האסון מתחיל בארוחת העסקים ב״חיים של אחרים עם ערן סבאג״

בתמונה: סבאג, הספר ואנוכי באולפן. צילום: שאולי ג׳וח מלמד.
בתמונה: סבאג, הספר ואנוכי באולפן. צילום:
שאולי ג׳וח מלמד.

זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי כשערן סבאג הזמין אותי לתוכניתו ״חיים של אחרים״ ברדיו של גלצ. הוא הקדיש תוכנית שלמה לספר החדש ״האסון מתחיל בארוחת העסקים״תוך כדי שהוא וגם המפיקה ענבר מאור וגם אני קראנו את השירים הכי קשים של הספר לצלילי הדאב. הוא בחר רגאיי חזק לפסקול ויצאה תוכנית מהממת. כל כך התרגשתי שהחזקתי את ידיי שלא לרעוד מרוב שמחה. תהנו.

***

"האסון מתחיל בארוחת עסקים" נכלל ברשימת הספרים המומלצים של יובל בן עמי בטיימאאוט (לצד ספריהם של ענבל כהנסקי, נעם פרתום, אלכס אפשטיין ורומן באמבייב ז"ל), ובצד הכתבה לספרו החדש "מקש הרווח" של ערן הדס.

חרוז שכזה – אלו הם ימים יפים לשירה תל אביב צעירה (וגם לא תל אביבית וגם לא צעירה) הנה כמה דוגמאות מהעת האחרונה בכריכה רכה

האסון מתחיל בארוחת עסקים – מתי שמואלוף – פוליטי ובועד כרגיל ועכשיו גם בשל יותר. שמואלוף הוא קול ייחודי, חכם ונועז. זה נכון אף על פי, ואולי מפני שהוא לא עסוק בקפדנות בניואנסים של השירה, אלא מפריח את מסריו כמו יונים עם

טפרים מחודדים. "פינו את התקווה. יאללה אודרוב ילדים – לרחוב / פינו את התקווה, ואנחנו משלמים את החוב"

1

נט טרנר: הלוחם הגדול נגד העבדות

הקשיבו לתוכנית "חיים של אחרים עם ערן סבאג" שאירח אותי בנושא "נט טרנר"

באלבום השני "לנצח" (forever) של להקת ווה טאנג קלאן [Wu – Tang Clan ] הוזכר המאבק העיקש של נט טרנר. רק שהעבדות אצל הקלאן קיבלה אופי מנטאלי ולא פיזי כמו בימי טרנר.  היה זה בשיר "העיר" שסימפל את הרצועה של סטיבי וורנר (living the city). וכך הם כתבו:

"כמו נט טרנר, אני איצור ספקטקל, אמות בהתנגדות, אבל אקח איתי ארבעים שטנים"

"Like Nat Turner create a spectacle / I may die in the scuffle but I'm takin forty devils".

כך בחרתי לפתוח את הדברים על נט טרנר. הוא חי מעבר לזמן. תודעת השחורים בשנות השישים התכתבה עם המעשה שלו מאתיים שנה אחרי – כנראה שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהתודעה האמריקאית.

המשך קריאת הפוסט "נט טרנר: הלוחם הגדול נגד העבדות"

מי ביים והפיק את חרם האוטובוסים במונטגומרי

במרכז התמונה: רוזה פארקס ומשמאלה אדגר ניקסון.
במרכז התמונה: רוזה פארקס ומשמאלה אדגר ניקסון.

התוכנית "חיים של אחרים עם ערן סבאג" שהוקדשה לחרם האוטובוסים במונטגומרי עלתה לאתר של אי קאסט. למדו איך הפיקו החרם …

 

וכך כתב ערן סבאג ביום השידור: "היום בשנת 1955, יום חמישה בדצמבר היה יום מעצרם של שני אנשים. מר אדגר ניקסון וגברת רוזה פארקס הורשעו היום בפני בית המשפט במונטגומרי, אלאבמה על כך שישבו באוטובוס במקומות המסומנים ללבנים בלבד. סירובה של פארקס לשבת במקומות המורשים לשחורים הפך לציון דרך חשוב במלחמה לשוויון וחירות ובמרד הקיומי של האדם מול הקמים לכלותו. אדגר ניקסון הנשכח נטל אף הוא חלק במערכת הסירוב והמלחמה בחוקי ההפרדה הגזעית, ולכן נענש גם הוא.  הערב נציין יום חשוב זה, אשר השפיע על גדולי המנהיגים ולוחמי החופש שיבואו אחריו. מתי שמואלוף יהיה באולפן.  הפיצו ובשרו!"

סנדי הוכיחה מי בעלת הבית

ברגע אחד התהפכו היוצרות. הוריקן סנדי הפך לכאורה את ארה"ב למדינת עולם שלישי. להוריקן לא היו כוונות להתחשב בשום פרמטר טכנולוגי, פוליטי או חברתי. הוא הוכיח שגם עליונות אמריקנית בתחומים רבים לא תוכל לעצור את איתני הטבע.

שבוע אחרי שקראנו את פרשת נח והמבול, הגיע מבול על אמריקה. ההוריקן הזה הצליח לשתק את החוף המזרחי ולהעלות סימני שאלה גם בנוגע למידת ההשפעה על הבחירות הקרובות, שיתקיימו ביום שלישי הבא.

ההתפרצות האלימה של איתני הטבע אל חיינו מאפשרת לנו לראות מעבר לביטחון העצמי של האומה. כשהוריקן, רעידת אדמה או גלי צונאמי נוחתים בתוך אזורים מאוכלסים, הם חושפים לפנינו את האמת המרה. ספק אם אפשר להתכונן לגמרי לאסונות הטבע הבאים, ובכל זאת כולנו מלאי מסירות ואמונה לתבונה האנושית, שעוד תמציא לנו בעתיד ביטחון גדול יותר.

נראה שאפילו לממשלת ארה"ב, למדע ולפיתוח הטכנולוגי אין אפשרות עמידה והתנגדות כלשהי כשמדובר באיתני הטבע. אי אפשר להעלים אותם – לכל היותר לנסות להתמודד עימם בכבוד. סנדי היא סופה אדירה שמימדיה לא היו מוכרים לציבור האמריקני. אלפי טיסות בוטלו, ניו איילנד ולונג איילנד הפכו לאזורי אסון, סכרים התמוטטו, מיליונים נותקו מהחשמל, מאות אלפים עזבו את בתיהם, הרכבת התחתית הוצפה בניו יורק ותושבים רבים מחכים על הגגות לחילוץ. אטלנטיק סיטי הוצפה לחלוטין, ומים רבים שטפו אזורים אורבניים רבים שלא היו מוכנים לכך.

איך תשפיע סנדי על התודעה האמריקנית?

בדרך כלל אסונות שכאלו מתרחשים בעולם השלישי, רחוק מהמערב. במקרה הטוב המערב עוקב בטלוויזיה ושולח את הסיוע ההומניטרי. ובתווך, גם ישראל עושה ככל שביכולתה כדי לעזור (בדומה לאסון בהאיטי). העולם מתגייס בצורות שונות של עזרה ושולח צוותים לאזורים נידחים. כולנו זוכרים את גלי הצונאמי הגדולים, את רעידות האדמה ואת האסונות שהחריבו והרגו מיליוני חסרי ישע ברחבי העולם. אך תמיד בעולם השלישי הפגיעה של אסונות הטבע הייתה כפולה, שכן האסון היכה גם בערים ללא הגנה, ופגע גם באוכלוסיות עניות וחסרות ישע.

באסון קתרינה היה רגע דומה בארה"ב, אך בדרך נס הוא לא התפרס על החוף כולו. ב"ניו יורק טיימס" ערכו בשנת 2006 תחקיר באמצעות 300 מהנדסים ומומחי סערה, שלמדו את ההוריקן שפגע באזור ואת מערכות ההגנה של העיר. התחקיר העלה כי מערכות ההגנה של ניו אורלינס לא עמדו במשימה, אך כנראה גם שבע שנים לאחר אסון קתרינה, ארה"ב עדיין לא הצליחה לפתח מערכת הגנה מספקת ומושלמת דיה כדי להתמודד עם הנזקים האדירים של הסופה.

הוריקן סנדי חסר רחמים כלפי הפגמים האנושיים שמצויים בלב המערב. טרור יכול לגרום למצב חירום, אבל תמיד יהיו שם, אורבים, איתני הטבע. ויהיה מעניין לראות את ההשפעה של ההרס שיותיר הוריקן סנדי על התודעה האמריקנית. מה יקרה לאוּמת האייפונים, האייפדים, הלוויינים ושאר הגאדג'טים אחרי שיתברר שוב שאי אפשר באמת לעצור הוריקן. האמריקנים תמיד ראו את עצמם כמי שנמצאים מעל לטבע. בכל סרטי האסונות של הוליווד מגיע גיבור-על שיכול להביא תרופה. אך הפעם אין גיבור-על ויש עצב גדול.

המאמר התפרסם לראשונה בישראל היום ולאחר מכן בוואלה

קריאה נוספת:

ווה טאנג קלאן הקדישו שורה לנאט טרנר (שאליו הוקדשה אתמול (30.10) התוכנית "חיים של אחרים עם ערן סבאג") בשיר "העיר": "כמו נט טרנר, אצור ספקטקל, אמות בהתנגדות, אבל אקח איתי ארבעים שטנים"

מדוע אלביס לא מת

Elvis Lives  By emilio labrador  cc: flickr
 "המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו." Elvis Lives By emilio labrador cc: flickr

אלביס לא מת, זכרו חי יותר מתמיד. מאחורי התיאוריות השונות נגלה את גבולות טרגדיית תרבות הפופ שממנה אנו ניזונים ומוזנים.

לפני כשבוע ציינו את יום השנה ה-35 למותו של המלך, אלביס פרסלי. אשתו לשעבר פרסיליה ובתה ליסה מארי הגיעו להודות למעריצים האדוקים. פרסיליה אמרה שהיא לא מאמינה שאלפי אנשים עדיין מדליקים נר לזכרו. לא רק זה, אלא שבתוכנית אקס פקטור, מתכוונים להצטייד בעונה הבאה בהולוגרמות של זמרים מפורסמים וביניהם, מייקל ג'קסון, איימי וויינהוס ו… אלביס פרסלי. כן, המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו.

דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול. אלביס לקח את הבלוז והפך אותו לפופ, רוקנרול – תיווך בין השחורים ללבנים, באמצעות ההגשה המוזיקלית שלו. הוא לקח שירים שחורים (בלוז) שעברו עיבודים בדומה למהפכת הסקיפל האנגלית (skiffle) והפך את תרבות הפופ החדשה הזאת לנחלת הכלל. הוא היה חלק ממהפכת הרוקאבילי (Rockabilly) שנציגיה הבולטים היו קרל פרקינס, ג'רי לי לואיס, רוי אורביסון, אדי קוקרן ואחרים. אבל בניגוד לזמרים האחרים, דמותו נעמדה במרכז הזכרון הקולקטיבי התרבותי ללא שום דמות שתערער על מרכזיותו.

השאלה המעניינת היא כיצד דמותו הפכה לכזאת מרכזית במשך עשורים האחרונים של התרבות הגלובלית. ובכן, אלביס ציין בעלייתו ובנפילתו את שיא הטרגיות בתרבות הפופ. עם עליית תקשורת ההמונים לבמה המרכזית באמצע המאה העשרים. הוא הגיע לכל בית באמצעות הרדיו, הטלוויזיה, העיתונות, הקולנוע ושאר מוצרי הצריכה ששווקו את דמותו ללא הרף. אך כמו רבים אחרים, אלביס לא הצליח לעמוד בציפיות ההרסניות של התעשייה שהפכה את חייו לבלתי אפשריים. הוא נותר בודד בתוך אחוזתו, מסומם, מלא כדורים, שיכור כלוט. וכל הסמים לא הצליחו לתת מסלול בריחה מהריקנות שהרגיש אליל ההמונים. המיתוס שלו הכיל את מבנה מורכב של טרגדיה: מצד אחד מלך הפופ, ומצד שני מדבר צִיה של שממון קיומי חסר גבולות.

תיאוריות הקונספירציה השונות מהוות לנו סימני דרך להבנת האסון שרדף את סופו של מלך הפופ. מעריצים רבים מאמינים שאלביס חי! בדרום אמריקה, חי חיים אנונימיים ושלווים בבואנוס איירס תחת זהות בדויה. אך סביר להניח שאלביס לא נכנס לתוכנית ההגנה של האף. בי.איי (בשל איומי המאפיה) אלא הסיפור הומצא בידי מעריציו (ביחד עם תיאוריות אחרות שטענו כי הארון שלו היה ריק ועוד).

 אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה
"דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול" | אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה

הסיפור של אלביס השאיר אותו חי בתודעה עולמית לא רק בגלל המוזיקה הנפלאה שלו. אלביס נותר חי וקיים בזכרון של ההמונים בשל היכולת שלו להכיל ניגודים שהפכו לתו היכר של חיינו. אנו אלו, שניזונים מתרבות הפופ, חיים מדי יום את הגבולות המסוכנים של הגיבורים שלנו. הראשון שחווה את ההצלחה האיומה הזאת היה אלביס. אלביס חי את קצוות חיינו, הוא היה המצליח והיפה ביותר, אך גם הקיצוני וחסר הזהירות. וכך עד היום אנו ניזונים מתוך הפרדוכס שהניחה בפנינו תרבות הפופ.

הדעה התפרסמה לראשונה, בשינויים קלים מהמקור, בישראל היום ובוואלה

המרד המזרחי הראשון: ואדי סאליב עולה על הכרמל



53 שנה למרד המזרחי הראשון – מרד ואדי סאליב, תוכנית מיוחדת "חיים של אחרים" עם ערן סבאג הוקדשה לנושא עם קולות מהעבר, מוזיקה ושיחה. ואדי סאליב הוביל לפנתרים השחורים שייצרו היסטוריה דמוקרטית, מלמטה. בזכות ואדי סאליב, דרך הפנתרים הגיע המהפך של 77
. הקשיבו ותהנו.

*

עושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית

מי הוא זה שעושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית
מי הוא זה שעושה האחרה ונשאר שקוף: תסמונת דני דין של מבקר השירה הישראלית. התמונה מתוך ויקיפדיה

שמח להביא בפניכםן את הדעה שכתבתי בתרבות וספרות + "הארץ" כתשובה למאמר הבעייתי (בלשון המעטה) של אורי הולנדר

היציאה של אורי הולנדר נגד המושג של הדרה ("תרבות וספרות", 29.6) מבטאת עמדה ריאקציונרית, פריבילגית, השואפת להיכנס תחתי כנפי ההגמוניה. הוא כותב: "העיסוק האובססיבי בקבוצות ה'לא-קאנוניות', שנציגיהן שיננו על פה את מלת הקסם ‘הדרה', עיסוק זה יצר, בשלב ראשון, את קאנון ה'מודרים' – ובשלב שני הפך את ה'מודרים' ל'קאנוניים'". משם הוא ממשיך לחבר את הקבוצות המודרות עם חסרי האיכות, מה שהופך הכל לסוג של "טירוף המערכות הייחודי שמאפיין את שדה השירה המקומי (…) משך שורה ארוכה של מגדלי ירקות ביזאריים אל שדה השירה".

אורי הולנדר תופס את העמדה של מגן האיכות אל מול קבוצות המודרים העושים שימוש בהדרה כדי להתקבל לקאנון. מדוע הולנדר קושר בין שאלה של איכות לשאלה פוליטית של הדרה? ובכן, אם היה נעמד מול הקבוצות המודרות, אז היה נתקל בהתנגדות פוליטית, חברתית ותרבותית. אבל הולנדר מבקש להיות זה שמגן על השדה מפני החדשים, ועושה שימוש בטענת האיכות.

הדעה שפורסמה בתרבות וספרות, 6.7.2012 - תודות לאוריאנה אלמסי על הסריקה
הדעה שפורסמה בתרבות וספרות, 6.7.2012 – תודות לאוריאנה אלמסי על הסריקה

לפני כעשור נלחמה הקשת הדמוקרטית המזרחית למען שילוב תכני ספרות מזרחיים בתוך תוכניות הלימוד. אך המאבק לכלול את הסיפורת המודרת נתקל בטענת האיכות. פרופסורים מפורסמים לספרות טענו כי אסור להכניס יצירות סוג ב' או ג' לתוך הקאנון והתעלמו מהשאלה הזהותית והתרבותית. כלומר, הפרופסורים המכובדים לא רצו לקבל עליהם את האחריות על צמצום הזהות של הנמענים (הילדים והילדות שלא מקבלים מענה לזהות שלהם ובשל כך מרחב האופציות שאל תוכו הם גדלים נהפך למצומצם). והנה שוב חוזרת טענת האיכות, רק שהפעם – הפוליטיקה של הזהויות היא המיטונימית אליה. מדוע יש חרדה כל כך גדולה מפני החיבור ביניהן ומדוע הוא יצר חיבור שכזה? מדוע הוא פשוט לא עמד ואמר: איני מבין את המרחב הדמוקרטי החדש של התרבות הנוצר באינטרנט.

התשובה לכך אולי נמצאת בכך שהולנדר ממקם את האחרים סביבו. אך הוא אינו שואל את עצמו כיצד הגיע להיות מבקר ב"הארץ" ומנהל פסטיבל מטולה. כך הוא יוצר את עצמו כשקוף ובעצם מתמקם בחזרה בתוך עמדה פטרונית וחסרת מודעות עצמית ומשכפל ומשעתק את קולה של ההגמוניה.

דיון נוסף בדברים של הולנדר מצויים בבלוג של רני יגיל – בתגובות – לשירים של דוד ברבי

וב-13.7.201212 באה תגובה חדשה של דוד אדלר לפולמוס

28.7.2012 פולמוס הולנדר-שמואלוף ממשיך. אחרי דוד אדלר הגיעה מרים נייגר פליישמן לדרוש ביקורת נטולת פחד | ‎http://goo.gl/ArZpr

*

שיחה של מוסי רז ושרון דולב איתי על מרדכי וענונו, מזרחיות ושיח גרעיני בזמן מחאה. האם בזמן מחאה תופי המלחמה הגרעינית צריכים לשקוט? ברק מאשר את מה ששמענו כבר מזמן. סעודיה תקבל נשק גרעיני מוכן מפקיסטן, במקרה שאיראן תתחמש. תזכרו איפה שמעתם את זה קודם.

חצי דמעה מדימונה

לאלפי האסירים הפלסטינים הכלואים בעצב מנהלי

שָׁמַעְתִּי פִּיצוּצְגָּדוֹל הוֹפֵךְ

לִצְלִילִים אִטִּיִּים וַאֲרֻכִּים עֵת

נוֹלְדָה נְשִׁימַת הַמְּיֹאָשׁ.

לַמֶּרְחָבִים לֹא בָּחַרְתִּי גְּבוּלוֹת

לָרְחוֹבוֹת לֹא בָּחַרְתִּי שֵׁם

בּוֹר בָּחַרְתִּי, נֶעֱמַדְתִּי

בּוֹ

מתוך ספר השירה השלישי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

*

משתתף העשר הערב בפסטיבל השירה "מטר על מטר" בגן הבוטני באל-קודס ואדבר על מאבק המשוררות ואקריא משיריי, הכניסה חופשית. 

*

הנה הלינק לאי קאסט של חיים של אחרים עם ערן סבאג (שבה התארחתי) והוקדשה להכרזת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה. שירה אמריקאית במיטיבה

*