפיח,ותנו להם לחיות.

אנו חייבים מנהיגים חדשים בממשלת ישראל, כאלו עם חזון דו לאומי. עם כבוד לעם הפלסטיני ולמדינות מסביב לנו. עלינו להחזיר את הגולן, השטחים הכבושים ולאפשר ריבונות בפלסטין ומדינת רווחה נורמאלית בישראל ויחס הוגן לפלסטינים הישראלים.ישראל צריכה לשחרר את האסירים הפוליטיים ולבטל את המעצר המינהלי המאפשר לה להחזיק אלפי אסירים ללא משפט.

לא, הצבא לא ינצח, כי לישראל יש יחס קולוניאלי לעם הפלסטיני (צריך רצוי לקרוא על הניסיון להשתיק ולסלק את אש"ף מלבנון, שהוליד את חיזבאללה) ובתוך כך היא חייבת לרדת מהעץ הגבוה אליו היא טיפסה ולחזור לגבולותיה – חזרה למוסר ולצדק הבינלאומי. החיזבאללה, לא ינצח בשיטות אלימות, מה גם שהוא יורה על היישובים הכי מוחלשים בישראל. גם החמאס לא ינצח עם ירי הקסמאים שלו על שדרות ואשקלון. אבל את החמאס אני יכול להבין, כי דחפו את הפלסטינים בשטחים הכבושים עד לגבול חוסר האנושיות.

ישראל מפרה באופן לא פוסק את ריבונות לבנון. טיסות מעל ביירות, מרגלים, ספינות ריגול, סיפוח חוות שבעה והר דוב, חטיפת שבויים לבנונים ואי החזרתם במשך שנים (ללא משפט). אבל את הנרטיב הלא-ציוני של האגרסיביות הציונית לא תשמעו בחדשות גל"צ. לכן, כשהחיזבאללה בא ומתקיף לפתע, אל תהיו מופתעים. המצב הרבה יותר מורכב ממה שהוא נראה. מה גם שישראל מחזיקה עד היום חטופים לבנונים בבתי הכלא שלה.

יש לנו מנהיגים חסרי חזון, אחריות עם מדיניות שמולידה את אויביה.עלינו לשוחח עם החיזבאללה ועם החמאס, ולרדת מהעץ. לא בטנקים תגיע להבנה עם אויביך, כי אם בכבוד ובפשרה.


הצעדים הבאים חייבים להינקט:
1. הפסקת אש.
2.  משא ומתן לא פוסק עם הממשלה הפלסטינית, החמאס, החיזבאללה, סוריה, איראן, לבנון וכד'.
3. שיחרור האסירים הפוליטים הפלסטינים והלבנונים.
4. עצירת כל מאבק צבאי, שגורם להסלמה.
5. חזרה לנורמליזציה.
5. מימוש זכויות כל הזכויות החברתיות המגיעות לעם הפלסטיני (ולאוכלוסיות מוחלשות בישראל).
6. החלפת השלטון הימני בישראל ופרישה של העבודה מהקואליציה